אל תוותרו על אירופה

את האיחוד האירופי יש לראות, קודם לכל דבר אחר, כסיפור הצלחה. למרות המשבר שהוא עובר בשנים האחרונות והביקורת המועברת עליו מימין ומשמאל, הצליח האיחוד להפוך את היבשת הרצחנית, הגזענית והברברית ביותר בתולדות המין האנושי לברית של מדינות החיות זו לצד זו בשלום ואפילו משתפות ביניהן פעולה. זו אינה שותפות הרמונית ונטולת קשיים אך בפרספקטיבה היסטורית יש לזכור שכשמדובר באירופה, האלטרנטיבה לאיחוד, אינה אוטופיה של שכנות טובה אלא רצף של מהפכות אלימות ומלחמות עולם המסתיים בקברי אחים ומחנות ריכוז.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7271738

בימים הקרובים ילכו האירופאים לקלפיות ויבחרו את 751 החברים בפרלמנט המשותף שלהם המייצגים למעלה מ-500 מיליון בני אדם. למרות שהפרלמנט האירופי הוא הלב הפוליטי של האיחוד, תחזיות צופות שחלק גדול מהנבחרים יהיו כאלו המתנגדים לעצם קיומו. אלו כוללים תומכי ברקזיט מבריטניה, אנשי שמאל הרואים באיחוד מפלצת ניאו-ליברלית של בנקאים גרמניים ואנשי ימין קיצוני הרואים בו בובה של אליטה מושחתת מבריסל. ברית חדשה של מתאו סלביני האיטלקי עם מפלגות ימין קיצוני מגרמניה, פינלנד ודנמרק מצטרפת לעלייה בהשפעתו של וויקטור אורבן ההונגרי ולהתעוררות אנטי ממסדית משמאל כמו זו של שר האוצר היווני לשעבר, יאניס וארופאקיס. כל אלו מאיימים על הממסד האירופי הוותיק. מתנגדי האיחוד צודקים אמנם בחלק מטענותיהם אך התמיכה בהחלשתו, בנטילת סמכויותיו ולבסוף גם בפירוקו מפנים מהווה סכנה ליציבות היבשת.

זו לא רק הסכנה שמדינות אירופה ללא האיחוד יחזרו לדפוס ההתנהגות הקודם שלהן. זו העובדה שהאתגרים המרכזיים של אירופה מחייבים היום עמידה משותפת. זה מתחיל בהתנהלות היומיומית – כיום לא ניתן להשתלט על שריפות יער בשוודיה ללא עזרתם של כבאים פולנים, מודיעין מהשירותים החשאיים של יוון ובלגיה הכרחי לתפיסת מחבלים מתאבדים בצרפת ובריאותם של תושבי היבשת תינזק משמעותית ללא הרגולציה האירופית על מוצרי מזון, תרופות וזיהום הסביבה. אך האיחוד חשוב גם בהתמודדות עם הסוגיות ארוכות הטווח. הדרך היחידה להפחית את פליטת גזי החממה של היבשת היא שיתוף פעולה טכנולוגי, תעשייתי וחקיקתי וההתמודדות עם פליטים, שימשיכו להגיע לאירופה גם בעתיד, מחייבת נשיאה סולידרית יותר בנטל ההשקעה בקליטה ואינטגרציה. דיבורים חסרי אחריות על נטישת האיחוד לא לוקחים בחשבון את הסכמי הסחר, שרשראות האספקה והתרומה של האיחוד לחייהם של מיליונים והם עלולים לגרום לכאוס פוליטי, מיתון כלכלי והגדלת פערים חברתיים.

האיחוד האירופי אינו טוב או רע כשלעצמו. הוא כלי שיכול לשרת מטרות והשקפות שונות. אך הבחירות הקרובות אינן הכרעה בין חזון שמרני, ליברלי או סוציאל-דמוקרטי. הן מאבק בין מועמדים המאמינים בכוחו של האיחוד לפתור בעיות מורכבות בצורה רציונאלית, סולידרית והומניסטית לבין אלו המתעלמים מהבעיות האמיתיות והמתעקשים לפעול מתוך פרספקטיבה לאומית צרה תוך כדי מלחמה באויבים מדומיינים מבית ומחוץ – יהודים, מוסלמים, עיתונאים ומדענים. הפופוליסטים של היבשת, כאחיהם הישראלים, לא מעוניינים בדברים משעממים כמו מקורות אנרגיה חלופיים, מאבק בעוני והסכמים בילטרליים. מכיוון שלשיטתם כדוה"א לא מתחמם כלל, בעיות חברתיות נפתרות בסיסמאות פטריוטיות וצרותיהן של אפריקה ואסיה יכולות להיתחם מאחורי חומות וגדרות, יש להם זמן פנוי להשקיע את כישוריהם בציוצי טוויטר על ג'ורג' סורוס ואנשי הלטאה שהוא עובד בשירותם. אך אירופה לא זקוקה לפוליטיקאים המשתמשים באיחוד האירופי כשעיר לעזאזל בעוד הם חולבים ממנו תקציבים נדיבים, היא זקוקה למנהיגים רציניים.

והרצינות ביום שאחרי הבחירות תחייב יצירתיות פוליטית. על פי הסקרים יגדיל הימין הקיצוני את כוחו ועלייה זו תכפה על אלו הרואים באיחוד לכל הפחות הכרח בל יגונה לגבש קואליציה שמרכיביה ידרשו לוויתורים מכאיבים. הימין יצטרך לוותר על מדיניות הצנע והחנק התקציבי ההרסנית שלו וחלקים בשמאל יאלצו להכיר בצורך האנושי בלאומיות ולוותר על הגשמת חלומות קוסמולפוליטיים. וויתורים אלו הכרחיים לא רק לפתרון הבעיות הגדולות של התקופה אלא להגנה על הישגיה של אירופה הפוסט-מלחמתית, ביניהם שוויון זכויות לנשים, חופש אקדמי ועצמאות בתי-המשפט.

למרות חשיבותן של הבחירות לגורל היבשת, ניכר שהן לא מעניינות במיוחד את העולם. ההתעצמות של סין, מדיניות החוץ האגרסיבית של רוסיה וההתנהגות הבלתי קונבנציונאלית של ממשל טראמפ משתלטות על כותרות העיתונים בעולם וגם בישראל קשה למצוא עניין רב באירופה. ובכל זאת, למרות הצטמצמות ההשפעה האירופית על המזה"ת, טוב יעשו הישראלים אם יעיפו מבט מערבה בתום מערכת הבחירות שהרי מדובר בשכנים קרובים. אירופה היא בֵּיתן של אוניברסיטאות המשתפות פעולה עם האקדמיה הישראלית, היא שותפת הסחר המרכזית של החקלאות והתעשייה הישראלית, היא חופשת סוף-השבוע של הישראלים ובעבור לא מעטים מהם היא גם שורשים משפחתיים ומקור השפעה תרבותית – משירת ימי-הביניים ועד לאירוויזיון. נכון, ישראלים רבים כועסים על מה שהם רואים כמדיניות אנטי-ישראלית ומעדיפים, מסיבות שונות ומשונות, תנועות אירופיות המקימות משטרים סמכותניים ונגועות בגזענות ובאנטישמיות. אך גם אם חלק מהביקורת על אירופה מוצדקת, זו טעות לשפוך את התינוק עם המים. למרות המטען ההיסטורי הכבד והיחסים המורכבים, אירופה היא שכנה חשובה. ישראל זקוקה, אחרי הכל, לפחות לשכנה אחת שהיא פתוחה, דמוקרטית וליברלית. שכנים מהסוג השני יש לה הרי די והותר.

מודעות פרסומת

הדיפלומט ששמע מקצין נאצי על המתרחש במחנות ההשמדה ולא עשה די

בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.7187727

יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.

אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.

בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.

הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.

"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".

"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.

"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.

קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.

באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".

אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.

באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.

בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.

"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.

"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".

ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.

 

פיאסקו הברקזיט הבריטי הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאיחוד האירופי זה זמן רב.

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הטיפול הכושל של הבריטים בפרישתם מהאיחוד האירופי, מחזקת את האיחוד ומהווה אזהרה  אפקטיבית בעבור הפופוליסטים ברחבי היבשת שהצהרות העצמאות ותרועות הקרב הפומפוזיות שלהם מלפני שנתיים נעלמו כלא היו.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7083708 

כותרות עיתוני אירופה היו דרמטיות במיוחד ב-24 ביוני 2016, יום אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה. לה-פיגארו הצרפתי בישר על "רעידת אדמה באירופה", בגרמניה הבילד הצהיר שזהו "יום שחור לאירופה", לה-ליברה הבלגי הסתפק ב"ביי ביי, אירופה" ובספרד פרסם אחד העיתונים תמונה של שייקספיר מלווה בכותרת: "להיות או לא להיות אירופאי". בבריטניה עצמה הכותרות נעו בין איפוק קורקטי להתחכמויות דוגמת ה-"See EU Later" של הסאן. אחרי ההלם הראשוני תומכי האיחוד נבהלו עוד יותר כאשר כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ ראשי התיבות של פרישות פוטנציאליות נוספות. ביוון דיברו על Grexit, בהולנד על Nexit, היו אפילו צרפתים שהחלו לחשוב על Frexit. תנועות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, קפצו על העגלה הבריטית ועתיד האיחוד החל להיראות עגום במיוחד.

כיום, שנתיים וחצי אחרי ההצבעה הבריטית, אין זכר לכל אלו. בריטניה הסתבכה בתהליך פרישה מסובך ומעורר מחלוקת ולמרות שאופן הפרישה טרם הוסדר, ברור שהנזק יהיה כבד – פגיעה בצמיחה, ירידה בהכנסות המדינה, עליית מחירים ופגיעה בשירותים הציבוריים יצטרפו כנראה לנזקים שכבר נרשמו: מעבר של השקעות ומקומות עבודה של חברות בינלאומיות מאנגליה למדינות אחרות, בריחה של הון מלונדון לדאבלין, פאריז ופרנקפורט, אי וודאות לגבי הסכמי-סחר ועוד. בשאר מדינות אירופה המסר הובן היטב. הכוחות הפוליטיים שהיו להוטים כל כך לחקות את הבריטים ולפרוש בסערה מהאיחוד שינו פתאום את דעתם ואלו שיצאו בזעקות קרב נמרצות על פרישה, ממלמלים עכשיו מתחת לשפם על הצורך "לשנות מבפנים".

מפלגת הימין הקיצוני, "האלטרנטיבה לגרמניה", למשל, תמכה בעבר במשאל-עם על פרישה גרמנית מהאיחוד, אך בינואר האחרון היא הצהירה שפרישה כזו תהיה רק "מוצא אחרון" במקרה שהרפורמות שהיא דורשת לא יתקבלו ב"זמן סביר" (מכבסת מילים פוליטית ל"בואו נמרח עוד קצת זמן ולא נסכן את מה שכבר השגנו"). "ניצחון לחירות!", הכריזה מארי לה-פן, מנהיגת הימין הקיצוני הצרפתי, ב-2016, "כעת אנו זקוקים למשאל-עם דומה (לברקזיט) גם בצרפת". פחות משנה מאוחר יותר מפלגתה שינתה עמדה והיא מסתפקת עכשיו בהשמצת האיחוד בלי איומי פרישה קונקרטיים. אפילו המדינות שנשלטות ע"י מפלגות ימין קיצוני כמו פולין והונגריה מבינות היטב את לקחי הברקזיט: עזיבת האיחוד האירופי ללא נזק קולוסאלי היא פשוט צעד בלתי אפשרי.

בניגוד לימים שלפני הברקזיט מנהיגי אירופה, מליסבון ועד לווארשה, מבינים שאם בריטניה, מדינה חשובה וחזקה, בעלת מטבע עצמאי וגבולות שאינם חלק מהסכם שנגן, נקלעת לקשיים גדולים כל כך, גורלם במצב דומה יהיה מר. זה לא מפריע, כמובן, לפופוליסטים של היבשת להמשיך לקשקש על "הבירוקרטים בבריסל" ו-"האליטות של הגלובליזציה" בעוד הן ממשיכות ליהנות מכספי האיחוד והיתרונות הכלכליים של החברות בו. מנהיגי פולין והונגריה יודעים, כדרכם של פופוליסטים, שהתעמולה שלהם היא שקרית ונבובה אך הם לא עוזבים את האיחוד ממש כפי שנתניהו לא מספח את השטחים. אחרי הכל, יש דברים שאומרים כדי לתפוס את השלטון, לא כדי שהם יהפכו, חלילה, למציאות.

המציאות היא הרי עניין מסובך. בוודאי זו הפוליטית. גם אם מפלגות פופוליסטיות ויורו-סקפטיות זוכות להצלחה אלקטוראלית בכל רחבי היבשת וגם אם כוחן יעלה, כפי שמנבאים רבים, בבחירות לפרלמנט האירופי במאי, תושבי היבשת מבינים היטב שהאיחוד האירופי איננו האויב שלהם. הם כועסים עליו ומוחים נגדו אבל בשורה התחתונה הם תומכים בחברות בו. סקר היורוברומטר האחרון שנערך ב-2018 מראה בבירור שהתמיכה באיחוד היא בקו עלייה, לא מעט בגלל העובדה שהאירופאים מבינים עכשיו טוב יותר מה קורה למי ששובר את הכלים ופורש. 2/3 מהנשאלים ב-28 המדינות אמרו שמדינתם מרוויחה מהחברות באיחוד. זהו הנתון הגבוה ביותר מאז 1983. מעניין לראות שהפולנים וההונגרים חושבים שמדינתם הרוויחה מהאיחוד יותר מן הממוצע האירופי (88% ו-78% בהתאמה).

כל זה לא אומר שמנהיגי האיחוד יכולים להתרווח בשאננות בכורסאותיהם בבריסל ובשטרסבורג. גם אם היא טובה יחסית, תמיכה של פחות מ-70% איננה קונצנזוס. שערו בנפשכם שרק שני שליש מתושבי ארה"ב היו תומכים במדינה הפדראלית. את העלייה בכוחם של מתנגדי האיחוד בפרלמנט האירופי יוכל אמנם הממסד בבריסל לנטרל באמצעות קואליציה רחבה ותרגילים פוליטיים, אבל הצבעת המחאה של ציבורים אירופאיים רחבים יכולה גם לגרום לאובדן שליטה. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה יש גם עולם אמיתי. השאלות שעליהן יקום וייפול האיחוד הן הרות גורל ואין לזלזל בהן. בשנים האחרונות חלה אומנם התייצבות במצב הכלכלי, אך מדיניות הצנע המסוכנת והאכזרית שנכפתה על מדינות מסוימות עלולה עוד להתפוצץ לאיחוד בפנים. כך גם הטיפול במשבר הפליטים שנרגע כתוצאה מצעדים דוגמת ההסכמים עם תורכיה, אך ייתכן וזוהי רגיעה זמנית בלבד. דומה שהאיחוד האירופי הרוויח זמן כתוצאה מהפרישה הבריטית והשלכותיה, אבל הכוחות האנטי-ליברלים ביבשת, המשברים ההומניטריים הגלובליים והסדר העולמי המתערער מחייבים אותו לא רק לנהוג במדיניות נבונה ואחראית אלא גם לשכנע מאות מיליוני אירופאים שבמהותו האיחוד הוא ערובה לשלום, יציבות ורווחה ולא משרד אינטרסים של אצולה קוסמופוליטית מנותקת מעם.

השיטה השוודית לשקט תעשייתי

בשבועות האחרונים מתנהל במדור הדעות של "הארץ" דיון מעניין על המודל החברתי-כלכלי השוודי ועל המסקנות שניתן להסיק ממנו. הנה תרומתי הצנועה לדיון.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6956122

שוודיה רחוקה אמנם מישראל ושונה ממנה, אך המודל החברתי-כלכלי שלה סיקרן תמיד ישראלים רבים. בוויכוח המתפתח מעל דפים אלו בין דוב חנין ויוסי דהאן לבין נחמיה שטרסלר ועומר מואב, מתארים האחרונים את המודל השוודי כשיטה קפיטליסטית. שטרסלר ומואב, כך נראה, מתרשמים עד כדי כך מהישגיה של שוודיה, עד שהם כופים עליה את השקפת עולמם ומתעלמים לחלוטין מהעובדות ומהקשרן ההיסטורי.

שוודיה אמנם אינה "גן-עדן סוציאליסטי", כפי שמכנה אותה שטרסלר בציניות, אך מדיניות קיינסיאנית של חתירה לתעסוקה מלאה, מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, יצרו בה חברה ייחודית. מצד אחד שירותי רווחה אוניברסליים, רמת שוויון גבוהה ועבודה מאורגנת ומצד שני מגזר פרטי תחרותי וחברה פתוחה, דמוקרטית וסולידרית. עומר מואב טוען אמנם שהגדרות משעממות אותו, אך יש גבול למכבסת המילים. המודל השוודי איננו קפיטליסטי במובן המקובל של המילה. הוא מודל המנצל את היתרונות ומנטרל את החסרונות של הקפיטליזם והסוציאליזם כאחד, וניתן לכנותו בתמצית "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית". בניגוד לטענתו של שטרסלר, שוודיה גם לא שינתה כיוון בשנות התשעים. הוא ומואב צודקים בכך שנערכו בה הפרטות ורפורמות בתחומים רבים אך עקרונות הייסוד נשמרו והיא נמצאת עדיין בקצה השמאלי של הסקאלה החברתית-כלכלית העולמית. יתרה מכך, כישלונותיה של שוודיה בשנים האחרונות נובעים דווקא מתהליכי ההפרטה והפירוק המוגבלים שביצע הימין השוודי בשנות שלטונו הספורות.

שטרסלר מדגים את תזת "שינוי הכיוון" בהוצאה הציבורית השוודית שירדה לטענתו מ-67% ל-41% מהתוצר מאז 1993. זהו נתון שגוי ומניפולטיבי כאחד. ראשית, ההוצאה הציבורית בשוודיה קרובה יותר ל-49% מהתוצר. שנית, היא עדיין בין הגבוהות בעולם והיא איננה במגמת ירידה אלא עולה ויורדת בהתאם למגמות מקומיות ועולמיות. המגזר הציבורי בשוודיה הוא עדיין בין הגדולים בעולם ומעסיק כ-30% מכוח העבודה ובתחום המיסוי, בניגוד לטענתו של שטרסלר, המס השולי בשוודיה אינו נמצא במגמת ירידה תמידית. למרות הקלות מיסוי המתבצעות לעיתים, המיסים עולים ויורדים חליפות ושוודיה היא עדיין מהמדינות בעלות נטל המס הגבוה בעולם.

נתוניו של שטרסלר מטעים גם לגבי ההפרטות. לטענתו רוב החברות הממשלתיות ושירותי הרווחה במדינה הופרטו. זוהי הגזמה פראית. החברות הגדולות במדינה בתחומי כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, הן בבעלות ממשלתית מלאה. כך גם רשת ממכר אלכוהול המהווה מונופול ממשלתי, חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי-המרקחת הגדולה במדינה ועוד עשרות חברות ענק נוספות בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התחבורה ועוד. חברות אלו מעסיקות כ-135,000 עובדים, הן שוות מאות מיליארדי שקלים והן מרוויחות יפה.

צודק שטרסלר בכך שגורמים פרטיים נכנסו לספק שירותי רווחה בשוודיה אך נוכחותם היא קטנה בהרבה מהתמונה שהוא מצייר. הרוב המכריע של השירותים הרפואיים בשוודיה הם עדיין ציבוריים ורק כ-15% מתלמידי בתי-הספר היסודיים, וכ-26% מתלמידי התיכונים לומדים בבתי-ספר לא ציבוריים (שגם הם כפופים, מפוקחים וממומנים ע"י המדינה ולכן לא פרטיים במובן המלא של המילה). כאן נמצאת גם הבעיה העיקרית בטיעון ההפרטות של שטרסלר ומואב. בשנות ההפרטה והוואצ'רים רמת בתי-הספר בשוודיה הידרדרה מאוד. היא ירדה בדירוג פיזה, הפערים גדלו ורמת אי-שביעות הרצון מבתיה"ס גדלה. בניגוד לפנטזיה הניאו-ליברלית, הדוגמא השוודית מראה שחברות ממשלתיות דווקא יכולות להרוויח והפרטות בשירותי הרווחה גורמות לעלייה בפערים, לירידה באיכות, לבזבוז ולשחיתות.

בתחום יוקר המחייה שטרסלר ומואב כותבים על היעדרן של חומות המכס, ייבוא וייצוא חופשיים וכבוד ליזמים ולטייקונים המביאים למחירים נמוכים המבוססים על ביקוש והיצע. אך ההתמקדות במחירי מוצרי צריכה היא פופוליסטית. שטרסלר ומואב שוכחים לציין שכוח הקנייה השוודי הוא גדול בהרבה מזה של הישראלים בדיוק בגלל הדברים שהם מכנים בזעף "מדיניות היש לי" ו"כלכלה בתכנון ממשלתי". השוודים נהנים משכר גבוה, הסכמים קיבוציים נדיבים ושיעורי התאגדות גבוהים. כמו כן, יש להם שידור ציבורי המחזיק נתח ענק משוק התקשורת, בתי-ספר ללא תשלום (כולל ארוחות חמות, צהרונים, ספרי לימוד וטיולים), לימודים אקדמאיים ללא שכר לימוד, בתי-אבות במימון הרשויות שממנות גם 480 ימי חופשת לידה לילד/ה, גני-ילדים בתשלום סמלי, דיור ציבורי לכל, תחבורה ציבורית סבירה, הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי במקרים של פיטורים, מחלות ומשברים נפשיים וזו רק רשימה חלקית. זאת הסיבה שהאיגודים המקצועיים "לא מנצלים את כוחם ומשתפים פעולה עם ההנהלות" כפי ששטרסלר כותב ומרמז לכך שהעובד השוודי הוא סימפטי וחרוץ יותר מזה הישראלי. אך לא כך היא – העובד הישראלי נאנק תחת יוקר מחייה מטורף, מעסיקים נצלנים, וממשלה שמשרתת את ההון הגדול. אם זה היה המצב בשוודיה, העובדים היו משביתים כל מה שזז ונלחמים כך ששטרסלר ומואב עוד היו מתגעגעים לוועדים הגדולים שנואי-נפשם.

בהקשר הישראלי חשוב עוד לציין ששוודיה לא חילקה את משאבי האומה בחגיגה בזבזנית עד שאזל הכסף והיא התפרקה ומסרה בהכנעה את המושכות ליד-הנעלמה של השוק החופשי. ההיפך הוא הנכון, הסוציאל-דמוקרטיה הוציאה את שוודיה מעוני ונחשלות ובנתה אותה כמדינת שפע מודרנית, בדיוק כפי שעשתה, גם אם תחת נסיבות שונות מאוד, תנועת העבודה הישראלית. כיום, עקרונות אלו נמצאים תחת מתקפה בשתי המדינות. לטובתם של העובדים, הצרכנים והרוב המכריע של הציבור הישראלי, יש לקוות שהמסר שיילמד בישראל מהמודל השוודי יהיה דומה יותר לזה של דב חנין מאשר לזה של נחמיה שטרסלר.

המקרה המוזר של הבחירות בשוודיה או איך להילחם בימין הקיצוני בניגוד לכל חוקי הפוליטיקה המודרנית

בניגוד למדינות אחרות שבהן מפלגות הימין הקיצוני צוברות יותר ויותר כוח והשפעה, הממסד הפוליטי השוודי משתמש בצעדים קיצוניים (וגם משלם מחירים גבוהים) על מנת להוציא את הימין הלאומני-פופוליסטי מהמשחק. האם זה יעבוד? רק ימים יגידו. 
פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6878438

הימין החדש, איננו תופעה ישראלית בלבד. בכל העולם מתחזקות תנועות המשלבות לאומנות, בדלנות ושמרנות בלתי מתנצלת: מעלייתו לשלטון של הנשיא טראמפ, דרך ההישגים האלקטורליים של מפלגות ימין אנטי ממסדיות בצרפת, גרמניה ואיטליה ועד למשטרים הפופוליסטים בהונגריה ובברזיל. כולם נלחמים במערכת המשפט, בחופש הביטוי, בחופש האקדמי, בפמיניזם ובזכויות האדם האוניברסליות.

במקרים רבים מתוארת תופעה זו כגל. זוהי מטפורה מעניינת בגלל שהיא מציירת תופעה שהיא בסה"כ אנושית מאוד, ככוח טבע שאינו ניתן לעצירה. ואכן, במקומות רבים היחס לימין הקיצוני הוא מפוחד ומתבטל. ישנן אמנם מדינות, כמו פולין ותורכיה, בהן ההשתלטות על מנגנוני המדינה הפכה את ההתנגדות לקשה ולמסוכנת. אך גם במדינות בהן כוחו של הימין החדש מוגבל, דומה שהממסד הפוליטי אובד עצות מול הנחשול. בדנמרק, פינלנד, אוסטריה והולנד למשל, צירף לא פעם הממסד הפוליטי את מפלגות הימין הקיצוני לממשלותיו או קיבל מהן תמיכתה פרלמנטרית תמורת קידום מדיניותן. הרציונל למהלכים אלו מורכב מאינטרסים פוליטיים ומטיעונים אידיאולוגיים כאחד: מבחינה פוליטית, המנדטים של הימין הקיצוני הם פיתוי גדול כי ניתן לרכב עליהם כל הדרך לשלטון. מבחינה אידיאולוגית, הטיעון שמכשיר את השרץ הוא שיש לכבד את רצון העם וממילא, גם המפלגה הקיצונית ביותר תתמתן ותתקן את דרכיה עם כובד האחריות של ההשתתפות בשלטון.

בשוודיה כופרים בטיעונים אלו כבר מאז ב-2010, אז עברה מפלגה בשם "השוודים הדמוקרטים" לראשונה את אחוז החסימה. ברמת ההצהרות המפלגה מתנערת אמנם מגזענות ואנטישמיות וטוענת שהיא בסה"כ מפלגת ימין שמרנית-לאומית. האמת, עם זאת, שונה. שורשיה של המפלגה נטועים בתנועות ניאו-נאציות, רבים ממנהיגיה ומחבריה התבטאו בצורה אנטישמית וגזענית והשאיפות שלהם בתחומים רבים הן לאומניות קיצוניות. עד עתה היתה הסכמה גורפת בממסד הפוליטי השוודי שלפיה לא רק שאין לצרף את ה"שוודים הדמוקרטיים" לקואליציה, גם אין להסתמך על קולותיהם מהאופוזיציה. כלומר, הצעות הזוכות בפרלמנט לרוב רק הודות לתמיכתם אינן מועלות להצבעה כלל. כך החרימו מפלגות הימין והשמאל את ה"השוודים הדמוקרטים" והוציאו אותם מהמשחק הפוליטי. בעבור מפלגות הימין המסורתי, המחיר של מדיניות זו היה כבד. בבחירות 2014, לדוגמא, הן וויתרו מרצונן החופשי על השלטון והעניקו אותו במתנה לשנואי נפשם הסוציאל-דמוקרטים רק כדי שהימין הקיצוני ינוטרל מכוח והשפעה.

מגמה זו נמשכה גם בבחירות 2018, שתוצאותיהן היו צפויות אך דרמטיות: תיקו בין גוש השמאל המסורתי לגוש הימין המסורתי (בערך 40%-40%) כאשר "השוודים הדמוקרטים", שאינם שייכים לאף גוש, זכו למעט פחות מ-20%. בד"כ לוקח לשוודים פחות משבוע להרכיב ממשלה אחרי בחירות, אבל במקרה זה המתמטיקה פשוט לא הסתדרה. מכיוון שבשוודיה לא נהוג שמפלגות יעברו מגוש לגוש וכל המפלגות סירבו להיתמך ע"י "השוודים הדמוקרטים" אף קואליציה לא היתה אפשרית.

במשך 131 ימים שוודיה התנהלה ללא ממשלה נבחרת כאשר ראשי המפלגות מתרוצצים בניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. לבסוף, בשבוע שעבר, הסוציאל-דמוקרטים שברו שוויון. בצעד מפ"איניקי קלאסי ניצל מנהיג המפלגה, איש איגודים מקצועיים ממולח ומנוסה בשם סטפן לופבן, את העובדה שבשוודיה הרף להקמת ממשלה הוא נמוך – אין צורך בתמיכת 51% מחברי הפרלמנט אלא רק באי-התנגדות של 51%. לופבן הצליח לפתות שתי מפלגות ימין לשבור שורות עם גוש הימין ולהימנע בהצבעה הקובעת בפרלמנט, דבר שלא קרה בשוודיה עשרות שנים, במקביל הוא יצר קואליציה עם מפלגת הירוקים ורקם שיתוף פעולה מוגבל עם מפלגת השמאל הקומוניסטית לשעבר. זוהי קואליציה שלמתבונן מהצד נראית אבסורדיות לגמרי, כזאת ששוברת את כל חוקי הפוליטיקה – הימין תומך בשמאל, בתמורה מקדם השמאל מדיניות ימנית ורוב המפלגות התומכות בממשלה מוותרות מרצונן על תפקידים מיניסטריאליים. כל זה רק בכדי להוציא מהמשחק כל זכר למגמות אנטי-ליברליות וקסנופוביות.

מיותר לציין שהקומבינה הזאת מרגיזה רבים. מצביעי הימין המתון מרגישים, במידה רבה של צדק, שגנבו להם את הבחירות ושנמנעה מהם החלפת שלטון בתרגיל שהוא אולי כשר אבל גם מסריח. מצביעי השמאל מתוסכלים מכך שהממשלה שלהם תקדם מדיניות ימנית וישנו גם חשש שהממשלה לא תחזיק מעמד יותר מחודשים ספורים.

אך יש גם הגיון בתרגיל הפוליטי השוודי. בימים אלו עוסק העולם כולו בנשיא טראמפ ובברקזיט. אלו דוגמאות לניצחון מדיניות בדלנית ולאומנית שעלולה להסתיים באסון. הדרמה הפוליטית השוודית היא אמנם חלק מטירוף המערכות הכללי שהעולם המערבי עובר, אבל היא תגובה ייחודית המהווה מעין פשרה רציונליסטית המחברת כוחות פוליטיים מנוגדים המשתפים פעולה על מנת "לייבש" את הביצה של הימין הקיצוני. אם זה יעבוד, מצביעי ה"שוודים הדמוקרטיים" יתייאשו כשיבינו שהצבעתם הופכת להוצאת קיטור נטולת השפעה פוליטית. אם המהלך ייכשל, כוחו של הימין הקיצוני רק ימשיך לעלות ככל שיענו אותו. ובכל זאת, במבט על הסכנות ועל מצב העניינים העגום בעולם כולו ואולי גם בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, בהחלט יכול להיות שאופציית שיתופי הפעולה המוזרים המבוססים על וויתורים דרמטיים ותרגילים פוליטיים מפוקפקים שווה ניסיון. זה לא שמשהו אחר עוד טוב יותר.

ממשלת מיעוט חדשה-ישנה בשוודיה: הימין הקיצוני בחוץ אך הסוציאל-דמוקרטים ייאלצו לקצץ מיסים ולעשות רפורמות בשוק העבודה

לאחר ארבעה חודשים של מאמצים להקמת ממשלה ללא המפלגה בעלת השורשים הנאצים, סטפן לופבן מתחיל כהונה שנייה כראש ממשלה. בנאומו תקף את גילויי האנטישמיות והתחייב להילחם בה.

התפרסם בהארץ בשיתוף אי.פי ורויטרס: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6856259

לופבן מציג את ממשלתו, היוםAFP

ראש ממשלת שוודיה הסוציאל-דמוקרטי סטפן לופבן הציג היום (שני) את ממשלתו החדשה לפרלמנט. הממשלה החדשה-ישנה כוללת מעט חילופי שרים, אך שינוי מדיניות חד לימין – הכולל בין היתר קיצוצי מסים ורפורמות בשוק העבודה. הקמת הממשלה, שלצד 17 שרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כוללת גם ארבעה שרים ממפלגת הירוקים, הביאה לסיומו משבר פוליטי בן ארבעה חודשים במדינה.

הרכבת הממשלה התעכבה בשל ניסיונם של פוליטיקאים בשוודיה להקים ממשלה ללא נציגות של מפלגת "השוודים הדמוקרטים", בעלת השורשים הנאציים, שהפכה לשלישית בגודלה במדינה אחרי הבחירות בספטמבר. לופבן יכהן עתה בראש ,ממשלת מיעוט וכדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית יסתמך על הסכם לתמיכה מבחוץ שאליו הגיע עם שתי מפלגות מרכז-ימין, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, ועם מפלגת השמאל.

בנאומו אמר לופבן כי "תנועות ימין קיצוני מתפשטות ברחבי אירופה, ובמדינות רבות קבוצות בעלות סדר-יום אנטי-דמוקרטי נכנסו לממשלה. אבל בשוודיה בחרנו בדרך אחרת". הוא אף תקף את גילויי האנטישמיות ביבשת ואמר כי יש "להילחם בה בכל מקום שבו היא נמצאת ובכל צורה שבה היא באה לידי ביטוי". עוד אמר לופבן כי ארצו תארח בשנת 2020 כנס בינלאומי בנושא זיכרון השואה, ותחנוך מוזיאון חדש שיוקדש לחינוך לזיכרונה ולהנחלתו הלאה. "אנחנו לעולם לא נשכח, כך הבטחנו זה לזה, שוודיה לעולם לא תשכח", אמר.

לופבן התייחס בקצרה בנאומו לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר כי "שלום ארוך-טווח בין ישראל לפלסטינים דורש פיתרון של שתי מדינות". לתפקיד שרת החוץ מונתה בשנית מרגוט וולסטרום, שבכהונתה הקודמת הובילה להכרה במדינה פלסטינית. צעד זה, בנוסף להתבטאויות שנויות במחלוקת בנושא הפלסטיני, גרם למשברים דיפלומטיים וליחסים מתוחים עם ישראל בארבע השנים האחרונות.

גם שרת הכלכלה מגדלנה אנדרסן המשיכה לכהונה נוספת ותפקח על שינוי המגמה הכלכלית במדיניות הממשלה, כפי שסיכם לופבן עם שותפותיו במרכז ובימין. בין היתר הבטיח לופבן – רתך בהכשרתו ומנהיג איגוד עובדים בעבר – להגדיל את ההוצאה הממשלתית בתחום הרווחה והחינוך, לצד הגדלת תקציבי המשטרה והביטחון. זאת, לצד קיצוץ במס ההכנסה, צמצום הרגולציה בשוק העבודה והפיקוח על שכירות.

ההתרפסות המסוכנת בפני הימין האירופי החדש

 האם היחסים המתפתחים בין ישראל לבין משטרים לאומנים, גזעניים ואוטוקרטים משרתים את האינטרס הישראלי ומהווים "ריאל-פוליטיק"? תגובה למאמרה של מור אלטשולר ב"הארץ".
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6787220
האם ישראל הרשמית צריכה להחרים ראשי מדינה מאירופה שיש להם רקע אנטישמי או נטיות לאומניות וגזעניות? זוהי שאלה מעניינת מוסרית ופוליטית כאחד ולמור אלטשולר יש תשובה ברורה. לראש-ממשלת ישראל אין את הפריבילגיה להחרים ראשי מדינה, היא טוענת, וכך זה היה תמיד. כמו שבן-גוריון חתם על הסכם השילומים עם גרמניה, מסבירה אלטשולר, כך נפגש נתניהו עם מנהיגים אירופיים המצטטים את מוסוליני או מכחישים את חלקה של מדינתם בשואה. זה פשוט ריאל-פוליטיק. הוויכוח האמיתי הרי איננו על העבר אלא על ההווה, מוסיפה אלטשולר וכותבת שהמתנגדים להידוק הקשרים עם מדינות כמו הונגריה ופולין עושים זאת רק כי הימין האירופי מתנגד להגירה מוסלמית ונאבק באליטות השמאל. נתניהו, על פי הסבר זה, מנתב בחכמה את האינטרס הישראלי באירופה שמִטלטלת בין השמאל הרדיקלי של קורביין הבריטי לימין שונא הזרים של סלביני האיטלקי.

גם אם נסכים לשים בצד את העבר ונדון, כפי שמציעה אלטשולר, רק בהווה, יש בעיה עובדתית עם דבריה. אירופה איננה מקשה אחת. מדינותיה נבדלות זו מזו לא רק בתרבויותיהן אלא גם במערכותיהן הפוליטיות. מה שאלטשולר מתארת כימין ושמאל מתאר במדינות רבות במערב אירופה רק את השוליים הקיצוניים ביותר של השיח הפוליטי. ברבות ממדינות אלו דווקא הימין היה זה שעיצב מדיניות נדיבה של קליטת פליטים. קנצלרית גרמניה הנוכחית, אנגלה מרקל, וראש-ממשלת שוודיה הקודם, פרדריק ריינפלדט, לדוגמא, פתחו את דלתות מדינותיהם לפליטים למרות ששניהם מנהיגי מפלגות ימין שמרניות. כאשר התפתח במדינות אלו וויכוח על מדיניות הגירה לא היה זה וויכוח על "שנאת" או "אהבת" מוסלמים כפי שמתארת אלטשולר, אלא וויכוח רציני ולגיטימי על המחיר הכלכלי של ההגירה, על תכניות אינטגרציה שונות ועל האיזון בין קשיי קליטת המהגרים לקיום החוק הבינלאומי.

במדינות אלו יש אמנם מפלגות ימין קיצוני המשתמשות ברטוריקה מניפולטיבית כדי לנצל פחדים קמאיים של הציבור, אך הן רחוקות מן השלטון ואינן משפיעות על מדיניות. גם אלטשולר משתמשת ברטוריקה הזו במשפטים כמו: "השמאל מתעקש לראות במהגרים המוסלמים את היהודים החדשים של אירופה, ולהעניק להם מעמד של נרדפים ומעונים" ו-"ברלין היא בירת הסובלנות העולמית בזכות מאות מסגדיה, המעניקים כפרה לגרמנים על הרס בתי-הכנסת בליל הבדולח". אלו טענות הנשמעות כאילו יש להן משקל היסטורי עמוק אך הן למעשה אמירות חסרות בסיס שכל כולן מטפורות, דימויים ואגדות אורבניות. אף צד רציני בשמאל האירופי לא חושב שצריך לקלוט מהגרים כי "המוסלמים הם היהודים החדשים של אירופה" ואין אף מפלגה ימנית רצינית במדינות כמו צרפת, אנגליה או ספרד (אפילו לא "החזית הלאומית" של לה-פן) הדורשת לגרש את המוסלמים (שהרי רובם המוחלט הם אזרחי המדינה והם או הוריהם היגרו אליה כחוק). אלטשולר מבססת על אמירות אלו טענה בזכות מדיניות "ריאל-פוליטיק", בזמן שמי שאומר אותן הם הגורמים השוליים והשליליים ביותר בפוליטיקה האירופית.

יש, עם זאת, מדינות שבהן הימין הקיצוני התקרב ואפילו הגיע לשלטון. במדינות אלו האנטישמיות והשנאה התקדמו מהספסלים האחוריים אל מסדרונות השלטון ואיתן גם ההגבלה על חירויות הפרט והאיום על הדמוקרטיה. האם מדינות אלו יכולות להיות שותפות אסטרטגיות של ישראל? ע"פ הריאל-פוליטיק של אלטשולר אין טבעי מכך. הבעיה היא שהמשענת של מדינות מסוג זה היא רעועה מאוד. גם אם שמים בצד את עברן ואת האנטישמיות של מנהיגיהן צריך לזכור את המניעים האמיתיים של הימין הפופוליסטי באירופה. התנגדותו להגירה, למשל, מפתה את מעצבי המדיניות בישראל כי יש בבסיסה שנאת מוסלמים, אך היא מבטאת למעשה חוסר אחריות ועצימת עיניים לבעיות הגלובליות המאיימות על יציבות העולם. בעיות אלו, כולן קשורות זו לזו וכולן מעשה ידי אדם, פשוט לא מעניינות את הימין הפופוליסטי. הוא מתעלם מההתחממות הגלובלית, מהמלחמות האזוריות וממעשי הטבח ורצח-העם שיוצרים את הפליטות העולמית ולשיטתו גם את האיום הדמוגרפי. במקום לעלות למגרש ולהציע טיעונים או תכניות פעולה, הימין הפופוליסטי מבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויוצר אויבים שימושיים שניתן לכלות בהם את זעם הציבור. מצד אחד הוא מתנגד לקליטת פליטים ומצד שני הוא מתנגד להשקעה במוסדות בינלאומיים באזורי סכסוך. מצד אחד הוא לא מאמין למדענים, לעיתונאים, לפמיניסטיות ולהומואים ומצד שני הוא טוען שהמהגרים יכפו על אירופה תרבות שמרנית, דכאנית ומפגרת. עם חברים כאלו, מי צריך אויבים?

בסופו של יום הימין הקיצוני האירופי איננו מתעניין בישראל וגם אינו באמת מוטרד מהגירה מוסלמית שהרי אין במדינות אלו מהגרים מוסלמים כלל. הפרויקט שלו הוא שינוי החברה האירופית עצמה באמצעות מלחמת קודש בהפרדת הרשויות, בחופש הביטוי, באקדמיה, בליברליזם, בזכויות-האדם האוניברסליות ובפמיניזם. הפחדת הציבור מפני מהגרים מוסלמים והידידות המזויפת עם ישראל הם רק כלים לקידום מטרות אלו. השותפות עם משטרים בעלי נטיות רודניות ואנטי-דמוקרטיות באירופה בנויה על יסודות רעועים ועל חנופה המעורבבת בחשדנות. היא איננה יציבה, היא אופורטוניסטית ויש לה מחיר בדמות סיכון הקשרים עם שותפות אסטרטגיות וותיקות ואמינות יותר (גם אם הן מביעות קצת ביקורת פה ושם). כל אלו הופכות את ההתרפסות בפני הימין האירופי החדש למדיניות נפסדת מבחינה מוסרית אבל גם למסוכנת מבחינה מדינית.