אנטישמים, איסלמיסטים, פטריוטים בגרוש וסוציאל-דמוקרטים

לאור התקריות האנטישמיות בשוודיה, הממשלה החדשה באוסטריה וההישגים האלקטורליים של הימין הפופוליסטי ברחבי היבשת, התרסקותן של רבות מהתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות היא בעייתית במיוחד. האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4850060

שני אירועים אירופאיים עלו לאחרונה לכותרות בישראל – כניסתה לקואליציה של "מפלגת החירות" בעלת השורשים הנאציים באוסטריה ותקיפות אנטישמיות בשוודיה, שככל הנראה בוצעו ע"י מבקשי מקלט מוסלמים. למרות השוני ביניהן, שתי התנועות שבלב אירועים אלו, הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי, דומות למדי. שתיהן צוברות כוח בשנים האחרונות, לשתיהן יש שורשים אנטישמיים, ושתיהן, למרות האלימות האצורה בהן, מוצאות ביטוי בשיח הפוליטי הנורמטיבי. שנאת הזרים של הימין מתבטאת בטענות כנגד הגירה ורב-תרבותיות והאנטישמיות והפונדמנטליזם של האיסלמיסטים מתבטאים בהפגנות נגד הממסד, ישראל וארה"ב.

הימין הקיצוני והאיסלם הבדלני באירופה דומים גם בכך שהם מסוקרים בהרחבה בתקשורת. תמונות של צעירים משתוללים בפרברים ומצעדים של גלוחי-ראש מוכרים עיתונים ומביאים רייטינג. עם זאת, יש תופעה פוליטית חשובה יותר המסוקרת הרבה פחות. בבחירות האחרונות בגרמניה, למשל, התמקדה התקשורת בהישג של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הפופוליסטית אך חשובה לא פחות היתה ההתרסקות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שזכתה בתוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1945. גם הסוציאל-דמוקרטיים היוונים נחלשו בבחירות האחרונות ב-2015 ואיבדו כ-40% מכוחם ובהולנד, בעוד כולם עוסקים בהתחזקות של חרט וילדרס הלאומן, איבדה מפלגת העבודה המקומית כעשרים אחוזים מכוחה. תופעות דומות נרשמו גם בספרד, צרפת ואירלנד. בזמן שאירועים אנטישמיים למיניהם נידונים בהרחבה בתקשורת, התגובה להתרסקות של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היא בד"כ פיהוק. הן נחשבות לשרידים אנכרוניסטים של הסדר הפוסט-מלחמתי ולמעט מדינות מעטות כמו שוודיה ופורטוגל ההצטמקות שלהן לטובת הימין (כמו בבריטניה ובישראל) או לטובת תנועות שמאל פופוליסטיות (כמו ביוון ובספרד), נראית טבעית.

אך מעבר להתעלמות התקשורתית היחלשותם של הסוציאל-דמוקרטים אינה תופעת לוואי של גלי הלאומנות והפונדמנטליזם באירופה אלא במידה רבה הסיבה להם. בהתאם לכך, סוציאל-דמוקרטים הם גם היחידים שיוכלו להחזיר את החברה האירופית לאיזון חברתי, לרווחה ולצמיחה. נכון, מי שטוען שהאלימות והשנאה טבועות עמוק בתרבות המוסלמית מחד או בגנטיקה הגרמנית מאידך לא ישתכנע מכך שאפשר לטפל בהן באמצעים פוליטיים. אך מי שמאמין שהתוקפנות האנושית ניתנת לריסון מכיר בכך שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית הצליחה במשך כמה עשורים להגיע להישגים מרשימים בתחום זה. למעשה, מעולם לא היו חברות אנושיות ששילבו צמיחה כלכלית עם דמוקרטיה וזכויות אדם בצורה טובה כ"כ. קיצוניות דתית, לאומנות, עוני וגזענות אמנם לא נעלמו בהן אבל הן טופלו ביעילות באמצעות מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות, מערכות רווחה אוניברסליות וקליטת הגירה שמגובה ע"י לימודי שפה והכשרה מקצועית במימון המדינה. האתגרים החברתיים האדירים של קיום חברה דמוקרטית ורב-תרבותית דרשו אמנם "מדינה גדולה", מנגנון בירוקרטי ומיסוי גבוה אך רוחות הרפאים של העבר האלים של היבשת נותרו תחת שליטה.

אבל אז באו ההפרטות והרפורמות למיניהן וממשלות החלו מושכות ידיהן מהמשק ולסגת מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי. איגודים מקצועיים נחלשו, השכר ירד והאבטלה עלתה. ועם כל אלו חזרו רוחות הרפאים לפני השטח. הלאומנים והפשיסטיים של אירופה גייסו תמיד את תומכיהם בקרב הגברים הצעירים הכועסים וחסרי העתיד של המעמדות הנמוכים, ואלו לא חסרים כאשר הממשלה מקטינה ומחלישה את המגזר הציבורי, כשמערכת החינוך מופרטת וכשהמדינה לא מסייעת יותר במציאת דירה ומקום עבודה. מהצד השני, כשילדי מהגרים שהגיעו ליבשת למדו בבתי-ספר ממלכתיים וכשהוריהם נקלטו בעבודה בסיוע המדינה היה להם טבעי יותר להשתלב בתרבות המקומית ובעבודה לגיטימית מאשר בסניף המקומי של דא"עש. לא שסוציאל-דמוקרטיה מובילה תמיד לאינטגרציה אך כשהיד הנעלמה מטפלת בקליטת הגירה סגרגציה היא תוצאה כמעט הכרחית.

אנטישמיות, גזענות, ושנאה צומחות משילוב של השפעות תרבותיות ובעיות סוציו-אקונומיות וההתמודדות הנכונה איתן עוברת דרך חינוך, הסברה, תעסוקה, דיור ומערכת אכיפת חוק יעילה. אך מי ייקח על עצמו את כל אלו? בוודאי שלא השוק החופשי שאיננו מתערב במה שקורה בתוך הבית, בבית-הספר ובשכונה ומשאיר את התרבות, הנורמות והערכים לפרט ולגורמים מסחריים. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה לפחות עולה למגרש. בניגוד לשמאל החדש של היחסיות התרבותית ולימין הניאו-ליברלי המפקירים את הזירה, יש לו יומרות לחנך, להשפיע ולקבוע גבולות. הימין בונה חומות ומשלה את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ ולא משפיעות על החברה פנימה והשמאל החדש מחליף, כמו שגדי טאוב כתב כאן, את השוויון בין בני-אדם בשוויון בין ערכים ומגיע כך לאבסורדים כמו הגנה על זכותם של מיעוטים לדכא נשים. בסופו של יום האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

מודעות פרסומת

הימין השוודי נוגס במודל הנורדי

יש משהו מבלבל באופן שבו מוצג המודל הנורדי בתקשורת הישראלית. מצד אחד, מתרכזים אנשי השמאל הכלכלי במערכת הרווחה המפותחת, באחוזי ההתאגדות הגבוהים ובפערים המצומצמים. מצד שני, מתרשמים אנשי הימין מהגמישות בשוק העבודה ומהריסון התקציבי. במאמר בדה-מרקר, המבוסס על מאמר דומה באקונומיסט, מנסה גיא רולניק לפתור את התעלומה. השיח בין ימין ושמאל הוא מיושן, הוא טוען, והמודל הנורדי הוא הוכחה לכך שהפרקטיקה גוברת על אידאולוגיה ופוליטיקה.

הכתבה פורסמה בדה-מרקר http://www.themarker.com/opinion/1.1983108

שוודיה מייצגת היטב את המודל הנורדי. זוהי הכלכלה הגדולה ביותר במדינות הנורדיות והיא מתפקדת כמדינת-רווחה סוציאל-דמוקרטית כבר עשרות שנים. ייתכן שמחוץ לגבולותיה נראה המודל שנבנה בה כיצירה א-פוליטית החורגת מהחלוקה בין קפיטליזם לסוציאליזם אך אלו "דברים שרואים משם", ממקומות כמו מערכת האקונומיסט בלונדון ומערכת דה-מרקר בת"א. מסטוקהולם, עם זאת, הדברים נראים אחרת.
בעקבות המחאה החברתית המודל הנורדי נעשה נושא פופולרי כמקור השוואה והשראה בישראל. הבעיה היא שכל אחד לוקח מה שנוח לו. רולניק, למשל, אוהב את הגמישות התעסוקתית במשק ואת מחויבותם של העובדים ליעילות ולרווחים של מקום עבודתם. אכן חשוב. אך יש לקחת בחשבון שהגמישות השוודית עובדת מכיוון שבשוודיה העבודה המאורגנת היא ערך ודרך-חיים. לפחות בינתיים. למרות הגמישות, העובדים לא נזרקים לכלבים כאשר הם מפוטרים, הם מפוצים בנדיבות, מנגנונים יעילים מחזירים אותם למעגל העבודה או להכשרה מקצועית, הם יכולים לצאת לחופשות לידה ארוכות והם חיים בחברה בה חינוך, דיור, בריאות ורווחה הם זכויות בסיסיות מובנות מאליהן ולא קרב הישרדות. ולא פחות חשוב מכך, אין עובדים עניים. בשוודיה גישה זו מאוימת ע"י אלו הרוצים את הגמישות אבל לא את המערכת המגנה על העובדים. אפשר אולי להסכים איתם אבל אי אפשר להגיד שזה איננו מאבק פוליטי בין ימין לשמאל.
באותו אופן חייב מי שמתרשם מהריסון התקציבי הממשלתי בשוודיה, לזכור שהצד השני של המטבע הוא רמת המיסים הגבוהה והמגזר הציבורי הענק. העודף התקציבי איננו תוצר של מיעוט הוצאות אלא של מיסוי גבוהה מאוד ופרוגרסיבי מאוד. רולניק רוצה לקחת מהמודל הנורדי את התחרותיות, היעילות והשקיפות שלו. מידות טובות ללא ספק ואין בשוודיה וויכוח על כך שהמערכת הציבורית צריכה להיות יעילה ושקופה כמו שאין וויכוח על חשיבות התחרותיות במגזר העסקי. אין, עם זאת, קונצנזוס על ערכה של התחרותיות בתחומים כמו חינוך הילדים והטיפול בקשישים. כאן יש וויכוח חשוב על כניסתם של גורמים פרטיים למערכות החינוך, הבריאות והרווחה. וניחשתם נכון – גם זהו וויכוח פוליטי בין ימין לשמאל.
הראייה המרכזית לכך שהמודל השוודי איננו חורג מהשיח בין ימין לשמאל היא המאבק המר המתנהל סביבו בשנים האחרונות והשינויים המתרחשים בו. אין ספק שזהו מאבק מנומס יותר מזה הנהוג בישראל, והוא בוודאי ענייני ואחראי יותר, אך הוא רחוק מלהיות א-פוליטי. זהו הוויכוח שהפך בעבר את המודל השוודי ממודל קיינסיאני המאופיין בהשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, מדיניות תקציבית מרחיבה וחתירה לתעסוקה מלאה, למודל המקפיד על איזון תקציבי ושמרנות מוניטרית.
השינוי התרחש אחרי המשבר הכלכלי של שנות התשעים שבעקבותיו קיצצה הממשלה את הוצאותיה, העלתה מיסים, ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. לטענת יוזמיהם הצילו צעדים אלו את המודל השוודי והפכו את הגרעון לעודף. טענה זו מוטלת בספק וייתכן מאוד שהייתה זו רפורמה ניאו-ליברלית שהכניסה את שוודיה למשבר מלכתחילה, אך בדבר אחד אין ספק – בעקבות הרפורמות של שנות התשעים שינה המודל השוודי את פניו. אלו היו שנות "הדרך השלישית" באירופה והמודל השוודי הושפע מהנעשה בממשלות אירופיות אחרות כמו זו של בלייר בבריטניה וזו של שרדר בגרמניה. כבר אז לווה השינוי במאבק ציבורי ובטלטלות פוליטיות.
מרכיב אחד, עם זאת, לא נפגע באופן מהותי עד ראשית המאה ה-21. זהו שוק העבודה שהתאפיין תמיד באחוזי התאגדות גבוהים ובמערכת מרכזית של הסכמים קולקטיביים. זהו ה'פלקסקיוריטי' המפורסם (בשוודיה הוא נקרא מודל רהן-מיידנר) ששומר על רמת שכר גבוהה, רמת אבטלה נמוכה ופערי שכר נמוכים יחסית, תוך שמירה על שוק עבודה גמיש שבו העובדים, לאו דווקא מקומות העבודה, מוגנים ע"י מדיניות ממשלתית של עידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות המשמשים לוויסות מחזורי שפל.
ב-2006 עלתה לשלטון בשוודיה קואליציית מרכז-ימין. השלטון החדש הוריד מיסים, הפריט חברות ציבוריות, הכניס גורמים פרטיים למשק הציבורי והתיר חלק מהרגולציות והמנגנונים של מדינת הרווחה הישנה. בניגוד לקודמותיה, הממשלה החדשה החלה לנגוס גם במודל התעסוקה השוודי. היא פוגעת בדמי-האבטלה, מחלישה את האיגודים ומנהלת מדיניות המאפשרת העסקה זולה יותר ובטוחה פחות. לכל אלו יש כמובן מחיר. האבטלה עולה כמו גם הסכנה להיקלע אל מתחת לקו העוני. כמובן שאפשר לייחס את אלו גם למשבר העולמי, אבל זהו בדיוק מה שהמודל הנורדי אמור לעשות – להדוף את השפעות המשבר באמצעות התערבות ממשלתית.
קואליציית המרכז-ימין טוענת שהיא בעד המודל הנורדי ושהיא בסה"כ מעדכנת אותו ולא פועלת בניגוד לעקרונותיו. אך זוהי רק תעמולה. למעשה היא יוצרת מודל אחר לגמרי ומי שרוצה להציע חלקים מהמודל הנורדי למשק הישראלי צריך להחליט קודם כל באיזה מהמודלים הוא תומך.
הצלחותיו של המודל הנורדי אינן מיסטיות. אין לייחס אותן, כמו שנהוג לפעמים לטעון, למוסר עבודה פרוטסטנטי או למנטליות סקנדינבית שוחרת שלום. זוהי פוליטיקה. דיור בר השגה למשל, קיים בזכות בנייה ציבורית מאסיבית ובזכות מערכת דיור ציבורי המגבילה את המסחר בנדל"ן. המודל השוודי החדש מעדיף את כוחות השוק, פוגע בדיור הציבורי ויגרום כנראה להעלאת מחירי הדיור. השכר הגבוהה בשוודיה הוא תוצר של ההסכמים הקולקטיביים והאיגודים המקצועיים רבי העוצמה. המודל השוודי החדש נלחם באלו. הסכומים שמשלמים אזרחי שוודיה על גני-ילדים, לימודים אוניברסיטאיים וטיפול בקשישים הם אפסיים בזכות השקעת הענק בבניית ותיחזוק שירות ציבורי איכותי ונגיש לכל. המודל השוודי החדש מכניס גורמים פרטיים ומחליש את המערכת הציבורית.
רולניק צודק בכך שבשוודיה המדיניות הכלכלית-חברתית מכוונת להיטיב עם כלל האזרחים ולא עם מה שהוא מכנה "הטייקונים, הבנקאים, המאעכרים והוועדים". בשוודיה, עם זאת, הוועדים מייצגים את רוב העובדים, איש לא יעלה על דעתו לשלול את הלגיטימיות שלהם והם שותפים במאבק שבמרכזו עומדות שאלות חשובות כמו ערכה של העבודה, כוחו של ההון, זכויות חברתיות, סולידאריות ושוויון. וזהו מאבק פוליטי. ממש כמו בישראל.

לא משעמם אחרי הכל – הקרב על מדינת-הרווחה הנורדית

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה.