האם אירופה באמת חוזרת לחיק האסלאם? תגובה לפרופ' שאול משעל.

לפני כשבועיים התפרסם ב"הארץ" מאמר של פרופ' שאול משעל בשם "האביב הערבי כובש את אירופה". זוהי תגובתי למאמר שהתפרסמה ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6543964 

שני סוגי ניתוחים נפוצים בדיון על השפעת התמורות בעולם הערבי על אירופה. הראשון הוא השיח הפסימי המתאר מיליוני מהגרים המגיחים מהריסות המזה"ת, עולים על אירופה ומחריבים אותה ע"י השלטת תרבות פרימיטיבית, טרוריסטית ופונדמנטליסטית. השני הוא השיח על המחויבות המוסרית של אירופה לקחת אחריות על פליטי המשבר במזה"ת, להצילם ולהעניק להם חיים חדשים בחברות חופשיות ודמוקרטיות.

מאמרו של שאול משעל, "האביב הערבי כובש את אירופה", שייך לסוג הראשון הנפוץ בקרב רבים, החל באנשי אקדמיה ועיתונות ועד לציבור הרחב שהרי כל מי שפגש נהג מונית ערבי בטיול בפאריז או ראה קבוצת נשים לבושות בורקות במינכן יודע לספר ש"בסוף האירופאים יאכלו את מה שהם בישלו ואירופה תהפוך לאירופיסטן". אותם מומחים גם יסווגו כל ניתוח אחר כתמימות אידיאליסטית של אידיוטים שימושיים בשירות האסלאם.

אך עיון במאמרו של משעל מראה שהמציאות היא חמקמקה גם אצל הפסימיסטים. בעוד הניתוח שלו את המזה"ת ואפריקה הוא עובדתי ועוסק בתנודות גאו-פוליטיות ובמשברים אקלימיים בלא פחות מתשע מדינות המצוינות בִּשְׁמָן, הניתוח של אירופה מלא מטפורות, האנשות ודימויים. במקום עובדות ומספרים, אנו מקבלים ביטויים כמו "גלי הגירה מציפים" ו"תנועת מלקחיים איסלמית לופתת את אירופה". אירופה של משעל היא הפשטה סטריאוטיפית שבה אפילו מדינה אחת לא מצוינת בשמה. דין צרפת כדין אסטוניה, דין פולין כדין סקוטלנד. האם ייתכן שדווקא הראליזם של נביאי-הזעם, ולא האידיאליזם של האוטופיסטים, הוא זה שחוטא בסיסמאות והפשטות?

קחו למשל את הטענה שגלי ההגירה גורמים לעליית הימין הקיצוני. אכן, הימין הקיצוני כבש את השלטון במספר מדינות, אך באחרות הוא רחוק מהשפעה שלטונית. היכן, תשאלו, כוחו רב ביותר? ובכן, דווקא במדינות שלא קלטו מהגרים כמעט בכלל כמו פולין והונגריה. דווקא במדינות כמו גרמניה ושוודיה שקלטו המוני מהגרים ישנה אמנם עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות אך הן רחוקות מאוד מהשלטון עם 12.6% ו-17.5% תמיכה בהתאמה בבחירות האחרונות. מסתבר שאלו לא בהכרח המהגרים שמעלים את כוחו של הימין הקיצוני אלא הפחד מהמהגרים. וזוהי הבחנה חשובה מכיוון שהיא מראה שהפתרון לקיצוניות ולגזענות אינו בניית חומות אלא דווקא קליטה נכונה ואינטגרציה. הטענה שהמהגרים עצמם מביאים את הפשיזם דומה לטענה שהבעיה היהודית העלתה את הנאציזם. יש אמנם קשר אך בשני המקרים ברור שקיומו של מיעוט לאומי הוא התירוץ ולא הסיבה.

משעל כותב על "חזרה לכיתתיות, לאתניות ולסקטורליות" ובכל זאת בשתי המדינות החשובות באירופה, צרפת וגרמניה, הבוחרים מעמידים בראשם שוב ושוב מנהיגים התומכים בשיתוף פעולה אירופי ובמוסדות האיחוד. גם בכל הנוגע לטרור הדברים מורכבים. משעל כותב על אירופה כ"אבן שואבת לפעילות של איסלאם רדיקלי", והוא צודק, המזה"ת אכן מייצא טרור לאירופה, אך מבט רחב יותר מראה שב-2017 שני שליש מהפיגועים ביבשת בוצעו ע"י תנועות לאומניות וספרטיסטיות ורק 16% מהם בוצעו ע"י ג'יהדיסטים (השאר בוצעו ע"י ארגוני שמאל וימין קיצוניים). אמנם כמעט כל ההרוגים נהרגו בפיגועים ג'יהדיסטים בגלל שיטות הפעולה המיובאות מהמזה"ת, אך דאע"ש היא רק תוספת למסורת העגומה של המחתרות האיריות והבסקיות, הניאו-נאצים הסקנדינבים והמרקסיסטים הגרמנים, וממש כמו האוכלוסייה האירופית הכללית, רק אחוז מזערי של המהגרים שותפים או מצדיקים מסורות אלו.

כפי שהמורשת האירופית כוללת לא רק את בטהובן, שפינוזה ושייקספיר אלא גם את אושוויץ והאינקוויזיציה, כך גם למהגרים יש יותר ממורשת אחת. מיליוני מוסלמים השתלבו בחברה האירופית בעשורים האחרונים, הם תרמו לכלכלתה ולתרבותה וחשוב מכך, הם פיתחו זן של איסלאם מתון המשתלב ע"פ רוב בתרבות המערבית. אין דין אחד למהגרי עבודה מתורכיה, גולים פוליטיים מאיראן ופליטי רצח-עם מסוריה ובכל זאת ניתן לומר שהרוב המוסלמי באירופה הוא חילוני או מסורתי והסיבה שאנו שומעים על אימאמים קיצוניים והתנדבות לדאע"ש היא שאלו מייצרים כותרות טובות יותר מאשר סתם אזרחים שומרי חוק. בעולם האמיתי לא החלה שום "ספירה אירופית לאחור", מה שהחל הוא מאבק על דמות היבשת אך זה איננו מאבק בין מהגרים המשליטים את חוקי השריע' לבין אוכלוסיות ילידיות חסרות אונים, אלא בין מגמות ליברליות ודמוקרטיות למגמות בדלניות ולאומניות בתוך חברות המהגרים ובתוך החברות הקולטות כאחד.

והמאבק רחוק מלהיות אבוד. הרשויות, שהיו בעבר חסרות אונים, מול "תיירות הג'יהאד", לומדות בהדרגה להילחם ברדיקליזציה, מדינות רבות עושות התאמות במדיניות ההגירה שלהן והאיחוד האירופי מנסה לאזן ולווסת את הגעת הפליטים. הזרם המרכזי באירופה מאמין עדיין ברב-תרבותיות, בסולידריות, בדמוקרטיה ובזכויות-אדם אך הוא מאותגר בחזיתות רבות – בגרמניה נאבקת הקנצלרית מרקל באופוזיציה המתקוממת נגד מדיניות ההגירה שלה, בבריטניה ניצחו היורוסקפטים, באיטליה קיבלה המטוטלת הפוליטית דחיפה ימינה ובספרד מאיימים הקטלונים לפרק את הממלכה. ובכל זאת, אירופה אינה חוזרת לחיק האסלאם, כדברי משעל. כמו שאר העולם היא פשוט בעיצומו של מאבק בין בדלנים פופוליסטים לבין הממסד הפוסט-מלחמתי הישן ואף אחד, כולל נביאי-זעם ישראלים, לא יודע איך המאבק ייגמר.ה

מודעות פרסומת

הפליטים אינם אלו המביאים את הטרור לאירופה

פורסם בהארץ

בעבור רבים הקשר בין הפליטים שהגיעו לאירופה בשנה וחצי האחרונות לאירועי הטרור האחרונים בגרמניה הוא מובן מאליו. הפליטים מביאים איתם טרור, הם טוענים, כך זה היה תמיד ומי שלא רואה זאת שבוי בתפיסת התקינות הפוליטית האירופית ומתעלם מהמציאות.

אכן, הטרור הג'יהדיסטי הפך לאיום ממשי על אירופה בזמן משבר הפליטים האחרון. אך האם הפליטים הם אלו שהביאו אותו? האם הם תומכים בו ומשרתים אותו? מבט רציונלי על מבצעי הפיגועים, כזה הבודק עובדות ולא רק אווירה, עלול לספק תשובות מפתיעות.

ראשית, אין חפיפה בין קליטת פליטים נדיבה לבין פעילות טרוריסטית. המדינות שקלטו את מרבית הפליטים ב-2015 הן גרמניה, שוודיה והונגריה (שבינתיים סגרה את גבולה). עם זאת, מרבית הפיגועים הג'יהדיסטים מאז תחילת משבר הפליטים האחרון התרחשו דווקא בצרפת ובבלגיה. איטליה ואוסטריה, שקלטו עשרות אלפי פליטים, לא נפגעו מטרור ג'יהדיסטי בעוד בלגיה ודנמרק שקלטו הרבה פחות, נפגעו יותר. כל זה יכול להיות מקרי ויכול להשתנות בכל רגע אך כאשר בודקים את הביוגרפיות של מבצעי הפיגועים רבי-הנפגעים ביבשת בשנה וחצי האחרונות מגלים שרובם המוחלט אינם פליטים.

מפגעי שרלי הבדו, לדוגמא, היו ילידי פאריז, מבצע הפיגועים בקופנהגן בפברואר 2015 היה יליד דנמרק, ארבעה מחמשת המחבלים בבריסל במרץ האחרון היו ילידי אירופה (החמישי היה יליד מרוקו אך גדל בבלגיה בדומה למפגע בניס שנולד בתוניס אך הגיע לאירופה לפני שנים רבות). מבצעי פיגועי נובמבר 2015 בפאריז נולדו גם הם באירופה אם כי נמצא אצלם דרכון סורי מזויף ונבדק חשש ששניים מתשעת המחבלים חדרו לאירופה דרך יוון. ייתכן שהדרכון הוא הטעיה מכוונת של דאע"ש אך גם אם לא, מדובר במקרה בודד בקרב הטרוריסטים הג'יהדיסטים ביבשת שכמעט כולם ילידי אירופה.

הטענה בדבר היותם של המחבלים דור שני או שלישי של מהגרים, בבחינת "הפליטים של היום מולידים את הטרוריסטים של המחר", בעייתית גם היא. העובדות מראות שאף אחד מהמחבלים איננו דור שני של פליטים. הם בניהם ונכדיהם של מהגרים, לא מבקשי-מקלט, שהגיעו ברובם מצפון-אפריקה בהקשר פוליטי-כלכלי אחר לגמרי – הגירה לצרפת מהקולוניה האלג'יראית או הגירת עבודה ממרוקו ותוניס. הגישה המחברת בין נטיות טרוריסטיות של פליטים מהמזה"ת לבין אלו של צאצאי מהגרי-עבודה מצפון-אפריקה היא קלושה במקרה הטוב וגזענית במקרה הרע. זאת ועוד, ראיונות עם משפחות "תיירי הג'יהאד" האירופיים חושפים משפחות המומות ומתאבלות, לא מופעים של צהלה וגאווה. אמנם יש כאן כישלון חינוכי וחברתי אך אין עדות לכך שההתגייסות לדאע"ש נתמכת ע"י קהילות המהגרים המסורתיות באירופה. להיפך, הג'יהדיסטים הם האויב הגדול של קהילות אלו. לא ברור מי ינצח במאבק הפנים-מוסלמי הזה אך ברור שזהו קרב של חדש מול ישן, לא מורשת שעוברת מהורים לילדיהם.

הג'יהדיסטים החדשים של אירופה אינם חלק מתנועה מוסלמית-אירופית עממית אלא חיילים מוסתים של גורמים פוליטיים חוץ-אירופיים. גורמים אלו מנסים ליצור את הרושם שהם מחדירים טרוריסטים ליבשת יחד עם מבקשי-המקלט כאמצעי להטלת אימה וכקמפיין תעמולה המכוון לתומכיהם. אלו החוזרים על הטענה הבלתי מוכחת שאירופה מאפשרת כניסת אלפי טרוריסטים המתחזים למבקשי-מקלט מחזקים את התעמולה של דאע"ש. בכירי הארגון וודאי חיככו ידיים בהנאה כשהם קראו את הסקר של מכון PEW המראה ששליש מהגרמנים ושני שליש מההונגרים, האיטלקים והפולנים רואים במבקשי-המקלט מקור סכנה.

לעומתם, דו"ח חדש של היורופול (משרד המשטרה האירופי) טוען ש"אין עדויות קונקרטיות לכך שטרוריסטים משתמשים באופן שיטתי בגלי ההגירה על מנת להיכנס לאירופה". זוהי אמירה שקולה ואחראית המבהירה שהפליטים אינם מקור מרכזי של טרור גם אם זו אפשרות שיש להיערך אליה. אין כאן המעטה נאיבית ביכולותיו של דאע"ש, אלא הבנה שחדירה לאירופה עם גלי הפליטים היא יקרה ומסוכנת יותר ממכונת התעמולה המייצרת בזול טרוריסטים מקצוענים מתוצרת בית המתנדבים להפיק במדינותיהם מגה-פיגועים כמו אלו של פאריז ובריסל.

אך מה קורה כשבודקים לא רק את הפיגועים רבי-הנפגעים, אלא גם את הפיגועים הספונטניים, האישיים, דוגמת התקריות האחרונות בגרמניה? ע"פ דו"ח היורופול מסתבר שמתוך למעלה מ-200 פעולות טרור שבוצעו באירופה ב-2015, רק 17 היו על רקע ג'יהדיסטי. השאר בוצעו ע"י בדלנים לאומניים, תנועות אנרכיסטיות וארגוני ימין קיצוני. לפיגועים אלו, הכוללים פיגועי ירי, מטעני חבלה ועוד, יש להוסיף עוד מאות מקרים של תקיפות חמורות והצתות על רקע לא ג'יהדיסטי (כמו הצתת מרכזי פליטים). לקלישאה החבוטה ש"לא כל המוסלמים טרוריסטים אך כל הטרוריסטים מוסלמים" אין, כך נראה, בסיס במציאות.

שנאה, אלימות ורצחנות אינם נחלתם הבלעדית של המוסלמים. אלו זרמי עומק עכורים שקיימים בתרבויות רבות. העובדה שבאירועים בעלי רקע לא ג'יהדיסטי יש הרבה פחות נפגעים מלמדת שגורמים פוליטיים בעולם המוסלמי מספקים לחייליהם שלושה דברים שיוצרים את ההבדל במספרי ההרוגים – אימון, מימון וארגון. הדבר העצוב ביותר הוא שהפחדים הקמאיים המתעוררים כתוצאה מהטרור הג'יהדיסטי מעוררים לחיים גם את הצד האפל של התרבות האירופית. תנועות הימין הקיצוני המתחזקות באירופה מוכיחות עד כמה הפשיסטים בכל הצדדים תלויים אחד בשני וצומחים יחד.

וזאת רק אחת הסיבות שיש להילחם בכל החזיתות בטרור הג'יהדיסטי. יש להילחם בו צבאית, יש לייבשו כלכלית ויש גם להעמיד תכנית מקיפה, בטוחה ואחראית לטיפול בקורבנותיו. לא בניית חומות אך גם לא פתיחת גבולות חסרת בקרה נדרשים כאן, אלא מדיניות נדיבה והומאנית שתגן מצד אחד על היציבות החברתית והביטחונית באירופה ומצד שני תיתן מענה לפליטים מבגדאד, קאבול וחומס, שממש כמו הנרצחים בפאריז ובבריסל, הם קורבנותיו של הטרור הג'יהדיסטי, לא יוזמיו ולא תומכיו.

סרטים, מופעים, ספרים ותערוכות – עולם התרבות השוודי ומשבר הפליטים באירופה

מבחינות רבות אירופה לא תהיה כפי שהיתה לפני מתקפת הטרור בפאריז. סידורי הביטחון, מעברי הגבול והרב-תרבותיות החברתית יושפעו מאירועי יום שישי שעבר לפחות בטווח הקרוב. מעבר לפוליטיקה יש להניח שגם עולם התרבות והאומנות ברחבי היבשת ימצא את הדרכים לבטא את הפחד, הכעס והאימה. אחת השאלות בדיון הציבורי שרבים ברחבי היבשת מקשרים לפיגועים המבוצעים ע"י טרוריסטים איסלמיסטיים היא שאלת הגירת מבקשי-המקלט ליבשת. בשוודיה, שקלטה יותר מבקשי מקלט מכמעט כל מדינה אחרת, התגייס עולם התרבות והאומנות לתמוך במדיניות הנדיבה של הממשלה ולהעלאת המודעות הציבורית לסבל הפליטים. כעת, לאחר פיגועי פאריז, מזכירים אומני ואנשי התרבות של שוודיה שמבקשי-המקלט המגיעים לאירופה אינם טרוריסטים מטילי אימה אלא להיפך, הם הקורבנות הראשונים שלהם. "מבצעי הפיגועים מלאי שנאה לחברה הרב-תרבותית", כתב עורך מדור התרבות של העיתון השוודי המוביל DN מיד אחרי הפיגועים, "שנאה זו, בליווי כוחות האלימות והמוות המניעים אותה היא בדיוק מה שהפליטים מסוריה ועיראק בורחים ממנו".
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.2775294
למרות הדימוי שלה כמדינה שלווה, אולי אפילו משעממת, עוברת שוודיה בימים אלו ימים דרמטיים מאוד. היא אחת המדינות היחידות באירופה המאפשרות מיוזמתן למבקשי-מקלט מהמזה"ת ומאפריקה להיקלט בהן והיא חווה עקב כך רגע היסטורי מכונן. ע"פ הערכות בשנת 2015 יגיעו אליה כ-190,000 מבקשי-מקלט ובתקופה האחרונה נכנסים אליה כאלף איש ביום. שוודיה, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, עושה כל מאמץ על מנת לקלוט את מבקשי-המקלט כאשר הממשלה והרשויות המקומיות דואגות לקליטתם ומעניקות להם בשלב הראשוני את צרכיהם הבסיסיים וקורת-גג. בכל רחבי המדינה בתי-ספר ישנים, אולמות ספורט, אתרי נופש ומבני ציבור הוסבו למגורים ורשויות רבות שלא נותר בהן מקום כבר נערכות להקמת מחנות אוהלים.
החברה השוודית תומכת ברובה במדיניות ההגירה הנדיבה של הממשלה וחלקה גם מגויס בפעילויות התנדבותיות ותרומת כסף. אך יש גם מתנגדים. ברמה הפוליטית התמיכה במפלגת "השוודים הדמוקרטיים" המתנגדת לפתיחת השערים למבקשי- מקלט עולה לסביבות 20% ויש גם שלוקחים את ההתנגדות שלהם צעד אחד קדימה – בשבועות האחרונים הוצתו מספר מרכזי קליטה של מבקשי-מקלט ובאוקטובר רצח צעיר בעל נטיות ימניות קיצוניות תלמיד ומורה בבי"ס שרבים מתלמידיו הם ילדי מהגרים.
במציאות זו הופכת ההגירה לנושא המרכזי שעל סדר היום בשוודיה ואנשי התרבות והאומנות המקומיים הפכו לדומיננטיים מאוד בשיח הציבורי בנושא. "הקהילה התרבותית זיהתה את זה מוקדם", אומר ביורן ווימן, עורך התרבות בעיתון היומי החשוב Dagens Nyheter (חדשות היום), "סדרת הכתבות הרציניות הראשונות שהזמנתי כעורך היתה על עידן נדידת-העמים שאנחנו נמצאים בו", הוא נזכר, "וכבר לפני המשבר הנוכחי, הצגנו ביריד הספרים בגוטנברג ספרים שעוסקים בנושא ביניהם ספרו של כתב העיתון בדרום-אמריקה המספר את סיפוריהם האישיים של מהגרים בדרכם לארה"ב ולאירופה וספר העוסק במדיניות ההגירה של אירופה הנפתח ומסתיים באי האיטלקי למפדוזה שבדרך אליו טבעו מאות מהגרים בדרכם ממדינות אפריקה. הקהילה התרבותית בשוודיה נוקטת עמדה הומניסטית ברורה המדגישה את שוויון ערכו של כל אדם. זה בא לידי ביטוי בספרים, סרטים ומחזות, אנחנו מודעים לנושא זמן רב וידענו שהמשבר הנוכחי חייב להגיע בגלל התנועה הגלובאלית של בני-אדם בעידן הזה".
לא מעט ספרים העוסקים בהגירה יצאו לאור בשוודיה בשנים האחרונות אך בקיץ האחרון הגיע הנושא גם לתרבות הפופולארית. בסוף ספטמבר נערך מופע גיוס כספים מהגדולים בתולדות המדינה בעבור סוכנות הפליטים של האו"ם והצלב-האדום. פוליטיקאים, מעצבי דעת-קהל, אנשי רוח ותרבות ויותר משישים אומנים השתתפו בהתנדבות במופע שגייס מעל 40 מיליון כתר שוודי (כ-18 מיליון ₪). מעבר לשירים של מיטב אומני שוודיה, ביניהם גם כאלו שאינם ידועים במעורבות פוליטית, נשמעו במופע גם נאומים, חלקם ביקורתיים כלפי הממשלה שאינה עושה מספיק למען מבקשי-המקלט.
בנוסף למופע זה נערכים בימים אלו אירועי תרבות נוספים המיועדים להעלות את המודעות לנושא. כנסיות וארגונים שונים מארגנים מופעים מוסיקליים לגיוס כספים, מוזיאון הצילום החשוב בסטוקהולם מציג תערוכת צילומים העוסקת בילדים שברחו מסוריה, התיאטרון המלכותי הלאומי מקיים סדרת דיונים על מצב בני-הרומה הנודדים באירופה ומקבצים נדבות ברחובותיה והתיאטרון העירוני בסטוקהולם מקיים השבוע שורת אירועים בהשתתפות אומנים וארגוני מתנדבים שונים למען ילדים מבקשי-מקלט שהגיעו לשוודיה ללא משפחותיהם.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי של סטוקהולם הוא אחד מאירועי התרבות החשובים של החורף בשוודיה. השנה הוא יוקדש לנושא נדידת-עמים (Migration). "זוהי השנה הפוליטית ביותר שלנו", אומרת גיט חניוס מנהלת הפסטיבל המתקיים זו השנה ה-26 ומסבירה שסרטים הם חשובים בהעלאת הנושא לתודעה הציבורית, "סרטים תיעודיים מעמיקים את ההבנה העובדתית וסרטים עלילתיים מעמיקים את ההבנה ברמה האנושית". חניוס מספרת שלא חסרו סרטים בנושא והם מציגים תמונה רחבה הכוללת לא רק עיסוק בפליטים, אלא גם בבני-אדם הנאלצים לברוח מארצותיהם בנסיבות כלכליות ופוליטיות. את התמונה משלימה קטגוריה תחרותית חדשה בפסטיבל הכוללת סרטים העוסקים בסוגיות אקטואליות וזכויות אדם (ביניהם הסרט הישראלי באבא ג'ון של הבמאי יובל דלשד). "סרטים הם מאמצעי הביטוי החשובים של ימינו", אומרת חניוס, "הם מגיעים רחוק, יש להם השפעה חשובה והם באמת יכולים לשנות מציאות חברתית".
אך האם ההתייחסות התרבותית והאמנותית לנושא היא שטחית או מעמיקה? האם התרבות השוודית מקיימת שיח צדקני המתרכז אך ורק בזווית האנושית של מבקשי-המקלט ומתעלם משאלות עמוקות של זהות ולאומיות ומההשלכות הפוליטיות והכלכליות של גל ההגירה? "אנו מציגים מגוון זוויות", אומרת גיט חניוס, "סרטים לא עוסקים רק ברגשות, אלא גם בשאלות של מוסר ובעומק של קונטקסט". חניוס מספרת לדוגמא על הסרט "למפודוזה בחורף", הפקה איטלקית-אוסטרית-שוויצרית העוסקת בקהילה הקולטת ולא רק בפליטים עצמם והסרט השוודי "בחיפוש אחר חיים טובים יותר", המלווה נשים מבנות-הרומה המקבצות נדבות ברחובות סטוקהולם אל בתיהן ומשפחותיהן ברומניה. "אנו צריכים תרבות בימים כאלו בכדי לחשוב על שאלות של טוב ורע, לחשוף את הסבל ולדבר על הצד המוסרי של הדברים", אומרת חניוס.
מעבר לשאלות של מוסר יש גם צד פוליטי וכלכלי למשבר. בשוודיה מנסה לפחות חלק מהקהילה התרבותית לעסוק גם בו. בקונצרט הצדקה שנערך בספטמבר שיא הערב היה הרצאה מפיו של החוקר האנס רוסלינג. בין כוכבי הפופ והבדרנים, הציג רוסלינג מצגת שכללה נתונים סטטיסטיים, ניתוח פוליטי ואספקטים כלכליים של משבר הפליטים בסוריה. זהו ההקשר הפוליטי הגלובאלי של המשבר השוודי. "המשימה שלנו", אומר ביורן ווימן, "היא לדבר על כך שזהו משבר בלתי נמנע. מצב הפליטים היום קשור למשבר האקלים, למשברים פוליטיים ולמלחמות וההגירה וניידות הם התנהגות אנושית טבעית, חלק מטבע האדם. דווקא גבולות הם לא טבעיים, הם עוצבו ע"י בני-אדם משיקולים של כוח פוליטי וכלכלי. כאינטלקטואלים, עלינו לומר את זה".
עיתונו של ווימן לקח את התפקיד הזה ברצינות. בתחילת ספטמבר פרסם העיתון הכרזה קצרה שנוסחה ע"י ווימן ועורכו הראשי של העיתון. ההצהרה לוותה בחתימתם של 100 השוודים המשפיעים ביותר החיים היום – אנשי התרבות והאומנות המובילים בשוודיה, ספורטאים, אקדמאים, ראשי הכנסייה, פוליטיקאים (כולל כל ראשי הממשלה שעדיין חיים) וידוענים אחרים, חלקם גם בעלי שם בינלאומי כמו הכדורגלן זלטן איברהימוביץ', המוסיקאי אוויצ'י, חברי משפחת וולנברג וחברי להקת אבבא. נוסח ההצהרה היה: "הערכים הבסיסיים שלנו הנחשבים כמובנים מאליהם זה זמן רב נמצאים בסכנה. יש להגן עליהם. אנו בעד נדיבות ואנושיות ומתנגדים לכל צורה של שנאה, איום וגזענות. אין פשרות בנוגע לערכם השווה של כל בני-האדם". ככל שזה נוגע לאליטה התרבותית בשוודיה, הצהרה זו היא פחות או יותר בקונצנזוס.
השוואת התגובות השוודיות והישראליות להגעת מבקשי-מקלט איננה פורייה במיוחד בגלל ההבדלים בין שתי החברות והמצב בו הן שרויות. עם זאת, רק להמחשת סדרי הגודל, על מנת להבין את התגובה השוודית למשבר הנוכחי אפשר לדמיין מצב שבו נכנסים לישראל במהלך כמה חודשים יותר מפי שניים ממספר מבקשי-המקלט החיים בה כיום כאשר התגובה היא התגייסות לאומית לקליטתם בעלות עשרות מיליוני שקלים, קיום אירועים ב"הבימה", מוזיאון תל-אביב, ערוץ 2 ופסטיבל ישראל לטובת גיוס כספים והעלאת המודעות הציבורית בליווי עצומה בעיתון "הארץ" בנוגע לשוויון ערך האדם החתומה ע"י מאה ישראלים משפיעים מרה"מ נתניהו, דרך יצחק הרצוג ועד דוב חנין, מערן זהבי, דרך שלמה ארצי ועד פאר טסי, מיצחק תשובה, דרך הרב הראשי לישראל ועד נשיא הטכניון.

"מובן שסופר לא חייב לכתוב באופן ישיר על ההיסטוריה של התקופה", כתב ג'ורג' אורוול במאמרו "בבטן הלוויתן", "אבל סופר שפשוט מתעלם מהאירועים הציבוריים הגדולים של הרגע הוא באופן כללי אחד שמשתטה או סתם אדיוט" (מתחת לאף שלך, דביר, 2005). משברים הם רגעי מבחן בעבור אומנים ואנשי תרבות. האם הם יתעלמו או יצטרפו לדיון הציבורי? האם יטפלו בנושא לעומק או יסתפקו באמירות שטחיות ופשטניות? האם יתגייסו כולם לאותו צד או ימצאו עצמם משני עברי מתרס? משבר הפליטים הנוכחי הוא צופה פני עתיד. גלי פליטים כתוצאה משינויי אקלים וחוסר יציבות פוליטית יהיו, ככל הנראה, חלק מרכזי בתמונת העתיד בכל מקום על פני כדה"א והם יאלצו לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את הסופרים, הבמאים, המשוררים והמוסיקאים לנקוט עמדה. במקרה השוודי עדיין לא ברור אם יש לעמדה זו משמעות מעשית והאם היא משפיעה על העולם האמתי ולא רק על ניקיון המצפון והעשרת הדיון. דבר אחד אי אפשר לקחת מהשוודים – לפחות הם מנסים.
יום אחרי הפיגועים בפאריז כתבה עורכת התרבות קארין אולסון בעיתון היומי אקספרסן: "בכוחות האיסלמיסטים האלימים יש להילחם. עם זאת, יש לזכור שההתנגדות החשובה ביותר נגד הטרור היא לא להיכנע לפחד, להמשיך לחיות בחירות ולראות בזולת אינדיבידואל". בשולי האירועים הופיעה בשבת הזמרת מדונה בסטוקהולם וסיפרה לקהל שחשבה לבטל את ההופעה בעקבות אירועי פאריז אך החליטה לקיימה בכל זאת כדי לא להעניק ניצחון לטרור. קלישאתי ככל שזה עלול להישמע ולמרות כל גלגולי העיניים והטלות הספק האפשריים, היה כאן רגע של תקווה. זמרת אמריקאית הובילה 40,000 צופים שוודים לקיים דקה דומיה לזכר קורבנות צרפתים ממש באותו אולם שבו הופיעו מספר שבועות קודם אומנים סקנדינבים לטובת הצלתם של עשרות אלפי סורים, אפגנים ועיראקיים.

עיר מקלט

יש המתארים את מאלמו, עיר הנמל הדרומית של שוודיה, כחברה המאבדת את דרכה וזהותה תחת גל הגירה שיצא משליטה. אחרים רואים בה עיר רב-תרבותית וקוסמופוליטית המתמודדת בגבורה עם אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של ימינו. שיחות עם ראשת-העיר ועם כמה מיהודיה מוכיחות שהמציאות קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2753374

משבר הפליטים הנוכחי הוא מהאתגרים הגדולים שאירופה התמודדה איתם בשנים האחרונות. האופן שבו המדינות השונות ביבשת מתייחסות אליו חושף מחלוקות פוליטיות, חברתיות-כלכליות ומוסריות. ישנן מדינות שסגרו את שעריהן בכדי להימנע מלקיחת אחריות על האתגר ההומניטרי. באחרות הגיאוגרפיה עושה את שלה וחופיהן הפכו לחופי מבטחים בעבור אלפי פליטים גם בלי שמוסדותיהן החליטו על כך. מעטות המדינות שקיבלו החלטה מודעת לא לחסום את מבקשי-המקלט ולאפשר להם הליך חוקי, הוגן ונדיב לבחינת בקשותיהם.

אחת מהמדינות האלו היא שוודיה והעיר השוודית העומדת בחזית המאמץ היא עיר הנמל הדרומית מאלמו. מצב זה איננו חדש. בימי מלה"ע השנייה היא קלטה אלפי פליטים יהודים מאירופה הכבושה ע"י הנאצים ובמהלך החצי השני של המאה העשרים הצטרפו אליהם עשרות אלפי מהגרים, רובם מעיראק, פולין, דנמרק ויוגוסלביה.

בימים אלו מגיעים לשוודיה יותר מאלף פליטים ביום. 50% מהם עוברים דרך מאלמו המהווה בית ל-320,000 תושבים. זוהי אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בעולם: 31% מתושביה נולדו מחוץ לשוודיה, 11% נוספים נולדו לשני הורים שאינם ילידי שוודיה. בסה"כ באים תושבי מאלמו מ-178 מדינות שונות. כלומר בעיר הגדולה רק במעט מחיפה ישנם תושבים מכמעט כל מדינות העולם. בעבור רבים מהווה מאלמו דוגמא לחברה רב-תרבותית וקוסמופוליטית המצילה אלפי פליטים ממלחמות אזרחים ומעשי רצח-עם. אחרים רואים בה דוגמא לקטסטרופה בהתהוות של חברה הנמצאת תחת השתלטות של תרבות זרה הגוזלת את משאביה ומחריבה את תרבותה. האמת, כדרכה של אמת, מסובכת קצת יותר.

ראשת-עיריית מאלמו, קתרין שרנפלדט יאמה (Katrin Stjernfeldt Jammeh) מאמינה בחזון רב-תרבותי ואוניברסלי. "מטרתנו היא לפתח את מאלמו כך שתמשיך להיות עיר פתוחה ומקבלת הגירה", היא אומרת, "יש לנו שאיפה ברורה שכולם ירגישו כאן רצויים ובטוחים בלי קשר לארצות מוצאם". ע"פ שרנפלדט יאמה בת ה-41 העומדת בראשות העיר מאז 2013, קליטת ההגירה המסיבית איננה בעיה שיש לפתור אלא חלק מחזון כללי. "מאלמו היא עיר קטנה בעולם גדול", היא אומרת, "הכישורים, השפות והרישות שיש אצלנו הם מקור כוח גלובאלי". כדוגמא פיקנטית היא מזכירה את האירוויזיון שהתקיים בעיר לפני כשנתיים. בגלל החברה הרב-תרבותית שלנו כמעט כל משלחת שהגיעה יכולה הייתה לקבל תמיכה ועזרה בשפה שלה. "קליטת הגירה איננה רק מקור לבעיות", היא מזכירה, "מבחינתי זה ברור שעיריית מאלמו צריכה לקחת אחריות, לנהוג בסולידארית ולדאוג שכולם ירגישו בבית".

עם זאת, האתגרים שמציאות זו יוצרת מוכרים היטב לשרנפלדט יאמה. היא מספרת על קושי להתאים מקומות עבודה למהגרים המגיעים למאלמו כתחנה ראשונה בשוודיה כמו גם על הייחוד שבגיאוגרפיה של העיר. "טוענים שיש במאלמו סגרגציה ופערים חברתיים", היא אומרת, "אבל בגלל שטחה הקטן, אזורי השוליים החברתיים הם במרכז ולא בפרברים רחוקים. אני למשל מגיעה באופניים מבניין העירייה לשכונת רוזנגורד בשבע דקות. זהו מצב מיוחד היוצר מפגש מתמיד בין אוכלוסיות". שכונת רוזנגורד (Rosengård) ידועה כשכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם מהגרים ולא פעם נקשר שמה בהתפרעויות ופשע מאורגן. "יש כאן אנשים דוברי שפות שונות ורקע תרבותי שונה", אומרת שרנפלדט יאמה, "ובניגוד למקומות אחרים, אין אפשרות לחיות במאלמו בלי לפגוש אותם".

עם אתגרים אלו, כמו גם עם אתגר הנחלת ערכי היסוד של החברה השוודית לשוודים החדשים, מתמודדת העירייה דרך פעילות חינוכית בבתי-הספר ותמיכה בארגונים של החברה האזרחית. ע"פ שרנפלדט יאמה תוצאות פעילות זו ניכרו בהתמודדות של תושבי העיר עם מבקשי-המקלט הרבים שהגיעו אליה באחרונה. רבים מתושבי מאלמו הגיעו בזמן אמת לתחנה המרכזית וסייעו למבקשי-המקלט בכסף, מזון, בגדים והסעות. "יש כאן מחויבות לעיר, לזכויות אדם ולשוויון חברתי", היא אומרת, "זוהי מסורת של פתיחות שתמיד היתה לנו ואנחנו צריכים לשתף אתה פעולה ולעודד אותה".

עם כל הצלחותיה בקיום חברה רב-תרבותית מתפקדת ותוססת, יש פרמטר אחד בו מאלמו נכשלת בשנים האחרונות באופן מחפיר – תחושת הביטחון של חברי הקהילה היהודית. בשנים האחרונות נרשמו בעיר עשרות אירועים אנטישמיים בשנה. חלקם כוונו כלפי יהודים פרטיים וכללו זריקות אבנים, יריקות, קללות והתעמרות בתלמידים ובמורים יהודיים בבתי-ספר. אחרים כוונו כנגד מוסדות הקהילה. בקבוקי מולוטוב נזרקו על בית-העלמין ב-2009, פיצוץ אירע מחוץ לבניין הקהילה ב-2012 והפגנות אלימות התקיימו בתקופות בהן ישראל הייתה מעורבת בעימותים צבאיים. ע"פ דיווחים שונים, יהודים רבים עוזבים את העיר או מסתירים את זהותם מחשש שיורע להם.

"יש כאן פחד והצקות יומיומיות", מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה. היא מתארת מציאות של קללות והצקות, ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפליה ובנה הוכה בבית-הספר, כל זאת למרות שהיא עוסקת בסיוע לפליטים ובהוראת השפה השוודית למהגרים. אדנר גם טוענת שיש הסתה אנטישמית במסגדים ושמתקיימת בעיר, אותה היא מכנה בצחוק רמאללמו, חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי בטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית-הספר", היא אומרת כאשר הצעיף על צווארה מסתיר תליון של מגן-דוד.

מי שאינו יכול להסתיר את זהותו הוא הרב של חב"ד בעיר, שניאור קסלמן, שזהותו היהודית חשופה לכל בגלל לבושו המסורתי. קסלמן הותקף באלימות פעמים רבות אך הוא טוען שהבעיה איננה רק ההתקפות הפיזיות. "יש אנשים ששונאים יהודים", הוא אומר, "עצם הידיעה הזו גורמת לאי-ביטחון. יש יהודים שחיים כאן חיים שלמים ולא הותקפו אך משהו בתת-המודע שלהם זז". במאלמו התקיימו מפגשים בין אנשי הקהילה היהודית ומנהיגים מוסלמים וקסלמן איננו מתנגד לקליטת מבקשי-מקלט מוסלמים אבל הוא טוען: "לא צריך לסגור דלת לבן-אדם שצריך עזרה, אבל אנו חווים על בשרנו את מה שקורה כאשר רוצים לפתור בעיה אחת ותוך כדי יוצרים בעיה גדולה יותר. צריך לעבוד עם הלב אבל גם מהראש".

תומאס לונדרקוויסט, עיתונאי יהודי יליד מאלמו המתגורר בעיר, מדבר על תחושת האיום הפוטנציאלי. הוא אינו חובש כיפה מכיוון שהוא חילוני אך הוא יודע שאם היה חובש כיפה הוא היה מותקף. לונדרקוויסט טוען שייתכן והשלטונות נמנעים מטיפול שורש בבעיה בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטוראליים. הוא מספר על הפגנה שהשתתף בה ב-2009 למען זכותה של ישראל להגן על עצמה. כאשר מפגינים ממול החלו לזרוק ביצים ובקבוקים המשטרה אילצה אותו ואת חבריו לעזוב את המקום. "המשטרה הייתה פאסיבית ולא הגנה עלינו", נזכר לונדרקוויסט ומוסיף, "חלק מהשוטרים לבשו אפודים שעליהם הכיתוב: משטרת דיאלוג".

גם התומכים הגדולים ביותר ברב-תרבותית השוודית אינם מכחישים את הבעיה. גופים בינלאומיים כמו מרכז שמעון וויזנטל התריעו עליה, יועץ הממשל האמריקאי למלחמה באנטישמיות ביקר בעיר לאחרונה והתקשורת השוודית דיווחה על כך בהרחבה. היא גם הצביעה על כך שלמרות שבמאלמו חיים כ-1,500 יהודים בלבד, פחות מ-10%מיהודי שוודיה, ישנן תקופות שבהן כשליש מהתקריות האנטישמיות במדינה נרשמות בה.

יש הטוענים שזוהי עדות מוחצת לכישלון הפרויקט הרב-תרבותי. אחרים, ביניהם ראשת-העיר, מנסים עדיין לתקן. "השאיפה שלנו היא שמאלמו תהיה עיר פתוחה ומקבלת בעבור כל אחד ואחד" היא אומרת ומסבירה שהיא מודאגת מפשעי השנאה ומן העובדה שתלונות רבות שהוגשו לא טופלו בצורה משביעת רצון. "אני מצרה על כך שיש תושבים במאלמו שנפגעו מגזענות, במקרה הזה מאנטישמיות, ואנחנו צריכים לעשות הכל בכדי להבטיח שהם יוכלו להרגיש בטוחים ורצויים. צריך לגייס את כל הכוחות ולעבוד בדרכים שונות ומגוונות בכדי להבטיח את זה". שרנפלדט יאמה טוענת שהתקריות האנטישמיות במאלמו במגמת ירידה ושהעירייה משקיעה מאמצים רבים בכדי לתקן את המצב. אלו כוללים מינוי נציב המטפל בגזענות ואפליה, קשר הדוק עם הקהילה היהודית ותקצוב ועידוד פרויקטים חינוכיים ותרבותיים כמו פעילות תלמידים ומורים כנגד אנטישמיות, תערוכות, ספרים ומחזות בנושא השואה, הרצאות, סמינרים ופורומים שונים של דיאלוג. מעבר לכך שרנפלדט יאמה טוענת שאחד הגורמים למספר הגדול של התקריות שנרשמו בשנים האחרונות הוא שהעירייה מעודדת אנשים להגיש תלונות. כך הופכת הבעיה לגלויה יותר ונוצרת תחושה שהמצב מדרדר אך רק כך ניתן לדבריה להתמודד עם המצב.

שרנפלדט יאמה מדברת על אפס סובלנות לאנטישמיות ועל אי הפקרה של יהודי מאלמו ובכך היא שונה מאוד מקודמה בתפקיד, אילמר ריפלו, שכיהן כראש העיר בשנים 1994-2013. אמירותיו של ריפלו בראיונות שונים כללו השוואה בין אנטישמיות לציונות, ביקורת על יהודי מאלמו על תמיכתם בישראל והפגת אדישות, בורות וחוסר עניין באנטישמיות בעירו. למרות שהוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם ע"י גורמים עוינים לו, הוא היה ללא ספק חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

כיום גישתה של העירייה שונה. "ברור לגמרי שהתבטאויותיו של ריפלו פגעו באמון בין הקהילה היהודית להנהגת העיר", אומרת מחליפתו, "עכשיו הבעיה גלויה לעין ואנחנו אחת העיריות המובילות בשוודיה בהשקעה במלחמה בגזענות מכל הסוגים". לעומת ריפלו, מגבה שרנפלדט יאמה את זכותם של היהודים להפגין ומצרה על כך שחלקם עוזבים את העיר. "זהו כישלון של החברה אם אנשים עוזבים אותה בגלל תחושת חוסר ביטחון", היא אומרת אך גם טוענת שקהילות קטנות כמו הקהילה היהודית במאלמו מתקשות להחזיק את עצמן בשוודיה החילונית והמעבר לקהילות גדולות יותר הוא טבעי גם בלי קשר לאנטישמיות.

גישתה של העירייה אמנם השתנתה אך השפעת הכוונות הטובות של שרנפלדט יאמה מוגבלת ע"י המבנה הפוליטי בשוודיה. המשטרה, לדוגמא, היא רשות ממלכתית ולא עירונית ולכן העירייה אינה אחראית על הפעלתה. "אנחנו עובדים ביחד עם הקהילה היהודית מול הממשלה כדי לקבל תקציב גדול יותר לביטחון הקהילה", היא מספרת כמי שמסייעת לקהילה בלחץ מול השלטונות ולא כבעלת האחריות על בטחונה. "זה תפקיד המשטרה", היא אומרת, "יש תקציבים לזה אבל הם לא מספיקים".

"היא אולי מתבטאת יפה יותר אבל לא ראיתי יוזמות רבות למלחמה באנטישמיות" אומר העיתונאי היהודי תומס לונדרקווסיט על מאמציה של שרנפלדט יאמה. אילנה אדנר מסכימה: "האמינות של העירייה שואפת לאפס. הדג עדיין מסריח מהראש". והרב שניאור קסלמן מוסיף: "ייתכן שראשת-העיר החדשה לא חוזרת על טעויותיו של ריפלו אבל בין לא לעשות טעויות לבין לעשות את מה שצריך יש עולם ומלואו. כשיש בעיה ספציפית שפוגעת במרקם האנושי צריך לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע יותר ולהעביר מסר ברור".

דומה שהמאמצים שמשקיעה שרנפלדט יאמה, גם אם הם כנים, לא עושים עדיין רושם על יהודי העיר. ייתכן שהסיבה לכך היא המצב שמאלמו נקלעה אליו. אירופה, ושוודיה בתוכה, חייבת להעניק את זכות בקשת-המקלט לפליטים בגלל ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים. אם היא תקים גדרות וחומות סביבה, הן יגדירו אותה מחדש ויהפכו אותה שוב ליבשת העוסקת בריכוז, גירוש ומלחמה על מרחבי-מחייה. מצד שני, יש גבול למה שחברה יכולה לקלוט לפני שהיא קורסת חברתית, תרבותית וכלכלית. במקרה של מאלמו היהודים הם נייר הלקמוס. הפקרתם היא קריסתה של הרב-תרבותיות ולכן ההגנה עליהם היא קודם כל חובתם של אלו המאמינים בה.

במאלמו הגיעו הדברים לקצה והיא נושאת בנטל בלתי אפשרי. הפתרון לבעיותיה אינו להפסיק להכניס מבקשי-מקלט לאירופה כפי שטוען הימין אלא דווקא סולידאריות ותכנון מרכזי. "אנחנו לוקחים אחריות גדולה על הצלחת קליטת מבקשי-המקלט בשוודיה", אומרת שרפנלדט יאמה, "ומקיימים דיאלוג עם המדינה ורשויות מקומיות אחרות כדי שתהיה סולידריות בתחום זה". זוהי מדיניותה של מפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של שרנפלדט יאמה והדרך היחידה לעמוד באתגר ההומניטרי הנוכחי: פיזור האחריות על קליטת הפליטים על יותר מדינות ועל יותר רשויות מקומיות בתוך כל מדינה, חיזוק הגופים הבינלאומיים העוסקים במשבר ועמידה חד-משמעתית על זכות בקשת-המקלט כחלק ממדיניות הגירה ברורה שלצד נדיבותה יש לה גם גבולות ברורים.

הערכות מדברות על יותר מחצי מיליון בני-אדם שנכנסו השנה לאירופה, רובם המוחלט זכאים למעמד פליט. גם אם מספר זה יגדל למיליון עדיין יהיה מדובר בחמישית האחוז בלבד (0.2%) מאוכלוסיית האיחוד האירופי. במאלמו, מספרת ראשת-העיר, 50% מתלמידי בתי-הספר היסודיים מדברים שפת-אם שאינה שוודית. הפער הזה הוא הסיפור כולו. הבעיה איננה המהגרים עצמם אלא העובדה שקליטתם באירופה מתנהלת ע"י כוחות השוק החופשי, בחוסר סולידריות בין מדינות וערים וללא יד מכוונת בעלת לגיטימציה פוליטית, יכולות ומשאבים. אם תיווצר כזו, תוכל מאלמו להצליח בפרויקט הרב-תרבותי שלה. אם לא, האינטגרציה תיכשל, כוחות קיצוניים יתחזקו הן מקרב המהגרים והן מקרב תנועות הימין הקיצוני המתנגדות להגירה ומצבם של יותר ויותר מאזרחי אירופה יהיה דומה לזה של היהודים במאלמו.