אלפרד נובל מתהפך בקברו

למייסד פרס נובל לא היתה כוונה להעניק ולו קרונה אחת לכלכלנים, אבל לא רק שפרס הנובל בתחום נולד כבן חורג — הוא גם מסנן באופן עקבי כלכלנים סוציאל־דמוקרטים. פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד מאמין שזה לא מקרי.

פורסם בדה-מרקר:http://www.themarker.com/markerweek/1.3190550

גם השנה, כבכל שנה מאז תחילת המאה העשרים, נערך בסטוקהולם טקס הענקת פרסי הנובל היוקרתיים. מירב תשומת הלב התקשורתית השנה התמקדה דווקא בזוכה שלא הגיע לאסוף את הפרס, המוסיקאי בוב דילן שטען שהיו לו התחייבויות קודמות. הזוכים האחרים, עם זאת, התייצבו בהרכב מלא. ביניהם היו אוליבר הארט ובנגט הולמסטרום שזכו בפרס לכלכלה. כמו עמיתיהם, זוכי הפרסים לפיסיקה, כימיה ורפואה (הפרס לשלום מוענק באוסלו), הם קיבלו בטקס רב רושם באולם הקונצרטים העירוני בסטוקהולם מדלית זהב ודיפלומה מעוטרת מידיו של מלך שוודיה. בנוסף לכך הם התחלקו בפרס כספי העומד היום על יותר מ-866,000 דולר. בטקס עצמו כמעט לא ניתן היה להבדיל בין הפרס של הארט והולמסטרום לבין הפרסים האחרים אך במבט מעמיק יותר ובהקשר היסטורי רחב יותר ישנו הבדל גדול בין הפרס הכלכלי לשאר הפרסים. למעשה, מה שמכונה פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל כלל, שכן הוא נולד יותר משבעים שנה אחרי מותו של אלפרד נובל, האיש שבצוואתו יזם, מימן ועיצב את מפעל הפרסים היוקרתי.

אלפרד נובל היה מדען ותעשיין שוודי בן המאה ה-19 שעשה הון רב מהמצאת הדינמיט. בסוף ימיו, ככל הנראה כתוצאה של תחושות אשמה על השימוש הצבאי בהמצאתו המרכזית, הוא החליט להעניק את רוב הונו לקרן שתוקם לזכרו ותעניק בכל שנה פרס לאנשים שהביאו את התועלת הרבה ביותר למין האנושי במהלכה. לאחר מותו של נובל ב-1896 הקימו המוציאים לפועל של צוואתו את קרן הנובל האחראית עד היום למפעל הפרס. זוהי קרן פרטית המתנהלת בהתאם לצוואתו של נובל שלא השאיר מקום לספק לגבי התחומים שהוא ראה כמועילים לאנושות. חמשת התחומים שהוא קבע היו: פיסיקה, כימיה, רפואה, שלום וספרות. לא היתה לו שום כוונה להעניק ולו קרונה שוודית אחת לכלכלנים. למעשה, למרות שהוא היה תעשיין בינלאומי הוא שנא עסקים בכל ליבו וראה בעצמו סוציאל-דמוקרט. מאז מותו ביקשו גורמים שונים לעדכן את פרסי הנובל או להוסיף להם קטגוריות כמו מתמטיקה או מוסיקה אך אלו נדחו מתוך המחויבות הקפדנית להוראותיו המפורשות של הוגה המפעל. כיצד קרה שדווקא תחום הכלכלה, שהיה רחוק כל כך ממורשתו של נובל הצליח להשתחל פנימה? ואיך ייתכן שדווקא כלכלנים שאינם סוציאל-דמוקרטים זוכים שנה אחרי שנה בפרס שממציאו סלד מתחום עיסוקם?

פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד, חקר את הפרס הכלכלי היוקרתי בעולם, את נסיבות המצאתו, את הזוכים בו ואת הנימוקים לבחירה בהם. תוצאות מחקרו נפרשות בספר שכתב יחד עם החוקר השוודי גבריאל סודרברג והתפרסם השנה בהוצאת פרינסטון (The Nobel Factor: The Prize in Economics, Social Democracy, and the Market Turn, Princeton University Press).

פרופ' עופר נולד בישראל ב-1944. את התואר הראשון בהיסטוריה וגאוגרפיה הוא השלים באוניברסיטה העברית לאחר שלחם במלחמת ששת-הימים. הוא נלחם גם במלחמת יום-כיפור ואחריה המשיך את הקריירה האקדמית באוקספורד שם הוא סיים דוקטורט בהיסטוריה כלכלית. הוא פרסם ששה ספרי מחקר ומאמרים רבים והחזיק משרות מחקר והוראה במוסדות אקדמאיים ברחבי העולם ובעיקר באנגליה. הוא עמית אמריטוס באוקספורד ובימים אלו הוא מבקר בארץ ומציג את מסקנותיו, בין השאר, כאורח הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית.

פְּרָס נולד

ב-1968 חגג הבנק השוודי המרכזי 300 שנה להיווסדו. לציון האירוע החליט הבנק להעניק פרס בינלאומי למדעי הכלכלה מדי שנה. הפרס הראשון הוענק ב-1969 ובאופן חריג ביותר אישרה קרן הנובל שהוא יוענק באותו הטקס שבו מוענקים פרסי הנובל בעשירי בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל. גם מאפייניו הנוספים של הפרס הוצמדו לפרסי הנובל – האקדמיה השוודית למדעים, אותו מוסד שקובע את זהות זוכי פרסי הנובל בפיסיקה, כימיה ורפואה, היא זו הקובעת את זהות הזוכים בפרס הכלכלי ופרסום שמות הזוכים בו מתרחש במקביל לפרסום שמות זוכי פרסי הנובל. "לבנק השוודי המרכזי היה הרבה כסף", מסביר פרופ' עופר את השתלשלות האירועים, "ואפשר לומר שהוא קנה את הפרס". שורשיו של הסיפור, ע"פ ספרו של עופר, הם במאבק פוליטי בין הבנק המרכזי השוודי שתפקידו היה במשך שנים רבות שימור ערך המטבע לבין התנועה הסוציאל-דמוקרטית שהנהיגה את המדינה ודאגה לרווחת כלל האזרחים באמצעות חתירה לתעסוקה מלאה, שירותי רווחה אוניברסאלים והשקעה עתירת הון בדיור. במסגרת מדיניות זו הממשלה כפתה על הבנק המרכזי בשנים שאחרי מלה"ע השניה לקנות איגרות חוב ממשלתיות ולשמור על ריבית נמוכה לטובת אשראי זול. כל זאת למורת רוחם של ראשי הבנק וגם של האליטה הפיננסית בשוודיה שהממסד של הבנק המרכזי אהד את האינטרסים שלה.

כיצד הוביל המאבק בין ראשי הבנק המרכזי לממשלה ליצירתו של הפרס הכלכלי וכיצד הצליחו ראשי הבנק לשכנע את אנשי קרן הנובל להכליל אותו במפעל הפרסים היוקרתי?

"בשנות החמישים מערכת הבנקאות חתרה להשיב לידיה קצת שליטה על רמת המחירים. בתקופה זו היתה התמרדות זוטא של הבנקים נגד הממשלות לא רק בשוודיה אלא גם בארה"ב, אנגליה וגרמניה. נגיד הבנק השוודי המרכזי, סוציאל-דמוקרט בעברו שנשבה בקסמי הממסד הבנקאי הבינלאומי, העלה את הריבית בלי להודיע לממשלה וגרם למשבר פוליטי במדינה. למרות שהממשלה השתלטה על נגיד הבנק הסורר היתה לה עדיין בעיה. יתרות גדולות שנבעו מריבית על הלוואה של הבנק לממשלה הצטברו בבנק במקום לעבור לאוצר. תגובת הממשלה על מהלכיו של הנגיד היתה החרמת היתרות שנבעו מריבית זו. הבנק ניסה להציל משהו מהכסף המוחרם והציע לממשלה להשתמש בחלק ממנו לטובת הקמת קרן למימון מחקר מדעי שתוקם כחלק מחגיגות 300 השנה לייסוד הבנק. הממשלה הסכימה למהלך מכיוון שהיתה מעוניינת בקרן מחקר מחוץ לתקציב המדינה והקרן הוקמה לבסוף ב-1964. מפעל הפרס הכלכלי יצא לדרך ארבע שנים מאוחר יותר, גם הוא כחלק מאירועי ציון יום הקמתו של הבנק. כך נוצר מצב שהפרס נוסד למעשה מכסף שמקורו במשלמי המיסים השוודיים בשונה מההון הפרטי שהיה מקור העושר של פרסי הנובל. באותה תקופה, תקופת השיא של התיאוריה הקיינסיאנית לא נראה עדיין ניגוד עניינים חריף בין מקצוע הכלכלה לבין הסוציאל-דמוקרטיה אבל הפער התגלה מהר מאוד ונוצר מצב שהממשלה מממנת את החתירה תחתיה ע"י אנשי כלכלה הנמצאים ברובם ימינה מהמרכז".

תרגיל יחסי ציבור מבריק

הרעיון לייסד פרס לכלכלה כשלעצמו לא היה יעיל כל כך לולא נמצאה הדרך להפוך אותו לפרס היוקרתי בתחומו על מנת שהשפעתו תהיה מירבית. הפיתרון היה מבריק אבל קשה לביצוע – להפוך את הפרס החדש לפרס נובל. פרסי הנובל נחשבו כבר אז לפרסים היוקרתיים בעולם אך צוואתו של אלפרד נובל מנעה כניסתן של קטגוריות נוספות. עם זאת, כבנקאים וותיקים ידעו אנשי הבנק שכוחו של כסף גדול לעיתים מכוחם של חוקים וכללים. הם הפעילו לחץ על קרן הנובל והציעו למנהליה הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה. התרגיל עבד. פרופ' עופר מסביר שהיה צורך גם בהסכמת משפחת נובל וזו אומנם התקבלה אך לא בלי התנגדות. "בת אחיו של נובל, מרתה הלנה נובל אולייניקוב, היתה אז בת 87 אבל צלולה מספיק בשביל להתעקש ששם הפרס לא יהיה פרס נובל. וכך, בזכותה, עד היום הפרס לא ידוע כפרס נובל לכלכלה אלא כ"פרס הבנק השוודי המרכזי למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד נובל". בת אחיו של נובל לא היתה בת המשפחה היחידה שהתנגדה למהלך, גם פטר נובל, צאצא נוסף של אחיו של אלפרד נובל, הוא מתנגד חריף לפרס. פטר נובל, פעיל זכויות אדם ועו"ד במקצועו ששימש כמזכ"ל הצלב-האדום השוודי, טוען שמרבית הזוכים בפרס תורמים למטרות שהן מנוגדות למורשתו של מייסדו והפרס הוא לא יותר מתרגיל יחסי ציבור של הבנק המרכזי.

האם יש אמת בטענה זו? האם זוכי הפרס לכלכלה אינם מועילים, כפי שדורשת צוואתו של נובל, לרווחת המין האנושי ולשלומו? על מנת לדון בשאלה זו יש להפנות את תשומת הלב לסוגיית "מדעיותו" של הפרס. פרסי הנובל מחולקים לפרסים מדעיים: כימיה, פיזיקה ורפואה, עליהם מופקדת האקדמיה השוודית למדעים, ולפרסים לא מדעיים, ספרות ושלום, שני פרסים שהקובעים את זהות הזוכים בהם אינם מצוידים בכלים אובייקטיביים המתעלים מעל נטיות פוליטיות וטעם אומנותי בעלי אופי אישי. אמנם גם שיקול דעתה של האקדמיה השוודית למדעים אינו נקי מפגמים ואינטרסים אך יש לתחומי הדעת בהם היא עוסקת דיסיפלינה ברורה ויכולת לבחון תיאוריות במציאות ע"י ניסויים אמפיריים. במובן הזה הפרס לכלכלה הוא אנומליה. וועדת הפרס מבוססת על המחלקה למדעי-החברה של האקדמיה השוודית, זו ממליצה על המועמדים לזכייה לאקדמיה עצמה המהווה את הגוף המחליט לגבי כל הפרסים המדעיים. נוהל זה יוצר את הרושם שכלכלה הוא מדע כמו המדעים המדויקים. "לְמה דומה יותר הכלכלה, לפיזיקה או לספרות", שואל בספרו פרופ' עופר ומראה כיצד פעם אחר פעם תיאוריות כלכליות, אלגנטיות ככל שיהיו, אינן מתיישבות עם המציאות או אינן ניתנות להוכחה כלל. כשהן הופכות למדיניות הן חורצות אמנם גורלות של עמים ואומות אך הן אינן מבוססות בהכרח על מחשבה ביקורתית ותצפיות אמפיריות. "קשה להתמצא בה אך קל להאמין בה", כותב עופר, על הכלכלה אך הסיפוח שלה לפרסים המדעיים בחסות האקדמיה למדעים, מצליח, מעשה קסם, להעניק לה סמכות מדעית גם אם זו איננה מעוגנת במציאות.

כעת, כשברור שהפרס הכלכלי הוא תוצר של מאבק פוליטי ושהוא מעניק יוקרה לסמכות אקדמית המשפיעה על מדיניות, נותר לבחון האם זוכי הפרס מייצגים השקפה מסוימת או שהם מייצגים את כל המחנות. כאן נמצאים הגילויים המשמעותיים בעבודתו של עופר. ע"פ עופר קו ההפרדה הרלוונטי בהקשר זה איננו בין ימין לשמאל. דווקא בתחום זה וועדת הפרס מאזנת בין כלכלנים מהשמאל דוגמאת ג'וזף שטיגליץ לבין כלכלנים ימניים דוגמאת מילטון פרידמן, שני זוכים ידועים בפרס. קו ההפרדה האמיתי הוא בין תומכי דוקטרינת כלכלת השוק לבין הסוציאל-דמוקרטים. למרות שבמבט ראשון נדמה שיש כאן חפיפה לא כך היא. ע"פ עופר הסוציאל-דמוקרטיה מוגדרת כתנועה פוליטית שנועדה להקטין את אי-הביטחון ואי-השיוויון החברתי ולהעניק רווחה חברתית באמצעות מיסוי פרוגרסיבי. בעוד הסוציאל-דמוקרטיה מקדמת פתרונות מוסדיים לבעיית חלוקת המשאבים, כלכלת השוק הליברלית, (Market Liberalism) היא תנועה בעלת מטרות פוליטיות המקדמת פתרונות המתבססים על השוק הפרטי. כלכלת השוק והסוציאל-דמוקרטיה זקוקות שתיהן לכוחות השוק ושתיהן גורסות שיש למדינה אחריות אך הן חלוקות ביניהן בגישתן לביטחון החברתי המסופק במרבית המדינות המפותחות ע"י בערך 30% מהתוצר. ממחלוקת זו נובעים הבדלי מדיניות רבים בתחומים כמו בריאות, חינוך, דיור, רשתות ביטחון חברתיות, מיסוי ועבודה. הפרס לכלכלה מוענק לאנשי תורת הכלכלה, שהיא דיסציפלינה אקדמית עם יומרה מדעית, וספרו של עופר מראה שלמעט זוכה אחד, גונארד מירדאל השוודי שזכה בנובל ב-1974, אף כלכלן סוציאל-דמוקרט לא זכה בפרס.

מדוע בעצם לא זוכים כלכלנים סוציאל-דמוקרטים בפרס?

"לסוציאל-דמוקרטיה אין מודל תיאורטי מורכב. היא פשוט עובדת. הדוקטרינה הניאו-ליברלית, שהיא הבסיס התיאורטי לכלכלת השוק הליברלית, פשוט לא מתיישבת עם המציאות, צריך שמיניות באוויר בשביל להתאים אותה למציאות ובעבור שמיניות באוויר מקבלים פרסי נובל. כחצי ממקבלי הפרס וכשני שליש מהכלכלנים תומכים בפתרונות סוציאל-דמוקרטיים, אבל הם תומכים בהם "בשעות הפנאי" ואינם מפתחים תיאוריה סוציאל-דמוקרטית אלא תיאוריות שׁוּקיוֹת. וועדת הפרס לא החשיבה את הסוציאל-דמוקרטיה כאתגר אנליטי כלכלי מספק. למרות שחברי הוועדה לא התייחסו לכך באופן מפורש אני חושב שייתכן שהעניין הוא שהסוציאל-דמוקרטים לא אימצו את שתי הדוקטרינות המרכזיות של תורת הכלכלה – ההעדפה העצמית המצטברת לאיזון אופטימלי של היד הנעלמה".

מדע או מדע בדיוני

ע"פ עופר, אם כן, חלק מזוכי הפרס לכלכלה הם כלכלנים המבקרים את הסדר הניאו-ליברלי ותומכים במדיניות סוציאל-דמוקרטית אך כמעט ואין זוכים שעבודתם התיאורטית מוקדשת לסוציאל-דמוקרטיה. חברי וועדת הפרס החליטו שרירותית, ע"פ עופר, מהי כלכלה ומהי לא כלכלה והם לא מכירים בתיאוריה סוציאל-דמוקרטית כראויה לפרס.

האם ישנן דוגמאות בולטות לכלכלנים שלא זכו בפרס בגלל שעבודתם התיאורטית הוקדשה למודלים סוציאל-דמוקרטים?

"רודולף מיידנר, למשל, היה כלכלן שוודי של האיגודים המקצועיים. הוא פיתח מודל מתוחכם שיושם והצליח מעל ומעבר אבל זה לא היה מספיק טוב בשביל חברי וועדת הפרס (מודל רהן-מיידנר המשלב שוק עבודה אקטיבי, גידול בשכר ומערכת רווחה ממשלתית רחבה ליצירת צמיחה משקית, ביטחון חברתי וגם יציבות מחירים, ד.ס). גם כלכלנים פוסט-קיינסיאנים לא זכו בפרס ויש תחומים רחבים מאוד של מחקר כלכלי שלא מוכרים ע"י גרעין קובעי היוקרה בתחום שמרוכז סביב שלושה או ארבעה כתבי-עת בארה"ב ושמונה מחלקות אקדמיות. קח לדוגמא את טוני אטקינסון, התיאורטיקן של אי-השיוויון. כבר מזמן הגיע לו הפרס אבל הוא לא מקבל כי תחום ההתמחות שלו נחשב שולי. האתגר האמיתי של האנשים שהם ברמה של זכיה בפרס הוא הפער הענקי בין המדע הבדיוני שהם בונים לבין המציאות. הם צריכים לבנות גשרים באוויר שהם גאוניים ומבריקים. תחום כמו אי-שיוויון דורש פחות חריפות מחשבה".

אחת הדוגמאות להברקה תיאורטית שיש לה בעיות גדולות בהתאמה למציאות היא תיזת ה- Rational expectations המהווה הנחת יסוד במודלים כלכליים רבים והניבה פרסים לרוברט לוקאס (1995), אדווארד פרסקוט (2004), פין קידלנד (2004) ותומאס סרג'נט (2011). "תורת הציפיות הראציונאליות מקובלת באופן כללי באנליזה מקרו-כלכלית, ומשמשת אפילו כלכנים בבנקים המרכזיים (אם כי לא בסקטור הפרטי)", אומר עופר, "אבל לדעתי ולדעת סמכויות אחרות אין בה שום תועלת מעשית והיא הסיחה את הדעת מן המשבר המתקרב בשנים שלפני 2008. ביקורת דומה אפשר להפנות לתיאוריה הפיננסית שזכתה לפרסים בשנת 1990, 1997 ו-2013. התיאוריה ומודל בלאק-שולס המזוהה איתו (מודל שפיתחו פישר בלק ומיירון שולס זוכה הפרס ב-1997, ד.ס) היו בשימוש נרחב ולא היו שימושיות מאוד בזמן המשבר הפיננסי. במידה והיא יושמה בקרן הגידור LTCM ששולס עצמו ישב במועצת המנהלים שלה, היא לא הצליחה להציל אותה מההתמוטטות המרהיבה שלה".

לעומת המודלים הכושלים שזיכו את יוצריהם בפרסים בולטת אי הענקת הפרס לג'ון קנת גלבריית' שהיה לא רק הוגה דעות מבריק אלא גם שימש בתפקידים שונים בממשליהם של רוזוולט, טרומן וקנדי. "הספר "חברת השפע" של גלבריית' מסוף שנות החמישים הוא ספר מפתח עד היום", אומר פרופ' עופר, "גרלבריית' הוא אמנם "כלכלן ספרותי" אבל גם זוכים כמו פון הייאק, ביוקנן וקוז, אנשי הימין, היו כלכלנים ספרותיים. זכויותיו של גלבריית' לא נפלו משלהם והוא לא זכה מפני שהוא היה תיאורטיקן סוציאל-דמוקרטי. ויש גם את המקרה של ג'ואן רובינסון שזכויותיה הן ניאו-קלאסיות ולא סוציאל-דמוקרטיות אבל כשנוסד הפרס היא הפנתה כבר עורף לכלכלה הקלאסית ואפילו פלירטטה עם השמאל הקיצוני, ובכל זאת אפשר היה לתת לה את הפרס בעיקר כי לפרס הזה חסרות נשים. רק אישה אחת, אלינור אוסטרום (כלכלנית פוליטית אמריקאית שזכתה בפרס ב-2009, ד.ס), זכתה בפרס אבל היא לא כלכלנית ממש והזכיה שלה היתה קצת מאולצת".

האם מדובר כאן במאבקי יוקרה אקדמיים בלבד או שיש להטייה של וועדת הפרס השפעה על המציאות החברתית בעולם האמיתי? האם ישנם מקרים שבהם הדרך מהאקדמיה למדיניות בפועל עוברת דרך הפרס?

"ג'יימס מירליס, שזכה בפרס ב-1996, יצר את תיאורית המס האופטימלי שמוכיחה באופן מתמטי ע"י הנחות יסוד מסוימות ורצף של מהלכים לוגיים שבעל ההכנסה השולית הגבוהה ביותר צריך לשלם 0% מס הכנסה שולי. אם מבקשים ממנו להסביר את זה הוא אומר שזה מסובך מדי להבין, אבל לדעתי זוהי תורה מופרכת ומלאה בכשלים לוגיים. עם זאת, היא הבסיס התיאורטי להורדה הסיטונאית של המיסים השוליים שהתרחשה בשנות השמונים ואילך וחתרה תחת השיטה הסוציאל-דמוקרטית. אחרי שנבחרה הממשלה השמרנית באנגליה ב-2010 היא הקימה וועדה לרפורמה של מערכת המס והעמידה בראשה את מירליס שהמליץ המלצות ברוח תורתו. אחרי פרסום המסקנות כמה כלכלנים פרסמו מאמרי נגד, אחד מהם היה פיטר דיימונד שזכה גם הוא בפרס נובל וגם הוא עשה שמיניות באוויר והגיע למסקנה שהמס השולי צריך להיות 78%. שתי מסקנות שונות לגמרי, שתיהן זכו באותו פרס".

התיאוריה של מירליס, אם כן, היתה גורם מסייע ממשי לניסיון הפירוק של מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות וייתכן שהמעבר הזה מתיאוריה לפרקטיקה היה בין הגורמים לכך שחברי האקדמיה השוודית למדעים החליטו להעניק למירליס את הפרס. הפרס בתורו ללא ספק סייע למירליס לקבל את המינוי לראשות הוועדה לרפורמה של מערכת המס בבריטניה. כך, מה שהתחיל בנוסחאות משורבטות על דף באוניברסיטת אוקספורד השפיע על חייהם של מיליונים ברחבי העולם שכן במדינות רבות הורדת המיסים בהשראתו של מירליס לוותה בהפרטות וצמצומים במגזר הציבורי שפגעו קשות בשירותים החברתיים. בעבור רבים זו היתה הדחיפה מהביטחון של המעמד הבינוני אל עבר קו העוני. הפרס המתקרא נובל אמנם לא היה הגורם למדיניות זו אך הוא ללא ספק העניק לה רוח גבית ולגיטימציה אקדמית.

פרופ' עופר לא מבסס את מחקרו על עיון אקדמי בלבד. הוא פגש באופו אישי, כחלק מחייו האקדמיים, כעשרים מזוכי הפרס הכלכלי השוודי וגם שלושה מחברי וועדת הפרס המונה שישה חברים. בין השאר, ראיין עופר את יו"ר הוועדה לשעבר, אסאר לינדבק, שהיה חבר בוועדה במשך 25 שנים. לינדבק, סוציאל-דמוקרט לשעבר שהפך לאחד האינטלקטואלים השוודים העוינים ביותר את מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, סיים את כהונתו ככל הנראה בעקבות אחת ההחלטות מעוררות המחלוקת של הוועדה, הענקת הפרס למתמטיקאי האמריקאי ג'ון נאש. נאש זכה בפרס על עבודתו בתורת המשחקים אך הוא מוכר יותר בזכות הספר והסרט A Beautiful Mind (נפלאות התבונה) המבוססים על חייו. נאש סבל מסכיזופרניה, הוא היה מאושפז בבתי-חולים לחולי נפש והיה ידוע גם כבעל דעות אנטישמיות. בטקס הענקת הפרסים, בניגוד למוצג בסרט, הוא לא היה יציב מספיק בשביל לשאת את נאום הזכיה המסורתי. החלטת הוועדה בראשותו של לינדבק להעניק לנאש את הפרס בתוספת סגנון הניהול שלו היתה, ע"פ מקורות באקדמיה השוודית, אחת הסיבות לפרישתו הכפויה.

הזווית הישראלית

"הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית ע"ש חיים ברקאי" בו הציג השבוע פרופ' עופר את ספרו מתאים לדיון על הפרס הכלכלי השוודי ביותר מבחינה אחת. ראשית, רוחב היריעה של הנושאים הנידונים בו. הפורום, הפועל במסגרת "האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית" בהנהלת יאיר ברק מאוניברסיטת ת"א, דן בסוגיות רחבות של המחשבה הכלכלית, החל במודלים כלכליים ועד למחשבה כלכלית בעולם העתיק. בפורום, המתכנס ארבע פעמים בשנה, נוטלים חלק היסטוריונים, כלכלנים, משפטנים, חוקרי אמנות וגם משתתפים שלא מן האקדמיה. ספרו של אבנר עופר מתאים לפורום ככפפה ליד מכיוון שנפרשת בו תמונה רחבה ואינטרדיספלינרית החורגת מההיסטוריה של הפרס שעומד בבסיסו. מעבר לכך, יש לפרס הכלכלה השוודי ולספר הדן בו זוויות ישראליות נוספות ובראשן שני הישראלים שזכו בו, פרופ' דניאל כהנמן (2002) ופרופ' ישראל אומן (2005).

מה מקומם של הזוכים הישראלים בפרס בתמונה שאתה מציג בספר?

"כהנמן ואומן אינם מייצגים את הקו הרגיל של וועדת הפרס. המהלך של הענקת הפרס לכהנמן היה נחוץ. האסכולה ההתנהגותית שכהנמן מייצג קראה אמנם תיגר על הכלכלה הניאו-קלאסית אבל ע"פ העקרון שפרס נובל צריך לכסות את כל תחומי האורתודוכסיה כבר מזמן היה צריך להעניק לה פרס נוסף (פרס מוקדם יותר הוענק ב-1978 להרברט סימון האמריקאי). זהו פרס חתרני כי הכלכלה ההתנהגותית חותרת תחת יסודות הכלכלה הניאו-קלאסית והיא גורם מהפכני מכיוון שהיא לא מקבלת את הגרעין של הכלכלה הקלאסית: העדפה עצמית מצטברת למיטב הכללי, כלומר הגישה שהפרט מחפש את המיטב בעבור עצמו ומשיג את טובת הכלל בהיסח הדעת. האסכולה ההתנהגותית מראה שיש לכאורה פלח ניכר באוכלוסיה שבתנאי מעבדה וגם בתנאים ריאלים בוחרים להעדיף את טובתו של מישהו אחר. זהו בעצם גם הניגוד בין כלכלת השוק לסוציאל-דמוקרטיה הטוענת שלעיתים יש לנו העדפה למישהו אחר (למשל חולים ופנסיונרים) כי גם תורנו יגיע להיות מישהו אחר".

"המקרה של אומן שונה", מוסיף עופר, "אומן הוא למעשה מתמתיקאי שעוסק בתורת המשחקים שהיא ענף של מה שאני מכנה כלכלת הנוכלות". בבסיסה של כלכלת הנוכלות עומד המידע הא-סימטרי, מצב שבו למשתתפים בפעילות הכלכלית אין את אותו המידע ולכן היא מסבירה תופעות של שחיתות וניגודי אינטרסים. "זהו תחום הנמצא מחוץ לניגוד בין הסוציאל-דמוקרטים לאנשי כלכלת השוק ולכן הוא לא ממחיש את העדפת וועדת הפרס לאחד הצדדים".

האם אפשר ללמוד ממחקרך על הניגוד בין האסכולות השוודיות הוותיקות משהו לגבי המדיניות הכלכלית של ישראל?

"המדיניות הכלכלית בישראל דוחפת במודע מדיניות כלכלית בנוסח האגף הימני של הכלכלה הניאו-קלאסית עם התוצאות הנלוות הידועות של אי-שיוויון קיצוני, עוני מתגבר וחוסר ביטחון כלכלי. אם אנחנו חושבים שחוסר הביטחון שמדיניות זו יוצרת הופכת לבעיה פוליטית כמו ברוב ארצות המערב שיש בהן אתגר פופוליסטי לאליטה הניאו-ליברלית, הפתרון מצוי בהישג יד: חזרה למערכת סוציאל-דמוקרטית. מערכת זו קיימת כבר, לא צריך להמציא שום דבר חדש. צריך רק להפיח בה רוח חיים בשביל להעניק קצת יותר ביטחון כלכלי לאנשים. אם יעשו את זה חלק גדול מאי-השקט יעלם. הביטחון הכלכלי הוא מה שמטריד את בני-האדם ויש מערכת מוסדית שיכולה לשפר אותו. בשיח הבינלאומי יש לזה כבר הדים אלא שאנשים מתעקשים להמציא פתרונות חדשים כמו פתרון ה"הכנסה הבסיסית". זו טעות. הסוציאל-הדמוקרטיה הקלאסית מספקת תשובה לאי-השקט החברתי והכלים כבר נמצאים כאן: מנגנון הפנסיה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הדיור הציבורי, ביטוח נגד תאונות ומנגנון ביטחון תעסוקתי. הכל נמצא בהישג יד צריך רק נכונות מחשבתית ורצון הפוליטי".