עשרים שנה לחוק השוודי, האם הפללת צרכני זנות הוכתרה בהצלחה?

לפני עשרים שנה הפלילה שוודיה את לקוחות הזנות מבלי להפליל את הזנות עצמה ואת הנשים העוסקות בה. זו היתה חקיקה מהפכנית, ראשונה מסוגה בעולם בכך שהיא יצאה להילחם בזנות ע"י מאבק בגברים הקונים מין במקום במאבק בנשים המוחלשות הנאלצות למכור מין. החוק היה תוצאה של מגמות פמיניסטיות רדיקליות שהשפעתן בשוודיה של שנות התשעים הצליחו לפרוץ את גבולות האקדמיה ולחדור למסדרונות השלטון. למרות שבישראל התנועה הפמיניסטית חלשה בהרבה, חוק הפללת הלקוחות הישראלי עבר לפני כשלושה שבועות קריאה ראשונה בכנסת. עכשיו, רגע לפני שהוא נכנס לתוקף, כדאי לבדוק מה היו תוצאות הניסיון השוודי. האם, עשרים שנה אחרי, יש בשוודיה עדיין זנות? האם הציבור מתייחס אחרת לתופעה והאם הנשים בזנות נהנות מפירותיו או סובלות מתוצאותיו של החוק שנועד להצילן?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6632785 (כאן מובאת הגרסה הארוכה והמקיפה יותר הכוללת גם את סיפורה של גרמניה בה יש לגליזציה של הזנות).

"בדרך כלל אנחנו תופסים את העבריינים כשהם יוצאים מהדירה", מספר פטר אוסטרום, איש היחידה לתפיסת לקוחות זנות בסטוקהולם וסביבתה. "אנחנו מעמתים אותם עם העבירה, והם כמעט תמיד מכחישים. לפעמים הם אומרים שהם רק נפגשו עם חברה, אבל כששואלים אותם מה שמה, הם נוקבים בשם מהמודעה לשירותי זנות, לא בשמה האמיתי". לפי אוסטרום, "כשהגברים מבינים שיש נגדם עדויות מוצקות, הם מתחילים להתחנן. הרבה פעמים הם מבקשים שהנשים שלהן לא יגלו. בשלב הזה אנחנו מציגים להם שתי אפשרויות: משפט או הודאה. 25% בוחרים במשפט. מי שבוחר בהודאה מקבל מכתב הביתה עם דרישה לתשלום קנס". הקנסות בשוודיה נקבעים בהתאם להכנסה, כך שהמחיר שישלם מי שנתפס שקול ל–50 ימי עבודה. על הנייר, הגברים שנתפסים חשופים גם למאסר, אולם עד היום האפשרות לא מומשה, והרשויות השוודיות בחרו בפגיעה בכיס. בנוסף לקנסות, מופנים הלקוחות לטיפול ולייעוץ ללא תשלום, שמוענק על ידי עובדים סוציאליים שעובדים בשיתוף עם הרשויות, אולם הטיפול אינו בגדר חובה. מי שיעדיף לפנות למשפט, יגלה שהמשטרה השוודית לא מסתפקת בהמתנה מחוץ לדירות שבהן מתקיימת הזנות. נציגי מערכת אכיפת החוק מתייצבים למשפטים עם ראיות, מקונדומים משומשים, דרך חומרים שונים שנאספו במהלך המעקב ועד עדויות של הנשים עצמן, שנוהגות לפי אוסטרום לשתף פעולה עם המשטרה ומוסרות הצהרה כתובה שמאששת את החשד.

תמיכה גוברת בחוק

הדיון הציבורי על הזנות הוא דיון טעון. חילוקי הדעות בנושא אינן רק על קביעת המדיניות כלפיה אלא על הגדרות בסיסיות. אין אפילו הסכמה על שם לתופעה. הנשים שבשפת הרחוב מכונות "זונות" מכונות "נשים בזנות" ע"י אלו המבקשים למגר את הזנות ו-"עובדות מין" ע"י אלו המבקשים למסד אותה. הפוליטיקה של הזנות שונה ממדינה למדינה והיא מתבטאת בחוקים הכתובים בשפה משפטית יבשה אך כמעט תמיד הם תוצאה של בסיס אידאולוגי עמוק. בשוודיה מדובר בפמיניזם הרדיקלי שבשנות התשעים של המאה הקודמת נהנה מהשפעה לא רק במסדרונות האקדמיה אלא גם בפרלמנט ובממשלה. אחד מהחוקים המהפכניים ביותר שחוקקו בתקופה זו הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהיה הראשון מסוגו בעולם ובחודש הבא ימלאו לו 20 שנה. החוק אוסר על צריכת מין בתשלום, ובמקביל נמנע מהפללה של המוכרות. המחוקקים השוודים סברו כי בעולם שבו אין שוויון בין גברים לנשים ושיש בו מבנים חברתיים המקפחים ומחלישים נשים, הרי שגם קניית מין בהסכמה היא אקט אלים. לצד העיקרון היסודי הזה, עמדה ההבנה שחלק ניכר מתעשיית הזנות כרוכה בסחר בבני-אדם, בהחזקה בתנאי ניצול ובאלימות יומיומית.

הפרלמנט השבדי החליט להילחם באלימות הזאת על ידי צמצום הביקוש, באמצעות הרתעת הלקוחות, הפללתם וענישתם. החידוש שהביא איתו החוק לא הסתכם בהתמקדות בלקוחות. בשורה לא פחות משמעותית היתה בכך שהמאבק בזנות חרג מתחומי המוסר והסדר הציבורי, והפך לחזית של התנועה הפמיניסטית. בעוד שברחבי העולם המתנגדים לזנות היו נבחרי ציבור שמרניים וכוהני דת, הרי שבשוודיה ראו עצמם תומכי החוק כמי שחותרים לשוויון מגדרי. כעת, כששני עשורים חלפו מאז הושלמה החקיקה, ביקש מוסף הארץ לעמוד על השלכות החוק. האם הצעד הנועז של שוודיה צמצם את הזנות? האם השתפר מצבן של הנשים שעדיין עוסקות בזנות? האם החקיקה יצרה גלי הדף שחוללו תמורות גם בהיבטים נוספים, כמו למשל שיעורי האלימות המינית?

את הדיון בהשלכות החוק צריך להתחיל עם שתי הערות אזהרה. האחת נוגעת לקושי למדוד את היקף הזנות, בשל המתודות השונות והמוגבלות, ממעקב אחר היקפי פרסום ועד נתונים על תפיסת לקוחות. השנייה נוגעת לכך שסביר כי התמורות שמתחוללות בשוודיה נובעות מסיבות שונות ומגוונות, כך שקשה לקבוע בכל מדד מה היתה ההשפעה של החוק, אם בכלל. לאחר שתי האזהרות הללו, אפשר להציג את הממצאים הבאים: אין סימנים מובהקים לכך שב-20 השנים האחרונות הזנות בשוודיה הצטמצמה; זנות הרחוב פחתה בשיעור חד; האהדה לחוק גוברת עם השנים, והיום שניים מכל שלושה גברים שוודים תומכים בו; בשורה של היבטים, הורע מצבן של הנשים במה שמכונה תעשיית המין; ובמקביל, בשנים האחרונות חלה עלייה חדה במספר הדיווחים על אלימות מינית.

סטטיסטיקה מורכבת

השאלה המתבקשת כשבוחנים את החוק השוודי היא האם הוא הצליח להפחית את הזנות. אלא שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת, מכמה סיבות: מטבע הדברים הזנות מתרחשת בסתר; אין מתודולוגיה מוסכמת וחד משמעית למיפוי הזנות; וחלק ניכר מהנשים העוסקות בזנות בשוודיה הן זרות שאינן מופיעות ברישומים הסטטיסטיים הרשמיים, כך שהן נופלות עוד יותר מתחת לרדאר. עם זאת, ישנם כמה נתונים שניתן להתייחס אליהם. דוח מקיף של הממשלה שהתפרסם ב-2010 קבע שזנות הרחוב הצטמצמה בכמחצית מאז נכנס החוק לתוקפו. הדוח קבע כי ניתן לומר שהצמצום הזה נובע מחוק ההפללה, מאחר שהמגמה הושוותה למדינות שכנות ודומות. בצד זאת קובע הדוח שבכל הנוגע לזנות שאינה מתחילה ברחוב, שהיא חלק הארי של הזנות, הידע מוגבל מאוד, ויש להסתפק בקביעה שאין אינדיקציה להתרחבות התופעה, בניגוד למדינות שכנות שבהן נצפתה עלייה.

דוח רשמי אחר מ-2014 קבע שמספר האנשים שקונים ומוכרים מין בשוודיה נותר קבוע, פחות או יותר. הדוח הראה ש-7.5% מהגברים השוודים בגילאי 18 עד 65 שילמו בעבור מין לפחות פעם אחת בחייהם, ושקצת פחות מאחוז מהגברים עשו זאת בשנה האחרונה. הנתונים הללו אמנם נמוכים בהשוואה למדינות אחרות, אך אין בהם עדות לכך שהם תוצאה של חוק ההפללה, מה גם שאותו דוח הצביע על עלייה במספר המודעות באינטרנט שמציעות מין בתשלום. גם נתוני המועצה השוודית הלאומית למניעת פשיעה אינם חד-משמעיים, ומראים שמספר הלקוחות שנתפסים התחיל בכ-90 בשנה, עלה למאות בודדות, טיפס ב-2011 ליותר מ-1,200, ואז ירד והתייצב על מספרים שנעים בין 500 ל-800 בשנה. גם הנתונים על סחר בבני אדם וסרסרות עולים ויורדים בלי להצביע על מגמה ברורה, מה גם שעלייה בתפיסות עשויה לנבוע משינויים ביעילות הפעילות המשטרתית, מסדרי עדיפויות תקציביים של גורמי אכיפת החוק או מסיבות אחרות.

אלא שהצלחתו של החוק צריכה להימדד לא רק בצמצום הזנות, אלא גם במגמות עומק, של חינוך והשגת שינוי תודעתי ביחס לזנות. האם החקיקה הצליחה לשכנע את השוודים שזנות היא דבר שלילי באופן קטגורי? מנתון אחד עשויים תומכי החוק לשאוב עידוד: מדובר בממצאים של דוח רשמי שהופק ב-2015, והראה שבחלוף השנים הוויכוח בשאלת הלגיטימיות של זנות למעשה הוכרע – 16 שנה לאחר שנחקק החוק תמכו בו 85% מהנשים, וגם בקרב הגברים כבר נרשם רוב בעד ההפללה, שעמד על 60%. השינוי שחל עם השנים בעמדת הציבור חד וברור: לפני שנחקק החוק, תמכו בהפללה רק 20% מהגברים ו-45% מהנשים.

אלא שגם למטבע הזה יש צד שני. חלק ניכר מהנשאלים לא ראו בנשים קורבנות, וסברו כי יש להפליל גם אותן. מחקרים אחרים הראו שמבין הגברים שהודו כי שילמו בעבור מין, פחות מ-10% העידו כי החוק הביא לשינוי בהתנהגותם. מי שקיווה שלחוק יהיו השלכות עומק חיוביות על שיעורי האלימות המינית, מתוך תפיסה שלגיטימציה לזנות נותנת לגיטימציה לפגיעה בנשים, יתקשה למצוא לכך חיזוקים אמפיריים. בפועל, נרשמה מגמה הפוכה: שיעורי האלימות המינית בשבדיה נסקו ב-20 השנים האחרונות. כך, בעוד שב-1999 דווח על 2,100 מעשי אונס, הרי שהמספר עלה בהתמדה ל-7,300 בשנה שעברה. העלייה ניכרת גם בעבירות מין אחרות. יש לציין שהדיון על אלימות מינית בשוודיה הוא מורעל פוליטית. רבים בימין הפופוליסטי מייחסים את העלייה בעבירות אלו לעלייה בשיעורי המהגרים במדינה. טענה זו נפוצה מאוד בשיח הציבורי בשוודיה למרות שאין לה כל הוכחה. גם הקשר לחוק הפללת הלקוחות הוא ככל הנראה מופרך. העלייה בשיעורי האלימות המינית בשוודיה היא ככל הנראה עלייה ברמות הדיווח יותר מאשר עלייה במספר מקרי האלימות עצמם והיא תוצאה של עלייה במודעות לאלימות מינית. עלייה זו איננה מאפיינת רק מדינות בהן הופללו לקוחות הזנות והיא קיימת גם במדינות בהן הוסדרה הזנות (כמו גרמניה ודנמרק) ובמדינות בהן ישנה אי-הפללה מוחלטת (כמו ניו-זילנד).

היבט אחד שבו השפעות החוק ברורות נוגע למצבן של הנשים שעוסקות בזנות. לפי שורה של מחקרים, הכנסתן של הנשים נפגעה, הן סובלות מאפליה בהשכרת דירות וחדרי מלון, והן נתקלות בלקוחות לחוצים ואלימים יותר, באופן שעשוי להיות קשור גם לירידה למחתרת שכפה החוק. החוקרת הפינית נינה ווליירבי ערכה במשך שנתיים 113 ראיונות עם נשים העוסקות בזנות בשוודיה, נורבגיה ופינלנד, שכולן אימצו מודלים שונים של הפללת לקוחות. ווליירבי מצאה שביטחונן ושלומן של הנשים מקבלים עדיפות משנית, כשהרשויות מתמקדות בלכידת הלקוחות ובאכיפת חוקי ההגירה על הנשים הזרות העוסקות בזנות. לדבריה, יש מתח מובנה בין הרצון לחסל את שוק המין, לבין הצורך להגן על הנשים שלוקחות בו חלק.

אחת הנשים ששוחחו עם ווליירבי היטיבה לתאר את הקשיים שנוצרו בשוודיה: "אם את ברחוב זה מוביל לרישום משטרתי. אם את בדירה הם יכולים לבוא לדירה. לפעמים הם מודיעים לבעל הבית שהוא מבצע עבירה. הם דוחקים אותך. אי אפשר להתקשר למשטרה אם את בצרה, אם מישהו אלים או שודד אותך. כלומר אפשר להתקשר, אבל יש לזה השלכות. אם את בדירה שכורה, תצטרכי לעזוב אותה. אם את אישה זרה, הם יכולים לגרש אותך. אי אפשר לדעת מה הם יעשו".

וכך, הוויכוח על החוק רק מתחדד: בעוד שרבים סבורים כי החוק אמור להגן על הנשים העוסקות בזנות כיום, הממשלה השוודית מציגה מטרה אחרת – חתירה למיגור הזנות גם במחיר פגיעה בנשים בהווה. המחשה מדהימה למדי לעמדה הזאת ניתן לראות במשפט אחד שהופיע בדוח ממשלתי בנושא מ-2010: "בעבור אלו המנוצלות עדיין בזנות, התופעות השליליות של החוק אותן הן מתארות, צריכות להיתפס כחיוביות מבחינת מטרת החוק, שהיא אכן מלחמה בזנות".

לקוחות מכל הסוגים

אוסטרום הוא חלק מיחידה המונה שישה שוטרים, שמלבד תפיסת לקוחות זנות נאבקת גם בסחר בבני-אדם. אוסטרום אומר שאין קו מחבר בין הגברים שבהם הוא נתקל בעבודתו. "יש לקוחות מכל הסוגים", הוא אומר, "מפוליטיקאים ואנשי עסקים, דרך שוטרים ושופטים ועד שיכורים מקומיים. הם צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים, מהגרים ומקומיים. הדבר היחיד שמשותף להם הוא שהם גברים ושיש להם יכולת לשלם על מין". הנשים העוסקות בזנות, לעומת זאת, שייכות לדבריו לאוכלוסייה מובחנת מאוד. "הן באות מרומניה, בולגריה, ניגריה. כמעט תמיד הן אינן שוודיות".

במשטרת סטוקהולם יודעים לספר שכמעט כל הנשים הזרות שעוסקות בזנות לא עובדות באופן עצמאי, וכי התחום נשלט על ידי פשע מאורגן. אוסטרום מהדהד את הנתונים שמצביעים על הצמצום של זנות הרחוב: "מדי שבוע אנחנו מוצאים חמש עד שמונה נשים ברחוב, אבל הן בשוליים. אנחנו מעריכים שיש היום בין 1,200 ל–1,500 נשים בזנות בשוודיה והרוב המוחלט של הפעילות עבר לאינטרנט ולדירות, אבל להבנתי זה לא קשור לחוק אלא להתפוצצות של האינטרנט בתחילת שנות האלפיים. גם כשהזנות בדירות יש לנו דרכים למצוא אותה, עם מעקבים, איסוף מודיעין ברשת וקבלת מידע מהציבור".

אוסטרום, שדבק בעקרונות שעומדים מאחורי החוק, משוכנע שיש להחמיר עם הלקוחות ולהטיל עליהם עונשי מאסר: "הביקוש לזנות עדיין גבוה והטלת עונשי מאסר תעלה באופן משמעותי את הסיכון שלקוחות לוקחים, ולכן תוריד את הביקוש. בטווח הרחוק אנחנו שואפים להוריד את הביקוש למינימום. אנחנו לא מאמינים שיש כאן שוק חופשי. אין אשה על הפלנטה שבוחרת בעבודה הזאת מרצונה החופשי, ואין זכות לאיש לקנות את גופו של אדם אחר".

כשאוסטרום ועמיתיו יוצאים לעצור לקוחות הם אינם לבד. מתלווה אליהם גם מאלין אנדרסון, עובדת סוציאלית שצברה מומחיות בעבודה עם לקוחות, כמו גם עם נשים העוסקות בזנות. "אני עם השוטרים לאורך כל הדרך", מספרת אנדרסון, "אוספת מידע באינטרנט ויושבת במעקבים". אנדרסון מודה שיכולות הסיוע שלה מוגבלות, ורק לעתים רחוקות היא עוזרת לאשה לעשות צעדים ראשונים ליציאה מהזנות. היא משתדלת לזהות סימנים של ייאוש ולאתר את המקרים הקשים ביותר, של קטינות או של נשים שגובות מחירים זולים במיוחד וזמינות 24 שעות ביממה. "נתקלתי בנערה שסיפרה שהיו לה כבר 11 לקוחות באותו יום ושהיא לא יכולה לקבל עוד כי כואב לה. יש מקרים שמדובר בנשים שנמצאות לבד, במדינה זרה, יושבות כל היום בחדר בלי חלון ומקבלות לקוחות. יש נשים שהגבולות שלהן התרחבו עד כדי כך שהן כבר לא יודעות מה נורמלי. אני לא רוצה להביא אותן לסף התאבדות. צריך איכשהו לתת להן מוטיבציה לצאת מזה בלי לגרום להן להרגיש עד כמה מצבן גרוע".

אנדרסון אומרת שהיא חייבת לזכור שאינה יכולה לתקן הכל. "אני לא יכולה להשאיר בשוודיה נשים ניגריות שאין להן אישורים, גם אם הן קורבנות של עבדות. ואני גם לא יכולה להבטיח שלא יהרגו את המשפחות שלהן בבית אם הן יסייעו לנו לתפוס את הסוחרים. אני חייבת להיזהר לא להבטיח מה שאי אפשר לקיים".

לא חוקי, יותר מרגש

כשהשוטרים מסיימים את התשאול הראשוני של הלקוחות, ברכב המשטרתי, אנדרסון נכנסת לניידת וממשיכה את התהליך. "כשאני פוגשת אותם אני בדרך כלל שואלת מה הביא אותם לכאן. אני מבררת אם הם במצב לחץ, אם הם מתחרטים ומוכנים לקבל עזרה. יש כאלו שאומרים שהם מרגישים רע, אבל יש גם לקוחות עוינים שלא מוכנים לדבר". אנדרסון מספרת שהיא פוגשת גם גברים שמרגישים שאיבדו שליטה ושמחים שנתפסו. לדבריה, הם חוששים שהדבר יתגלה לבני המשפחה ולחברים, ומשוכנעים שהמעידה לא מאפיינת את מי שהם. "כשהם יושבים בניידת הם מלאים בושה, אבל אם הם לא יקבלו עזרה מקצועית הם יחזרו לזה אחרי כמה שבועות, כשהבושה תתפוגג. צריך לברר מה הסיבה האמיתית לכך שהם לוקחים סיכון שיכול להביא לרישום פלילי ולפיטורים. רוב האנשים שאנחנו פוגשים הם לא משולי החברה. הם לא נכים ולא אנשים מוגבלים חברתית, אלא בעלי משפחות, אנשים עובדים, רובם בני פחות מ–40, אנשים ממוצעים. הדרך היחידה להשפיע עליהם היא לגרום להם להבין באמת את השפעת מעשיהם על הנשים שהם קונים מהן מין".

גם אילבה גרונבל מאוניברסיטת מאלמו היא עובדת סוציאלית בעלת ניסיון בעבודה עם לקוחות זנות. במחקר שערכה היא ביקשה לבדוק איך קניית שירותי מין משפיעה על התנהגותם של גברים ועל מערכות היחסים שלהם. גרונבל, כמו אוסטרום ואנדרסון, מתארת את הלקוחות כקבוצה לא הומוגנית. מניסיונה, ניתן להסיק שלקוחות שונים הושפעו מהחוק בצורות שונות. "יש כאלה שהפכו לזהירים ולבררנים בבחירת האשה המוכרת והמקום", היא אומרת. "יש כאלה שהחקיקה לא השפיעה עליהם בכלל. יש מי שעבורו כל העניין נהיה מרגש יותר מאז שהוא לא חוקי. אחרים עברו לקנות מין בחו"ל. החוויה של ההפללה היא אינדיבידואלית מאוד, ויש בה ניואנסים".

Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff
Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff

באחד ממחקריה הקודמים ניתחה גרונבל תיאוריות שונות על המניעים של לקוחות זנות: מסקרנות והרפתקנות, דרך בדידות ודימוי עצמי נמוך, ועד מבנים חברתיים של אי-שוויון מגדרי ומסחור של מערכות יחסים. היו גברים שסיפרו לה שהם קונים מין כמעין תבלין לחיי היום־יום. אחרים סיפרו שחיפשו אינטימיות, והיו גם מי שאמרו שנזקקו לפורקן בחייהם הלחוצים. הלקוחות שאיתם שוחחה היו במערכות יחסים, וראו בזנות פתרון פשוט יותר מניהול רומן. חלקם ראו בצריכת זנות מעשה יומיומי כמו קניות בסופר או הזמנת פיצה. נראה שהחוק השפיע על הלקוחות שאיתם שוחחה גרונבל, אבל לא באופן שהביא אותם לוותר על צריכת מין בתשלום. "יש מי שנמנעים כעת מקניית מין מנשים זרות, ומנשים בזנות שפועלות ברחוב", היא אומרת. "הסיבה לכך היא כפולה — מצד אחד ניסיון להימנע מקניית מין מנשים שהן קורבנות סחר, ומצד שני פשוט פחד להיתפס".

מין איננו קדוש

האם צרכני זנות יכולים לשכך את תחושת האשם בכך שהם נמנעים מקניית מין מנשים זרות שנפלו קורבן לסחר בבני-אדם? לפי משטרת סטוקהולם, כשבוחנים את המאפיינים של הנשים השוודיות במעגל הזנות, יש היבטים קשים אחרים. לפי המשטרה, הנשים המקומיות שמוכרות מין הן בדרך כלל קטינות, וגילן נע בין 15 ל–19. החיבור בינן לבין הלקוחות מתבצע ברשתות החברתיות. מלבדן, השוליים מזמנים גם מקרים אחרים. את אנה (שם בדוי), אישה שוודית כבת שלושים, פגשתי בבית גדול ומרווח בפרבר ווילות שקט ומנומנם של סטוקהולם. היא מגדירה את עצמה כקווירית ולמרות שהיתה לה ילדות רגילה היא עסקה כבר כבת-עשרה בדוגמנות של צילומי פֶטִישׁ, שיעבוד ובגדי לייטקס. כנערה היא מכרה צילומים וקליפים ובמשך זמן רב היא חשבה להתחיל לעשות מה שהיא מכנה "Full Service Sex Work". "הייתי סקרנית לגבי זה", היא אומרת, "מין לא היה איזה דבר קדוש עבורי וכשהייתי בת 18 חברה סיפרה לי שהיא מוכרת מין. למרות שמיד התחלתי לבכות ולרחם עליה כי חונכתי על הנרטיב שנשים המוכרות מין הן קורבנות, היא לא ראתה בזה בעיה בכלל. היא היתה בסדר גמור". בשלב זה החלה אנה ללמוד את הנושא ולאחר זמן מה החלה בעצמה למכור מין לפרנסתה. "מבחינתי הייתי שמחה לעבוד בזה במשרה מלאה", היא אומרת, "זה קשה כי שוודיה היא מדינה קטנה, קל מאוד לזהות אותך ויש הרבה סיכונים, לכן התחלתי לנסוע לאוסטרליה פעם בשנה כי שם הרבה יותר קל ועובדות מין אינן מבודדות כמו בשוודיה". מרבית חבריה ובני משפחתה של אנה אינם יודעים במה היא עוסקת בגלל הסטיגמה של עובדות מין בשוודיה אבל אין לה רצון או כוונה לעזוב את התחום. "אני נהנית מזה", היא אומרת, "קשה לי לחשוב על עבודה של תשע עד חמש בשכר נמוך. עבודת מין נותנת לי חופש, אני עובדת מעט בעבור תשלום גבוה וזה טוב לבריאות הנפשית שלי".

באופן מעשי מקבלת אנה רק לקוחות בודדים בחודש והיא מתקשה להתקיים מעבודה זו בלבד. היא משאילה דירות מחברים, ממיינת לקוחות שפונים לאתר אינטרנט בו היא מפרסמת וכשלקוח רציני נמצא היא מנהלת איתו מו"מ מראש כדי להגדיר בדיוק איזה שרות היא תבצע ומה יהיה המחיר. הסיכומים מראש נועדו כדי להקטין את הסיכונים ולהימנע מקונפליקטים. ואכן, אנה טוענת שהיא מסתמכת על תחושות בטן ומעולם לא נשדדה או נאנסה בעבודה. היא אפילו משלמת מיסים על הכנסותיה המדווחות לרשויות המס כהכנסות מדוגמנות. את הטענה שזנות כרוכה תמיד בכאב והשפלה היא פוסלת. "זוהי מוסרנות. אנשים פריבילגים חושבים לעיתים קרובות שהדעות והערכים שלהם הם אובייקטיביים ונורמטיביים. הם לא מבינים שהם כופים את הערכים שלהם על אחרים. הטיעון ש"לא היית רוצה שהבת שלך תעשה את זה" הוא נדוש. אני אומרת שאם הבת התיאורטית שלי היתה עושה את זה הייתי רוצה שיהיו לה תנאי עבודה טובים, ביטחון ונגישות לרשויות. זו אולי לא עבודה אידיאלית אבל החברה שלנו היא דפוקה. הרבה דברים אינם אידיאליים. ברור שנשים רבות עושות את זה מחוסר ברירה אבל גם קופאיות בסופר עובדות שם כי אין להן ברירה. העולם האוטופי של הפמיניזם הרדיקלי מנותק לגמרי מהמציאות של עובדות מין", מוסיפה אנה, "זה נכון שמין לא בהכרח מהנה אם עושים את זה הרבה פעמים ביום. זה נהיה כמו מופע, זו עבודה. נכון גם שיש לקוחות מעצבנים, לפעמים מגיע מישהו מגעיל, ובאופן כללי אני לא ממש אוהבת גברים. כשהם נכנסים בדלת אני אומרת לעצמי הנה עוד אחד שצריך להתמודד איתו, אבל אני ריאליסטית, זה לא טראומטי, יש לי ציפיות נמוכות מגברים ולכן אני גם לא נפגעת מהם".

אחת הקולגות של אנה, קרולין (שם בדוי), בת 32 מסטוקהולם, היא אחות במקצועה, אמא לשני ילדים והיא מסבכת את התמונה עוד יותר. קרולין עוסקת באופן מזדמן בעבודות מין שונות ממופעי חשפנות, דרך מכירת תמונות וקליפים ועד שירותי פֶטִישׁ שונים. היא החלה כצעירה שמכרה את תמונותיה באינטרנט "למדתי בגיל צעיר שאני יכולה להשתמש בגוף שלי כדי להשיג דברים שאני רוצה", היא אומרת, "היום יש לי בן-זוג והוא כבר לא רוצה שאעשה שירות מלא עם חדירה אבל הוא בסדר עם מה שאני עושה עכשיו". קרולין ואנה מתנגדות לחוק הפללת הלקוחות השוודי שפוגע, לדבריהן, בביטחונן וביכולתן להתפרנס. הן טוענות שזו איננה פגיעה בהן בלבד והן מודעות לכך שיש עובדות מין שמצבן שונה מאוד משלהן – מהגרות, נשים עניות מאוד וקורבנות סחר. אלו, לדברי אנה, נפגעות אפילו יותר מהחוק שמבודד אותן, מביא עליהן פשיטות משטרה, קיפוח, אפליה וסכנת גירוש.

גישה אחרת כלפי עולם הזנות שמעתי מנינה (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה שפגשתי בגרמניה. נינה, כמו נשים רבות אחרות, חוותה בשנים שעסקה בזנות ניצול חמור ואלימות קשה. היא אישה צעירה, ילידת גרמניה, שנקלעה לזנות בלי שממש התכוונה לזה. במובן זה היא אחת ממיליונים. היא גדלה במשפחה נורמטיבית, סיימה תיכון וכאשר החלה ללמוד לימודים גבוהים היא נקלעה לקושי כלכלי. היא פתרה את הבעיה ע"י מכירת שירותי מין באמצעות מודעה שפרסמה באינטרנט. לאחר שנפתרה הבעיה הקונקרטית היא שבה לחייה הרגילים אך בתום לימודיה היא איבדה את עבודתה, נקלעה שוב למצוקה כלכלית וחזרה למה שהיא מכנה ה"מערכת". בשיחה שקיימתי איתה בבית-קפה במרכז ברלין היא מדגישה שבתור אישה בזנות היא לא היתה עצמאית אלא בורג קטן בתוך מערכת אכזרית, מנוכרת ואלימה. "עבדתי במספר מקומות המכונים "סטודיו" – דירות אליהן מגיעים לקוחות המעוניינים לקנות מין", היא מספרת, "הדירות האלו מנוהלות ע"י צ'יפים שהן בד"כ נשים קשוחות שחושבות רק על רווח ואינן מעוניינות כלל בנשים שעובדות שם. יש במקומות האלו חוקים ברורים: צריך לשהות בהם בשעות מוגדרות, יש תורנות ניקיון וצריך לבקש אישור אפילו ללכת להתקלח. בדירה אחת לא היתה מקלחת תקינה, רק כיור. תמיד היתה שם אווירה של לחץ, אם הצ'יף לא היתה מרוצה מרמת ההכנסה של אישה מסוימת היא יכלה להעיף אותה. לכן קשה לסרב ללקוחות ויש מתח תמידי. היו ימים שלא היו לי לקוחות כלל והיו ימים שהיו לי עשרה".

נינה מספרת שהדרך היחידה להתמודד עם הלחץ היתה להינעל רגשית. "ניסיתי לא להרגיש כלום", היא מספרת, "הייתי חושבת על טיול אופניים בטבע בזמן שהגברים היו מגיעים. חלק מהלקוחות היו גברים ששונאים נשים. אלו באו לסטודיו כדי להשפיל ומשכו אותי מעבר לגבולות שהצבתי. זה קרה על בסיס יומיומי. הם היו אגרסיביים ואלימים. פעמים רבות נאנסתי. מכיוון שבגרמניה זנות היא חוקית המשטרה אמנם היתה מגיעה מדי פעם לדירה אבל לא כדי לטפל במעשי אונס, דברים כאלו לא עניינו אף אחד, אלא כדי לאכוף את ענייני הניירת והמיסוי". "המערכת" שנינה מתארת היתה רווחית אמנם אבל הרווחים התחלקו כך שנינה קיבלה רק כ-50% ממה שהלקוחות שילמו. כ-15% הלכו לפרסום ו-35% לצ'יף. נינה לא יודעת בדיוק מי עמד מאחורי הצ'יפים אבל היא מתארת מציאות שפעמים רבות נשמעו בה ביטויים כמו "הנשים שלי" ושהיו בה קרבות על אזורי פעילות בין צ'יפים. "היו גם לקוחות מסוג אחר", היא ממשיכה, "כאלו שהיו עדינים יותר וחיפשו לכאורה סיפור אהבה. אלו רצו כל הזמן נשיקות וחיבוקים וגם זה היה קשה כי בשלב מסוים זה נהיה מתיש להסביר שאני לא מעוניינת. זה לא עניין אף אחד ואיש לא כיבד את זה". לאחר כשלוש שנים במערכת בדירות "סטודיו" בערים שונות בגרמניה מספרת נינה שהבינה שיש בתוכה קיר שמפריד בין מי שהיא באמת לבין מי שהיא כאישה בזנות. היא היתה בדיכאון קשה, היא סבלה מבעיות פיזיות ונפשיות ולבסוף, בסביבות גיל שלושים היא נעזרה בעמותה גרמנית המוציאה נשים מזנות ושיקמה את חייה. כיום היא פעילה חברתית במסגרת עמותה זו.

להפיץ את הבשורה

אחת הטענות שעולות נגד המדיניות השוודית היא שבמקום להגדיל את המשאבים לטיפול בנשים בזנות, תקציבים רבים מופנים למאמץ כמעט מיסיונרי להפיץ את חוק ההפללה למדינות אחרות. זה שנה וחצי פועל מטעם שוודיה שגריר למלחמה בסחר בבני-אדם, שהמנדט שלו כולל בין השאר "השפעה על מדינות אחרות להפליל את הביקוש לשירותי מין". ייתכן שהמאמצים השוודיים תרמו לכך ששורה של מדינות נוספות חוקקו חוקים ברוח דומה, כמו צרפת, איסלנד, אירלנד וקנדה.

המדינה הראשונה שהלכה בעקבות שוודיה היא שכנתה ממערב, נורבגיה. "הרעיון להפליל את לקוחות הזנות נדון בנורבגיה כבר מ-1980, עוד לפני שוודיה", מספרת מאי-לן סקילבריי, פרופ' לקרימינולוגיה באוניברסיטת אוסלו ומומחית לזנות במדינות הנורדיות, "בשלב המוקדם היה זה בעיקר השמאל הקיצוני שתמך ברעיון כחלק ממאבק בזנות כצורה של ניצול המעמדות הנמוכים ע"י האליטה. בשנות התשעים הדיון נהיה פמיניסטי יותר אך הרעיון להפליל לקוחות נדחה מספר פעמים בגלל הטיעון שהוא יוריד את הזנות למחתרת ויפגע בנשים העוסקות בה. ב-2004, עם זאת, דברים השתנו כשנשים ניגריות החלו להגיע לנורבגיה והצטרפו לנשים מזרח-אירופאיות שכבר עסקו כאן בזנות. עוד לפני כן החלו לראות בזנות סוג של אלימות אך הנשים הניגריות, חלקן אולי קורבנות סחר בבני-אדם, הוסיפו נדבך נוסף לדיון. כעת הצטרף לשיח על ניצול הנשים גם השיח שעסק בהתדרדרות המרחב הציבורי והשיח שראה בנשים הזרות איום, גם על הנשים המקומיות העוסקות בזנות וגם על מהגרות ממערב אפריקה שאינן עוסקות בזנות ונפגעו מהסטיגמה". כלומר החוק הנורבגי התקבל רק כאשר הטיעונים על הפגיעה בנשים קיבלו חיזוק משמרנים ומתנגדי הגירה. בשלב זה כבר התקבלו דיווחים נלהבים על הצלחת החוק בשוודיה והחוק הנורבגי נכנס לתוקף ב-2009.

בשנים שעברו נעשו ניסיונות לבדוק אם החוק הנורבגי אכן הקטין את ממדי התופעה. דו"ח ממשלתי מ-2014 הראה שאכן ישנה ירידה דרמטית בזנות במדינה אך סקילבריי סקפטית מאוד לגבי ממצאיו. היא מסבירה שבניגוד לזנות רחוב שנבדקת באמצעות תצפיות, זנות בדירות ובבתי-מלון נמדדת באמצעות איתור מספרי טלפון המשמשים מוכרי מין והכנסת המידע על מספרי הטלפון לאלגוריתם. אלגוריתם זה מבוסס על השערה בלתי מוכחת שיש יחס ישר בין כמות מספרי הטלפון למספר הנשים העוסקות בזנות וסקילבריי טוענת שהדו"ח שנעשה בנורבגיה מבוסס על מתמטיקה מוטעית ואין לו שום הוכחה אמפירית. "אי אפשר לדעת אם הזנות בנורבגיה היא במגמת עליה או ירידה. לא ראיתי שום ניתוח שאפשר להאמין לו המצביע על כך ואני עוסקת בתחום כבר 25 שנה", היא אומרת, "שוק הזנות הוא גמיש מאוד, יש לו עליות וירידות, לפעמים יש יותר היצע מביקוש והשוק מוצא דרכים לאתר לקוחות ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים. גם אם היתה ירידה זה בעייתי להסיק שהיא תוצאה של חקיקה. מעבר לחוק שהפליל לקוחות יש מרכיבים אחרים שהשפיעו על המצב – לדוגמא, שוטרי הגירה החלו לבדוק ניירות של נשים ניגריות שרבות מהן עזבו את אוסלו ועברו לקופנהגן, לא בגלל העיסוק בזנות וחוקי הפללה אלא בגלל המוצא שלהן וחוקי הגירה". גם בתחום הביקוש לזנות, ע"פ סקילבריי, השפעת החוק היא מוגבלת. "כבר 15 שנה לפני החוק קניית מין לא היתה נורמטיבית בנורבגיה", היא אומרת, "החוק נתן כוח למגמה שכבר היתה שם. ברגע שהכנסנו את הטיפול בזנות לתחום החקיקה היה ברור שתהיה לכך השפעה, אך זוהי לא בהכרח ההשפעה שהתכוונו אליה. אנחנו לא יודעים באמת כמה אנשים קונים מין, אין קשר ישיר בין החוק לשינוי הנורמטיבי ואפילו אלו שהראו שתופעת הסחר בבני-אדם הצטמצמה בגלל החוק מתבססים על הנחה תאורטית ללא עדויות המניחה שאם רמת הזנות יורדת גם רמת הסחר יורדת. למעשה העובדות מצביעות על מציאות אחרת, אף אחד לא יודע כמה סחר באמת יש וכל המספרים הם תוצאה של מי שפונה לעזרה וכמה המשטרה מצליחה לתפוס".

SAMSUNG CAMERA PICTURES
May-Len Skilbrei Photo by Per Jørgen Ystehede, University of Oslo

על מצבן של הנשים העוסקות בזנות יש דווקא השפעה מוכחת. "דיווחים מעובדים סוציאליים מראים שיש יותר אלימות כלפי הנשים", אומרת סקילבריי, "או לכל הפחות, הנשים נעזרות פחות במשטרה וברשויות בגלל הפחד שיגורשו". לטענה זו של סקילבריי יש תימוכין מכיוונים שונים, בין השאר מדו"ח קשה ומעורר מחלוקת של אמנסטי מ-2016 שעל פיו החוק בנורבגיה תרם באופן ישיר או עקיף להפרת זכויות-האדם של אנשים העוסקים במכירת מין. ע"פ הדו"ח, למרות שהלקוחות והסרסורים הם המגזרים המופללים דווקא עובדי ועובדות המין הם אלו החשופים לאלימות, להתנכלויות מצד השלטונות והם הסובלים מסכנת גירוש, פרופיילינג, הדרה וסטיגמה.

Petra Östergren Photo by Orlando G Boström
Petra Östergren Photo by Orlando G Boström

מתנגדת נוספת של חוק הפללת לקוחות הזנות היא החוקרת והסופרת השוודית פטרה אוסטרגרן שעוסקת כבר שנים רבות בחקר הזנות, הפורנוגרפיה, הפמיניזם והמיניות. "העניין שלי בעבודת מין התחיל כסקרנות אינטלקטואלית", היא מספרת בראיון בסטוקהולם, "אבל אז פגשתי עובדות מין, הבנתי שיש כלפיהן אפליה, שהן נטולות זכויות חוקיות ושיש להשמיע קולות שלא נשמעו עדיין". ע"פ אוסטרגרן מדיניות הזנות והסמים של שוודיה היא משטר דכאני, בניגוד לנושאים אחרים שכלפיהם שוודיה היא ליברלית ואינטגרטיבית, כמו היחס לקהילה הגאה. בנושאים כמו טבק ואלכוהול, לעומת זאת, היחס הוא של הגבלה בלבד, לא מניעה ולא הפללה. "עובדות המין הן מיעוט מדוכא. אני חושבת שצריך להגן עליהן אבל אין שום הוכחה שיש מישהי שניצלה בזכות חוק הפללת הלקוחות. מגזר עובדי המין צריך חוקים אחרים, כאלו שיעניקו לעוסקים בו גישה לזכויות, לארגוני סיוע, למשטרה ולרשויות. החוק הפלילי לא יכול הרי לשנות התנהגות, ממש כמו שחוקים נגד סמים ואלכוהול לא מנעו את צריכתם וחוקים נגד הומוסקסואלים לא הקטינו את מספר ההומוסקסואלים, החוק הזה לא מונע תופעות שליליות ויהיו אנשים רעים בכל מקרה. לפי עקרונות משפטיים בסיסיים מה שהחוק צריך לעשות זה להגן על העובדים לא לשנות התנהגויות".

ע"פ אוסטרגרן אין שום סיבה חוקית שהמדינה תיכנס לחדר המיטות ותעסוק במוסריות של פרקטיקות מיניות. במקרה השוודי, היא אומרת, המדינה מגדירה מה מוסרי ומה איננו מוסרי על חשבון עובדות המין. "לקרוא לזנות צורה של אלימות זה שִׂיחַדָשׁ", היא אומרת, "מה שנמכר כאן הוא לא הגוף אלא סוג של שירות. נשים יכולות לקבל החלטות רציונלית ולהחליט בעצמן על הגבולות שלהן". ע"פ אוסטרגרן יש כאן סוג של מוסר כפול. מכיוון שהחוק קובע שהעבריין הוא הלקוח ועובדת המין איננה עבריינית, החוק קובע למעשה שהזנות היא עברה ללא קורבן, זאת מפני שפעילותה, במידה והיא איננה קורבן סחר או קטינה, היא חוקית לגמרי. מכיוון שכך, הזנות היא עבירה נגד החברה ולא נגד קורבן אנושי קונקרטי ולכן הגדרתה כאלימות נגד נשים היא סיסמה כללית שאין מאחוריה מציאות משפטית או חברתית. "במקום להגן על הנשים החוק השוודי פוגע בהן", מסכמת אוסטרגן, "הוא מונע מהן הגנה ושולל מהן זכויות אדם שהוא יכול היה להעניק להן אם הוא לא היה מרוכז בלכידה של לקוחותיהן".

המיסוד הגרמני

חוק הפללת הלקוחות השוודי שואף למגר את הזנות. מדינות אחרות לא מציבות לעצמן יעדים שאפתניים כל כך. בגרמניה, למשל, נהוגה מדיניות של לגליזציה המתירה מכירה וקנייה של שירותי מין תחת בקרה ופיקוח. ע"פ הערכות יש בגרמניה מאות אלפי אנשים המוכרים מין, רובן המוחלט נשים, מרביתן נשים זרות. אחת מהן, מתילדה (שם בדוי), בת 35, איתה נפגשתי בדירתה בשכונת מגורים בדרום ברלין סיפרה לי תוך כדי ארוחת בוקר שהיא ילידת שוודיה שהגיעה לברלין לפני כעשר שנים כי אהבה את העיר. בתקופתה הראשונה כאן היא עבדה בחברת סטרט-אפ. "לא הבנתי עד כמה זה מדכא", היא אומרת, "אנשים יושבים בחדר סגור, עובדים קשה כ"כ בשביל מישהו אחר ובסוף מפטרים אותם. זו היתה תקופה שבה האבטלה היתה גבוהה והעבודות היו גרועות ובשכר נמוך. כפמיניסטית צעירה בשוודיה גדלתי על חוק הפללת הלקוחות. דיברנו עליו בביה"ס וכמו כולם האמנתי שאסור למכור את הגוף ומי שעושה כך היא מנוצלת. כאן, בברלין, קיבלתי פרספקטיבה אחרת. הכרתי עובדי מין מטיפוסים שונים כמו פאנקיסטית שחיה בטריילר ורצתה לעבוד רק מדי פעם או אישה שיש לה ראומטיזם ולא מסוגלת להתפרנס מעבודה של שמונה שעות ביום. פגשתי אנשים אמיתיים עם תכניות, חלומות ובחירה חופשית ולאט לאט העבודה הזו נפתחה עבורי כאופציה".

Matilda
מתילדה

מאז שמתילדה נכנסה לתחום היא עובדת כפעמיים בשבוע, היא מפרסמת באינטרנט, נוסעת לבתי הלקוחות ומדי פעם גם נוסעת לעבוד בחו"ל שם היא מקבלת לפעמים חמישה עד עשרה לקוחות ביום. ובכל זאת, היא טוענת ששלומה בסדר גמור. היא גם דוחה את הטענות הרגילות על כך שנשים העובדות בזנות הן בד"כ נשים נואשות, קורבנות פגיעה מינית ומכורות לסמים. היא עצמה גדלה בבית נורמטיבי, היא מכירה נשים רבות העוסקות בזנות, בולגריות, תאילנדיות ורוסיות, היא התנסתה בעבודה במועדונים ובעבודה ברחוב והיא טוענת שהמחקרים בנושא הם מוטים כי הם מתבססים על הנשים שמגיעות לבקש עזרה ועל אלו שבגלל מצבן הקשה פוגשות שוטרים ועובדים סוציאליים. מתילדה בקיאה במחקר שנעשה בנושא, היא פמיניסטית, היא מכירה לעומק את המערכת החוקית בשוודיה ובגרמניה ויש לה גם עצה למדינות המבקשות להפליל לקוחות: "בשוודיה חוק הפללת הלקוחות הוא פרה קדושה ואנשים הם דוגמטיים ומפחדים לבקר אותו. גם אם יש בו הגיון פנימי בשוודיה זה יהיה מסוכן להעתיקו למדינות אחרות. בשוודיה יש רשת ביטחון חברתית, נגישות להשכלה גבוהה ופחות שחיתות במשטרה. במקומות אחרים מיליונים יכולים להיפגע ולהינטש. זה יכול להיות מסוכן וזה לא אחראי".

בניגוד לסטוקהולם, ברלין היא עיר שמכירת וקניית מין מתבצעת בה באופן פתוח וגלוי. מודעות מפורסמות בשטחים ציבוריים, מועדונים, בורדלים ומכוני מין פועלים באופן חוקי וברחוב Kurfürstendamm המפורסם פועלות בין הכנסיות, בתי-הספר והחנויות נשים העוסקות בזנות רחוב מדי לילה. כמו בסרט שהזמן קפא בו מלכת בשנות השמונים של המאה הקודמת, הן מסתובבות שם לבדן או בזוגות, קוראות להולכי רגל ולעיתים נכנסות למו"מ עם נהג המאט לידן את נסיעתו. אין חלונות אדומים, אין תכונה רבה ואין נוכחות משטרתית. מליסה שפודן, פעילה ב-Sisters, ארגון שהוקם לפני חמש שנים בשטוטגרט ע"מ לנסות ולהוציא נשים ממעגל הזנות, מזהירה לא להתבלבל מהשקט היחסי ומהמעמד החוקי. היא מכירה היטב את האזור והיא שוחחה עם רבות מהנשים הפועלות בו "הנשים שם באות ממקומות כמו הונגריה ובולגריה, מאחוריהן תמיד יש גבר, בן-זוג, אח או דוד שמסרסר בהן", מספרת שפודן, "אין להן חדרים, הפארק הסמוך התמלא בצואה ובמחטים להזרקת סמים ועכשיו יש שם פיתוח נדל"ני, אז הן נאלצות למכור מין ברחוב עצמו, בחדרי מדרגות ובמכוניות של הלקוחות. יש שם אלימות רבה, נשים עם סימנים כחולים והרבה נרקומניות. רבות מהנשים לא יודעות גרמנית, לא מדברות עם הרשויות, חלקן קורבנות סחר וחלקן בנות פחות מ-18. הנשים בד"כ עובדות שם רק שבוע ואז מעבירים אותן לעיר אחרת. אני זוכרת שראיתי שם פעם מרצדס מפוארת ומחוץ למכונית היו הנעליים של הנהג, מסודרות ומחכות שיסיים, בזמן שבפנים הוא אנס בחורה בת 16". וזו לא רק זנות הרחוב. שפודן טוענת שגם הזנות המתקיימת בתוך דירות פועלת בתנאים דומים. "חדירה היא חדירה", היא אומרת ומסבירה שהזנות היא חלק מתרבות האונס. "אנשים שנוטים לאונס לא עושים את ההפרדה בין תשלום לאי תשלום. אם המסר הוא שמותר לעשות את זה בתשלום נמוך לזונה ברחוב זה נותן לגברים כאלו את הרושם שבנסיבות מסוימות אונס הוא לא נורא כל כך. יש הרי נשים שמוכנות לעשות את זה כל יום, הם חושבים". "העניין הוא בדימוי שיש לגברים על נשים", מוסיפה אניקה, קולגה של מליסה במרכז הסיוע, "אם הם מרגישים שיש להם זכות מוקנית למין, אם הם מרגישים שמותר להם לקנות את מימוש פנטזיות הפורנו שלהם, המיניות הגברית נעשית מסוכנת. זה לא מין שוויוני ומהנה, זו צורה של דיכוי". כל עוד הזנות תישאר חוקית, טוענות מליסה ואניקה, גרמניה תישאר חברה מיזוגנית מאוד, והדרך לשינוי חברתי עוברת בהפללת הלקוחות כמו בשוודיה ובסיוע כספי ופסיכולוגי לנשים לצאת מהזנות".

בצד השני של הספקטרום הגרמני נמצא ארגון "הידרה", המייעץ ומסייע לעובדי ועובדות מין בגרמניה כבר כמעט ארבעים שנה. אחת ממנהלות הפרויקטים בארגון היא ליעד קנטורוביץ', ישראלית החיה בגרמניה ופעילה חברתית למען זכויות עובדי מין שגם עבדה בעצמה בעבודות מין שונות בישראל, גרמניה ומדינות נוספות. קנטורוביץ' מספרת שהזנות חוקית בגרמניה מאז 2002 אבל חקיקה שנוספה ב-2017 הרעה מאוד את מצב עובדי המין במדינה. בנוסף להנחיות שונות הקשורות לתנאי עבודתם של עובדי מין ולרגולציה של הפעלת בורדלים, החוק קובע שעובדי מין יהיו חייבים למסור את כל פרטיהם לרשויות, להירשם ולקבל רישיון אותו הם צריכים לחדש אחת לשנה או שנתיים. למעשה, קובעת קנטורוביץ', גרמניה הופכת למדינה שיש בה הפללת זנות בפועל מפני שהיא קובעת כללים וחוקים המגבילים באופן משמעותי את עבודתם של עובדי המין. "החוק של 2017 מציג את עצמו כחוק שנועד להגן על זונות אבל בפועל הוא פוגע בהן", אומרת קנטורוביץ', "מדובר בחקיקה אידאולוגית המובילה להפללה ומונעת ע"י פוליטיקאים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית המתנגדים לזנות. כל מי שעוסק בתחום קובע שהחוק פוגע בעובדי המין, שאף אחד מהם לא סומך על המדינה בניהול המידע שלהם. הפעם האחרונה שגרמניה דרשה מזונות לשאת תעודה היתה ב-1936. זה חוק נאצי. הוא מנוגד לפרטיות, הוא מסכן את עובדי המין ומחזק את הסטיגמה נגדם".

Liad Katorowicz
'ליעד קנטורוביץ

קנטורוביץ' טוענת שבעבר גרמניה הלכה כברת דרך לקראת הכרה בעובדי מין כקבוצה מודרת ומופלית שיש לסייע לה. זאת הסיבה שהממשלה תומכת עדיין ב"הידרה" ושגרמנים רבים רואים בזנות עבודה ולא פשע. "בתחילת שנות האלפיים גבולות אירופה נפתחו. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, קלטה מהגרים רבים ממזרח אירופה שעבדו בעבודות כמו ניקיון, בניין, טיפול בקשישים ועבודות מין. אז החלו לכנות את גרמניה "הבורדל של אירופה", מסבירה קנטורוביץ' את הרקע לחקיקה הגרמנית, "החקיקה של 2002 הכירה בעובדי המין כעובדים רגילים אך היא מעולם לא יושמה במלואה. הזנות לא זכתה ליחס של ענפים אחרים והמשטרה התנכלה לעוסקים בתחום בפשיטות מתוקשרות. החוק של 2017 הוא כבר הפללה של ממש. הוא דורש מעובדות מין לצאת מהארון כאשר החברה מתייחסת אליהן כמצולקות ומשוגעות. זה כמו להסתובב עם טלאי צהוב. עד לקיץ הזה נרשמו פחות מ-20% מעובדי המין ולפי הערכתי יש כבר מאות בתי-זונות שנסגרו, דבר המאלץ את עובדי המין לעבוד במקומות חבויים ולהיעזר בגורמים שונים שיכולים לנצל אותם. אין כאן הגנה, יש כאן ירידת למחתרת וסכנה אמיתית לשלומם וחייהם של עובדי מין". המודל שקנטורוביץ' תומכת בו, לכן, איננו הפללת לקוחות וגם איננו לגליזציה אלא מה שמכונה אי-הפללה, כלומר ביטול החוקים המפקחים על הזנות והמפלילים את המעורבים בה. זוהי שיטה המתקיימת רק בניו-זילנד ובאזורים מסוימים של אוסטרליה ורבים ממתנגדי הפללת הזנות תומכים בה מכיוון שהיא מגנה לכאורה על זכויותיהם ורווחתם של עובדי מין. מטבע הדברים, אלו המתנגדים לזנות כתופעה מתנגדים לאי-הפללה.

לקראת חקיקה בישראל

בימים אלה מתחילה ישראל ללכת בנתיב שסללה שוודיה. בחודש שעבר אושר בקריאה ראשונה חוק שקובע קנס של 1,500 שקל למי שייתפס צורך זנות. החוק זכה לחסותה של שרת המשפטים איילת שקד, שהבהירה כי החקיקה תהווה רק חלק מתוכנית מקיפה, שתכלול מנגנוני שיקום לנשים בתעשיית הזנות, לצד מקלטי חירום, מרכזי גמילה ומרפאות מין. כאן אולי תיבחן המדיניות הישראלית. לישראל יש מה ללמוד משוודיה ובעיקר מהעובדה שהחקיקה השוודית הרעה את מצבן של הנשים העוסקות בזנות. כדי לא לגרום לנשים אלו לשלם את מחיר ההפללה של לקוחותיהן, חשוב לדאוג לפתרונות עומק לבעיותיהן על ידי הקמת יחידה של שוטרים ועובדים סוציאליים המתמחים בנושא ויצירת ארגז כלים לסיוע במגוון תחומים: הסבה מקצועית, יציאה ממעגל העוני, גמילה מסמים, חינוך ובריאות לילדים ופתרונות דיור, כל זאת לצד טיפול יסודי ומעמיק, החורג מקנס בלבד, ללקוחות זנות שנתפסים על מנת למנוע מהם לחזור ולקנות מין.

האתגר בישראל גדול יותר מאשר במדינת הרווחה השוודית מכיוון שבעוד שישראל מאמצת את המודל השוודי כאשר מדובר בטיפול בזנות, היא מתרחקת מכל אספקט אחר שלו. בניגוד לשוודיה, הבריאות והחינוך בישראל הופרטו במידה רבה, הרווחה הופקרה לכוחות השוק והפערים החברתיים צמחו. ההשפעה השוודית של חוק הפללת לקוחות הזנות על ישראל היא תוצאה של שותפות אינטרסים נדירה בין קבוצות פמיניסטיות לממסד דתי ושמרני והיא חיבור בין שיקולים של "סדר ציבורי" להכנסה נאה לקופת המדינה בדמות קנסות גבוהים ללקוחות. אין בכך פסול, אבל טוב יעשו המחוקקים הישראליים אם ילמדו מהניסיון הנורדי בנושא: צודקת ככל שתהיה השאיפה למיגור הזנות, חשוב שהיא לא תרמוס תחת מגפיה את הנשים המהוות את אחד הציבורים המוחלשים בעולם. בדרך לעולם טוב יותר כדאי אולי לעצור רגע ולהקשיב גם להן.

מודעות פרסומת

בין רצח רבין לרצח אולוף פָּלמֵה

רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6617806

בני הזוג פָּלמֵה סיימו ערב בילוי בקולנוע. זה היה בסוף פברואר 1986 וסטוקהולם הייתה לבנה, קפואה וחשוכה. מוזר ככל שזה יהיה, אולוף פלמה, שכיהן באותו זמן כראש-ממשלת שוודיה, לא היה מאובטח באותו ערב. הוא ואשתו יצאו מהמעון הרשמי בעיר-העתיקה, נסעו בתחבורה ציבורית למרכז העיר ושהו במקומות הומי אדם, ללא שומרי ראש, גלאי מתכות וסיורים מקדימים. באחת עשרה ועשרים, כשהם החלו לעשות את דרכם הביתה, הגיח מאחוריהם גבר חמוש במעיל שחור וקפוצ'ון וירה מטווח אפס. פלמה נפל. אחרי שבריר שנייה נורה כדור נוסף לעבר אשתו, ליזבת. הכדור חדר את המעיל ושרט אותה בגב. היורה הסתובב, רץ במעלה הרחוב וטיפס לרחוב המקביל. נהג מונית שהיה סמוך למקום התקשר למשטרה שהגיעה למקום כשלוש דקות אחרי הירי. האמבולנס הגיע מיד אח"כ כאשר דמו של פלמה הגוסס מכתים את השלג.

מותו של פלמה נקבע בבית-החולים בשש דקות אחרי חצות. שוודיה ההמומה התעוררה לבוקר שכמותו היא לא ידעה מעולם. ראש-הממשלה נרצח ואיש לא ידע ע"י מי ולמה. גם כיום, 32 שנה מאוחר יותר, מותו של פלמה הוא תעלומה. צעיר עבריין ואלכוהוליסט שנתפס בסוף 1988, כריסטר פטרסון, נשפט והורשע אבל שוחרר אחרי שזוכה בערעור לביהמ"ש העליון ומאז ועד היום צצות מדי פעם עדויות חדשות, גילויים מפתיעים ותיאוריות קונספירציה, אך האמת עדיין אינה ידועה.

יש שתי סיבות להיזכר בימים אלו ברצח אולוף פלמה. האחת היא חדשותית – ליזבת פלמה, רעייתו של ראש-הממשלה הנרצח, נפטרה ממחלה לפני כשלושה שבועות (18 באוקטובר) בגיל 87. הסיבה השנייה היא עקרונית יותר וישראלית יותר – הקשר בין רצח אולוף פלמה לרצח רוה"מ ושר הביטחון הישראלי יצחק רבין.

מעשי רצח פוליטי הם תמיד טראומטיים ודברי הימים מלאים בהם. מיוליוס קיסר וגדליהו בן אחיקם דרך לינקולן, קנדי וגנדי ועד למעשי הרצח תוצרת כחול-לבן כמו רצח ארלוזורוב ורצח רבין. בכל הנוגע לרצח רבין, מערכת ההסתה שקדמה לו, המשמעות המדינית והחברתית שלו והמהפך הפוליטי שהתרחש אחריו גרמו לכך שהשלכותיו יהיו הרות גורל. לא כך במקרה השוודי, לפחות לא על פני השטח. כמו אחרי רצח רבין, ההמונים נהרו אמנם למקום הרצח והביאו נרות ופרחים, ההלוויה הייתה רבת משתתפים ורגשות של אבל קולקטיבי שטפו את המדינה, אך הרצח לא חשף מחלוקת ברורה, בעיקר מכיוון שזהות הרוצח ומניעיו לא היו ידועים. עם זאת, לקח אחד צריך היה להיות ברור.

זהו הלקח הפרוזאי והמובן מאליו ששמירה קפדנית על נבחרי ציבור היא חשובה לפחות כמו השמירה על הדמוקרטיה עצמה. פלמה היה חשוף לחלוטין בזמן הרצח, החברה השוודית שילמה ביוקר על המחדל הזה, אך האם אחרי האסון נלמד הלקח? במקרה השוודי התשובה היא לא. הראייה לכך היא אירוע שהתרחש בספטמבר 2003 אז ביקרה אנה לינד, שרת החוץ השוודית, בחנות כלבו גדולה במרכז סטוקהולם. למרות שלינד היתה אחת הדמויות הבכירות בממשל, היא לא היתה מאובטחת. ממש כמו פלמה. תוך כדי שהיא עורכת קניות, ניגש אליה צעיר בן 25 ודקר אותה בכל חלקי גופה. היא נפטרה בבית החולים ביום שלמחרת.

מאז מותם של לינד ופלמה השתפרה אמנם השמירה על נבחרי הציבור בשוודיה, אך עדיין לא נדיר למצוא שרים וחברי פרלמנט מטיילים לבדם ברחוב או נוסעים באוטובוס. זו אינה תוצאה של כשל אבטחתי. זו תוצאה של מסורת פוליטית המקדשת נגישות, פתיחות ושקיפות. מידות נעלות לכל הדעות אך הן חושפות את הדמוקרטיה לסכנה ברורה ומיידית. באותה מידה שוודיה מקדשת את חופש הדיבור, חופש ההתאגדות והחופש להפגין כמעט ללא גבולות. גם אלו הן מידות ראויות לשבח אבל בעולם האמיתי הן מנוצלות ע"י חסידי כל המחלות הממאירות של המאה ה-21: ניאו-נאצים מפגינים במדים ברחובות, גברים מיואשים ומתוסכלים מבצעים פשעי שנאה נגד יהודים ונגד מהגרים ובפרברי הערים הגדולות צעירים מקומיים מתגייסים לדאע"ש. כל אלו הם סימנים לחברה שלא מוצאת את הכוחות והאומץ להכיר בכך שלדמוקרטיה יש אויבים ושאין ברירה אלא לדבר על הדרכים להגן עליה.

כאן נמצא ההקשר הישראלי של רצח פלמה. תשע שנים אחרי רצח פלמה נרצח בת"א יצחק רבין. מאז הרצח מתקיימת בישראל מחלוקת קשה לגבי הנצחת האיש ומורשתו. יש הרואים חשיבות בשימת דגש על מורשתו הפוליטית של רבין בעוד אחרים טוענים שההנצחה צריכה להיות ממלכתית, כללית ונטולת מסר פוליטי. יש, עם זאת, אפשרות נוספת. בין זיכרון פוליטי ששייך למחנה אחד בלבד לזיכרון ממלכתי שמתייחס לרצח כאילו ראש-הממשלה מת מהתקף לב, יש את האמת המובנת מאליה. רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". השוודים פספסו את הרעיון הבסיסי הזה ב-86 וקיבלו עוד ועוד אלימות פוליטית. ישראל, מתוקף היותה מוקפת אויבים ונתונה בסכסוכים פנימיים וחיצוניים, נמצאת בסכנה גדולה וקיצונית עוד יותר. טוב יעשו מנהיגי הציבור שלה אם יקדישו את יום הזיכרון לרבין לטיפול בסכנה הקיומית הזו ולא יבזבזו אותו פעם אחר פעם על ההתכתשויות הרגילות של מי ינאם בכיכר ומי יארגן את העצרת.

Replacing Supermodels With Holocaust Survivors: 'The Camera Was Shaking in My Hands'

צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים. 

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995 

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

No, Europe Isn't Returning to the Bosom of Islam

The Continent has indeed received millions of migrants, and they pose a variety of problems to their host countries. But these emanate for the most part from right-wing nationalists, not Muslim refugees.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/no-europe-isn-t-returning-to-the-bosom-of-islam-1.6572926

Generally speaking, there are two ways of describing the effects of the changes taking place in the Arab world on Europe: One speaks of millions of immigrants streaming from the rubble of the Middle East and destroying Europe by imposing their primitive, fundamentalist and terrorist culture. A less pessimistic view emphasizes Europe’s moral responsibility to take in refugees from the Middle East, save their lives and give them a new life in free and democratic societies.

Shaul Mishal’s recent piece in this newspaper (“Europe’s Muslim Moment,” September 27), belongs to the first type of view, which is held by many people, from academics and journalists to the wider public. You often hear people who had an Arab cabdriver in Paris or saw burka-clad women in Munich saying something like, “The Europeans will be sorry for what they’ve allowed to happen. Europe will turn into Europistan.” These same experts will also classify any other view as the idealistic naiveté of useful idiots in the service of Islam.

Mishal’s analysis of the Middle East and Africa is factual and addresses geopolitical fluctuations and climate crises in at least nine countries that are mentioned by name. But when it comes to Europe, Mishal doesn’t mention countries, regimes or political entities at all. His Europe is a stereotyped abstraction. What goes for France, goes for Estonia. What goes for Poland, goes for Scotland. Instead of facts and statistics, his analysis of Europe is filled with metaphors and imagery like “waves of immigration flooded Europe” and “Islamic pincers closing in on Europe.”

Take the claim that immigration is the cause of the rise of the far right. The far right has gained control in some countries, but in others it is far from having any governmental influence. Where, you might ask, does it have the most power? Actually, in countries like Poland and Hungary, which have taken in hardly any immigrants at all. In Germany and Sweden, which have absorbed large numbers of immigrants, right-wing parties have made gains but they are still far from taking power, with 12.6 percent and 17.5 percent support respectively in the most recent elections.

It’s not immigrants that boost the strength of the far right, but the fear of immigrants. This is an important distinction, one that shows that the solution to extremism and racism isn’t necessarily building walls but rather correct absorption and integration policies. The argument that immigrants lead to fascism echoes the argument that the “Jewish problem” ushered in Nazism’s rise to power. While there may be a connection, in both cases it is clear that the presence of an ethnic minority is the pretext and not the cause.

Mishal writes about “the return of factionalism, ethnicity and sectionalism,” but in Europe’s two most important countries, France and Germany, the voters keep electing leaders who support European cooperation and EU institutions. Mishal describes Europe as “a magnet for activity by radical Islamists” and he is right about that: The Middle East is indeed exporting terrorism to Europe. But a broader view shows that in 2017, two-thirds of the terror attacks on the Continent were committed by nationalist and separatist movements and only 16 percent were committed by jihadists. (The remainder were carried out by far-left and far-right organizations.)

It’s true that nearly all of those killed in terror attacks in Europe were the victims of jihadist attacks, because these employed methods imported from the Middle East and therefore were deadlier, but ISIS is just the latest addition to the bleak tradition of the Irish, Basque, neo-Nazi, white supremacist and anarchist undergrounds, and as is true for the entire population of Europe, only a tiny percentage of Muslim immigrants empathizes or justifies these attacks.

Just as the European tradition includes not just Beethoven, Spinoza and Shakespeare but also Auschwitz and the Inquisition, the immigrants also have more than just a single heritage. Millions of Muslims have integrated into European society in the last decades. They have contributed to its economy and its culture and, more important, they have developed a moderate kind of Islam that in most cases enables them to integrate into Western culture.

Migrant workers from Turkey are not the same as political exiles from Iran or refugees from a murderous civil war in Syria, but it can be said that the majority of Muslims in Europe are secular or traditional. If we hear about radical imams and people volunteering to join ISIS, it’s because they’re the ones who make headlines. In the real world, no “European countdown” has begun. Yes, a struggle over the Continent’s future is underway, but it is not a fight between immigrants seeking to impose sharia law and helpless natives, but one between liberal, democratic trends and separatist, nationalist and racist trends among both immigrants and the societies that are taking them in.

And the fight is far from being lost. National authorities are learning how to combat radicalization, many countries are adapting their immigration policies and the EU is attempting to balance and regulate the refugees’ arrival. The European mainstream still believes in multiculturalism, solidarity and democracy, but these are troublesome times and they come with challenges on many fronts. In Germany, Chancellor Merkel is contending with an opposition that decries her immigration policy; in Britain, the Euro-skeptics have prevailed; the Italians took a dramatic turn to the right; and in Spain, the Catalans are threatening to break up the kingdom.

Europe is not “in the process of returning to the bosom of Islam,” as Mishal says. Like the rest of the world, it is in the midst of a struggle between populist separatists and the old postwar establishment. And no one, including Israeli prophets of doom, knows how it will end.

David Stavrou is an Israeli journalist based in Stockholm

האם אירופה באמת חוזרת לחיק האסלאם? תגובה לפרופ' שאול משעל.

לפני כשבועיים התפרסם ב"הארץ" מאמר של פרופ' שאול משעל בשם "האביב הערבי כובש את אירופה". זוהי תגובתי למאמר שהתפרסמה ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6543964 

שני סוגי ניתוחים נפוצים בדיון על השפעת התמורות בעולם הערבי על אירופה. הראשון הוא השיח הפסימי המתאר מיליוני מהגרים המגיחים מהריסות המזה"ת, עולים על אירופה ומחריבים אותה ע"י השלטת תרבות פרימיטיבית, טרוריסטית ופונדמנטליסטית. השני הוא השיח על המחויבות המוסרית של אירופה לקחת אחריות על פליטי המשבר במזה"ת, להצילם ולהעניק להם חיים חדשים בחברות חופשיות ודמוקרטיות.

מאמרו של שאול משעל, "האביב הערבי כובש את אירופה", שייך לסוג הראשון הנפוץ בקרב רבים, החל באנשי אקדמיה ועיתונות ועד לציבור הרחב שהרי כל מי שפגש נהג מונית ערבי בטיול בפאריז או ראה קבוצת נשים לבושות בורקות במינכן יודע לספר ש"בסוף האירופאים יאכלו את מה שהם בישלו ואירופה תהפוך לאירופיסטן". אותם מומחים גם יסווגו כל ניתוח אחר כתמימות אידיאליסטית של אידיוטים שימושיים בשירות האסלאם.

אך עיון במאמרו של משעל מראה שהמציאות היא חמקמקה גם אצל הפסימיסטים. בעוד הניתוח שלו את המזה"ת ואפריקה הוא עובדתי ועוסק בתנודות גאו-פוליטיות ובמשברים אקלימיים בלא פחות מתשע מדינות המצוינות בִּשְׁמָן, הניתוח של אירופה מלא מטפורות, האנשות ודימויים. במקום עובדות ומספרים, אנו מקבלים ביטויים כמו "גלי הגירה מציפים" ו"תנועת מלקחיים איסלמית לופתת את אירופה". אירופה של משעל היא הפשטה סטריאוטיפית שבה אפילו מדינה אחת לא מצוינת בשמה. דין צרפת כדין אסטוניה, דין פולין כדין סקוטלנד. האם ייתכן שדווקא הראליזם של נביאי-הזעם, ולא האידיאליזם של האוטופיסטים, הוא זה שחוטא בסיסמאות והפשטות?

קחו למשל את הטענה שגלי ההגירה גורמים לעליית הימין הקיצוני. אכן, הימין הקיצוני כבש את השלטון במספר מדינות, אך באחרות הוא רחוק מהשפעה שלטונית. היכן, תשאלו, כוחו רב ביותר? ובכן, דווקא במדינות שלא קלטו מהגרים כמעט בכלל כמו פולין והונגריה. דווקא במדינות כמו גרמניה ושוודיה שקלטו המוני מהגרים ישנה אמנם עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות אך הן רחוקות מאוד מהשלטון עם 12.6% ו-17.5% תמיכה בהתאמה בבחירות האחרונות. מסתבר שאלו לא בהכרח המהגרים שמעלים את כוחו של הימין הקיצוני אלא הפחד מהמהגרים. וזוהי הבחנה חשובה מכיוון שהיא מראה שהפתרון לקיצוניות ולגזענות אינו בניית חומות אלא דווקא קליטה נכונה ואינטגרציה. הטענה שהמהגרים עצמם מביאים את הפשיזם דומה לטענה שהבעיה היהודית העלתה את הנאציזם. יש אמנם קשר אך בשני המקרים ברור שקיומו של מיעוט לאומי הוא התירוץ ולא הסיבה.

משעל כותב על "חזרה לכיתתיות, לאתניות ולסקטורליות" ובכל זאת בשתי המדינות החשובות באירופה, צרפת וגרמניה, הבוחרים מעמידים בראשם שוב ושוב מנהיגים התומכים בשיתוף פעולה אירופי ובמוסדות האיחוד. גם בכל הנוגע לטרור הדברים מורכבים. משעל כותב על אירופה כ"אבן שואבת לפעילות של איסלאם רדיקלי", והוא צודק, המזה"ת אכן מייצא טרור לאירופה, אך מבט רחב יותר מראה שב-2017 שני שליש מהפיגועים ביבשת בוצעו ע"י תנועות לאומניות וספרטיסטיות ורק 16% מהם בוצעו ע"י ג'יהדיסטים (השאר בוצעו ע"י ארגוני שמאל וימין קיצוניים). אמנם כמעט כל ההרוגים נהרגו בפיגועים ג'יהדיסטים בגלל שיטות הפעולה המיובאות מהמזה"ת, אך דאע"ש היא רק תוספת למסורת העגומה של המחתרות האיריות והבסקיות, הניאו-נאצים הסקנדינבים והמרקסיסטים הגרמנים, וממש כמו האוכלוסייה האירופית הכללית, רק אחוז מזערי של המהגרים שותפים או מצדיקים מסורות אלו.

כפי שהמורשת האירופית כוללת לא רק את בטהובן, שפינוזה ושייקספיר אלא גם את אושוויץ והאינקוויזיציה, כך גם למהגרים יש יותר ממורשת אחת. מיליוני מוסלמים השתלבו בחברה האירופית בעשורים האחרונים, הם תרמו לכלכלתה ולתרבותה וחשוב מכך, הם פיתחו זן של איסלאם מתון המשתלב ע"פ רוב בתרבות המערבית. אין דין אחד למהגרי עבודה מתורכיה, גולים פוליטיים מאיראן ופליטי רצח-עם מסוריה ובכל זאת ניתן לומר שהרוב המוסלמי באירופה הוא חילוני או מסורתי והסיבה שאנו שומעים על אימאמים קיצוניים והתנדבות לדאע"ש היא שאלו מייצרים כותרות טובות יותר מאשר סתם אזרחים שומרי חוק. בעולם האמיתי לא החלה שום "ספירה אירופית לאחור", מה שהחל הוא מאבק על דמות היבשת אך זה איננו מאבק בין מהגרים המשליטים את חוקי השריע' לבין אוכלוסיות ילידיות חסרות אונים, אלא בין מגמות ליברליות ודמוקרטיות למגמות בדלניות ולאומניות בתוך חברות המהגרים ובתוך החברות הקולטות כאחד.

והמאבק רחוק מלהיות אבוד. הרשויות, שהיו בעבר חסרות אונים, מול "תיירות הג'יהאד", לומדות בהדרגה להילחם ברדיקליזציה, מדינות רבות עושות התאמות במדיניות ההגירה שלהן והאיחוד האירופי מנסה לאזן ולווסת את הגעת הפליטים. הזרם המרכזי באירופה מאמין עדיין ברב-תרבותיות, בסולידריות, בדמוקרטיה ובזכויות-אדם אך הוא מאותגר בחזיתות רבות – בגרמניה נאבקת הקנצלרית מרקל באופוזיציה המתקוממת נגד מדיניות ההגירה שלה, בבריטניה ניצחו היורוסקפטים, באיטליה קיבלה המטוטלת הפוליטית דחיפה ימינה ובספרד מאיימים הקטלונים לפרק את הממלכה. ובכל זאת, אירופה אינה חוזרת לחיק האסלאם, כדברי משעל. כמו שאר העולם היא פשוט בעיצומו של מאבק בין בדלנים פופוליסטים לבין הממסד הפוסט-מלחמתי הישן ואף אחד, כולל נביאי-זעם ישראלים, לא יודע איך המאבק ייגמר.ה

שוודיה באי וודאות פוליטית לאחר הבחירות

בניגוד לדיווחים רבים ברחבי העולם, מפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטיים" דווקא השיגו תוצאה מאכזבת מבחינתם, שני הגושים המרכזיים נמצאים בשוויון והמשא ומתן להקמת ממשלה חדשה עלול להימשך שבועות או חודשים. גם בחירות חוזרות הן תסריט אפשרי. כל הפרטים, כולל הזווית הישראלית והיהודית, כאן בדיווח שלי ב"בהארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6466408 

הבחירות שנערכו ביום ראשון בשוודיה הניבו תוצאות המסבכות את המדינה בדרמה פוליטית שכמותה לא ידעה מעולם. כעת, משספירת הקולות כמעט הסתיימה, ברור שאין לאף אחד מן הגושים הפוליטיים במדינה יתרון מובהק, אין קואליציה טבעית שתוכל להשיג רוב בפרלמנט ואין מועמד מוסכם שיקבל על עצמו את הקמת הממשלה הבאה. בשוודיה של העשורים האחרונים ישנם שני גושים פוליטיים מרכזיים. הראשון הוא הגוש האדום-ירוק המורכב מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) ומפלגת הירוקים. הגוש השני מורכב ממפלגת "המתונים" השמרנית, המפלגה הליברלית, מפלגת המרכז והנוצרים-דמוקרטים. מפלגות מרכז-ימין אלו הקימו בראשית שנות האלפיים ברית פוליטית ששלטה בשוודיה בשנים 2006-2014 אך איבדה את השלטון לפני ארבע שנים לטובת ממשלת מיעוט של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים.

העניינים החלו להסתבך כבר ב-2010 אז הצטרף כוח פוליטי שלישי לפרלמנט השוודי – מפלגת ימין קיצונית ופופוליסטית בשם "השוודים הדמוקרטיים". מפלגה זו, ששורשיה בתנועות ניאו-נאציות, זוכה לתמיכה הולכת וגוברת בשנים האחרונות. כיום היא מתונה יותר מבראשית דרכה אם כי רבים טוענים שהיא עדיין גזענית ואנטישמית וניתן להגדיר אותה כמפלגה לאומנית, שמרנית, יורוסקפטית, אנטי-פמיניסטית ובעיקר כמתנגדת למדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה.

תוצאות הבחירות האחרונות מציבות את שני הגושים המרכזיים בשוויון כמעט מוחלט עם קצת יותר מ-40% תמיכה לכל גוש. השוודים הדמוקרטים עומדים על 17.6% תמיכה והם המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט החדש אך התוצאה הסופית טרם התקבלה מכיוון שקולות המצביעים בשגרירויות בחו"ל וחלק מהקולות שהתקבלו לפני יום הבחירות טרם נספרו (בשוודיה ניתן להצביע במשך כשבועיים וחצי לפני יום הבחירות עצמו). מדובר בסה"כ בכמה עשרות אלפי קולות אך הם עלולים להכריע מי יהיה הגוש הגדול יותר.

ההישג של "השוודים הדמוקרטים" קטן משמעותית מתחזיות מסוימות שזיכו אותם ביותר מ-20% מהקולות, אך כוחם בפרלמנט התחזק ב-4.7%. הישגם בולט במיוחד במחוז הדרומי סקוֹנֶה שם הם השיגו 23.6% תמיכה. מחוז זה כולל את מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה שקלטה אלפי מבקשי מקלט בשנים האחרונות ושהתפרסמה בתקופה זו כעיר שיש בה בעיות חברתיות רבות, פשע מאורגן ותקריות אנטישמיות. במקומות מסוימים בדרום המדינה, ובעיקר באזורים הכפריים, השיגו "השוודים הדמוקרטים" למעלה מ-30% תמיכה.

בעיר הבירה סטוקהולם, ובעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנברג שבמערב המדינה, הישגה של מפלגת הימין הקיצוני קטן משמעותית. בערים אלו היא זכתה לכ-13% תמיכה בלבד. סיפור חשוב נוסף של בחירות אלו הוא החולשה היחסית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הגדולה ביותר בשוודיה במאה השנים האחרונות. גם במקרים הנדירים בהם איבדה המפלגה את השלטון כתוצאה מקואליציה רחבה נגדה היא היתה המפלגה הגדולה ביותר ובד"כ חזרה במהרה לשלטון. גם הפעם הסוציאל-דמוקרטים הם הגדולים ביותר עם מעט יותר מ-28% מהקולות אם כי זו התוצאה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלהם.

הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים בולטת בצפון שוודיה שם באופן מסורתי הם זוכים באחוזי תמיכה אסטרונומיים. הפעם הם זכו בתמיכה של בין 30% ל-40% המהווה ירידה של כ-6%-7% בחלק מהמחוזות הצפוניים. בין השאר נפגע כוחם של הסוציאל-דמוקרטים בקרב חברי האיגודים המקצועיים העוצמתיים של שוודיה שהיוו תמיד את הגרעין הקשה של תומכי המפלגה. ע"פ הערכות שונות גם בבחירות האחרונות הצביעו כ-40% מחברי איגוד עובדי הצווארון הכחול למפלגה הסוציאל-דמוקרטית אך "השוודים הדמוקרטים" זכו גם הם בנתח מכובד מהקולות, מעל-20% ע"פ הערכות.

מיד עם היוודע תוצאות הבחירות הראשוניות דרשו מפלגות המרכז-ימין מראש הממשלה הסוציאל-דמוקרט, סטפן לופבן, להתפטר. לופבן דחה את הדרישה והכריז שהוא ינסה להקים ממשלה למרות השוויון בין הגושים. זהו מצב חדש בפרלמנטריזם השוודי – שתי הדרכים היחידות להקים ממשלה הן דרכים חסרות תקדים. האחת היא הקמת ממשלה משותפת של מפלגות משני צדי המתרס כדי לנטרל את מפלגת הימין הפופוליסטי. השנייה היא הקמת ממשלת ימין המשתפת או לכל הפחות נהנית מתמיכה של הימין הפופוליסטי שעד כה הוחרם באופן מוחלט ע"י שני הגושים. בעוד כשבועיים, לאחר שהתוצאות יהיו סופיות, יתכנס הפרלמנט ויחל תהליך של מינוי ראש-ממשלה. ע"פ השיטה השוודית אמור יו"ר הפרלמנט להעמיד ראשית את ראש-הממשלה המכהן להצבעת אמון ואח"כ להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליו או על מועמד אחר במקרה שהוא לא זוכה לאמון. לאחר מכן אמור ראש-הממשלה להרכיב ממשלה שהפרלמנט יאשר את הרכבה ואת הצעת התקציב שלה.

תוצאות הבחירות עלולות לגרום לכך שלא יהיה אף מועמד שיזכה לתמיכה מספקת ובכל מקרה אחרי ארבעה ניסיונות השוודים יהיו חייבים ללכת לבחירות חדשות. תהליך זה יכול לקחת חודשים והוא חסר תקדים בשוודיה. יעידו על כך כותרות העיתונים ביום שלישי: "כאוס" היתה הכותרת של היומון אקספרסן בעוד היומון דגנס ניהטר הציג על עמוד השער שלו את תמונות מנהיגי שתי המפלגות הגדולות ותחתיהן את הכותרת: "קרב המפסידים".

כשמדובר בקהילה היהודית בשוודיה ובישראלים המתגוררים בה ישנן דעות שונות לגבי תוצאות הבחירות ובעיקר לגבי מפלגת "השוודים הדמוקרטים". "מבט קרוב על מדיניות "השוודים הדמוקרטים" מגלה שהיא תגרום לכך שחיים יהודיים יהיו בלתי אפשריים באופן מעשי בשוודיה",  כתב אהרון וורשטנדיג, יו"ר הקהילה היהודית, כמה ימים לפני הבחירות במאמר דעה ביומון דאגנס אינדוסטרי, "המפלגה רוצה, למשל, לאסור על קיום ברית מילה ולהוציא מחוץ לחוק ייבוא של בשר כשר". עמדתו של וורשטנדיג איננה חדשה ובעבר הוא טען מספר פעמים ש"השוודים הדמוקרטים" היא "ללא ספק מפלגה אנטי-יהודית". עמדה זו נפוצה בקרב יהודים וישראלים רבים בעיקר בגלל התבטאויות אנטישמיות של בכירים במפלגה ויוזמות שונות שהם מציעים כגון ביטול האפשרות להחזיק בשתי אזרחויות.

עומר רוזנבאום, ישראלי תושב סטוקהולם, אומר שישנו אמנם חשש מהקצנה בחברה ביחס ליהודים אך הוא איננו מודאג. "כרגע "השוודים הדמוקרטים" מצניעים את האנטישמיות שלהם ומתרכזים בעיקר במהגרים מהמזרח התיכון", הוא אומר, "באופן אישי אני לא מתרשם שמדובר במפלגה עם מנהיגים כריזמטיים שיסחפו המונים לפוגרומים נגד יהודים. כמו שזה נראה כרגע אף אחד לא רוצה לנהל איתם מו"מ מה שאומר שצפויות להם 4 שנים קשות באופוזיציה". רוזנבאום מוסיף שהסוציאל-דמוקרטים עשו עבודה יחסית טובה בקדנציה האחרונה למרות שטיפול לקוי בהגירה, בפשיעה ובמערכת הרפואית דחף את תומכיהם לזרועות מפלגת הימין. "עם זאת, ראש הממשלה, סטפן לופבן, הוא פוליטיקאי בחסד", הוא מסכם, "הוא כמו חתול עם 9 נשמות".

אמנון ישראלי, גם הוא תושב סטוקהולם אומר שההתעלמות הממסדית מ"השוודים הדמוקרטים" היא זו שגרמה לעליה בכוחם. "כשהעיתונות והמדיה החברתית חשפו תופעות כמו עליה במספר מקרי האונס הקבוצתי, מעשי הרצח וכל מה שבא עם הגירת הענק של 2015-2017, כל מי שהתלונן כונה גזען. זה מה שקרה בארה"ב כשהמעיטו מערכו של טראמפ והוא הצליח בכל זאת כי אנשים אוהבים את האנדרדוג". איתי פרידמן, ישראלי המתגורר בסטלרהולמן מוסיף: "השוודים מאסו בשמאל. צריך לומר את האמת – אוזלת היד של מפלגות השמאל היא ש"המליכה" את הימין הקיצוני. אין יותר מקום בעולמנו למדיניות סוציאלית נדיבה ופזרנית. מצד אחד שוודיה זקוקה למהגרים ככוח עבודה, אבל היא חייבת גם להציב דרישות של אינטגרציה ובכך נכשלה ממשלת השמאל בגדול". קרן סוונסון, ישראלית המתגוררת בעיר סודרטליה, מפרשת את תוצאות הבחירות דווקא כחולשה של "השוודים הדמוקרטים" שציפו לתמיכה גדולה יותר. "מה שקרה זה ששאר המפלגות החליטו להתאים את עצמן לקהל ולדבר באופן יותר פתוח על הגבלת מספר המהגרים ועל הצורך לדרוש מהמהגרים להתאים את עצמם לשוודיה ולא להפך. מה שרוב המפלגות אומרות היום זה מה ש"השוודים הדמוקרטים" אמרו לפני ארבע שנים וזה גרם לצמצום התמיכה בהם".