פיאסקו הברקזיט הבריטי הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאיחוד האירופי זה זמן רב.

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הטיפול הכושל של הבריטים בפרישתם מהאיחוד האירופי, מחזקת את האיחוד ומהווה אזהרה  אפקטיבית בעבור הפופוליסטים ברחבי היבשת שהצהרות העצמאות ותרועות הקרב הפומפוזיות שלהם מלפני שנתיים נעלמו כלא היו.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7083708 

כותרות עיתוני אירופה היו דרמטיות במיוחד ב-24 ביוני 2016, יום אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה. לה-פיגארו הצרפתי בישר על "רעידת אדמה באירופה", בגרמניה הבילד הצהיר שזהו "יום שחור לאירופה", לה-ליברה הבלגי הסתפק ב"ביי ביי, אירופה" ובספרד פרסם אחד העיתונים תמונה של שייקספיר מלווה בכותרת: "להיות או לא להיות אירופאי". בבריטניה עצמה הכותרות נעו בין איפוק קורקטי להתחכמויות דוגמת ה-"See EU Later" של הסאן. אחרי ההלם הראשוני תומכי האיחוד נבהלו עוד יותר כאשר כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ ראשי התיבות של פרישות פוטנציאליות נוספות. ביוון דיברו על Grexit, בהולנד על Nexit, היו אפילו צרפתים שהחלו לחשוב על Frexit. תנועות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, קפצו על העגלה הבריטית ועתיד האיחוד החל להיראות עגום במיוחד.

כיום, שנתיים וחצי אחרי ההצבעה הבריטית, אין זכר לכל אלו. בריטניה הסתבכה בתהליך פרישה מסובך ומעורר מחלוקת ולמרות שאופן הפרישה טרם הוסדר, ברור שהנזק יהיה כבד – פגיעה בצמיחה, ירידה בהכנסות המדינה, עליית מחירים ופגיעה בשירותים הציבוריים יצטרפו כנראה לנזקים שכבר נרשמו: מעבר של השקעות ומקומות עבודה של חברות בינלאומיות מאנגליה למדינות אחרות, בריחה של הון מלונדון לדאבלין, פאריז ופרנקפורט, אי וודאות לגבי הסכמי-סחר ועוד. בשאר מדינות אירופה המסר הובן היטב. הכוחות הפוליטיים שהיו להוטים כל כך לחקות את הבריטים ולפרוש בסערה מהאיחוד שינו פתאום את דעתם ואלו שיצאו בזעקות קרב נמרצות על פרישה, ממלמלים עכשיו מתחת לשפם על הצורך "לשנות מבפנים".

מפלגת הימין הקיצוני, "האלטרנטיבה לגרמניה", למשל, תמכה בעבר במשאל-עם על פרישה גרמנית מהאיחוד, אך בינואר האחרון היא הצהירה שפרישה כזו תהיה רק "מוצא אחרון" במקרה שהרפורמות שהיא דורשת לא יתקבלו ב"זמן סביר" (מכבסת מילים פוליטית ל"בואו נמרח עוד קצת זמן ולא נסכן את מה שכבר השגנו"). "ניצחון לחירות!", הכריזה מארי לה-פן, מנהיגת הימין הקיצוני הצרפתי, ב-2016, "כעת אנו זקוקים למשאל-עם דומה (לברקזיט) גם בצרפת". פחות משנה מאוחר יותר מפלגתה שינתה עמדה והיא מסתפקת עכשיו בהשמצת האיחוד בלי איומי פרישה קונקרטיים. אפילו המדינות שנשלטות ע"י מפלגות ימין קיצוני כמו פולין והונגריה מבינות היטב את לקחי הברקזיט: עזיבת האיחוד האירופי ללא נזק קולוסאלי היא פשוט צעד בלתי אפשרי.

בניגוד לימים שלפני הברקזיט מנהיגי אירופה, מליסבון ועד לווארשה, מבינים שאם בריטניה, מדינה חשובה וחזקה, בעלת מטבע עצמאי וגבולות שאינם חלק מהסכם שנגן, נקלעת לקשיים גדולים כל כך, גורלם במצב דומה יהיה מר. זה לא מפריע, כמובן, לפופוליסטים של היבשת להמשיך לקשקש על "הבירוקרטים בבריסל" ו-"האליטות של הגלובליזציה" בעוד הן ממשיכות ליהנות מכספי האיחוד והיתרונות הכלכליים של החברות בו. מנהיגי פולין והונגריה יודעים, כדרכם של פופוליסטים, שהתעמולה שלהם היא שקרית ונבובה אך הם לא עוזבים את האיחוד ממש כפי שנתניהו לא מספח את השטחים. אחרי הכל, יש דברים שאומרים כדי לתפוס את השלטון, לא כדי שהם יהפכו, חלילה, למציאות.

המציאות היא הרי עניין מסובך. בוודאי זו הפוליטית. גם אם מפלגות פופוליסטיות ויורו-סקפטיות זוכות להצלחה אלקטוראלית בכל רחבי היבשת וגם אם כוחן יעלה, כפי שמנבאים רבים, בבחירות לפרלמנט האירופי במאי, תושבי היבשת מבינים היטב שהאיחוד האירופי איננו האויב שלהם. הם כועסים עליו ומוחים נגדו אבל בשורה התחתונה הם תומכים בחברות בו. סקר היורוברומטר האחרון שנערך ב-2018 מראה בבירור שהתמיכה באיחוד היא בקו עלייה, לא מעט בגלל העובדה שהאירופאים מבינים עכשיו טוב יותר מה קורה למי ששובר את הכלים ופורש. 2/3 מהנשאלים ב-28 המדינות אמרו שמדינתם מרוויחה מהחברות באיחוד. זהו הנתון הגבוה ביותר מאז 1983. מעניין לראות שהפולנים וההונגרים חושבים שמדינתם הרוויחה מהאיחוד יותר מן הממוצע האירופי (88% ו-78% בהתאמה).

כל זה לא אומר שמנהיגי האיחוד יכולים להתרווח בשאננות בכורסאותיהם בבריסל ובשטרסבורג. גם אם היא טובה יחסית, תמיכה של פחות מ-70% איננה קונצנזוס. שערו בנפשכם שרק שני שליש מתושבי ארה"ב היו תומכים במדינה הפדראלית. את העלייה בכוחם של מתנגדי האיחוד בפרלמנט האירופי יוכל אמנם הממסד בבריסל לנטרל באמצעות קואליציה רחבה ותרגילים פוליטיים, אבל הצבעת המחאה של ציבורים אירופאיים רחבים יכולה גם לגרום לאובדן שליטה. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה יש גם עולם אמיתי. השאלות שעליהן יקום וייפול האיחוד הן הרות גורל ואין לזלזל בהן. בשנים האחרונות חלה אומנם התייצבות במצב הכלכלי, אך מדיניות הצנע המסוכנת והאכזרית שנכפתה על מדינות מסוימות עלולה עוד להתפוצץ לאיחוד בפנים. כך גם הטיפול במשבר הפליטים שנרגע כתוצאה מצעדים דוגמת ההסכמים עם תורכיה, אך ייתכן וזוהי רגיעה זמנית בלבד. דומה שהאיחוד האירופי הרוויח זמן כתוצאה מהפרישה הבריטית והשלכותיה, אבל הכוחות האנטי-ליברלים ביבשת, המשברים ההומניטריים הגלובליים והסדר העולמי המתערער מחייבים אותו לא רק לנהוג במדיניות נבונה ואחראית אלא גם לשכנע מאות מיליוני אירופאים שבמהותו האיחוד הוא ערובה לשלום, יציבות ורווחה ולא משרד אינטרסים של אצולה קוסמופוליטית מנותקת מעם.

מודעות פרסומת

השיטה השוודית לשקט תעשייתי

בשבועות האחרונים מתנהל במדור הדעות של "הארץ" דיון מעניין על המודל החברתי-כלכלי השוודי ועל המסקנות שניתן להסיק ממנו. הנה תרומתי הצנועה לדיון.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6956122

שוודיה רחוקה אמנם מישראל ושונה ממנה, אך המודל החברתי-כלכלי שלה סיקרן תמיד ישראלים רבים. בוויכוח המתפתח מעל דפים אלו בין דוב חנין ויוסי דהאן לבין נחמיה שטרסלר ועומר מואב, מתארים האחרונים את המודל השוודי כשיטה קפיטליסטית. שטרסלר ומואב, כך נראה, מתרשמים עד כדי כך מהישגיה של שוודיה, עד שהם כופים עליה את השקפת עולמם ומתעלמים לחלוטין מהעובדות ומהקשרן ההיסטורי.

שוודיה אמנם אינה "גן-עדן סוציאליסטי", כפי שמכנה אותה שטרסלר בציניות, אך מדיניות קיינסיאנית של חתירה לתעסוקה מלאה, מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, יצרו בה חברה ייחודית. מצד אחד שירותי רווחה אוניברסליים, רמת שוויון גבוהה ועבודה מאורגנת ומצד שני מגזר פרטי תחרותי וחברה פתוחה, דמוקרטית וסולידרית. עומר מואב טוען אמנם שהגדרות משעממות אותו, אך יש גבול למכבסת המילים. המודל השוודי איננו קפיטליסטי במובן המקובל של המילה. הוא מודל המנצל את היתרונות ומנטרל את החסרונות של הקפיטליזם והסוציאליזם כאחד, וניתן לכנותו בתמצית "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית". בניגוד לטענתו של שטרסלר, שוודיה גם לא שינתה כיוון בשנות התשעים. הוא ומואב צודקים בכך שנערכו בה הפרטות ורפורמות בתחומים רבים אך עקרונות הייסוד נשמרו והיא נמצאת עדיין בקצה השמאלי של הסקאלה החברתית-כלכלית העולמית. יתרה מכך, כישלונותיה של שוודיה בשנים האחרונות נובעים דווקא מתהליכי ההפרטה והפירוק המוגבלים שביצע הימין השוודי בשנות שלטונו הספורות.

שטרסלר מדגים את תזת "שינוי הכיוון" בהוצאה הציבורית השוודית שירדה לטענתו מ-67% ל-41% מהתוצר מאז 1993. זהו נתון שגוי ומניפולטיבי כאחד. ראשית, ההוצאה הציבורית בשוודיה קרובה יותר ל-49% מהתוצר. שנית, היא עדיין בין הגבוהות בעולם והיא איננה במגמת ירידה אלא עולה ויורדת בהתאם למגמות מקומיות ועולמיות. המגזר הציבורי בשוודיה הוא עדיין בין הגדולים בעולם ומעסיק כ-30% מכוח העבודה ובתחום המיסוי, בניגוד לטענתו של שטרסלר, המס השולי בשוודיה אינו נמצא במגמת ירידה תמידית. למרות הקלות מיסוי המתבצעות לעיתים, המיסים עולים ויורדים חליפות ושוודיה היא עדיין מהמדינות בעלות נטל המס הגבוה בעולם.

נתוניו של שטרסלר מטעים גם לגבי ההפרטות. לטענתו רוב החברות הממשלתיות ושירותי הרווחה במדינה הופרטו. זוהי הגזמה פראית. החברות הגדולות במדינה בתחומי כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, הן בבעלות ממשלתית מלאה. כך גם רשת ממכר אלכוהול המהווה מונופול ממשלתי, חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי-המרקחת הגדולה במדינה ועוד עשרות חברות ענק נוספות בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התחבורה ועוד. חברות אלו מעסיקות כ-135,000 עובדים, הן שוות מאות מיליארדי שקלים והן מרוויחות יפה.

צודק שטרסלר בכך שגורמים פרטיים נכנסו לספק שירותי רווחה בשוודיה אך נוכחותם היא קטנה בהרבה מהתמונה שהוא מצייר. הרוב המכריע של השירותים הרפואיים בשוודיה הם עדיין ציבוריים ורק כ-15% מתלמידי בתי-הספר היסודיים, וכ-26% מתלמידי התיכונים לומדים בבתי-ספר לא ציבוריים (שגם הם כפופים, מפוקחים וממומנים ע"י המדינה ולכן לא פרטיים במובן המלא של המילה). כאן נמצאת גם הבעיה העיקרית בטיעון ההפרטות של שטרסלר ומואב. בשנות ההפרטה והוואצ'רים רמת בתי-הספר בשוודיה הידרדרה מאוד. היא ירדה בדירוג פיזה, הפערים גדלו ורמת אי-שביעות הרצון מבתיה"ס גדלה. בניגוד לפנטזיה הניאו-ליברלית, הדוגמא השוודית מראה שחברות ממשלתיות דווקא יכולות להרוויח והפרטות בשירותי הרווחה גורמות לעלייה בפערים, לירידה באיכות, לבזבוז ולשחיתות.

בתחום יוקר המחייה שטרסלר ומואב כותבים על היעדרן של חומות המכס, ייבוא וייצוא חופשיים וכבוד ליזמים ולטייקונים המביאים למחירים נמוכים המבוססים על ביקוש והיצע. אך ההתמקדות במחירי מוצרי צריכה היא פופוליסטית. שטרסלר ומואב שוכחים לציין שכוח הקנייה השוודי הוא גדול בהרבה מזה של הישראלים בדיוק בגלל הדברים שהם מכנים בזעף "מדיניות היש לי" ו"כלכלה בתכנון ממשלתי". השוודים נהנים משכר גבוה, הסכמים קיבוציים נדיבים ושיעורי התאגדות גבוהים. כמו כן, יש להם שידור ציבורי המחזיק נתח ענק משוק התקשורת, בתי-ספר ללא תשלום (כולל ארוחות חמות, צהרונים, ספרי לימוד וטיולים), לימודים אקדמאיים ללא שכר לימוד, בתי-אבות במימון הרשויות שממנות גם 480 ימי חופשת לידה לילד/ה, גני-ילדים בתשלום סמלי, דיור ציבורי לכל, תחבורה ציבורית סבירה, הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי במקרים של פיטורים, מחלות ומשברים נפשיים וזו רק רשימה חלקית. זאת הסיבה שהאיגודים המקצועיים "לא מנצלים את כוחם ומשתפים פעולה עם ההנהלות" כפי ששטרסלר כותב ומרמז לכך שהעובד השוודי הוא סימפטי וחרוץ יותר מזה הישראלי. אך לא כך היא – העובד הישראלי נאנק תחת יוקר מחייה מטורף, מעסיקים נצלנים, וממשלה שמשרתת את ההון הגדול. אם זה היה המצב בשוודיה, העובדים היו משביתים כל מה שזז ונלחמים כך ששטרסלר ומואב עוד היו מתגעגעים לוועדים הגדולים שנואי-נפשם.

בהקשר הישראלי חשוב עוד לציין ששוודיה לא חילקה את משאבי האומה בחגיגה בזבזנית עד שאזל הכסף והיא התפרקה ומסרה בהכנעה את המושכות ליד-הנעלמה של השוק החופשי. ההיפך הוא הנכון, הסוציאל-דמוקרטיה הוציאה את שוודיה מעוני ונחשלות ובנתה אותה כמדינת שפע מודרנית, בדיוק כפי שעשתה, גם אם תחת נסיבות שונות מאוד, תנועת העבודה הישראלית. כיום, עקרונות אלו נמצאים תחת מתקפה בשתי המדינות. לטובתם של העובדים, הצרכנים והרוב המכריע של הציבור הישראלי, יש לקוות שהמסר שיילמד בישראל מהמודל השוודי יהיה דומה יותר לזה של דב חנין מאשר לזה של נחמיה שטרסלר.

המקרה המוזר של הבחירות בשוודיה או איך להילחם בימין הקיצוני בניגוד לכל חוקי הפוליטיקה המודרנית

בניגוד למדינות אחרות שבהן מפלגות הימין הקיצוני צוברות יותר ויותר כוח והשפעה, הממסד הפוליטי השוודי משתמש בצעדים קיצוניים (וגם משלם מחירים גבוהים) על מנת להוציא את הימין הלאומני-פופוליסטי מהמשחק. האם זה יעבוד? רק ימים יגידו. 
פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6878438

הימין החדש, איננו תופעה ישראלית בלבד. בכל העולם מתחזקות תנועות המשלבות לאומנות, בדלנות ושמרנות בלתי מתנצלת: מעלייתו לשלטון של הנשיא טראמפ, דרך ההישגים האלקטורליים של מפלגות ימין אנטי ממסדיות בצרפת, גרמניה ואיטליה ועד למשטרים הפופוליסטים בהונגריה ובברזיל. כולם נלחמים במערכת המשפט, בחופש הביטוי, בחופש האקדמי, בפמיניזם ובזכויות האדם האוניברסליות.

במקרים רבים מתוארת תופעה זו כגל. זוהי מטפורה מעניינת בגלל שהיא מציירת תופעה שהיא בסה"כ אנושית מאוד, ככוח טבע שאינו ניתן לעצירה. ואכן, במקומות רבים היחס לימין הקיצוני הוא מפוחד ומתבטל. ישנן אמנם מדינות, כמו פולין ותורכיה, בהן ההשתלטות על מנגנוני המדינה הפכה את ההתנגדות לקשה ולמסוכנת. אך גם במדינות בהן כוחו של הימין החדש מוגבל, דומה שהממסד הפוליטי אובד עצות מול הנחשול. בדנמרק, פינלנד, אוסטריה והולנד למשל, צירף לא פעם הממסד הפוליטי את מפלגות הימין הקיצוני לממשלותיו או קיבל מהן תמיכתה פרלמנטרית תמורת קידום מדיניותן. הרציונל למהלכים אלו מורכב מאינטרסים פוליטיים ומטיעונים אידיאולוגיים כאחד: מבחינה פוליטית, המנדטים של הימין הקיצוני הם פיתוי גדול כי ניתן לרכב עליהם כל הדרך לשלטון. מבחינה אידיאולוגית, הטיעון שמכשיר את השרץ הוא שיש לכבד את רצון העם וממילא, גם המפלגה הקיצונית ביותר תתמתן ותתקן את דרכיה עם כובד האחריות של ההשתתפות בשלטון.

בשוודיה כופרים בטיעונים אלו כבר מאז ב-2010, אז עברה מפלגה בשם "השוודים הדמוקרטים" לראשונה את אחוז החסימה. ברמת ההצהרות המפלגה מתנערת אמנם מגזענות ואנטישמיות וטוענת שהיא בסה"כ מפלגת ימין שמרנית-לאומית. האמת, עם זאת, שונה. שורשיה של המפלגה נטועים בתנועות ניאו-נאציות, רבים ממנהיגיה ומחבריה התבטאו בצורה אנטישמית וגזענית והשאיפות שלהם בתחומים רבים הן לאומניות קיצוניות. עד עתה היתה הסכמה גורפת בממסד הפוליטי השוודי שלפיה לא רק שאין לצרף את ה"שוודים הדמוקרטיים" לקואליציה, גם אין להסתמך על קולותיהם מהאופוזיציה. כלומר, הצעות הזוכות בפרלמנט לרוב רק הודות לתמיכתם אינן מועלות להצבעה כלל. כך החרימו מפלגות הימין והשמאל את ה"השוודים הדמוקרטים" והוציאו אותם מהמשחק הפוליטי. בעבור מפלגות הימין המסורתי, המחיר של מדיניות זו היה כבד. בבחירות 2014, לדוגמא, הן וויתרו מרצונן החופשי על השלטון והעניקו אותו במתנה לשנואי נפשם הסוציאל-דמוקרטים רק כדי שהימין הקיצוני ינוטרל מכוח והשפעה.

מגמה זו נמשכה גם בבחירות 2018, שתוצאותיהן היו צפויות אך דרמטיות: תיקו בין גוש השמאל המסורתי לגוש הימין המסורתי (בערך 40%-40%) כאשר "השוודים הדמוקרטים", שאינם שייכים לאף גוש, זכו למעט פחות מ-20%. בד"כ לוקח לשוודים פחות משבוע להרכיב ממשלה אחרי בחירות, אבל במקרה זה המתמטיקה פשוט לא הסתדרה. מכיוון שבשוודיה לא נהוג שמפלגות יעברו מגוש לגוש וכל המפלגות סירבו להיתמך ע"י "השוודים הדמוקרטים" אף קואליציה לא היתה אפשרית.

במשך 131 ימים שוודיה התנהלה ללא ממשלה נבחרת כאשר ראשי המפלגות מתרוצצים בניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. לבסוף, בשבוע שעבר, הסוציאל-דמוקרטים שברו שוויון. בצעד מפ"איניקי קלאסי ניצל מנהיג המפלגה, איש איגודים מקצועיים ממולח ומנוסה בשם סטפן לופבן, את העובדה שבשוודיה הרף להקמת ממשלה הוא נמוך – אין צורך בתמיכת 51% מחברי הפרלמנט אלא רק באי-התנגדות של 51%. לופבן הצליח לפתות שתי מפלגות ימין לשבור שורות עם גוש הימין ולהימנע בהצבעה הקובעת בפרלמנט, דבר שלא קרה בשוודיה עשרות שנים, במקביל הוא יצר קואליציה עם מפלגת הירוקים ורקם שיתוף פעולה מוגבל עם מפלגת השמאל הקומוניסטית לשעבר. זוהי קואליציה שלמתבונן מהצד נראית אבסורדיות לגמרי, כזאת ששוברת את כל חוקי הפוליטיקה – הימין תומך בשמאל, בתמורה מקדם השמאל מדיניות ימנית ורוב המפלגות התומכות בממשלה מוותרות מרצונן על תפקידים מיניסטריאליים. כל זה רק בכדי להוציא מהמשחק כל זכר למגמות אנטי-ליברליות וקסנופוביות.

מיותר לציין שהקומבינה הזאת מרגיזה רבים. מצביעי הימין המתון מרגישים, במידה רבה של צדק, שגנבו להם את הבחירות ושנמנעה מהם החלפת שלטון בתרגיל שהוא אולי כשר אבל גם מסריח. מצביעי השמאל מתוסכלים מכך שהממשלה שלהם תקדם מדיניות ימנית וישנו גם חשש שהממשלה לא תחזיק מעמד יותר מחודשים ספורים.

אך יש גם הגיון בתרגיל הפוליטי השוודי. בימים אלו עוסק העולם כולו בנשיא טראמפ ובברקזיט. אלו דוגמאות לניצחון מדיניות בדלנית ולאומנית שעלולה להסתיים באסון. הדרמה הפוליטית השוודית היא אמנם חלק מטירוף המערכות הכללי שהעולם המערבי עובר, אבל היא תגובה ייחודית המהווה מעין פשרה רציונליסטית המחברת כוחות פוליטיים מנוגדים המשתפים פעולה על מנת "לייבש" את הביצה של הימין הקיצוני. אם זה יעבוד, מצביעי ה"שוודים הדמוקרטיים" יתייאשו כשיבינו שהצבעתם הופכת להוצאת קיטור נטולת השפעה פוליטית. אם המהלך ייכשל, כוחו של הימין הקיצוני רק ימשיך לעלות ככל שיענו אותו. ובכל זאת, במבט על הסכנות ועל מצב העניינים העגום בעולם כולו ואולי גם בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, בהחלט יכול להיות שאופציית שיתופי הפעולה המוזרים המבוססים על וויתורים דרמטיים ותרגילים פוליטיים מפוקפקים שווה ניסיון. זה לא שמשהו אחר עוד טוב יותר.

ממשלת מיעוט חדשה-ישנה בשוודיה: הימין הקיצוני בחוץ אך הסוציאל-דמוקרטים ייאלצו לקצץ מיסים ולעשות רפורמות בשוק העבודה

לאחר ארבעה חודשים של מאמצים להקמת ממשלה ללא המפלגה בעלת השורשים הנאצים, סטפן לופבן מתחיל כהונה שנייה כראש ממשלה. בנאומו תקף את גילויי האנטישמיות והתחייב להילחם בה.

התפרסם בהארץ בשיתוף אי.פי ורויטרס: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6856259

לופבן מציג את ממשלתו, היוםAFP

ראש ממשלת שוודיה הסוציאל-דמוקרטי סטפן לופבן הציג היום (שני) את ממשלתו החדשה לפרלמנט. הממשלה החדשה-ישנה כוללת מעט חילופי שרים, אך שינוי מדיניות חד לימין – הכולל בין היתר קיצוצי מסים ורפורמות בשוק העבודה. הקמת הממשלה, שלצד 17 שרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כוללת גם ארבעה שרים ממפלגת הירוקים, הביאה לסיומו משבר פוליטי בן ארבעה חודשים במדינה.

הרכבת הממשלה התעכבה בשל ניסיונם של פוליטיקאים בשוודיה להקים ממשלה ללא נציגות של מפלגת "השוודים הדמוקרטים", בעלת השורשים הנאציים, שהפכה לשלישית בגודלה במדינה אחרי הבחירות בספטמבר. לופבן יכהן עתה בראש ,ממשלת מיעוט וכדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית יסתמך על הסכם לתמיכה מבחוץ שאליו הגיע עם שתי מפלגות מרכז-ימין, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, ועם מפלגת השמאל.

בנאומו אמר לופבן כי "תנועות ימין קיצוני מתפשטות ברחבי אירופה, ובמדינות רבות קבוצות בעלות סדר-יום אנטי-דמוקרטי נכנסו לממשלה. אבל בשוודיה בחרנו בדרך אחרת". הוא אף תקף את גילויי האנטישמיות ביבשת ואמר כי יש "להילחם בה בכל מקום שבו היא נמצאת ובכל צורה שבה היא באה לידי ביטוי". עוד אמר לופבן כי ארצו תארח בשנת 2020 כנס בינלאומי בנושא זיכרון השואה, ותחנוך מוזיאון חדש שיוקדש לחינוך לזיכרונה ולהנחלתו הלאה. "אנחנו לעולם לא נשכח, כך הבטחנו זה לזה, שוודיה לעולם לא תשכח", אמר.

לופבן התייחס בקצרה בנאומו לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר כי "שלום ארוך-טווח בין ישראל לפלסטינים דורש פיתרון של שתי מדינות". לתפקיד שרת החוץ מונתה בשנית מרגוט וולסטרום, שבכהונתה הקודמת הובילה להכרה במדינה פלסטינית. צעד זה, בנוסף להתבטאויות שנויות במחלוקת בנושא הפלסטיני, גרם למשברים דיפלומטיים וליחסים מתוחים עם ישראל בארבע השנים האחרונות.

גם שרת הכלכלה מגדלנה אנדרסן המשיכה לכהונה נוספת ותפקח על שינוי המגמה הכלכלית במדיניות הממשלה, כפי שסיכם לופבן עם שותפותיו במרכז ובימין. בין היתר הבטיח לופבן – רתך בהכשרתו ומנהיג איגוד עובדים בעבר – להגדיל את ההוצאה הממשלתית בתחום הרווחה והחינוך, לצד הגדלת תקציבי המשטרה והביטחון. זאת, לצד קיצוץ במס ההכנסה, צמצום הרגולציה בשוק העבודה והפיקוח על שכירות.

ההתרפסות המסוכנת בפני הימין האירופי החדש

 האם היחסים המתפתחים בין ישראל לבין משטרים לאומנים, גזעניים ואוטוקרטים משרתים את האינטרס הישראלי ומהווים "ריאל-פוליטיק"? תגובה למאמרה של מור אלטשולר ב"הארץ".
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6787220
האם ישראל הרשמית צריכה להחרים ראשי מדינה מאירופה שיש להם רקע אנטישמי או נטיות לאומניות וגזעניות? זוהי שאלה מעניינת מוסרית ופוליטית כאחד ולמור אלטשולר יש תשובה ברורה. לראש-ממשלת ישראל אין את הפריבילגיה להחרים ראשי מדינה, היא טוענת, וכך זה היה תמיד. כמו שבן-גוריון חתם על הסכם השילומים עם גרמניה, מסבירה אלטשולר, כך נפגש נתניהו עם מנהיגים אירופיים המצטטים את מוסוליני או מכחישים את חלקה של מדינתם בשואה. זה פשוט ריאל-פוליטיק. הוויכוח האמיתי הרי איננו על העבר אלא על ההווה, מוסיפה אלטשולר וכותבת שהמתנגדים להידוק הקשרים עם מדינות כמו הונגריה ופולין עושים זאת רק כי הימין האירופי מתנגד להגירה מוסלמית ונאבק באליטות השמאל. נתניהו, על פי הסבר זה, מנתב בחכמה את האינטרס הישראלי באירופה שמִטלטלת בין השמאל הרדיקלי של קורביין הבריטי לימין שונא הזרים של סלביני האיטלקי.

גם אם נסכים לשים בצד את העבר ונדון, כפי שמציעה אלטשולר, רק בהווה, יש בעיה עובדתית עם דבריה. אירופה איננה מקשה אחת. מדינותיה נבדלות זו מזו לא רק בתרבויותיהן אלא גם במערכותיהן הפוליטיות. מה שאלטשולר מתארת כימין ושמאל מתאר במדינות רבות במערב אירופה רק את השוליים הקיצוניים ביותר של השיח הפוליטי. ברבות ממדינות אלו דווקא הימין היה זה שעיצב מדיניות נדיבה של קליטת פליטים. קנצלרית גרמניה הנוכחית, אנגלה מרקל, וראש-ממשלת שוודיה הקודם, פרדריק ריינפלדט, לדוגמא, פתחו את דלתות מדינותיהם לפליטים למרות ששניהם מנהיגי מפלגות ימין שמרניות. כאשר התפתח במדינות אלו וויכוח על מדיניות הגירה לא היה זה וויכוח על "שנאת" או "אהבת" מוסלמים כפי שמתארת אלטשולר, אלא וויכוח רציני ולגיטימי על המחיר הכלכלי של ההגירה, על תכניות אינטגרציה שונות ועל האיזון בין קשיי קליטת המהגרים לקיום החוק הבינלאומי.

במדינות אלו יש אמנם מפלגות ימין קיצוני המשתמשות ברטוריקה מניפולטיבית כדי לנצל פחדים קמאיים של הציבור, אך הן רחוקות מן השלטון ואינן משפיעות על מדיניות. גם אלטשולר משתמשת ברטוריקה הזו במשפטים כמו: "השמאל מתעקש לראות במהגרים המוסלמים את היהודים החדשים של אירופה, ולהעניק להם מעמד של נרדפים ומעונים" ו-"ברלין היא בירת הסובלנות העולמית בזכות מאות מסגדיה, המעניקים כפרה לגרמנים על הרס בתי-הכנסת בליל הבדולח". אלו טענות הנשמעות כאילו יש להן משקל היסטורי עמוק אך הן למעשה אמירות חסרות בסיס שכל כולן מטפורות, דימויים ואגדות אורבניות. אף צד רציני בשמאל האירופי לא חושב שצריך לקלוט מהגרים כי "המוסלמים הם היהודים החדשים של אירופה" ואין אף מפלגה ימנית רצינית במדינות כמו צרפת, אנגליה או ספרד (אפילו לא "החזית הלאומית" של לה-פן) הדורשת לגרש את המוסלמים (שהרי רובם המוחלט הם אזרחי המדינה והם או הוריהם היגרו אליה כחוק). אלטשולר מבססת על אמירות אלו טענה בזכות מדיניות "ריאל-פוליטיק", בזמן שמי שאומר אותן הם הגורמים השוליים והשליליים ביותר בפוליטיקה האירופית.

יש, עם זאת, מדינות שבהן הימין הקיצוני התקרב ואפילו הגיע לשלטון. במדינות אלו האנטישמיות והשנאה התקדמו מהספסלים האחוריים אל מסדרונות השלטון ואיתן גם ההגבלה על חירויות הפרט והאיום על הדמוקרטיה. האם מדינות אלו יכולות להיות שותפות אסטרטגיות של ישראל? ע"פ הריאל-פוליטיק של אלטשולר אין טבעי מכך. הבעיה היא שהמשענת של מדינות מסוג זה היא רעועה מאוד. גם אם שמים בצד את עברן ואת האנטישמיות של מנהיגיהן צריך לזכור את המניעים האמיתיים של הימין הפופוליסטי באירופה. התנגדותו להגירה, למשל, מפתה את מעצבי המדיניות בישראל כי יש בבסיסה שנאת מוסלמים, אך היא מבטאת למעשה חוסר אחריות ועצימת עיניים לבעיות הגלובליות המאיימות על יציבות העולם. בעיות אלו, כולן קשורות זו לזו וכולן מעשה ידי אדם, פשוט לא מעניינות את הימין הפופוליסטי. הוא מתעלם מההתחממות הגלובלית, מהמלחמות האזוריות וממעשי הטבח ורצח-העם שיוצרים את הפליטות העולמית ולשיטתו גם את האיום הדמוגרפי. במקום לעלות למגרש ולהציע טיעונים או תכניות פעולה, הימין הפופוליסטי מבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויוצר אויבים שימושיים שניתן לכלות בהם את זעם הציבור. מצד אחד הוא מתנגד לקליטת פליטים ומצד שני הוא מתנגד להשקעה במוסדות בינלאומיים באזורי סכסוך. מצד אחד הוא לא מאמין למדענים, לעיתונאים, לפמיניסטיות ולהומואים ומצד שני הוא טוען שהמהגרים יכפו על אירופה תרבות שמרנית, דכאנית ומפגרת. עם חברים כאלו, מי צריך אויבים?

בסופו של יום הימין הקיצוני האירופי איננו מתעניין בישראל וגם אינו באמת מוטרד מהגירה מוסלמית שהרי אין במדינות אלו מהגרים מוסלמים כלל. הפרויקט שלו הוא שינוי החברה האירופית עצמה באמצעות מלחמת קודש בהפרדת הרשויות, בחופש הביטוי, באקדמיה, בליברליזם, בזכויות-האדם האוניברסליות ובפמיניזם. הפחדת הציבור מפני מהגרים מוסלמים והידידות המזויפת עם ישראל הם רק כלים לקידום מטרות אלו. השותפות עם משטרים בעלי נטיות רודניות ואנטי-דמוקרטיות באירופה בנויה על יסודות רעועים ועל חנופה המעורבבת בחשדנות. היא איננה יציבה, היא אופורטוניסטית ויש לה מחיר בדמות סיכון הקשרים עם שותפות אסטרטגיות וותיקות ואמינות יותר (גם אם הן מביעות קצת ביקורת פה ושם). כל אלו הופכות את ההתרפסות בפני הימין האירופי החדש למדיניות נפסדת מבחינה מוסרית אבל גם למסוכנת מבחינה מדינית.

A Swedish Lesson for Israel on Political Violence and Remembering Rabin

The link between Swedish Prime Minister Olof Palme’s murder and that of Yitzhak Rabin, teaches Israelis that they should dedicate prime minister's memorial to addressing the existential dangers of political violence.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-a-swedish-lesson-for-israel-on-political-violence-and-remembering-rabin-1.6639757

STOCKHOLM – The Palmes had just finished an evening at the cinema. It was at the end of February 1986, and Stockholm was snowy, freezing and dark. As strange as it sounds, Olof Palme, the prime minister of Sweden, had no security that evening. He and his wife left the official residence in the Old City, took public transportation to the center of town, and spent time in crowded places without bodyguards, metal detectors or patrols.

At 11:20 P.M., as they were making their way home, they were accosted by an armed man in a black coat and hooded sweatshirt who shot Palme at point-blank range. The prime minister fell, his blood staining the snow. After a split second the gunman fired another bullet at Palme’s wife, Lisbeth, which grazed her back. The assassin turned and fled. A passing cabdriver called police, who came three minutes after the shooting. The ambulance came right afterward. Palme was pronounced dead at the hospital at six minutes after midnight. 

Sweden awoke to a morning unlike any they’d ever experienced. Their prime minister had been murdered and no one knew why or by whom. Thirty-two years later, the murder remains a mystery. At the end of 1988, a young alcoholic criminal named Christer Pettersson was caught, tried and convicted, but released when his conviction was overturned by the Supreme Court on appeal. From time to time there emerge new testimonies, revelations or conspiracy theories, but the truth remains unknown.

There are two reasons to recall this murder now. One is that Lisbeth Palme died of an illness three weeks ago. The second is more essential and more Israeli – the link between Palme’s murder and that of Prime Minister Yitzhak Rabin.

Political assassinations are always traumatic and history is filled with them. In the case of Rabin’s murder, the incitement campaign that preceded it, its diplomatic and social significance and the political revolution that occurred afterward made its consequences critical.

That was not the case in Sweden, at least not on the surface. As after Rabin’s murder, masses gathered at the site of the Palme’s killing with candles and flowers, the funeral was attended by thousands of people and grief flooded the country. Unlike with Rabin’s assassination, though, Palme’s murder didn’t expose any clear dispute, primarily because the identity of the murderer and his motives weren’t known. Still, at least one lesson should have been clear, the prosaic and self-understood lesson that careful guarding of elected officials is at least as important as guarding democracy itself.

Palme was totally exposed during his murder and Swedish society paid a high price for this blunder. But was the lesson learned? The answer is no. Proof of this is what happened in September 2003, when Anna Lindh, then Swedish foreign minister, visited a department store in downtown Stockholm. Although she was one of the government’s senior figures, she had no security, just like Palme. While she was shopping she was approached by a 25-year-old man who stabbed her all over her body. She died in the hospital the following day.

Since then the security around senior Swedish officials has improved, but it still isn’t rare to see ministers and members of parliament walking alone in the street or riding the bus. This isn’t the result of a security failure. It’s the result of a political tradition that sanctifies accessibility, openness and transparency. These are unquestionably good traits, but interpreting them this way leaves democracy exposed to obvious dangers.

To the same degree, Sweden sanctifies freedom of expression and freedom of assembly almost without limit. These are also admirable traits, but they are exploited in the real world by the followers of the 21st century’s cancerous diseases. Neo-Nazis march through the streets in uniform; desperate, frustrated men perpetuate hate crimes against Jews and migrants; and youths in the suburbs of large cities are recruited to join ISIS. These are all symptoms of a society that doesn’t find the strength and courage to recognize that democracy has enemies, and there is no choice but to discuss ways of protecting it.

Here lies the Israeli connection to Palme’s murder. Since Rabin’s assassination in Tel Aviv in 1995, there has been a bitter debate over his commemoration. Some see it important to emphasize his political legacy, while others claim that commemoration should be dignified, neutral and lacking a political message. Yet there is another possibility. Between political remembrance, which belongs to just one camp, and official remembrance, which treats the murder as if the prime minister had died of a heart attack, there is the obvious truth.

The Rabin assassination is first and foremost a horrible case of political violence, whose message must be above all a message of setting boundaries to the political discourse and (physical) protection of democratic institutions and elected officials.

Those who assert that aspiring for unity and concealing Rabin’s path from the collective memory is superficial and often fascistic, too, are right. On the other hand, the aspiration to remember Rabin in the context of the Oslo Accords alone forgoes the attention and identification of most of Israeli society. In contrast, the debate on protecting democracy itself and on what it permits or forbids is important and relevant to all sides. It is neither an unimportant message that papers over the murder, nor a message that speaks to only one political camp. It is not partisan, but it is very political.

Democracy needs protection by all camps. It needs checks, balances and a free press. It won’t tolerate incitement and racism. And it should have freedom of expression with clear, unequivocal borders, which Rabin himself defined minutes before his death. “Violence is undermining the very foundations of Israeli democracy,” he said. “It must be condemned, denounced, and isolated. This is not the way of the State of Israel.”

The Swedes missed this basic idea in 1986 and ended up with more political violence. Israel, given as it is to internal and external conflicts, is in even greater danger. Its public leaders would do well to dedicate the memorial day for Rabin to addressing this existential danger, and not wasting it time and again on the usual spats over who will speak in the square and who will organize the ceremony.

עשרים שנה לחוק השוודי, האם הפללת צרכני זנות הוכתרה בהצלחה?

לפני עשרים שנה הפלילה שוודיה את לקוחות הזנות מבלי להפליל את הזנות עצמה ואת הנשים העוסקות בה. זו היתה חקיקה מהפכנית, ראשונה מסוגה בעולם בכך שהיא יצאה להילחם בזנות ע"י מאבק בגברים הקונים מין במקום במאבק בנשים המוחלשות הנאלצות למכור מין. החוק היה תוצאה של מגמות פמיניסטיות רדיקליות שהשפעתן בשוודיה של שנות התשעים הצליחו לפרוץ את גבולות האקדמיה ולחדור למסדרונות השלטון. למרות שבישראל התנועה הפמיניסטית חלשה בהרבה, חוק הפללת הלקוחות הישראלי עבר לפני כשלושה שבועות קריאה ראשונה בכנסת. עכשיו, רגע לפני שהוא נכנס לתוקף, כדאי לבדוק מה היו תוצאות הניסיון השוודי. האם, עשרים שנה אחרי, יש בשוודיה עדיין זנות? האם הציבור מתייחס אחרת לתופעה והאם הנשים בזנות נהנות מפירותיו או סובלות מתוצאותיו של החוק שנועד להצילן?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6632785 (כאן מובאת הגרסה הארוכה והמקיפה יותר הכוללת גם את סיפורה של גרמניה בה יש לגליזציה של הזנות).

"בדרך כלל אנחנו תופסים את העבריינים כשהם יוצאים מהדירה", מספר פטר אוסטרום, איש היחידה לתפיסת לקוחות זנות בסטוקהולם וסביבתה. "אנחנו מעמתים אותם עם העבירה, והם כמעט תמיד מכחישים. לפעמים הם אומרים שהם רק נפגשו עם חברה, אבל כששואלים אותם מה שמה, הם נוקבים בשם מהמודעה לשירותי זנות, לא בשמה האמיתי". לפי אוסטרום, "כשהגברים מבינים שיש נגדם עדויות מוצקות, הם מתחילים להתחנן. הרבה פעמים הם מבקשים שהנשים שלהן לא יגלו. בשלב הזה אנחנו מציגים להם שתי אפשרויות: משפט או הודאה. 25% בוחרים במשפט. מי שבוחר בהודאה מקבל מכתב הביתה עם דרישה לתשלום קנס". הקנסות בשוודיה נקבעים בהתאם להכנסה, כך שהמחיר שישלם מי שנתפס שקול ל–50 ימי עבודה. על הנייר, הגברים שנתפסים חשופים גם למאסר, אולם עד היום האפשרות לא מומשה, והרשויות השוודיות בחרו בפגיעה בכיס. בנוסף לקנסות, מופנים הלקוחות לטיפול ולייעוץ ללא תשלום, שמוענק על ידי עובדים סוציאליים שעובדים בשיתוף עם הרשויות, אולם הטיפול אינו בגדר חובה. מי שיעדיף לפנות למשפט, יגלה שהמשטרה השוודית לא מסתפקת בהמתנה מחוץ לדירות שבהן מתקיימת הזנות. נציגי מערכת אכיפת החוק מתייצבים למשפטים עם ראיות, מקונדומים משומשים, דרך חומרים שונים שנאספו במהלך המעקב ועד עדויות של הנשים עצמן, שנוהגות לפי אוסטרום לשתף פעולה עם המשטרה ומוסרות הצהרה כתובה שמאששת את החשד.

תמיכה גוברת בחוק

הדיון הציבורי על הזנות הוא דיון טעון. חילוקי הדעות בנושא אינן רק על קביעת המדיניות כלפיה אלא על הגדרות בסיסיות. אין אפילו הסכמה על שם לתופעה. הנשים שבשפת הרחוב מכונות "זונות" מכונות "נשים בזנות" ע"י אלו המבקשים למגר את הזנות ו-"עובדות מין" ע"י אלו המבקשים למסד אותה. הפוליטיקה של הזנות שונה ממדינה למדינה והיא מתבטאת בחוקים הכתובים בשפה משפטית יבשה אך כמעט תמיד הם תוצאה של בסיס אידאולוגי עמוק. בשוודיה מדובר בפמיניזם הרדיקלי שבשנות התשעים של המאה הקודמת נהנה מהשפעה לא רק במסדרונות האקדמיה אלא גם בפרלמנט ובממשלה. אחד מהחוקים המהפכניים ביותר שחוקקו בתקופה זו הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהיה הראשון מסוגו בעולם ובחודש הבא ימלאו לו 20 שנה. החוק אוסר על צריכת מין בתשלום, ובמקביל נמנע מהפללה של המוכרות. המחוקקים השוודים סברו כי בעולם שבו אין שוויון בין גברים לנשים ושיש בו מבנים חברתיים המקפחים ומחלישים נשים, הרי שגם קניית מין בהסכמה היא אקט אלים. לצד העיקרון היסודי הזה, עמדה ההבנה שחלק ניכר מתעשיית הזנות כרוכה בסחר בבני-אדם, בהחזקה בתנאי ניצול ובאלימות יומיומית.

הפרלמנט השבדי החליט להילחם באלימות הזאת על ידי צמצום הביקוש, באמצעות הרתעת הלקוחות, הפללתם וענישתם. החידוש שהביא איתו החוק לא הסתכם בהתמקדות בלקוחות. בשורה לא פחות משמעותית היתה בכך שהמאבק בזנות חרג מתחומי המוסר והסדר הציבורי, והפך לחזית של התנועה הפמיניסטית. בעוד שברחבי העולם המתנגדים לזנות היו נבחרי ציבור שמרניים וכוהני דת, הרי שבשוודיה ראו עצמם תומכי החוק כמי שחותרים לשוויון מגדרי. כעת, כששני עשורים חלפו מאז הושלמה החקיקה, ביקש מוסף הארץ לעמוד על השלכות החוק. האם הצעד הנועז של שוודיה צמצם את הזנות? האם השתפר מצבן של הנשים שעדיין עוסקות בזנות? האם החקיקה יצרה גלי הדף שחוללו תמורות גם בהיבטים נוספים, כמו למשל שיעורי האלימות המינית?

את הדיון בהשלכות החוק צריך להתחיל עם שתי הערות אזהרה. האחת נוגעת לקושי למדוד את היקף הזנות, בשל המתודות השונות והמוגבלות, ממעקב אחר היקפי פרסום ועד נתונים על תפיסת לקוחות. השנייה נוגעת לכך שסביר כי התמורות שמתחוללות בשוודיה נובעות מסיבות שונות ומגוונות, כך שקשה לקבוע בכל מדד מה היתה ההשפעה של החוק, אם בכלל. לאחר שתי האזהרות הללו, אפשר להציג את הממצאים הבאים: אין סימנים מובהקים לכך שב-20 השנים האחרונות הזנות בשוודיה הצטמצמה; זנות הרחוב פחתה בשיעור חד; האהדה לחוק גוברת עם השנים, והיום שניים מכל שלושה גברים שוודים תומכים בו; בשורה של היבטים, הורע מצבן של הנשים במה שמכונה תעשיית המין; ובמקביל, בשנים האחרונות חלה עלייה חדה במספר הדיווחים על אלימות מינית.

סטטיסטיקה מורכבת

השאלה המתבקשת כשבוחנים את החוק השוודי היא האם הוא הצליח להפחית את הזנות. אלא שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת, מכמה סיבות: מטבע הדברים הזנות מתרחשת בסתר; אין מתודולוגיה מוסכמת וחד משמעית למיפוי הזנות; וחלק ניכר מהנשים העוסקות בזנות בשוודיה הן זרות שאינן מופיעות ברישומים הסטטיסטיים הרשמיים, כך שהן נופלות עוד יותר מתחת לרדאר. עם זאת, ישנם כמה נתונים שניתן להתייחס אליהם. דוח מקיף של הממשלה שהתפרסם ב-2010 קבע שזנות הרחוב הצטמצמה בכמחצית מאז נכנס החוק לתוקפו. הדוח קבע כי ניתן לומר שהצמצום הזה נובע מחוק ההפללה, מאחר שהמגמה הושוותה למדינות שכנות ודומות. בצד זאת קובע הדוח שבכל הנוגע לזנות שאינה מתחילה ברחוב, שהיא חלק הארי של הזנות, הידע מוגבל מאוד, ויש להסתפק בקביעה שאין אינדיקציה להתרחבות התופעה, בניגוד למדינות שכנות שבהן נצפתה עלייה.

דוח רשמי אחר מ-2014 קבע שמספר האנשים שקונים ומוכרים מין בשוודיה נותר קבוע, פחות או יותר. הדוח הראה ש-7.5% מהגברים השוודים בגילאי 18 עד 65 שילמו בעבור מין לפחות פעם אחת בחייהם, ושקצת פחות מאחוז מהגברים עשו זאת בשנה האחרונה. הנתונים הללו אמנם נמוכים בהשוואה למדינות אחרות, אך אין בהם עדות לכך שהם תוצאה של חוק ההפללה, מה גם שאותו דוח הצביע על עלייה במספר המודעות באינטרנט שמציעות מין בתשלום. גם נתוני המועצה השוודית הלאומית למניעת פשיעה אינם חד-משמעיים, ומראים שמספר הלקוחות שנתפסים התחיל בכ-90 בשנה, עלה למאות בודדות, טיפס ב-2011 ליותר מ-1,200, ואז ירד והתייצב על מספרים שנעים בין 500 ל-800 בשנה. גם הנתונים על סחר בבני אדם וסרסרות עולים ויורדים בלי להצביע על מגמה ברורה, מה גם שעלייה בתפיסות עשויה לנבוע משינויים ביעילות הפעילות המשטרתית, מסדרי עדיפויות תקציביים של גורמי אכיפת החוק או מסיבות אחרות.

אלא שהצלחתו של החוק צריכה להימדד לא רק בצמצום הזנות, אלא גם במגמות עומק, של חינוך והשגת שינוי תודעתי ביחס לזנות. האם החקיקה הצליחה לשכנע את השוודים שזנות היא דבר שלילי באופן קטגורי? מנתון אחד עשויים תומכי החוק לשאוב עידוד: מדובר בממצאים של דוח רשמי שהופק ב-2015, והראה שבחלוף השנים הוויכוח בשאלת הלגיטימיות של זנות למעשה הוכרע – 16 שנה לאחר שנחקק החוק תמכו בו 85% מהנשים, וגם בקרב הגברים כבר נרשם רוב בעד ההפללה, שעמד על 60%. השינוי שחל עם השנים בעמדת הציבור חד וברור: לפני שנחקק החוק, תמכו בהפללה רק 20% מהגברים ו-45% מהנשים.

אלא שגם למטבע הזה יש צד שני. חלק ניכר מהנשאלים לא ראו בנשים קורבנות, וסברו כי יש להפליל גם אותן. מחקרים אחרים הראו שמבין הגברים שהודו כי שילמו בעבור מין, פחות מ-10% העידו כי החוק הביא לשינוי בהתנהגותם. מי שקיווה שלחוק יהיו השלכות עומק חיוביות על שיעורי האלימות המינית, מתוך תפיסה שלגיטימציה לזנות נותנת לגיטימציה לפגיעה בנשים, יתקשה למצוא לכך חיזוקים אמפיריים. בפועל, נרשמה מגמה הפוכה: שיעורי האלימות המינית בשבדיה נסקו ב-20 השנים האחרונות. כך, בעוד שב-1999 דווח על 2,100 מעשי אונס, הרי שהמספר עלה בהתמדה ל-7,300 בשנה שעברה. העלייה ניכרת גם בעבירות מין אחרות. יש לציין שהדיון על אלימות מינית בשוודיה הוא מורעל פוליטית. רבים בימין הפופוליסטי מייחסים את העלייה בעבירות אלו לעלייה בשיעורי המהגרים במדינה. טענה זו נפוצה מאוד בשיח הציבורי בשוודיה למרות שאין לה כל הוכחה. גם הקשר לחוק הפללת הלקוחות הוא ככל הנראה מופרך. העלייה בשיעורי האלימות המינית בשוודיה היא ככל הנראה עלייה ברמות הדיווח יותר מאשר עלייה במספר מקרי האלימות עצמם והיא תוצאה של עלייה במודעות לאלימות מינית. עלייה זו איננה מאפיינת רק מדינות בהן הופללו לקוחות הזנות והיא קיימת גם במדינות בהן הוסדרה הזנות (כמו גרמניה ודנמרק) ובמדינות בהן ישנה אי-הפללה מוחלטת (כמו ניו-זילנד).

היבט אחד שבו השפעות החוק ברורות נוגע למצבן של הנשים שעוסקות בזנות. לפי שורה של מחקרים, הכנסתן של הנשים נפגעה, הן סובלות מאפליה בהשכרת דירות וחדרי מלון, והן נתקלות בלקוחות לחוצים ואלימים יותר, באופן שעשוי להיות קשור גם לירידה למחתרת שכפה החוק. החוקרת הפינית נינה ווליירבי ערכה במשך שנתיים 113 ראיונות עם נשים העוסקות בזנות בשוודיה, נורבגיה ופינלנד, שכולן אימצו מודלים שונים של הפללת לקוחות. ווליירבי מצאה שביטחונן ושלומן של הנשים מקבלים עדיפות משנית, כשהרשויות מתמקדות בלכידת הלקוחות ובאכיפת חוקי ההגירה על הנשים הזרות העוסקות בזנות. לדבריה, יש מתח מובנה בין הרצון לחסל את שוק המין, לבין הצורך להגן על הנשים שלוקחות בו חלק.

אחת הנשים ששוחחו עם ווליירבי היטיבה לתאר את הקשיים שנוצרו בשוודיה: "אם את ברחוב זה מוביל לרישום משטרתי. אם את בדירה הם יכולים לבוא לדירה. לפעמים הם מודיעים לבעל הבית שהוא מבצע עבירה. הם דוחקים אותך. אי אפשר להתקשר למשטרה אם את בצרה, אם מישהו אלים או שודד אותך. כלומר אפשר להתקשר, אבל יש לזה השלכות. אם את בדירה שכורה, תצטרכי לעזוב אותה. אם את אישה זרה, הם יכולים לגרש אותך. אי אפשר לדעת מה הם יעשו".

וכך, הוויכוח על החוק רק מתחדד: בעוד שרבים סבורים כי החוק אמור להגן על הנשים העוסקות בזנות כיום, הממשלה השוודית מציגה מטרה אחרת – חתירה למיגור הזנות גם במחיר פגיעה בנשים בהווה. המחשה מדהימה למדי לעמדה הזאת ניתן לראות במשפט אחד שהופיע בדוח ממשלתי בנושא מ-2010: "בעבור אלו המנוצלות עדיין בזנות, התופעות השליליות של החוק אותן הן מתארות, צריכות להיתפס כחיוביות מבחינת מטרת החוק, שהיא אכן מלחמה בזנות".

לקוחות מכל הסוגים

אוסטרום הוא חלק מיחידה המונה שישה שוטרים, שמלבד תפיסת לקוחות זנות נאבקת גם בסחר בבני-אדם. אוסטרום אומר שאין קו מחבר בין הגברים שבהם הוא נתקל בעבודתו. "יש לקוחות מכל הסוגים", הוא אומר, "מפוליטיקאים ואנשי עסקים, דרך שוטרים ושופטים ועד שיכורים מקומיים. הם צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים, מהגרים ומקומיים. הדבר היחיד שמשותף להם הוא שהם גברים ושיש להם יכולת לשלם על מין". הנשים העוסקות בזנות, לעומת זאת, שייכות לדבריו לאוכלוסייה מובחנת מאוד. "הן באות מרומניה, בולגריה, ניגריה. כמעט תמיד הן אינן שוודיות".

במשטרת סטוקהולם יודעים לספר שכמעט כל הנשים הזרות שעוסקות בזנות לא עובדות באופן עצמאי, וכי התחום נשלט על ידי פשע מאורגן. אוסטרום מהדהד את הנתונים שמצביעים על הצמצום של זנות הרחוב: "מדי שבוע אנחנו מוצאים חמש עד שמונה נשים ברחוב, אבל הן בשוליים. אנחנו מעריכים שיש היום בין 1,200 ל–1,500 נשים בזנות בשוודיה והרוב המוחלט של הפעילות עבר לאינטרנט ולדירות, אבל להבנתי זה לא קשור לחוק אלא להתפוצצות של האינטרנט בתחילת שנות האלפיים. גם כשהזנות בדירות יש לנו דרכים למצוא אותה, עם מעקבים, איסוף מודיעין ברשת וקבלת מידע מהציבור".

אוסטרום, שדבק בעקרונות שעומדים מאחורי החוק, משוכנע שיש להחמיר עם הלקוחות ולהטיל עליהם עונשי מאסר: "הביקוש לזנות עדיין גבוה והטלת עונשי מאסר תעלה באופן משמעותי את הסיכון שלקוחות לוקחים, ולכן תוריד את הביקוש. בטווח הרחוק אנחנו שואפים להוריד את הביקוש למינימום. אנחנו לא מאמינים שיש כאן שוק חופשי. אין אשה על הפלנטה שבוחרת בעבודה הזאת מרצונה החופשי, ואין זכות לאיש לקנות את גופו של אדם אחר".

כשאוסטרום ועמיתיו יוצאים לעצור לקוחות הם אינם לבד. מתלווה אליהם גם מאלין אנדרסון, עובדת סוציאלית שצברה מומחיות בעבודה עם לקוחות, כמו גם עם נשים העוסקות בזנות. "אני עם השוטרים לאורך כל הדרך", מספרת אנדרסון, "אוספת מידע באינטרנט ויושבת במעקבים". אנדרסון מודה שיכולות הסיוע שלה מוגבלות, ורק לעתים רחוקות היא עוזרת לאשה לעשות צעדים ראשונים ליציאה מהזנות. היא משתדלת לזהות סימנים של ייאוש ולאתר את המקרים הקשים ביותר, של קטינות או של נשים שגובות מחירים זולים במיוחד וזמינות 24 שעות ביממה. "נתקלתי בנערה שסיפרה שהיו לה כבר 11 לקוחות באותו יום ושהיא לא יכולה לקבל עוד כי כואב לה. יש מקרים שמדובר בנשים שנמצאות לבד, במדינה זרה, יושבות כל היום בחדר בלי חלון ומקבלות לקוחות. יש נשים שהגבולות שלהן התרחבו עד כדי כך שהן כבר לא יודעות מה נורמלי. אני לא רוצה להביא אותן לסף התאבדות. צריך איכשהו לתת להן מוטיבציה לצאת מזה בלי לגרום להן להרגיש עד כמה מצבן גרוע".

אנדרסון אומרת שהיא חייבת לזכור שאינה יכולה לתקן הכל. "אני לא יכולה להשאיר בשוודיה נשים ניגריות שאין להן אישורים, גם אם הן קורבנות של עבדות. ואני גם לא יכולה להבטיח שלא יהרגו את המשפחות שלהן בבית אם הן יסייעו לנו לתפוס את הסוחרים. אני חייבת להיזהר לא להבטיח מה שאי אפשר לקיים".

לא חוקי, יותר מרגש

כשהשוטרים מסיימים את התשאול הראשוני של הלקוחות, ברכב המשטרתי, אנדרסון נכנסת לניידת וממשיכה את התהליך. "כשאני פוגשת אותם אני בדרך כלל שואלת מה הביא אותם לכאן. אני מבררת אם הם במצב לחץ, אם הם מתחרטים ומוכנים לקבל עזרה. יש כאלו שאומרים שהם מרגישים רע, אבל יש גם לקוחות עוינים שלא מוכנים לדבר". אנדרסון מספרת שהיא פוגשת גם גברים שמרגישים שאיבדו שליטה ושמחים שנתפסו. לדבריה, הם חוששים שהדבר יתגלה לבני המשפחה ולחברים, ומשוכנעים שהמעידה לא מאפיינת את מי שהם. "כשהם יושבים בניידת הם מלאים בושה, אבל אם הם לא יקבלו עזרה מקצועית הם יחזרו לזה אחרי כמה שבועות, כשהבושה תתפוגג. צריך לברר מה הסיבה האמיתית לכך שהם לוקחים סיכון שיכול להביא לרישום פלילי ולפיטורים. רוב האנשים שאנחנו פוגשים הם לא משולי החברה. הם לא נכים ולא אנשים מוגבלים חברתית, אלא בעלי משפחות, אנשים עובדים, רובם בני פחות מ–40, אנשים ממוצעים. הדרך היחידה להשפיע עליהם היא לגרום להם להבין באמת את השפעת מעשיהם על הנשים שהם קונים מהן מין".

גם אילבה גרונבל מאוניברסיטת מאלמו היא עובדת סוציאלית בעלת ניסיון בעבודה עם לקוחות זנות. במחקר שערכה היא ביקשה לבדוק איך קניית שירותי מין משפיעה על התנהגותם של גברים ועל מערכות היחסים שלהם. גרונבל, כמו אוסטרום ואנדרסון, מתארת את הלקוחות כקבוצה לא הומוגנית. מניסיונה, ניתן להסיק שלקוחות שונים הושפעו מהחוק בצורות שונות. "יש כאלה שהפכו לזהירים ולבררנים בבחירת האשה המוכרת והמקום", היא אומרת. "יש כאלה שהחקיקה לא השפיעה עליהם בכלל. יש מי שעבורו כל העניין נהיה מרגש יותר מאז שהוא לא חוקי. אחרים עברו לקנות מין בחו"ל. החוויה של ההפללה היא אינדיבידואלית מאוד, ויש בה ניואנסים".

Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff
Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff

באחד ממחקריה הקודמים ניתחה גרונבל תיאוריות שונות על המניעים של לקוחות זנות: מסקרנות והרפתקנות, דרך בדידות ודימוי עצמי נמוך, ועד מבנים חברתיים של אי-שוויון מגדרי ומסחור של מערכות יחסים. היו גברים שסיפרו לה שהם קונים מין כמעין תבלין לחיי היום־יום. אחרים סיפרו שחיפשו אינטימיות, והיו גם מי שאמרו שנזקקו לפורקן בחייהם הלחוצים. הלקוחות שאיתם שוחחה היו במערכות יחסים, וראו בזנות פתרון פשוט יותר מניהול רומן. חלקם ראו בצריכת זנות מעשה יומיומי כמו קניות בסופר או הזמנת פיצה. נראה שהחוק השפיע על הלקוחות שאיתם שוחחה גרונבל, אבל לא באופן שהביא אותם לוותר על צריכת מין בתשלום. "יש מי שנמנעים כעת מקניית מין מנשים זרות, ומנשים בזנות שפועלות ברחוב", היא אומרת. "הסיבה לכך היא כפולה — מצד אחד ניסיון להימנע מקניית מין מנשים שהן קורבנות סחר, ומצד שני פשוט פחד להיתפס".

מין איננו קדוש

האם צרכני זנות יכולים לשכך את תחושת האשם בכך שהם נמנעים מקניית מין מנשים זרות שנפלו קורבן לסחר בבני-אדם? לפי משטרת סטוקהולם, כשבוחנים את המאפיינים של הנשים השוודיות במעגל הזנות, יש היבטים קשים אחרים. לפי המשטרה, הנשים המקומיות שמוכרות מין הן בדרך כלל קטינות, וגילן נע בין 15 ל–19. החיבור בינן לבין הלקוחות מתבצע ברשתות החברתיות. מלבדן, השוליים מזמנים גם מקרים אחרים. את אנה (שם בדוי), אישה שוודית כבת שלושים, פגשתי בבית גדול ומרווח בפרבר ווילות שקט ומנומנם של סטוקהולם. היא מגדירה את עצמה כקווירית ולמרות שהיתה לה ילדות רגילה היא עסקה כבר כבת-עשרה בדוגמנות של צילומי פֶטִישׁ, שיעבוד ובגדי לייטקס. כנערה היא מכרה צילומים וקליפים ובמשך זמן רב היא חשבה להתחיל לעשות מה שהיא מכנה "Full Service Sex Work". "הייתי סקרנית לגבי זה", היא אומרת, "מין לא היה איזה דבר קדוש עבורי וכשהייתי בת 18 חברה סיפרה לי שהיא מוכרת מין. למרות שמיד התחלתי לבכות ולרחם עליה כי חונכתי על הנרטיב שנשים המוכרות מין הן קורבנות, היא לא ראתה בזה בעיה בכלל. היא היתה בסדר גמור". בשלב זה החלה אנה ללמוד את הנושא ולאחר זמן מה החלה בעצמה למכור מין לפרנסתה. "מבחינתי הייתי שמחה לעבוד בזה במשרה מלאה", היא אומרת, "זה קשה כי שוודיה היא מדינה קטנה, קל מאוד לזהות אותך ויש הרבה סיכונים, לכן התחלתי לנסוע לאוסטרליה פעם בשנה כי שם הרבה יותר קל ועובדות מין אינן מבודדות כמו בשוודיה". מרבית חבריה ובני משפחתה של אנה אינם יודעים במה היא עוסקת בגלל הסטיגמה של עובדות מין בשוודיה אבל אין לה רצון או כוונה לעזוב את התחום. "אני נהנית מזה", היא אומרת, "קשה לי לחשוב על עבודה של תשע עד חמש בשכר נמוך. עבודת מין נותנת לי חופש, אני עובדת מעט בעבור תשלום גבוה וזה טוב לבריאות הנפשית שלי".

באופן מעשי מקבלת אנה רק לקוחות בודדים בחודש והיא מתקשה להתקיים מעבודה זו בלבד. היא משאילה דירות מחברים, ממיינת לקוחות שפונים לאתר אינטרנט בו היא מפרסמת וכשלקוח רציני נמצא היא מנהלת איתו מו"מ מראש כדי להגדיר בדיוק איזה שרות היא תבצע ומה יהיה המחיר. הסיכומים מראש נועדו כדי להקטין את הסיכונים ולהימנע מקונפליקטים. ואכן, אנה טוענת שהיא מסתמכת על תחושות בטן ומעולם לא נשדדה או נאנסה בעבודה. היא אפילו משלמת מיסים על הכנסותיה המדווחות לרשויות המס כהכנסות מדוגמנות. את הטענה שזנות כרוכה תמיד בכאב והשפלה היא פוסלת. "זוהי מוסרנות. אנשים פריבילגים חושבים לעיתים קרובות שהדעות והערכים שלהם הם אובייקטיביים ונורמטיביים. הם לא מבינים שהם כופים את הערכים שלהם על אחרים. הטיעון ש"לא היית רוצה שהבת שלך תעשה את זה" הוא נדוש. אני אומרת שאם הבת התיאורטית שלי היתה עושה את זה הייתי רוצה שיהיו לה תנאי עבודה טובים, ביטחון ונגישות לרשויות. זו אולי לא עבודה אידיאלית אבל החברה שלנו היא דפוקה. הרבה דברים אינם אידיאליים. ברור שנשים רבות עושות את זה מחוסר ברירה אבל גם קופאיות בסופר עובדות שם כי אין להן ברירה. העולם האוטופי של הפמיניזם הרדיקלי מנותק לגמרי מהמציאות של עובדות מין", מוסיפה אנה, "זה נכון שמין לא בהכרח מהנה אם עושים את זה הרבה פעמים ביום. זה נהיה כמו מופע, זו עבודה. נכון גם שיש לקוחות מעצבנים, לפעמים מגיע מישהו מגעיל, ובאופן כללי אני לא ממש אוהבת גברים. כשהם נכנסים בדלת אני אומרת לעצמי הנה עוד אחד שצריך להתמודד איתו, אבל אני ריאליסטית, זה לא טראומטי, יש לי ציפיות נמוכות מגברים ולכן אני גם לא נפגעת מהם".

אחת הקולגות של אנה, קרולין (שם בדוי), בת 32 מסטוקהולם, היא אחות במקצועה, אמא לשני ילדים והיא מסבכת את התמונה עוד יותר. קרולין עוסקת באופן מזדמן בעבודות מין שונות ממופעי חשפנות, דרך מכירת תמונות וקליפים ועד שירותי פֶטִישׁ שונים. היא החלה כצעירה שמכרה את תמונותיה באינטרנט "למדתי בגיל צעיר שאני יכולה להשתמש בגוף שלי כדי להשיג דברים שאני רוצה", היא אומרת, "היום יש לי בן-זוג והוא כבר לא רוצה שאעשה שירות מלא עם חדירה אבל הוא בסדר עם מה שאני עושה עכשיו". קרולין ואנה מתנגדות לחוק הפללת הלקוחות השוודי שפוגע, לדבריהן, בביטחונן וביכולתן להתפרנס. הן טוענות שזו איננה פגיעה בהן בלבד והן מודעות לכך שיש עובדות מין שמצבן שונה מאוד משלהן – מהגרות, נשים עניות מאוד וקורבנות סחר. אלו, לדברי אנה, נפגעות אפילו יותר מהחוק שמבודד אותן, מביא עליהן פשיטות משטרה, קיפוח, אפליה וסכנת גירוש.

גישה אחרת כלפי עולם הזנות שמעתי מנינה (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה שפגשתי בגרמניה. נינה, כמו נשים רבות אחרות, חוותה בשנים שעסקה בזנות ניצול חמור ואלימות קשה. היא אישה צעירה, ילידת גרמניה, שנקלעה לזנות בלי שממש התכוונה לזה. במובן זה היא אחת ממיליונים. היא גדלה במשפחה נורמטיבית, סיימה תיכון וכאשר החלה ללמוד לימודים גבוהים היא נקלעה לקושי כלכלי. היא פתרה את הבעיה ע"י מכירת שירותי מין באמצעות מודעה שפרסמה באינטרנט. לאחר שנפתרה הבעיה הקונקרטית היא שבה לחייה הרגילים אך בתום לימודיה היא איבדה את עבודתה, נקלעה שוב למצוקה כלכלית וחזרה למה שהיא מכנה ה"מערכת". בשיחה שקיימתי איתה בבית-קפה במרכז ברלין היא מדגישה שבתור אישה בזנות היא לא היתה עצמאית אלא בורג קטן בתוך מערכת אכזרית, מנוכרת ואלימה. "עבדתי במספר מקומות המכונים "סטודיו" – דירות אליהן מגיעים לקוחות המעוניינים לקנות מין", היא מספרת, "הדירות האלו מנוהלות ע"י צ'יפים שהן בד"כ נשים קשוחות שחושבות רק על רווח ואינן מעוניינות כלל בנשים שעובדות שם. יש במקומות האלו חוקים ברורים: צריך לשהות בהם בשעות מוגדרות, יש תורנות ניקיון וצריך לבקש אישור אפילו ללכת להתקלח. בדירה אחת לא היתה מקלחת תקינה, רק כיור. תמיד היתה שם אווירה של לחץ, אם הצ'יף לא היתה מרוצה מרמת ההכנסה של אישה מסוימת היא יכלה להעיף אותה. לכן קשה לסרב ללקוחות ויש מתח תמידי. היו ימים שלא היו לי לקוחות כלל והיו ימים שהיו לי עשרה".

נינה מספרת שהדרך היחידה להתמודד עם הלחץ היתה להינעל רגשית. "ניסיתי לא להרגיש כלום", היא מספרת, "הייתי חושבת על טיול אופניים בטבע בזמן שהגברים היו מגיעים. חלק מהלקוחות היו גברים ששונאים נשים. אלו באו לסטודיו כדי להשפיל ומשכו אותי מעבר לגבולות שהצבתי. זה קרה על בסיס יומיומי. הם היו אגרסיביים ואלימים. פעמים רבות נאנסתי. מכיוון שבגרמניה זנות היא חוקית המשטרה אמנם היתה מגיעה מדי פעם לדירה אבל לא כדי לטפל במעשי אונס, דברים כאלו לא עניינו אף אחד, אלא כדי לאכוף את ענייני הניירת והמיסוי". "המערכת" שנינה מתארת היתה רווחית אמנם אבל הרווחים התחלקו כך שנינה קיבלה רק כ-50% ממה שהלקוחות שילמו. כ-15% הלכו לפרסום ו-35% לצ'יף. נינה לא יודעת בדיוק מי עמד מאחורי הצ'יפים אבל היא מתארת מציאות שפעמים רבות נשמעו בה ביטויים כמו "הנשים שלי" ושהיו בה קרבות על אזורי פעילות בין צ'יפים. "היו גם לקוחות מסוג אחר", היא ממשיכה, "כאלו שהיו עדינים יותר וחיפשו לכאורה סיפור אהבה. אלו רצו כל הזמן נשיקות וחיבוקים וגם זה היה קשה כי בשלב מסוים זה נהיה מתיש להסביר שאני לא מעוניינת. זה לא עניין אף אחד ואיש לא כיבד את זה". לאחר כשלוש שנים במערכת בדירות "סטודיו" בערים שונות בגרמניה מספרת נינה שהבינה שיש בתוכה קיר שמפריד בין מי שהיא באמת לבין מי שהיא כאישה בזנות. היא היתה בדיכאון קשה, היא סבלה מבעיות פיזיות ונפשיות ולבסוף, בסביבות גיל שלושים היא נעזרה בעמותה גרמנית המוציאה נשים מזנות ושיקמה את חייה. כיום היא פעילה חברתית במסגרת עמותה זו.

להפיץ את הבשורה

אחת הטענות שעולות נגד המדיניות השוודית היא שבמקום להגדיל את המשאבים לטיפול בנשים בזנות, תקציבים רבים מופנים למאמץ כמעט מיסיונרי להפיץ את חוק ההפללה למדינות אחרות. זה שנה וחצי פועל מטעם שוודיה שגריר למלחמה בסחר בבני-אדם, שהמנדט שלו כולל בין השאר "השפעה על מדינות אחרות להפליל את הביקוש לשירותי מין". ייתכן שהמאמצים השוודיים תרמו לכך ששורה של מדינות נוספות חוקקו חוקים ברוח דומה, כמו צרפת, איסלנד, אירלנד וקנדה.

המדינה הראשונה שהלכה בעקבות שוודיה היא שכנתה ממערב, נורבגיה. "הרעיון להפליל את לקוחות הזנות נדון בנורבגיה כבר מ-1980, עוד לפני שוודיה", מספרת מאי-לן סקילבריי, פרופ' לקרימינולוגיה באוניברסיטת אוסלו ומומחית לזנות במדינות הנורדיות, "בשלב המוקדם היה זה בעיקר השמאל הקיצוני שתמך ברעיון כחלק ממאבק בזנות כצורה של ניצול המעמדות הנמוכים ע"י האליטה. בשנות התשעים הדיון נהיה פמיניסטי יותר אך הרעיון להפליל לקוחות נדחה מספר פעמים בגלל הטיעון שהוא יוריד את הזנות למחתרת ויפגע בנשים העוסקות בה. ב-2004, עם זאת, דברים השתנו כשנשים ניגריות החלו להגיע לנורבגיה והצטרפו לנשים מזרח-אירופאיות שכבר עסקו כאן בזנות. עוד לפני כן החלו לראות בזנות סוג של אלימות אך הנשים הניגריות, חלקן אולי קורבנות סחר בבני-אדם, הוסיפו נדבך נוסף לדיון. כעת הצטרף לשיח על ניצול הנשים גם השיח שעסק בהתדרדרות המרחב הציבורי והשיח שראה בנשים הזרות איום, גם על הנשים המקומיות העוסקות בזנות וגם על מהגרות ממערב אפריקה שאינן עוסקות בזנות ונפגעו מהסטיגמה". כלומר החוק הנורבגי התקבל רק כאשר הטיעונים על הפגיעה בנשים קיבלו חיזוק משמרנים ומתנגדי הגירה. בשלב זה כבר התקבלו דיווחים נלהבים על הצלחת החוק בשוודיה והחוק הנורבגי נכנס לתוקף ב-2009.

בשנים שעברו נעשו ניסיונות לבדוק אם החוק הנורבגי אכן הקטין את ממדי התופעה. דו"ח ממשלתי מ-2014 הראה שאכן ישנה ירידה דרמטית בזנות במדינה אך סקילבריי סקפטית מאוד לגבי ממצאיו. היא מסבירה שבניגוד לזנות רחוב שנבדקת באמצעות תצפיות, זנות בדירות ובבתי-מלון נמדדת באמצעות איתור מספרי טלפון המשמשים מוכרי מין והכנסת המידע על מספרי הטלפון לאלגוריתם. אלגוריתם זה מבוסס על השערה בלתי מוכחת שיש יחס ישר בין כמות מספרי הטלפון למספר הנשים העוסקות בזנות וסקילבריי טוענת שהדו"ח שנעשה בנורבגיה מבוסס על מתמטיקה מוטעית ואין לו שום הוכחה אמפירית. "אי אפשר לדעת אם הזנות בנורבגיה היא במגמת עליה או ירידה. לא ראיתי שום ניתוח שאפשר להאמין לו המצביע על כך ואני עוסקת בתחום כבר 25 שנה", היא אומרת, "שוק הזנות הוא גמיש מאוד, יש לו עליות וירידות, לפעמים יש יותר היצע מביקוש והשוק מוצא דרכים לאתר לקוחות ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים. גם אם היתה ירידה זה בעייתי להסיק שהיא תוצאה של חקיקה. מעבר לחוק שהפליל לקוחות יש מרכיבים אחרים שהשפיעו על המצב – לדוגמא, שוטרי הגירה החלו לבדוק ניירות של נשים ניגריות שרבות מהן עזבו את אוסלו ועברו לקופנהגן, לא בגלל העיסוק בזנות וחוקי הפללה אלא בגלל המוצא שלהן וחוקי הגירה". גם בתחום הביקוש לזנות, ע"פ סקילבריי, השפעת החוק היא מוגבלת. "כבר 15 שנה לפני החוק קניית מין לא היתה נורמטיבית בנורבגיה", היא אומרת, "החוק נתן כוח למגמה שכבר היתה שם. ברגע שהכנסנו את הטיפול בזנות לתחום החקיקה היה ברור שתהיה לכך השפעה, אך זוהי לא בהכרח ההשפעה שהתכוונו אליה. אנחנו לא יודעים באמת כמה אנשים קונים מין, אין קשר ישיר בין החוק לשינוי הנורמטיבי ואפילו אלו שהראו שתופעת הסחר בבני-אדם הצטמצמה בגלל החוק מתבססים על הנחה תאורטית ללא עדויות המניחה שאם רמת הזנות יורדת גם רמת הסחר יורדת. למעשה העובדות מצביעות על מציאות אחרת, אף אחד לא יודע כמה סחר באמת יש וכל המספרים הם תוצאה של מי שפונה לעזרה וכמה המשטרה מצליחה לתפוס".

SAMSUNG CAMERA PICTURES
May-Len Skilbrei Photo by Per Jørgen Ystehede, University of Oslo

על מצבן של הנשים העוסקות בזנות יש דווקא השפעה מוכחת. "דיווחים מעובדים סוציאליים מראים שיש יותר אלימות כלפי הנשים", אומרת סקילבריי, "או לכל הפחות, הנשים נעזרות פחות במשטרה וברשויות בגלל הפחד שיגורשו". לטענה זו של סקילבריי יש תימוכין מכיוונים שונים, בין השאר מדו"ח קשה ומעורר מחלוקת של אמנסטי מ-2016 שעל פיו החוק בנורבגיה תרם באופן ישיר או עקיף להפרת זכויות-האדם של אנשים העוסקים במכירת מין. ע"פ הדו"ח, למרות שהלקוחות והסרסורים הם המגזרים המופללים דווקא עובדי ועובדות המין הם אלו החשופים לאלימות, להתנכלויות מצד השלטונות והם הסובלים מסכנת גירוש, פרופיילינג, הדרה וסטיגמה.

Petra Östergren Photo by Orlando G Boström
Petra Östergren Photo by Orlando G Boström

מתנגדת נוספת של חוק הפללת לקוחות הזנות היא החוקרת והסופרת השוודית פטרה אוסטרגרן שעוסקת כבר שנים רבות בחקר הזנות, הפורנוגרפיה, הפמיניזם והמיניות. "העניין שלי בעבודת מין התחיל כסקרנות אינטלקטואלית", היא מספרת בראיון בסטוקהולם, "אבל אז פגשתי עובדות מין, הבנתי שיש כלפיהן אפליה, שהן נטולות זכויות חוקיות ושיש להשמיע קולות שלא נשמעו עדיין". ע"פ אוסטרגרן מדיניות הזנות והסמים של שוודיה היא משטר דכאני, בניגוד לנושאים אחרים שכלפיהם שוודיה היא ליברלית ואינטגרטיבית, כמו היחס לקהילה הגאה. בנושאים כמו טבק ואלכוהול, לעומת זאת, היחס הוא של הגבלה בלבד, לא מניעה ולא הפללה. "עובדות המין הן מיעוט מדוכא. אני חושבת שצריך להגן עליהן אבל אין שום הוכחה שיש מישהי שניצלה בזכות חוק הפללת הלקוחות. מגזר עובדי המין צריך חוקים אחרים, כאלו שיעניקו לעוסקים בו גישה לזכויות, לארגוני סיוע, למשטרה ולרשויות. החוק הפלילי לא יכול הרי לשנות התנהגות, ממש כמו שחוקים נגד סמים ואלכוהול לא מנעו את צריכתם וחוקים נגד הומוסקסואלים לא הקטינו את מספר ההומוסקסואלים, החוק הזה לא מונע תופעות שליליות ויהיו אנשים רעים בכל מקרה. לפי עקרונות משפטיים בסיסיים מה שהחוק צריך לעשות זה להגן על העובדים לא לשנות התנהגויות".

ע"פ אוסטרגרן אין שום סיבה חוקית שהמדינה תיכנס לחדר המיטות ותעסוק במוסריות של פרקטיקות מיניות. במקרה השוודי, היא אומרת, המדינה מגדירה מה מוסרי ומה איננו מוסרי על חשבון עובדות המין. "לקרוא לזנות צורה של אלימות זה שִׂיחַדָשׁ", היא אומרת, "מה שנמכר כאן הוא לא הגוף אלא סוג של שירות. נשים יכולות לקבל החלטות רציונלית ולהחליט בעצמן על הגבולות שלהן". ע"פ אוסטרגרן יש כאן סוג של מוסר כפול. מכיוון שהחוק קובע שהעבריין הוא הלקוח ועובדת המין איננה עבריינית, החוק קובע למעשה שהזנות היא עברה ללא קורבן, זאת מפני שפעילותה, במידה והיא איננה קורבן סחר או קטינה, היא חוקית לגמרי. מכיוון שכך, הזנות היא עבירה נגד החברה ולא נגד קורבן אנושי קונקרטי ולכן הגדרתה כאלימות נגד נשים היא סיסמה כללית שאין מאחוריה מציאות משפטית או חברתית. "במקום להגן על הנשים החוק השוודי פוגע בהן", מסכמת אוסטרגן, "הוא מונע מהן הגנה ושולל מהן זכויות אדם שהוא יכול היה להעניק להן אם הוא לא היה מרוכז בלכידה של לקוחותיהן".

המיסוד הגרמני

חוק הפללת הלקוחות השוודי שואף למגר את הזנות. מדינות אחרות לא מציבות לעצמן יעדים שאפתניים כל כך. בגרמניה, למשל, נהוגה מדיניות של לגליזציה המתירה מכירה וקנייה של שירותי מין תחת בקרה ופיקוח. ע"פ הערכות יש בגרמניה מאות אלפי אנשים המוכרים מין, רובן המוחלט נשים, מרביתן נשים זרות. אחת מהן, מתילדה (שם בדוי), בת 35, איתה נפגשתי בדירתה בשכונת מגורים בדרום ברלין סיפרה לי תוך כדי ארוחת בוקר שהיא ילידת שוודיה שהגיעה לברלין לפני כעשר שנים כי אהבה את העיר. בתקופתה הראשונה כאן היא עבדה בחברת סטרט-אפ. "לא הבנתי עד כמה זה מדכא", היא אומרת, "אנשים יושבים בחדר סגור, עובדים קשה כ"כ בשביל מישהו אחר ובסוף מפטרים אותם. זו היתה תקופה שבה האבטלה היתה גבוהה והעבודות היו גרועות ובשכר נמוך. כפמיניסטית צעירה בשוודיה גדלתי על חוק הפללת הלקוחות. דיברנו עליו בביה"ס וכמו כולם האמנתי שאסור למכור את הגוף ומי שעושה כך היא מנוצלת. כאן, בברלין, קיבלתי פרספקטיבה אחרת. הכרתי עובדי מין מטיפוסים שונים כמו פאנקיסטית שחיה בטריילר ורצתה לעבוד רק מדי פעם או אישה שיש לה ראומטיזם ולא מסוגלת להתפרנס מעבודה של שמונה שעות ביום. פגשתי אנשים אמיתיים עם תכניות, חלומות ובחירה חופשית ולאט לאט העבודה הזו נפתחה עבורי כאופציה".

Matilda
מתילדה

מאז שמתילדה נכנסה לתחום היא עובדת כפעמיים בשבוע, היא מפרסמת באינטרנט, נוסעת לבתי הלקוחות ומדי פעם גם נוסעת לעבוד בחו"ל שם היא מקבלת לפעמים חמישה עד עשרה לקוחות ביום. ובכל זאת, היא טוענת ששלומה בסדר גמור. היא גם דוחה את הטענות הרגילות על כך שנשים העובדות בזנות הן בד"כ נשים נואשות, קורבנות פגיעה מינית ומכורות לסמים. היא עצמה גדלה בבית נורמטיבי, היא מכירה נשים רבות העוסקות בזנות, בולגריות, תאילנדיות ורוסיות, היא התנסתה בעבודה במועדונים ובעבודה ברחוב והיא טוענת שהמחקרים בנושא הם מוטים כי הם מתבססים על הנשים שמגיעות לבקש עזרה ועל אלו שבגלל מצבן הקשה פוגשות שוטרים ועובדים סוציאליים. מתילדה בקיאה במחקר שנעשה בנושא, היא פמיניסטית, היא מכירה לעומק את המערכת החוקית בשוודיה ובגרמניה ויש לה גם עצה למדינות המבקשות להפליל לקוחות: "בשוודיה חוק הפללת הלקוחות הוא פרה קדושה ואנשים הם דוגמטיים ומפחדים לבקר אותו. גם אם יש בו הגיון פנימי בשוודיה זה יהיה מסוכן להעתיקו למדינות אחרות. בשוודיה יש רשת ביטחון חברתית, נגישות להשכלה גבוהה ופחות שחיתות במשטרה. במקומות אחרים מיליונים יכולים להיפגע ולהינטש. זה יכול להיות מסוכן וזה לא אחראי".

בניגוד לסטוקהולם, ברלין היא עיר שמכירת וקניית מין מתבצעת בה באופן פתוח וגלוי. מודעות מפורסמות בשטחים ציבוריים, מועדונים, בורדלים ומכוני מין פועלים באופן חוקי וברחוב Kurfürstendamm המפורסם פועלות בין הכנסיות, בתי-הספר והחנויות נשים העוסקות בזנות רחוב מדי לילה. כמו בסרט שהזמן קפא בו מלכת בשנות השמונים של המאה הקודמת, הן מסתובבות שם לבדן או בזוגות, קוראות להולכי רגל ולעיתים נכנסות למו"מ עם נהג המאט לידן את נסיעתו. אין חלונות אדומים, אין תכונה רבה ואין נוכחות משטרתית. מליסה שפודן, פעילה ב-Sisters, ארגון שהוקם לפני חמש שנים בשטוטגרט ע"מ לנסות ולהוציא נשים ממעגל הזנות, מזהירה לא להתבלבל מהשקט היחסי ומהמעמד החוקי. היא מכירה היטב את האזור והיא שוחחה עם רבות מהנשים הפועלות בו "הנשים שם באות ממקומות כמו הונגריה ובולגריה, מאחוריהן תמיד יש גבר, בן-זוג, אח או דוד שמסרסר בהן", מספרת שפודן, "אין להן חדרים, הפארק הסמוך התמלא בצואה ובמחטים להזרקת סמים ועכשיו יש שם פיתוח נדל"ני, אז הן נאלצות למכור מין ברחוב עצמו, בחדרי מדרגות ובמכוניות של הלקוחות. יש שם אלימות רבה, נשים עם סימנים כחולים והרבה נרקומניות. רבות מהנשים לא יודעות גרמנית, לא מדברות עם הרשויות, חלקן קורבנות סחר וחלקן בנות פחות מ-18. הנשים בד"כ עובדות שם רק שבוע ואז מעבירים אותן לעיר אחרת. אני זוכרת שראיתי שם פעם מרצדס מפוארת ומחוץ למכונית היו הנעליים של הנהג, מסודרות ומחכות שיסיים, בזמן שבפנים הוא אנס בחורה בת 16". וזו לא רק זנות הרחוב. שפודן טוענת שגם הזנות המתקיימת בתוך דירות פועלת בתנאים דומים. "חדירה היא חדירה", היא אומרת ומסבירה שהזנות היא חלק מתרבות האונס. "אנשים שנוטים לאונס לא עושים את ההפרדה בין תשלום לאי תשלום. אם המסר הוא שמותר לעשות את זה בתשלום נמוך לזונה ברחוב זה נותן לגברים כאלו את הרושם שבנסיבות מסוימות אונס הוא לא נורא כל כך. יש הרי נשים שמוכנות לעשות את זה כל יום, הם חושבים". "העניין הוא בדימוי שיש לגברים על נשים", מוסיפה אניקה, קולגה של מליסה במרכז הסיוע, "אם הם מרגישים שיש להם זכות מוקנית למין, אם הם מרגישים שמותר להם לקנות את מימוש פנטזיות הפורנו שלהם, המיניות הגברית נעשית מסוכנת. זה לא מין שוויוני ומהנה, זו צורה של דיכוי". כל עוד הזנות תישאר חוקית, טוענות מליסה ואניקה, גרמניה תישאר חברה מיזוגנית מאוד, והדרך לשינוי חברתי עוברת בהפללת הלקוחות כמו בשוודיה ובסיוע כספי ופסיכולוגי לנשים לצאת מהזנות".

בצד השני של הספקטרום הגרמני נמצא ארגון "הידרה", המייעץ ומסייע לעובדי ועובדות מין בגרמניה כבר כמעט ארבעים שנה. אחת ממנהלות הפרויקטים בארגון היא ליעד קנטורוביץ', ישראלית החיה בגרמניה ופעילה חברתית למען זכויות עובדי מין שגם עבדה בעצמה בעבודות מין שונות בישראל, גרמניה ומדינות נוספות. קנטורוביץ' מספרת שהזנות חוקית בגרמניה מאז 2002 אבל חקיקה שנוספה ב-2017 הרעה מאוד את מצב עובדי המין במדינה. בנוסף להנחיות שונות הקשורות לתנאי עבודתם של עובדי מין ולרגולציה של הפעלת בורדלים, החוק קובע שעובדי מין יהיו חייבים למסור את כל פרטיהם לרשויות, להירשם ולקבל רישיון אותו הם צריכים לחדש אחת לשנה או שנתיים. למעשה, קובעת קנטורוביץ', גרמניה הופכת למדינה שיש בה הפללת זנות בפועל מפני שהיא קובעת כללים וחוקים המגבילים באופן משמעותי את עבודתם של עובדי המין. "החוק של 2017 מציג את עצמו כחוק שנועד להגן על זונות אבל בפועל הוא פוגע בהן", אומרת קנטורוביץ', "מדובר בחקיקה אידאולוגית המובילה להפללה ומונעת ע"י פוליטיקאים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית המתנגדים לזנות. כל מי שעוסק בתחום קובע שהחוק פוגע בעובדי המין, שאף אחד מהם לא סומך על המדינה בניהול המידע שלהם. הפעם האחרונה שגרמניה דרשה מזונות לשאת תעודה היתה ב-1936. זה חוק נאצי. הוא מנוגד לפרטיות, הוא מסכן את עובדי המין ומחזק את הסטיגמה נגדם".

Liad Katorowicz
'ליעד קנטורוביץ

קנטורוביץ' טוענת שבעבר גרמניה הלכה כברת דרך לקראת הכרה בעובדי מין כקבוצה מודרת ומופלית שיש לסייע לה. זאת הסיבה שהממשלה תומכת עדיין ב"הידרה" ושגרמנים רבים רואים בזנות עבודה ולא פשע. "בתחילת שנות האלפיים גבולות אירופה נפתחו. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, קלטה מהגרים רבים ממזרח אירופה שעבדו בעבודות כמו ניקיון, בניין, טיפול בקשישים ועבודות מין. אז החלו לכנות את גרמניה "הבורדל של אירופה", מסבירה קנטורוביץ' את הרקע לחקיקה הגרמנית, "החקיקה של 2002 הכירה בעובדי המין כעובדים רגילים אך היא מעולם לא יושמה במלואה. הזנות לא זכתה ליחס של ענפים אחרים והמשטרה התנכלה לעוסקים בתחום בפשיטות מתוקשרות. החוק של 2017 הוא כבר הפללה של ממש. הוא דורש מעובדות מין לצאת מהארון כאשר החברה מתייחסת אליהן כמצולקות ומשוגעות. זה כמו להסתובב עם טלאי צהוב. עד לקיץ הזה נרשמו פחות מ-20% מעובדי המין ולפי הערכתי יש כבר מאות בתי-זונות שנסגרו, דבר המאלץ את עובדי המין לעבוד במקומות חבויים ולהיעזר בגורמים שונים שיכולים לנצל אותם. אין כאן הגנה, יש כאן ירידת למחתרת וסכנה אמיתית לשלומם וחייהם של עובדי מין". המודל שקנטורוביץ' תומכת בו, לכן, איננו הפללת לקוחות וגם איננו לגליזציה אלא מה שמכונה אי-הפללה, כלומר ביטול החוקים המפקחים על הזנות והמפלילים את המעורבים בה. זוהי שיטה המתקיימת רק בניו-זילנד ובאזורים מסוימים של אוסטרליה ורבים ממתנגדי הפללת הזנות תומכים בה מכיוון שהיא מגנה לכאורה על זכויותיהם ורווחתם של עובדי מין. מטבע הדברים, אלו המתנגדים לזנות כתופעה מתנגדים לאי-הפללה.

לקראת חקיקה בישראל

בימים אלה מתחילה ישראל ללכת בנתיב שסללה שוודיה. בחודש שעבר אושר בקריאה ראשונה חוק שקובע קנס של 1,500 שקל למי שייתפס צורך זנות. החוק זכה לחסותה של שרת המשפטים איילת שקד, שהבהירה כי החקיקה תהווה רק חלק מתוכנית מקיפה, שתכלול מנגנוני שיקום לנשים בתעשיית הזנות, לצד מקלטי חירום, מרכזי גמילה ומרפאות מין. כאן אולי תיבחן המדיניות הישראלית. לישראל יש מה ללמוד משוודיה ובעיקר מהעובדה שהחקיקה השוודית הרעה את מצבן של הנשים העוסקות בזנות. כדי לא לגרום לנשים אלו לשלם את מחיר ההפללה של לקוחותיהן, חשוב לדאוג לפתרונות עומק לבעיותיהן על ידי הקמת יחידה של שוטרים ועובדים סוציאליים המתמחים בנושא ויצירת ארגז כלים לסיוע במגוון תחומים: הסבה מקצועית, יציאה ממעגל העוני, גמילה מסמים, חינוך ובריאות לילדים ופתרונות דיור, כל זאת לצד טיפול יסודי ומעמיק, החורג מקנס בלבד, ללקוחות זנות שנתפסים על מנת למנוע מהם לחזור ולקנות מין.

האתגר בישראל גדול יותר מאשר במדינת הרווחה השוודית מכיוון שבעוד שישראל מאמצת את המודל השוודי כאשר מדובר בטיפול בזנות, היא מתרחקת מכל אספקט אחר שלו. בניגוד לשוודיה, הבריאות והחינוך בישראל הופרטו במידה רבה, הרווחה הופקרה לכוחות השוק והפערים החברתיים צמחו. ההשפעה השוודית של חוק הפללת לקוחות הזנות על ישראל היא תוצאה של שותפות אינטרסים נדירה בין קבוצות פמיניסטיות לממסד דתי ושמרני והיא חיבור בין שיקולים של "סדר ציבורי" להכנסה נאה לקופת המדינה בדמות קנסות גבוהים ללקוחות. אין בכך פסול, אבל טוב יעשו המחוקקים הישראליים אם ילמדו מהניסיון הנורדי בנושא: צודקת ככל שתהיה השאיפה למיגור הזנות, חשוב שהיא לא תרמוס תחת מגפיה את הנשים המהוות את אחד הציבורים המוחלשים בעולם. בדרך לעולם טוב יותר כדאי אולי לעצור רגע ולהקשיב גם להן.