עדות מהצד השני של החומה הסינית

במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין מוחזקים בגולאגים יותר ממיליון בני-אדם. סיירגול סאוטביי היתה שם והיא כעת מספרת את סיפורה. עינויים, אונס שיטתי וניסויים בבני אדם. כיצד מתבצע החינוך מחדש במחנות בסין?

פורסם במוסף "הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-MAGAZINE-1.7990219

עשרים אסירים חיים בחדר קטן. הם אזוקים, ראשם מגולח ומצלמות שתלויות על התקרה מפקחות עליהם. דלי בפינת החדר משמש כשירותים. בשש בבוקר מתחיל סדר היום. הם לומדים את השפה הסינית, משננים שירי תעמולה ומתוודים על חטאים שהם נדרשים להמציא. יש ביניהם נערים, ויש גם קשישים. הארוחות דלות ודלוחות. הן מסתכמות במרק עכור ופת לחם.

בחלל המכונה החדר השחור מתבצעים עינויים. מסמרים, ציפורניים, מכות חשמל. כולם נענשים כל הזמן. האסירים מחויבים ליטול כדורים ולקבל זריקות. הצוות מספר להם סיפורים על מניעת מחלות, אך למעשה מדובר בניסויים בבני אדם. רבים סובלים מנסיגה קוגניטיבית. חלק מהגברים הופכים עקרים. נשים נאנסות כעניין שבשגרה.

כך נראים החיים במחנות הסיניים לחינוך מחדש, כפי שהם משתקפים מעדותה הנדירה של סיירגול סאוטביי (Sayragul Sauytbay), מורה שהצליחה להימלט מסין וקיבלה מקלט בשוודיה. מעטים הם האסירים שהצליחו להיחלץ מהמחנות ולספר את סיפורם. העדות של סאוטביי יוצאת דופן עוד יותר, מאחר שבנוסף על היות אסירה היא נאלצה לשמש כמורה במחנה. בעוד שסין מבקשת לשווק לעולם סיפור על תוכנית חינוכית והכשרות מקצועיות, סאוטביי נמנית על רשימה מצומצמת של אנשים שיכולים לספק עדות מהימנה על מה שבאמת קורה שם.

פגשתי אותה שלוש פעמים, ובאמצעות מתורגמן היא שטחה את סיפורה בפני מוסף הארץ. העדות היתה קוהרנטית. בשיאה של הזוועה, דמעות הציפו את עיניה. חלק ניכר מהתיאורים שלה תאמו עדויות קודמות של אסירים שברחו למערב והרשויות השוודיות, החליטו להעניק לה מקלט היות ועדותה מעמידה אותה בסכנת חיים אם תוסגר לסין.

היא בת 43, קזחית במוצאה. כמו מאות אלפי בני מיעוטים אחרים, רובם אויגורים, גם היא נפלה קורבן למהלך הנרחב שמובילה סין לדיכוי כל סימן של רוח בדלנית במחוז שינג'יאנג שבצפון מערב המדינה. בשנתיים האחרונות הוקמו שם מחנות רבים, כחלק ממאבק במה שהמשטר בבייג'ין מכנה "שלוש הרעות החולות" – קיצוניות, בדלנות וטרור. לפי הערכות במערב, המאבק הזה הביא לכליאה במחנות של מיליון עד שני מיליון מאזרחי החבל.

סאוטביי. "ידעתי שאמות שם,ולא יכולתי להשלים עם זה"
סיירגול סאוטביי, צילום: אלינור קולין

שק על הראש

בצעירותה, סאוטביי השלימה לימודי רפואה ועבדה בבית חולים. בהמשך פנתה לחינוך, והפכה לאחראית על חמישה גני ילדים בשירות המדינה. על אף שמצאה את מקומה, במשך שנים היא ובעלה תכננו לעזוב את סין עם שני ילדיהם ולעבור לקזחסטן. אלא שהתוכנית התעכבה, וב-2014 החלו השלטונות לאסוף את הדרכונים של עובדי מדינה וגם דרכונה נלקח. כעבור שנתיים, רגע לפני שנאספו הדרכונים מכלל האוכלוסייה, מיהר בעלה לצאת מהמדינה עם הילדים. סאוטביי קיוותה להצטרף אליהם בקזחסטן ברגע שתקבל אישור יציאה, אך אישור כזה מעולם לא הגיע.

"בסוף 2016 המשטרה התחילה לאסור אנשים בלילות, בחשאי", מספרת סאוטביי, "זו היתה תקופה של אי שקט חברתי ופוליטי. מצלמות הופיעו בכל המרחב הציבורי, וכוחות הביטחון הגבירו את הנוכחות שלהם. באיזשהו שלב לקחו מכל בני המיעוטים באזור דגימות דנ"א, ואספו מאתנו את כרטיסי ה-SIM של הטלפונים. יום אחד הזמינו אותנו לאסיפה של עובדי מדינה בכירים. היו שם אולי 180 איש, אנשים שעבדו בבתי חולים ובבתי ספר. באסיפה הופיעו בפנינו קציני משטרה וקראו מתוך מסמך. הם אמרו שבקרוב ייפתחו מרכזים לחינוך מחדש של האוכלוסייה, על מנת לייצב את המצב באזור".

כשהסינים מדברים על ייצוב המצב באזור הם מתכוונים למאבק הבדלני הממושך שמנהל המיעוט האויגורי. עוד בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 אירעו כמה פיגועים בחבל. לאחר שורה של פיגועי התאבדות בין 2014 ל-2016, החליט המשטר בבייג'ין על מדיניות נוקשה וחסרת מעצורים.

"בינואר 2017 התחילו לקחת אנשים שיש להם קרובים בחו"ל", היא מספרת. "באו אליי הביתה בלילה, שמו לי שק שחור על הראש, ולקחו אותי למקום שנראה כמו כלא. שם נחקרתי על ידי שוטרים שרצו לדעת איפה בעלי והילדים, ומדוע הם נסעו לקזחסטן. בסוף החקירה הורו לי לדרוש מבעלי לחזור הביתה ואסרו עליי לספר על החקירה".

אלא שסאוטביי שמעה שאנשים שאכן חזרו במקרים דומים נעצרו מיד ונשלחו למחנות. לכן, כששוחררה לאחר החקירה, היא ניתקה מגע עם בעלה והילדים. כשהימים חלפו והמשפחה לא חזרה, השלטונות לא הרפו ממנה. שוב ושוב היא נלקחה לחקירות ליליות והואשמה בהאשמות שווא שונות. "הייתי חייבת להיות חזקה", היא אומרת, "בכל יום כשהתעוררתי בבוקר הודיתי לאלוהים שאני עדיין חיה".

חמש מצלמות על התקרה

כמעט שנה אחר כך, חל המפנה. "בנובמבר 2017 קיבלתי הוראה להתייצב בכתובת בפרברי העיר, להשאיר הודעה טלפונית במספר שניתן לי ולחכות למשטרה". לאחר שהגיעה ליעד והשאירה את ההודעה, הופיעו ארבעה לובשי מדים חמושים. הם שמו לה שק על הראש והכניסו אותה לרכב. כעבור כשעה של נסיעה היא הוכנסה לבניין שלא הכירה. היה זה אחד מהמחנות לחינוך מחדש, מקום שיהפוך לכלא שלה בחודשים הקרובים. נאמר לה שהיא הובאה לשם כדי לשמש מורה לסינית, ומיד החתימו אותה על מסמך שפירט את תפקידה ואת חוקי המחנה.

"פחדתי מאוד מהחתימה", מספרת סאוטביי. "היה כתוב שם שאם לא אעמוד בתפקידי, או שלא אקיים את החוקים, יוטל עליי עונש מוות. במסמך נכתב שאסור לדבר עם האסירים, אסור לצחוק, אסור לבכות ואסור לענות על שאלות של אחרים. חתמתי בלית ברירה, ואז קיבלתי מדים והועברתי לחדר שינה קטנטן עם מיטת בטון ומזרן פלסטיק דק. על התקרה היו חמש מצלמות, אחת בכל פינה ועוד אחת באמצע".

האסירים האחרים, אלה שלא נמנו על הצוות, חיו בתנאים קשים יותר. "בחדר שגודלו 16 מ"ר חיו קרוב ל-20 איש", היא משחזרת. "גם בחדרים שלהם היו מצלמות וכך גם במסדרון. בכל חדר היה דלי פלסטיק ששימש כשירותים. לכל אסיר הוקצבו שתי דקות ביום להשתמש בשירותים, והדלי רוקן רק פעם ביום. אחרי שהוא התמלא היה צריך לחכות ליום שלמחרת. האסירים לבשו מדים וראשיהם גולחו. הם היו אזוקים בידיים וברגליים כל היום, למעט בזמן שהם היו צריכים לכתוב. אפילו בשינה הם היו אזוקים, והיתה חובה לישון שעונים על צד ימין. מי שהתהפך נענש".

סאוטביי נדרשה ללמד את האסירים את השפה הסינית ואת שירי התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, והיתה צמודה אליהם בכל שעות היום. לדבריה, סדר היום החל בשש בבוקר. אחרי ארוחת בוקר צנועה החלו שיעורי סינית, ואחריהם הוקדש זמן לחזרה ושינון. בהמשך היום היו שעות שהאסירים היו צריכים ללמוד שירי תעמולה ולדקלם סיסמאות מפלקטים: "אני אוהב את סין", "תודה למפלגה הקומוניסטית", "אני סיני" ו"אני אוהב את שי ג'ינפינג", נשיא סין.

שעות אחר הצהריים והערב הוקדשו לווידוי על חטאים ופשעים. "בין ארבע לשש התלמידים היו צריכים לחשוב על החטאים שלהם. כמעט כל דבר יכול היה להיחשב כחטא, מקיום פרקטיקות דתיות, דרך אי ידיעת השפה או התרבות הסינית ועד התנהגות בלתי מוסרית. תלמידים שלא חשבו על חטאים חמורים מספיק ולא המציאו משהו נענשו".

העיסוק בחטאים נמשך גם אחרי ארוחת הערב. "כשהתלמידים סיימו לאכול הם נדרשו לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה, ולחשוב שוב על הפשעים שלהם. בעשר היו להם שעתיים שבהן הם היו חייבים לכתוב את החטאים ולמסור את הדפים לאחראים. למעשה סדר היום נמשך עד חצות, ולפעמים האסירים גם היו משובצים לשמירות ליליות. מי שלא שובץ לשמירה יכול היה לישון בין חצות לשש".

סאוטביי מעריכה שבמחנה שהו כ-2,500 אסירים. האדם המבוגר ביותר שפגשה היה אישה בת 84, והצעיר ביותר היה בן 13. "היו שם תלמידי בית ספר ופועלים, אנשי עסקים וסופרים, אחיות ורופאים, אומנים ואיכרים פשוטים שלא ביקרו בעיר מעולם".

את בכלל יודעת באיזה מחנה היית?

"אין לי מושג איפה המחנה היה ממוקם. בזמן השהות שלי שם לא הורשיתי לצאת ממנו אפילו פעם אחת. אני חושבת שהוא היה בבניין חדש כי היה הרבה בטון חשוף. החדרים היו קרים. אסור היה לקיים קשרים אחד עם השני. בחדרי המגורים היתה הפרדה בין גברים לנשים, אבל במהלך היום למדו יחד. כך או כך, בכל מקום היו שוטרים שפיקחו על הכל".

מה אכלתם?

"היו שלוש ארוחות ביום. כל הארוחות כללו מרק אורז או מרק ירקות דלוח וחתיכה קטנה של לחם סיני. בימי שישי הוגש בשר, אך זה היה בשר חזיר. האסירים היו חייבים לאכול אותו, גם אם הם היו דתיים ונמנעו מאכילת חזיר. סירוב גרר עונש. האוכל היה גרוע, שעות השינה לא היו מספיקות וההיגיינה היתה נוראית. כל אלו גרמו לכך שהאסירים הפכו לגוף ללא נשמה".

אנשים חזרו בלי ציפורניים

סאוטביי מספרת שמפקדי המחנה ייחדו חדר לעינויים, אך מכיוון שאסור היה לדבר על כך במפורש, הוא כונה החדר השחור. "היו שם כל מיני עינויים", היא מספרת. "היו אסירים שנתלו על הקיר והיכו אותם באמצעות אלות שנותנות מכות חשמל. היו אסירים שהושיבו אותם על כיסא מכוסה במסמרים. ראיתי אנשים שחוזרים מהחדר הזה כשהם מכוסים דם. אחרים חזרו בלי ציפורניים".

מה היה הרקע לעינויים האלה?

"הם היו מענישים על כל דבר. כל מי שלא קיים את החוקים נענש. גם מי שלא הצליח ללמוד סינית או שלא שר את השירים נענש. גם בני נוער נענשו".

ודברים יומיומיים כאלה גררו עינויים?

"אני אתן לך דוגמה. היתה במחנה קשישה שלפני המאסר עבדה כרועת צאן. היא הגיעה למחנה כי היא הואשמה שדיברה בטלפון עם מישהו מחו"ל. זאת היתה אישה שלא רק שלא היה לה טלפון, היא גם לא ידעה בכלל איך משתמשים בטלפון. באחד מדפי החטאים שהאסירים נדרשו למלא היא כתבה שהשיחה שהואשמה בה לא התקיימה. בתגובה היא מיד נענשה. ראיתי אותה כשהיא חזרה. היא היתה מלאה דם, לא היו לה ציפורניים והעור שלה היה מקולף".

פעם אחת נענשה סאוטביי בעצמה. "לילה אחד הועברו למחנה כ-70 אסירים חדשים", היא נזכרת. "אחת מהם היתה אישה קזחית מבוגרת, שאפילו את הנעליים היא לא הספיקה לקחת איתה. היא זיהתה אותי כקזחית וביקשה ממני עזרה. היא התחננה שאוציא אותה משם וחיבקה אותי. למרות שלא חיבקתי אותה בחזרה, נענשתי. חטפתי מכות ולא קיבלתי אוכל במשך יומיים".

סאוטביי מספרת שנחשפה במחנה לפרוצדורות רפואיות שבוצעו באסירים בלי כל הצדקה. היא סבורה שזה היה חלק מניסויים בבני אדם שנעשו במחנה באופן מאורגן. "האסירים קיבלו כדורים או זריקות. אמרו להם שזה נועד למנוע מחלות, אבל האחיות אמרו לי בסוד שהכדורים מסוכנים ושעדיף לי לא לקחת אותם".

ומה קרה למי שלקח אותם?

"היו לכדורים השפעות שונות. היו אסירים שנחלשו שכלית. נשים הפסיקו לקבל מחזור, וגברים נהיו עקרים".

והיו גם אסירים שחלו ונזקקו לטיפול רפואי אמיתי. סאוטביי נזכרת באישה צעירה שסבלה מסוכרת ועבדה כאחות לפני מאסרה. "הסוכרת נעשתה גרועה יותר ויותר וכבר לא היה לה כוח לעמוד. היא לא הצליחה אפילו לאכול. האישה הזאת לא קיבלה שום עזרה או טיפול. היתה אישה אחרת שעברה ניתוח מוח לפני שנאסרה. למרות שהיה לה מרשם לכדורים, היא לא קיבלה אישור לקחת אותם".

סאוטביי מספרת שגורלן של הנשים במחנה היה אכזרי במיוחד. "באופן יומיומי השוטרים לקחו איתם נשים יפות, והן לא חזרו לחדרים כל הלילה. הכוח של השוטרים היה בלתי מוגבל. הם יכלו לקחת את מי שהם רוצים. היו גם מקרים של אונס קבוצתי. באחד השיעורים שלימדתי הגיעה קורבן למקרה כזה חצי שעה אחרי תחילת השיעור. השוטרים הורו לה לשבת, אבל היא פשוט לא הצליחה, אז הם לקחו אותה להיענש בחדר השחור".

כשסאוטביי מספרת את הסיפור הקשה ביותר מימיה במחנה היא נמלאת דמעות. "יום אחד השוטרים אמרו לנו שהם הולכים לבדוק אם החינוך שלנו מחדש מצליח, אם אנחנו מתפתחים. הם הוציאו החוצה 200 אסירים, גברים ונשים, וביקשו מאחת האסירות הצעירות להתוודות על חטאיה. היא עמדה מולנו והכריזה שהיא היתה אדם רע, אבל עכשיו שהיא למדה סינית היא הפכה לאדם טוב יותר. כשהיא סיימה לדבר הורו לה להתפשט, והשוטרים פשוט אנסו אותה אחד אחרי השני, מול כולם. בזמן שהם אנסו אותה בחנו אותנו כדי לראות איך אנחנו מגיבים. אנשים שהסבו את מבטם ועצמו עיניים, או מי שנראו כועסים או מזועזעים, נלקחו משם ולא ראינו אותם יותר. זה היה נורא. אני לא אשכח את התחושה הזאת של חוסר אונים, שאני לא יכולה לעזור לה. אחרי המקרה הזה כבר היה לי קשה להירדם בלילות".

סאוטביי ובעלה עבדולוולי סיילים. "לא אוכל לשכוח את עיני האסירים, מביטים בי ומצפים שאעשה משהו בשבילם"
סיירגול סאוטביי ובעלה, עבדולבלי סיילים, צילום: אלינור קולין

הפלות בכפייה

עדויות של אסירים אחרים שהוחזקו במחנות הסיניים כוללות מרכיבים שדומים לעדותה של סאוטביי: החטיפה עם שק שחור על הראש, החיים עם אזיקים והכדורים שגורמים לפגיעות קוגניטיביות ולעקרות. בימים האחרונים קיבלה עדותה של סאוטביי חיזוק משמעותי גם בנוגע לפגיעות המיניות, כשהוושינגטון פוסט והאינדיפנדנט פרסמו עדויות על התעללות מינית במחנות בשינג'יאנג. כמה נשים סיפרו כי נאנסו, ועדויות נוספות תיארו הפלות כפויות והתקנה בכפייה של אמצעים למניעת הריון.

רוקיה פרהאט, אישה אויגורית בת 30 שהוחזקה במחנות במשך ארבע שנים וכיום חיה בטורקיה, סיפרה שנאנסה כמה פעמים במחנה על ידי השומרים, נכנסה לשני הריונות, ושניהם הופסקו בכפייה. לדבריה, "כל אישה או גבר מתחת לגיל 35 נאנסו ועברו ניצול מיני במחנה".

גולזירה אולקהאן, אישה בת 40 שהוחזקה במחנות במשך שנה וחצי, סיפרה שאנשי הצוות היו נכנסים לתאים ושמים שקים על הראש של הנשים שהם רצו. שומר קזחי באחד המחנות הצליח להבריח מכתב שבו סיפר היכן נהגו לאנוס את האסירות: "במטבח היו שני שולחנות", הוא כתב, "אחד בשביל מזון וליקר, והשני בשביל לעשות עליו דברים".

העיתונאי בן מאוק, שכתב בעבר על סין לניו יורק טיימס מגזין, העמיק בסיפור המחנות בשינג'יאנג ופירסם חוברת עם עדויות של אסירים לשעבר. אחד מהם הוא זרקינבק אוטן, בן 32, שהוחזק במחנה במשך שמונה חודשים. "כשהגענו למחנה לקחו את הבגדים שלנו", סיפר אוטן. "הם נתנו לנו מדי אסיר והזריקו לנו זריקה שלטענתם היתה נגד שפעת ואיידס. זה כאב במשך ימים".

אוטן הוסיף כי מאז הוא אימפוטנט ונוטה לאבד את הזיכרון. את המחנה הוא תיאר כבניין ענק מוקף גדר, שהפעילות בו מנוטרת על ידי מצלמות שניצבות בכל פינה. "היו עונשים על הכל, אם אוכלים לאט מדי או אם שוהים זמן רב מדי בשירותים. היכו אותנו, צעקו עלינו, החזיקו אותנו עם הראש למטה".

אורינבק קוקסבק, בן 39, סיפר שהוחזק במחנה כארבעה חודשים. "במהלך אחד התשאולים הם הוציאו אותי לחצר", הוא נזכר. "זה היה בדצמבר והיה קר. בחצר היה בור שהיה יותר עמוק מגובה של בן אדם. הם אמרו שאם אני לא מבין מה הם אומרים, הם יגרמו לי להבין. הם שמו אותי בבור, הביאו דלי מים קרים ושפכו אותו עליי. הייתי בידיים אזוקות ואיבדתי את ההכרה". קוקסבק סיפר גם על מסדרים שהתקיימו פעמיים ביום, שבהם ספרו את האסירים גלוחי הראש "כמו שסופרים חיות".

שקהידים ממנובה (Shakhidyam Memanova), בת 31, סיפרה על שלטון הפחד והטרור של הסינים בשינג'יאנג. "הם עצרו מכוניות בכל פינה, בדקו את הטלפונים שלנו, נכנסו לבתים שלנו כדי לספור את האנשים. אנשים נעצרו כי החזיקו תמונות של כוכבי קולנוע מתורכיה בטלפונים שלהם, אימהות הופרדו מתינוקות שזה עתה נולדו ונשלחו לעבוד במפעלים כעבדים". בהמשך עדותה היא הוסיפה שילדים תוחקרו בבתי-הספר כדי לגלות אם הוריהם מתפללים ושכיסויי ראש ואחזקת ספרי קוראן נאסרו.

שער מוסף הארץ

שלא יפריעו לצמיחה

מחוז שינג'יאנג הוא חבל ארץ רחב ממדים שחיים בו יותר מ-20 מיליון בני אדם. בשטחו הוא גדול יותר משטחן של גרמניה, צרפת וספרד גם יחד. כ-40% מתושביו הם בני האן, הקבוצה האתנית הדומיננטית בסין, אולם מרבית התושבים משתייכים למיעוטים אתניים. הקבוצה הגדולה ביניהם היא המיעוט האויגורי, שאליו שייכים כמחצית מתושבי המחוז ובנוסף אליו קיימים מיעוטים נוספים, ביניהם הקזחיים והקירגיזים.

שינג'יאנג הפך לחלק מהרפובליקה העממית של סין ב-1949, וקיבל מעמד אוטונומי. בעשורים האחרונים עברו על החבל תהליכים חברתיים ופוליטיים דרמטיים. המחוז, שנשען בעבר על חקלאות מסורתית, עבר תיעוש מואץ שהביא לצמיחה כתוצאה מהפקת מינרלים, נפט וגז טבעי. הוא גם הפך לחלק מרכזי מפרויקט התשתיות השאפתני "דרך המשי החדשה", שמסייע להתפשטות הכלכלית של סין.

"מאז שנות ה-50 השקיעה הממשלה בבייג'ין השקעה מסיבית בשינג'יאנג", אומר ד"ר מגנוס פיסקשו, אנתרופולוג מאוניברסיטת קורנל שמתמחה במיעוטים אתניים בסין. "חלק גדול מההשקעה הזאת מתנהל על ידי תאגיד ממשלתי-צבאי בשם בינגטואן, שיחד עם צעדים כלכליים ופוליטיים שונים של השלטון הסיני המרכזי יוצר טינה בקרב האוכלוסייה המקומית שמופלית לרעה, וגם הופכת למיעוט בארצה בעקבות העברת המוני סינים בני האן לשינג'יאנג. המדיניות של סין לא רק שאינה מיטיבה עם בני המיעוטים, היא פוגעת בהם. זה הרקע למתיחות, שלעתים הידרדרה לטרור מאורגן".

פיסקשו אומר שהרוב המכריע של בני המיעוטים בשינג'יאנג מתנגד לאלימות, אך קיצונים אויגורים הצליחו בתקופות מסוימות להכתיב את הטון. "הממשל הסיני ניצל את המחאות ואת מעשי הטרור כדי לצייר את כלל האוכלוסייה בשינג'יאנג כטרוריסטית, ולפתוח במערכה למחיקת הזהות התרבותית שלהם. מחיקת התרבות לא נעשית רק במרחב הציבורי, אלא גם במרחב הפרטי. הם עושים למעשה קרימינליזציה של זהויות אתניות, ומוחקים כל זכר לדת המוסלמית ולשפות המיעוטים. הם אוסרים זמרים, משוררים, סופרים ואנשי ציבור, ומחזיקים בגולאגים מודרניים כ-10% מאוכלוסיית המיעוטים".

לדבריו, בעוד בתחילה הסינים הכחישו כל טענה בנושא, כיום הם מספקים גרסה אחרת, לאור תצלומי לוויין שמוכיחים שמחנות נבנים בכל רחבי המחוז, ולאחר שמסמכים סודיים בנושא דלפו. "כעת סין מודה בקיום המחנות וטוענת שמדובר בקמפיין חוקי שנועד להילחם בקיצוניות ולבער את העוני באמצעות מה שהם מכנים מרכזי חינוך מחדש".

ד"ר נמרוד ברנוביץ מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה סבור כי "הטענה הסינית, כאילו מדובר במחנות להכשרה מקצועית שהאסירים בהם אינם נמצאים שם בכפייה, היא שקר גמור. אני מכיר בצורה ישירה ולא ישירה מאות אנשים שנכלאו במחנות ולא זקוקים לשום הכשרה מקצועית. נעלמו אינטלקטואלים, פרופסורים, רופאים וסופרים. אחד מהם הוא ד"ר אבלט אבדורישיט ברקי (Ablet Abdurishit Berqi), פוסט דוקטורנט שהיה איתנו כאן בחיפה. אני מקווה שהוא עדיין חי".

ברנוביץ מצביע על ההתעלמות של המדינות המוסלמיות מהדיכוי הסיני. "מבחינת לא מעט מדינות, מדובר לא רק באחים לדת אלא גם בקרבה אתנית, מאחר שהאויגורים הם ממוצא טורקי. העניין הוא שמדינות מוסלמיות רבות מעורבות בפרויקט דרך המשי. לדעתי, אחת הסיבות לקידום היוזמה הזאת, שהרציונל הכלכלי שלה לא תמיד ברור, היא לאפשר את חיסול הבעיה האויגורית. באמצעות השקעות והבטחה להשקעות עתק עתידיות, סין קנתה את שתיקתן של מדינות מוסלמיות רבות".

ואכן, כאשר ביולי השנה נשלח למועצת זכויות האדם של האו"ם מכתב דחוף בעניין שינג'יאנג משגרירי 22 מדינות, בעיקר מאירופה, הוא נענה במכתב תמיכה בסין שנחתם על ידי נציגי 37 מדינות, בהן סעודיה, סוריה, כוויית ובחריין.

שתיקת העולם לגבי המתרחש בשינג'יאנג היא אפשרית, בין השאר, הודות לעובדה שסין סגרה למעשה את חבל הארץ הענק הזה מאחורי מסך של חשאיות באמצעות פיקוח וריגול, צנזורה על האינטרנט ועל רשתות חברתיות, איסורים על נסיעות, על קשר עם זרים וקרובי משפחה בחו"ל והיקף עצום של כוחות שיטור, פיקוח ובקרה. ע"פ דר' פיסקשו אמצעים אלו מסתירים ג'נוסייד של ממש (ע"פ הגדרות האו"ם מ-1948). "ילדים נלקחים מהוריהם שנאסרו במחנות ריכוז ונמסרים לבתי-יתומים סיניים", הוא אומר, "במחנות עצמם מזריקים לנשים זריקות שהופכות אותן ללא פוריות, יש חדירה לבתים פרטיים והרס של סממנים תרבותיים ויש ענישה קולקטיבית רחבת היקף".

את מואשמת בבגידה

סיפורה של סאוטביי קיבל תפנית מפתיעה במרס אשתקד, כשבלי שום הודעה מוקדמת היא התבשרה שהיא משוחררת. שוב שמו לה שק שחור על הראש, שוב הכניסו אותה למכונית, אך הפעם לקחו אותה הביתה. תחילה ההוראות היו ברורות: עליה לחזור לעבודתה הקודמת כמנהלת גני ילדים, ואסור לה לומר מילה על מה שעברה. אלא שביום השלישי לחזרתה לעבודה היא פוטרה ונלקחה שוב לחקירה. היא הואשמה בבגידה ובקיום קשרים עם אנשים בחו"ל. העונש לאנשים כמוה, הוסבר לה, הוא חינוך מחדש, רק שהפעם יהיה עליה לחיות במחנה כאסירה רגילה, ולשהות בו בין שנה לשלוש שנים.

"אמרו לי שלפני שישלחו אותי למחנה אחזור הביתה כדי לעשות חפיפה למחליפה שלי בתפקיד", היא מספרת. "בשלב הזה כבר לא ראיתי את ילדיי כשנתיים וחצי והתגעגעתי מאוד. מאחר שכבר הייתי במחנה, ידעתי מה זה אומר. ידעתי שאמות שם, ולא יכולתי להשלים עם זה. אני חפה מפשע. לא עשיתי שום דבר רע. עבדתי בשביל המדינה 20 שנה. למה שאיענש? למה שאמות שם?".

לבסוף החליטה שלא לחזור למחנה. "חשבתי לעצמי שאם גם ככה נגזר גורלי למות, לפחות אנסה לברוח. היה לי שווה לקחת את הסיכון בשביל הסיכוי שאוכל לראות שוב את ילדיי. מחוץ לדירה שלי היתה משטרה ולא היה לי דרכון, אבל בכל זאת ניסיתי. יצאתי מהחלון וברחתי לבית של השכנים. משם תפסתי מונית לגבול עם קזחסטן, והצלחתי להסתנן ולעבור אותו. כשהגעתי לקזחסטן מצאתי את המשפחה שלי. חלומי התגשם. לא יכולתי לקבל מתנה גדולה יותר".

אלא שסיפורה של סאוטביי לא הסתיים שם. מיד אחרי הפגישה המרגשת עם המשפחה, היא נעצרה על ידי השירותים החשאיים של קזחסטן, והוחזקה בכלא הקזחי במשך תשעה חודשים בגין חציית הגבול. בקשות מקלט שהגישה נדחו שלוש פעמים, והיא היתה בסכנת הסגרה לסין. לאחר שקרוביה יצרו קשר עם כמה כלי תקשורת, גורמים בינלאומיים התערבו ובסופו של דבר היא זכתה למקלט בשוודיה.

"לעולם לא אוכל לשכוח את המחנה", אומרת סאוטביי. "לא אוכל לשכוח את העיניים של האסירים, מצפים שאעשה משהו בשבילם. הם חפים מפשע. אני חייבת לספר את הסיפור שלהם, לספר על החושך שהם שרויים בו, על הסבל שלהם. העולם חייב למצוא פתרון כדי שהעם שלי יוכל לחיות בשלום. הממשלות הדמוקרטיות צריכות לעשות כל מה שהן יכולות כדי לגרום לסין להפסיק את מה שהיא עושה בשינג'יאנג".

תגובת שגרירות סין בשוודיה:

"דבריה של סיירגול סאוטביי הם שקרים מוחלטים ומהווים מתקפת השמצות זדונית נגד סין, ואנחנו מתנגדים לה בתקיפות. סאוטביי מעולם לא עבדה במרכז להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים בשינג'יאנג, והיא מעולם לא נעצרה לפני שעזבה את סין. ב-2018 חצתה סאוטביי את גבול סין-קזחסטן באופן לא חוקי ונשפטה על ידי הרשויות בקזחסטן. המעשה שלה הפר גם את החוק הסיני האוסר חצייה לא חוקית של הגבול הלאומי של סין. בנוסף לכך חשודה סאוטביי בהונאת אשראי בסין, ולא החזירה חובות בסך 400 אלף יואן. שום גוף שלטוני, בשום רמה, לא רודף אותה. השקרים שלה חסרי בושה ונועדו להשמיץ את ממשלת סין על מנת לבקש מקלט ולהתחמק מרשויות המשפט בסין ובקזחסטן.

"בשנים האחרונות אזור שינג'יאנג היה נתון לאיומים של בדלנות אתנית, קיצוניות דתית ואלימות טרוריסטית. המרכזים להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים נוסדו בהתאם לחוק על מנת למגר קיצוניות. הם לא מחנות ולא בתי כלא. הם מילאו תפקיד חשוב בקידום היציבות במחוז. כתוצאה מכך לא אירעו בשינג'יאנג תקריות טרור כבר יותר משלוש שנים. המרכזים להכשרה זכו לתמיכת כל הקבוצות האתניות בשינג'יאנג, וקיבלו תגובות חיוביות ממדינות רבות בכל העולם.

"אנו תקווה ש'הארץ' וחברינו באמצעי התקשורת האחרים לא יראיינו את סאוטביי, לא יאמינו לשקרים בעלי המרכיבים האנטי-סיניים, וידווחו על סין באופן אובייקטיבי והוגן".

מודעות פרסומת

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ?

בשבוע שעבר נשמעה בעולם ביקורת קשה על התבטאותו של נשיא ארה"ב, דונלד טרמפ, שטען ש״הכורדים לא עזרו לנו עם נורמנדי״. בהתבטאות משונה זו הוא ניסה, בדרכו העילגת, לתת הקשר היסטורי לנסיגה האמריקאית מצפון סוריה שמאפשרת לתורכים לטבוח בלוחמים ובאזרחים כורדים הנמצאים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7990444#commentsSection

הביקורת על דברי הנשיא היתה כמעט אוטומטית – שוב התייצבו אנשי הניוז נגד אנשי הפייק-ניוז ובידם עובדות מוצקות נגד הדברים חסרי השחר של הנשיא. הניו-יורק טיימס, הסי-אנ-אן ואמצעי תקשורת נוספים שלפו מיד את מיטב המומחים שהסבירו שלכורדים לא היו מדינה, ממשלה או צבא ב-1944 ולכן הם לא יכלו להילחם בגרמנים בחופי צרפת. חלקם אף סיפרו על כורדים אמיצים שבכל זאת נלחמו בנאצים במסגרת הצבא האדום. שוב טרמפ משקר, הם טענו, שוב הראינו לעולם שהנשיא שלנו אידיוט.

והם צודקים כמובן. הבעיה היא שהסיבה שהתבטאותו של הנשיא טרמפ היא מסוכנת היא לא הטעות ההיסטורית אלא עצם ההנחה שמה שהכורדים עשו במלה"ע השנייה הוא רלוונטי לקבלת ההחלטות. נניח, לשם הוויכוח, שהכורדים יכולים היו לשלוח גייסות לחופי אומהה, יוטה וג'ונו והחליטו לוותר על התענוג. מה אז? האם אז היה מוצדק לרצוח את נשיהם וילדיהם, 75 שנה מאוחר יותר? ומה עם הגרמנים? אם הכורדים לא ראויים להגנה כי הם לא תרמו למאמץ המלחמתי בשנות הארבעים, מדוע מקיימת ארה"ב קשרים צבאיים ומסחריים עם הגרמנים והיפנים, האויבים המרים עצמם? המניע האמיתי לנטישת הכורדים הוא הרי שונה לגמרי. הוא נחשף כמה ימים מאוחר יותר וייאמר לזכות הנשיא האמריקאי שהוא לא טרח להסתירו. "אתם מוכנים לזה?", הוא שאל כשדיבר על הסיוע הצבאי לסעודיה, "לבקשתי, הסעודים הסכימו לשלם על כל מה שאנחנו עושים. זה תקדים". עכשיו הכל ברור: הגנה על העולם החופשי וזוטות שכאלו זה שמאל חלש. אצל החזקים הביזנס הוא אמת המידה היחידה. צריך לשחרר את בוכנוואלד ודכאו? אין בעיה, הנה מספר חשבון הבנק שלנו. צריך להתערב ביוגוסלביה המדממת? וודאי, רק תעבירו קודם מקדמה.

זה לא שמדיניות החוץ של ארה"ב היתה מופת של סולידריות ואלטרואיזם בעבר, אבל ליד הנשיא הנוכחי מחווירים גם הציניקנים שבמדינאים. ומהם טיעוני האופוזיציה נגד הדוקטרינה הנלוזה הזו? במקום לבקר את העקרון שעומד בבסיסה, השמאל הליברלי מלגלג על האינטליגנציה של הנשיא ומשקיע את כוחותיו בשיעורי היסטוריה, בעוד הימין, שמתנגד גם הוא אבל נזהר בכבודו של הנשיא, הולך על טיעונים סנטימנטליים יותר. מאיילת שקד ועד הרפובליקנים בקונגרס, נשמעות טענות על כך שיש להגן על הכורדים כי הם קורבנות נצחיים ובעלי-ברית נאמנים שננטשו.

כל זה אולי נכון אבל ההגנה על הכורדים דורשת יותר מסימפטיה – היא דורשת כסף, נשק ולחץ דיפלומטי. אולי גם מגפיים על הקרקע. זוהי מדיניות הדורשת תשלום מחיר ואם היא תתבסס על שקר היא לא תעבור. הדוגמא של הכורדים היא קלאסית. אם העולם יגן עליהם רק כי הם קורבנות נצחיים, יצוצו תמיד טיעוני נגד. לא נהוג לדבר על זה היום, אך היו כורדים שהיו שותפים של התורכים ברצח העם הארמני. אם ההגנה עליהם מבוססת על טיעונים היסטוריים, מה יאמרו הארמנים? מדינאות זו של פנקסנות היסטורית מולידה תמיד נרטיבים סותרים ולכן קל לשתק אותה. הדבר משול לאוהדי כדורגל התומכים בנבחרת הולנד כי "הם הצילו יהודים". זה לא רציונאלי, זה לא הוגן וזה גם לא מדויק. בכדורגל זה נסבל, במדינאות, לא.

חשוב אמנם ללמוד מההיסטוריה אך למי ששבוי בה, מימין ומשמאל, יש נקודות עיוורון בקריאת המציאות. השמאל האירופאי, לדוגמא, מתעלם מכך שגם פלסטינים יכולים להיות סרבני שלום אלימים למרות מה שקרה להם ב-48 ו-67. הימין האירופי, לעומת זאת, מדרדר לגזענות ולאומנות קיצונית בגלל ההתמקדות במופעים הנוכחיים של הלאומיות הערבית והתפיסה שהמוסלמים לעולם יהיו ברברים ופנאטיים. אבל תפיסות אלו הן קריקטורות של המציאות. לא המציאות עצמה.

השאלה איננה אם עמים משתנים או אם יש להם "גן רצחני" או "תרבות דכאנית". מדיניות חוץ היא בד"כ תוצר של אינטרסים כלכליים, שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח פנימיים, לא של "תת-מודע קולקטיבי". בעולם האמיתי סביר להניח שאלו ימשיכו להיות הבסיס להחלטות המכריעות. אבל אם כבר אפשר להוסיף שיקולים, עדיף שאלו לא יהיו שיקולים רומנטיים המבוססים על התחשבנויות היסטוריות, אלא שיקולים מוסריים המבוססים על תפיסה ברורה של טוב ורע. צריך לסייע לכורדים לא בגלל נורמנדי ולא למרות נורמנדי, אלא בגלל שרצח-עם הוא המחלה הגדולה של זמננו ויש לרפא אותה בלי קשר לנסיבות היסטוריות. ובכלל, מי שלא ייקח בחשבון שיהודים יכולים לרצוח למרות השואה, שמוסלמים יכולים לאהוב למרות דאע"ש ושגרמנים יכולים לחיות במדינה משגשגת, חופשית ודמוקרטית למרות אושוויץ, לא רק עיוור למציאות ולוקח סיכונים אדירים, אלא גם מאבד תקווה ומפספס את כל הסיכויים.

אל תוותרו על אירופה

את האיחוד האירופי יש לראות, קודם לכל דבר אחר, כסיפור הצלחה. למרות המשבר שהוא עובר בשנים האחרונות והביקורת המועברת עליו מימין ומשמאל, הצליח האיחוד להפוך את היבשת הרצחנית, הגזענית והברברית ביותר בתולדות המין האנושי לברית של מדינות החיות זו לצד זו בשלום ואפילו משתפות ביניהן פעולה. זו אינה שותפות הרמונית ונטולת קשיים אך בפרספקטיבה היסטורית יש לזכור שכשמדובר באירופה, האלטרנטיבה לאיחוד, אינה אוטופיה של שכנות טובה אלא רצף של מהפכות אלימות ומלחמות עולם המסתיים בקברי אחים ומחנות ריכוז.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7271738

בימים הקרובים ילכו האירופאים לקלפיות ויבחרו את 751 החברים בפרלמנט המשותף שלהם המייצגים למעלה מ-500 מיליון בני אדם. למרות שהפרלמנט האירופי הוא הלב הפוליטי של האיחוד, תחזיות צופות שחלק גדול מהנבחרים יהיו כאלו המתנגדים לעצם קיומו. אלו כוללים תומכי ברקזיט מבריטניה, אנשי שמאל הרואים באיחוד מפלצת ניאו-ליברלית של בנקאים גרמניים ואנשי ימין קיצוני הרואים בו בובה של אליטה מושחתת מבריסל. ברית חדשה של מתאו סלביני האיטלקי עם מפלגות ימין קיצוני מגרמניה, פינלנד ודנמרק מצטרפת לעלייה בהשפעתו של וויקטור אורבן ההונגרי ולהתעוררות אנטי ממסדית משמאל כמו זו של שר האוצר היווני לשעבר, יאניס וארופאקיס. כל אלו מאיימים על הממסד האירופי הוותיק. מתנגדי האיחוד צודקים אמנם בחלק מטענותיהם אך התמיכה בהחלשתו, בנטילת סמכויותיו ולבסוף גם בפירוקו מפנים מהווה סכנה ליציבות היבשת.

זו לא רק הסכנה שמדינות אירופה ללא האיחוד יחזרו לדפוס ההתנהגות הקודם שלהן. זו העובדה שהאתגרים המרכזיים של אירופה מחייבים היום עמידה משותפת. זה מתחיל בהתנהלות היומיומית – כיום לא ניתן להשתלט על שריפות יער בשוודיה ללא עזרתם של כבאים פולנים, מודיעין מהשירותים החשאיים של יוון ובלגיה הכרחי לתפיסת מחבלים מתאבדים בצרפת ובריאותם של תושבי היבשת תינזק משמעותית ללא הרגולציה האירופית על מוצרי מזון, תרופות וזיהום הסביבה. אך האיחוד חשוב גם בהתמודדות עם הסוגיות ארוכות הטווח. הדרך היחידה להפחית את פליטת גזי החממה של היבשת היא שיתוף פעולה טכנולוגי, תעשייתי וחקיקתי וההתמודדות עם פליטים, שימשיכו להגיע לאירופה גם בעתיד, מחייבת נשיאה סולידרית יותר בנטל ההשקעה בקליטה ואינטגרציה. דיבורים חסרי אחריות על נטישת האיחוד לא לוקחים בחשבון את הסכמי הסחר, שרשראות האספקה והתרומה של האיחוד לחייהם של מיליונים והם עלולים לגרום לכאוס פוליטי, מיתון כלכלי והגדלת פערים חברתיים.

האיחוד האירופי אינו טוב או רע כשלעצמו. הוא כלי שיכול לשרת מטרות והשקפות שונות. אך הבחירות הקרובות אינן הכרעה בין חזון שמרני, ליברלי או סוציאל-דמוקרטי. הן מאבק בין מועמדים המאמינים בכוחו של האיחוד לפתור בעיות מורכבות בצורה רציונאלית, סולידרית והומניסטית לבין אלו המתעלמים מהבעיות האמיתיות והמתעקשים לפעול מתוך פרספקטיבה לאומית צרה תוך כדי מלחמה באויבים מדומיינים מבית ומחוץ – יהודים, מוסלמים, עיתונאים ומדענים. הפופוליסטים של היבשת, כאחיהם הישראלים, לא מעוניינים בדברים משעממים כמו מקורות אנרגיה חלופיים, מאבק בעוני והסכמים בילטרליים. מכיוון שלשיטתם כדוה"א לא מתחמם כלל, בעיות חברתיות נפתרות בסיסמאות פטריוטיות וצרותיהן של אפריקה ואסיה יכולות להיתחם מאחורי חומות וגדרות, יש להם זמן פנוי להשקיע את כישוריהם בציוצי טוויטר על ג'ורג' סורוס ואנשי הלטאה שהוא עובד בשירותם. אך אירופה לא זקוקה לפוליטיקאים המשתמשים באיחוד האירופי כשעיר לעזאזל בעוד הם חולבים ממנו תקציבים נדיבים, היא זקוקה למנהיגים רציניים.

והרצינות ביום שאחרי הבחירות תחייב יצירתיות פוליטית. על פי הסקרים יגדיל הימין הקיצוני את כוחו ועלייה זו תכפה על אלו הרואים באיחוד לכל הפחות הכרח בל יגונה לגבש קואליציה שמרכיביה ידרשו לוויתורים מכאיבים. הימין יצטרך לוותר על מדיניות הצנע והחנק התקציבי ההרסנית שלו וחלקים בשמאל יאלצו להכיר בצורך האנושי בלאומיות ולוותר על הגשמת חלומות קוסמולפוליטיים. וויתורים אלו הכרחיים לא רק לפתרון הבעיות הגדולות של התקופה אלא להגנה על הישגיה של אירופה הפוסט-מלחמתית, ביניהם שוויון זכויות לנשים, חופש אקדמי ועצמאות בתי-המשפט.

למרות חשיבותן של הבחירות לגורל היבשת, ניכר שהן לא מעניינות במיוחד את העולם. ההתעצמות של סין, מדיניות החוץ האגרסיבית של רוסיה וההתנהגות הבלתי קונבנציונאלית של ממשל טראמפ משתלטות על כותרות העיתונים בעולם וגם בישראל קשה למצוא עניין רב באירופה. ובכל זאת, למרות הצטמצמות ההשפעה האירופית על המזה"ת, טוב יעשו הישראלים אם יעיפו מבט מערבה בתום מערכת הבחירות שהרי מדובר בשכנים קרובים. אירופה היא בֵּיתן של אוניברסיטאות המשתפות פעולה עם האקדמיה הישראלית, היא שותפת הסחר המרכזית של החקלאות והתעשייה הישראלית, היא חופשת סוף-השבוע של הישראלים ובעבור לא מעטים מהם היא גם שורשים משפחתיים ומקור השפעה תרבותית – משירת ימי-הביניים ועד לאירוויזיון. נכון, ישראלים רבים כועסים על מה שהם רואים כמדיניות אנטי-ישראלית ומעדיפים, מסיבות שונות ומשונות, תנועות אירופיות המקימות משטרים סמכותניים ונגועות בגזענות ובאנטישמיות. אך גם אם חלק מהביקורת על אירופה מוצדקת, זו טעות לשפוך את התינוק עם המים. למרות המטען ההיסטורי הכבד והיחסים המורכבים, אירופה היא שכנה חשובה. ישראל זקוקה, אחרי הכל, לפחות לשכנה אחת שהיא פתוחה, דמוקרטית וליברלית. שכנים מהסוג השני יש לה הרי די והותר.

הדיפלומט ששמע מקצין נאצי על המתרחש במחנות ההשמדה ולא עשה די

בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.7187727

יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.

אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.

בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.

הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.

"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".

"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.

"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.

קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.

באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".

אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.

באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.

בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.

"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.

"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".

ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.

 

פיאסקו הברקזיט הבריטי הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאיחוד האירופי זה זמן רב.

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הטיפול הכושל של הבריטים בפרישתם מהאיחוד האירופי, מחזקת את האיחוד ומהווה אזהרה  אפקטיבית בעבור הפופוליסטים ברחבי היבשת שהצהרות העצמאות ותרועות הקרב הפומפוזיות שלהם מלפני שנתיים נעלמו כלא היו.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7083708 

כותרות עיתוני אירופה היו דרמטיות במיוחד ב-24 ביוני 2016, יום אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה. לה-פיגארו הצרפתי בישר על "רעידת אדמה באירופה", בגרמניה הבילד הצהיר שזהו "יום שחור לאירופה", לה-ליברה הבלגי הסתפק ב"ביי ביי, אירופה" ובספרד פרסם אחד העיתונים תמונה של שייקספיר מלווה בכותרת: "להיות או לא להיות אירופאי". בבריטניה עצמה הכותרות נעו בין איפוק קורקטי להתחכמויות דוגמת ה-"See EU Later" של הסאן. אחרי ההלם הראשוני תומכי האיחוד נבהלו עוד יותר כאשר כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ ראשי התיבות של פרישות פוטנציאליות נוספות. ביוון דיברו על Grexit, בהולנד על Nexit, היו אפילו צרפתים שהחלו לחשוב על Frexit. תנועות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, קפצו על העגלה הבריטית ועתיד האיחוד החל להיראות עגום במיוחד.

כיום, שנתיים וחצי אחרי ההצבעה הבריטית, אין זכר לכל אלו. בריטניה הסתבכה בתהליך פרישה מסובך ומעורר מחלוקת ולמרות שאופן הפרישה טרם הוסדר, ברור שהנזק יהיה כבד – פגיעה בצמיחה, ירידה בהכנסות המדינה, עליית מחירים ופגיעה בשירותים הציבוריים יצטרפו כנראה לנזקים שכבר נרשמו: מעבר של השקעות ומקומות עבודה של חברות בינלאומיות מאנגליה למדינות אחרות, בריחה של הון מלונדון לדאבלין, פאריז ופרנקפורט, אי וודאות לגבי הסכמי-סחר ועוד. בשאר מדינות אירופה המסר הובן היטב. הכוחות הפוליטיים שהיו להוטים כל כך לחקות את הבריטים ולפרוש בסערה מהאיחוד שינו פתאום את דעתם ואלו שיצאו בזעקות קרב נמרצות על פרישה, ממלמלים עכשיו מתחת לשפם על הצורך "לשנות מבפנים".

מפלגת הימין הקיצוני, "האלטרנטיבה לגרמניה", למשל, תמכה בעבר במשאל-עם על פרישה גרמנית מהאיחוד, אך בינואר האחרון היא הצהירה שפרישה כזו תהיה רק "מוצא אחרון" במקרה שהרפורמות שהיא דורשת לא יתקבלו ב"זמן סביר" (מכבסת מילים פוליטית ל"בואו נמרח עוד קצת זמן ולא נסכן את מה שכבר השגנו"). "ניצחון לחירות!", הכריזה מארי לה-פן, מנהיגת הימין הקיצוני הצרפתי, ב-2016, "כעת אנו זקוקים למשאל-עם דומה (לברקזיט) גם בצרפת". פחות משנה מאוחר יותר מפלגתה שינתה עמדה והיא מסתפקת עכשיו בהשמצת האיחוד בלי איומי פרישה קונקרטיים. אפילו המדינות שנשלטות ע"י מפלגות ימין קיצוני כמו פולין והונגריה מבינות היטב את לקחי הברקזיט: עזיבת האיחוד האירופי ללא נזק קולוסאלי היא פשוט צעד בלתי אפשרי.

בניגוד לימים שלפני הברקזיט מנהיגי אירופה, מליסבון ועד לווארשה, מבינים שאם בריטניה, מדינה חשובה וחזקה, בעלת מטבע עצמאי וגבולות שאינם חלק מהסכם שנגן, נקלעת לקשיים גדולים כל כך, גורלם במצב דומה יהיה מר. זה לא מפריע, כמובן, לפופוליסטים של היבשת להמשיך לקשקש על "הבירוקרטים בבריסל" ו-"האליטות של הגלובליזציה" בעוד הן ממשיכות ליהנות מכספי האיחוד והיתרונות הכלכליים של החברות בו. מנהיגי פולין והונגריה יודעים, כדרכם של פופוליסטים, שהתעמולה שלהם היא שקרית ונבובה אך הם לא עוזבים את האיחוד ממש כפי שנתניהו לא מספח את השטחים. אחרי הכל, יש דברים שאומרים כדי לתפוס את השלטון, לא כדי שהם יהפכו, חלילה, למציאות.

המציאות היא הרי עניין מסובך. בוודאי זו הפוליטית. גם אם מפלגות פופוליסטיות ויורו-סקפטיות זוכות להצלחה אלקטוראלית בכל רחבי היבשת וגם אם כוחן יעלה, כפי שמנבאים רבים, בבחירות לפרלמנט האירופי במאי, תושבי היבשת מבינים היטב שהאיחוד האירופי איננו האויב שלהם. הם כועסים עליו ומוחים נגדו אבל בשורה התחתונה הם תומכים בחברות בו. סקר היורוברומטר האחרון שנערך ב-2018 מראה בבירור שהתמיכה באיחוד היא בקו עלייה, לא מעט בגלל העובדה שהאירופאים מבינים עכשיו טוב יותר מה קורה למי ששובר את הכלים ופורש. 2/3 מהנשאלים ב-28 המדינות אמרו שמדינתם מרוויחה מהחברות באיחוד. זהו הנתון הגבוה ביותר מאז 1983. מעניין לראות שהפולנים וההונגרים חושבים שמדינתם הרוויחה מהאיחוד יותר מן הממוצע האירופי (88% ו-78% בהתאמה).

כל זה לא אומר שמנהיגי האיחוד יכולים להתרווח בשאננות בכורסאותיהם בבריסל ובשטרסבורג. גם אם היא טובה יחסית, תמיכה של פחות מ-70% איננה קונצנזוס. שערו בנפשכם שרק שני שליש מתושבי ארה"ב היו תומכים במדינה הפדראלית. את העלייה בכוחם של מתנגדי האיחוד בפרלמנט האירופי יוכל אמנם הממסד בבריסל לנטרל באמצעות קואליציה רחבה ותרגילים פוליטיים, אבל הצבעת המחאה של ציבורים אירופאיים רחבים יכולה גם לגרום לאובדן שליטה. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה יש גם עולם אמיתי. השאלות שעליהן יקום וייפול האיחוד הן הרות גורל ואין לזלזל בהן. בשנים האחרונות חלה אומנם התייצבות במצב הכלכלי, אך מדיניות הצנע המסוכנת והאכזרית שנכפתה על מדינות מסוימות עלולה עוד להתפוצץ לאיחוד בפנים. כך גם הטיפול במשבר הפליטים שנרגע כתוצאה מצעדים דוגמת ההסכמים עם תורכיה, אך ייתכן וזוהי רגיעה זמנית בלבד. דומה שהאיחוד האירופי הרוויח זמן כתוצאה מהפרישה הבריטית והשלכותיה, אבל הכוחות האנטי-ליברלים ביבשת, המשברים ההומניטריים הגלובליים והסדר העולמי המתערער מחייבים אותו לא רק לנהוג במדיניות נבונה ואחראית אלא גם לשכנע מאות מיליוני אירופאים שבמהותו האיחוד הוא ערובה לשלום, יציבות ורווחה ולא משרד אינטרסים של אצולה קוסמופוליטית מנותקת מעם.

השיטה השוודית לשקט תעשייתי

בשבועות האחרונים מתנהל במדור הדעות של "הארץ" דיון מעניין על המודל החברתי-כלכלי השוודי ועל המסקנות שניתן להסיק ממנו. הנה תרומתי הצנועה לדיון.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6956122

שוודיה רחוקה אמנם מישראל ושונה ממנה, אך המודל החברתי-כלכלי שלה סיקרן תמיד ישראלים רבים. בוויכוח המתפתח מעל דפים אלו בין דוב חנין ויוסי דהאן לבין נחמיה שטרסלר ועומר מואב, מתארים האחרונים את המודל השוודי כשיטה קפיטליסטית. שטרסלר ומואב, כך נראה, מתרשמים עד כדי כך מהישגיה של שוודיה, עד שהם כופים עליה את השקפת עולמם ומתעלמים לחלוטין מהעובדות ומהקשרן ההיסטורי.

שוודיה אמנם אינה "גן-עדן סוציאליסטי", כפי שמכנה אותה שטרסלר בציניות, אך מדיניות קיינסיאנית של חתירה לתעסוקה מלאה, מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, יצרו בה חברה ייחודית. מצד אחד שירותי רווחה אוניברסליים, רמת שוויון גבוהה ועבודה מאורגנת ומצד שני מגזר פרטי תחרותי וחברה פתוחה, דמוקרטית וסולידרית. עומר מואב טוען אמנם שהגדרות משעממות אותו, אך יש גבול למכבסת המילים. המודל השוודי איננו קפיטליסטי במובן המקובל של המילה. הוא מודל המנצל את היתרונות ומנטרל את החסרונות של הקפיטליזם והסוציאליזם כאחד, וניתן לכנותו בתמצית "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית". בניגוד לטענתו של שטרסלר, שוודיה גם לא שינתה כיוון בשנות התשעים. הוא ומואב צודקים בכך שנערכו בה הפרטות ורפורמות בתחומים רבים אך עקרונות הייסוד נשמרו והיא נמצאת עדיין בקצה השמאלי של הסקאלה החברתית-כלכלית העולמית. יתרה מכך, כישלונותיה של שוודיה בשנים האחרונות נובעים דווקא מתהליכי ההפרטה והפירוק המוגבלים שביצע הימין השוודי בשנות שלטונו הספורות.

שטרסלר מדגים את תזת "שינוי הכיוון" בהוצאה הציבורית השוודית שירדה לטענתו מ-67% ל-41% מהתוצר מאז 1993. זהו נתון שגוי ומניפולטיבי כאחד. ראשית, ההוצאה הציבורית בשוודיה קרובה יותר ל-49% מהתוצר. שנית, היא עדיין בין הגבוהות בעולם והיא איננה במגמת ירידה אלא עולה ויורדת בהתאם למגמות מקומיות ועולמיות. המגזר הציבורי בשוודיה הוא עדיין בין הגדולים בעולם ומעסיק כ-30% מכוח העבודה ובתחום המיסוי, בניגוד לטענתו של שטרסלר, המס השולי בשוודיה אינו נמצא במגמת ירידה תמידית. למרות הקלות מיסוי המתבצעות לעיתים, המיסים עולים ויורדים חליפות ושוודיה היא עדיין מהמדינות בעלות נטל המס הגבוה בעולם.

נתוניו של שטרסלר מטעים גם לגבי ההפרטות. לטענתו רוב החברות הממשלתיות ושירותי הרווחה במדינה הופרטו. זוהי הגזמה פראית. החברות הגדולות במדינה בתחומי כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, הן בבעלות ממשלתית מלאה. כך גם רשת ממכר אלכוהול המהווה מונופול ממשלתי, חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי-המרקחת הגדולה במדינה ועוד עשרות חברות ענק נוספות בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התחבורה ועוד. חברות אלו מעסיקות כ-135,000 עובדים, הן שוות מאות מיליארדי שקלים והן מרוויחות יפה.

צודק שטרסלר בכך שגורמים פרטיים נכנסו לספק שירותי רווחה בשוודיה אך נוכחותם היא קטנה בהרבה מהתמונה שהוא מצייר. הרוב המכריע של השירותים הרפואיים בשוודיה הם עדיין ציבוריים ורק כ-15% מתלמידי בתי-הספר היסודיים, וכ-26% מתלמידי התיכונים לומדים בבתי-ספר לא ציבוריים (שגם הם כפופים, מפוקחים וממומנים ע"י המדינה ולכן לא פרטיים במובן המלא של המילה). כאן נמצאת גם הבעיה העיקרית בטיעון ההפרטות של שטרסלר ומואב. בשנות ההפרטה והוואצ'רים רמת בתי-הספר בשוודיה הידרדרה מאוד. היא ירדה בדירוג פיזה, הפערים גדלו ורמת אי-שביעות הרצון מבתיה"ס גדלה. בניגוד לפנטזיה הניאו-ליברלית, הדוגמא השוודית מראה שחברות ממשלתיות דווקא יכולות להרוויח והפרטות בשירותי הרווחה גורמות לעלייה בפערים, לירידה באיכות, לבזבוז ולשחיתות.

בתחום יוקר המחייה שטרסלר ומואב כותבים על היעדרן של חומות המכס, ייבוא וייצוא חופשיים וכבוד ליזמים ולטייקונים המביאים למחירים נמוכים המבוססים על ביקוש והיצע. אך ההתמקדות במחירי מוצרי צריכה היא פופוליסטית. שטרסלר ומואב שוכחים לציין שכוח הקנייה השוודי הוא גדול בהרבה מזה של הישראלים בדיוק בגלל הדברים שהם מכנים בזעף "מדיניות היש לי" ו"כלכלה בתכנון ממשלתי". השוודים נהנים משכר גבוה, הסכמים קיבוציים נדיבים ושיעורי התאגדות גבוהים. כמו כן, יש להם שידור ציבורי המחזיק נתח ענק משוק התקשורת, בתי-ספר ללא תשלום (כולל ארוחות חמות, צהרונים, ספרי לימוד וטיולים), לימודים אקדמאיים ללא שכר לימוד, בתי-אבות במימון הרשויות שממנות גם 480 ימי חופשת לידה לילד/ה, גני-ילדים בתשלום סמלי, דיור ציבורי לכל, תחבורה ציבורית סבירה, הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי במקרים של פיטורים, מחלות ומשברים נפשיים וזו רק רשימה חלקית. זאת הסיבה שהאיגודים המקצועיים "לא מנצלים את כוחם ומשתפים פעולה עם ההנהלות" כפי ששטרסלר כותב ומרמז לכך שהעובד השוודי הוא סימפטי וחרוץ יותר מזה הישראלי. אך לא כך היא – העובד הישראלי נאנק תחת יוקר מחייה מטורף, מעסיקים נצלנים, וממשלה שמשרתת את ההון הגדול. אם זה היה המצב בשוודיה, העובדים היו משביתים כל מה שזז ונלחמים כך ששטרסלר ומואב עוד היו מתגעגעים לוועדים הגדולים שנואי-נפשם.

בהקשר הישראלי חשוב עוד לציין ששוודיה לא חילקה את משאבי האומה בחגיגה בזבזנית עד שאזל הכסף והיא התפרקה ומסרה בהכנעה את המושכות ליד-הנעלמה של השוק החופשי. ההיפך הוא הנכון, הסוציאל-דמוקרטיה הוציאה את שוודיה מעוני ונחשלות ובנתה אותה כמדינת שפע מודרנית, בדיוק כפי שעשתה, גם אם תחת נסיבות שונות מאוד, תנועת העבודה הישראלית. כיום, עקרונות אלו נמצאים תחת מתקפה בשתי המדינות. לטובתם של העובדים, הצרכנים והרוב המכריע של הציבור הישראלי, יש לקוות שהמסר שיילמד בישראל מהמודל השוודי יהיה דומה יותר לזה של דב חנין מאשר לזה של נחמיה שטרסלר.

המקרה המוזר של הבחירות בשוודיה או איך להילחם בימין הקיצוני בניגוד לכל חוקי הפוליטיקה המודרנית

בניגוד למדינות אחרות שבהן מפלגות הימין הקיצוני צוברות יותר ויותר כוח והשפעה, הממסד הפוליטי השוודי משתמש בצעדים קיצוניים (וגם משלם מחירים גבוהים) על מנת להוציא את הימין הלאומני-פופוליסטי מהמשחק. האם זה יעבוד? רק ימים יגידו. 
פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6878438

הימין החדש, איננו תופעה ישראלית בלבד. בכל העולם מתחזקות תנועות המשלבות לאומנות, בדלנות ושמרנות בלתי מתנצלת: מעלייתו לשלטון של הנשיא טראמפ, דרך ההישגים האלקטורליים של מפלגות ימין אנטי ממסדיות בצרפת, גרמניה ואיטליה ועד למשטרים הפופוליסטים בהונגריה ובברזיל. כולם נלחמים במערכת המשפט, בחופש הביטוי, בחופש האקדמי, בפמיניזם ובזכויות האדם האוניברסליות.

במקרים רבים מתוארת תופעה זו כגל. זוהי מטפורה מעניינת בגלל שהיא מציירת תופעה שהיא בסה"כ אנושית מאוד, ככוח טבע שאינו ניתן לעצירה. ואכן, במקומות רבים היחס לימין הקיצוני הוא מפוחד ומתבטל. ישנן אמנם מדינות, כמו פולין ותורכיה, בהן ההשתלטות על מנגנוני המדינה הפכה את ההתנגדות לקשה ולמסוכנת. אך גם במדינות בהן כוחו של הימין החדש מוגבל, דומה שהממסד הפוליטי אובד עצות מול הנחשול. בדנמרק, פינלנד, אוסטריה והולנד למשל, צירף לא פעם הממסד הפוליטי את מפלגות הימין הקיצוני לממשלותיו או קיבל מהן תמיכתה פרלמנטרית תמורת קידום מדיניותן. הרציונל למהלכים אלו מורכב מאינטרסים פוליטיים ומטיעונים אידיאולוגיים כאחד: מבחינה פוליטית, המנדטים של הימין הקיצוני הם פיתוי גדול כי ניתן לרכב עליהם כל הדרך לשלטון. מבחינה אידיאולוגית, הטיעון שמכשיר את השרץ הוא שיש לכבד את רצון העם וממילא, גם המפלגה הקיצונית ביותר תתמתן ותתקן את דרכיה עם כובד האחריות של ההשתתפות בשלטון.

בשוודיה כופרים בטיעונים אלו כבר מאז ב-2010, אז עברה מפלגה בשם "השוודים הדמוקרטים" לראשונה את אחוז החסימה. ברמת ההצהרות המפלגה מתנערת אמנם מגזענות ואנטישמיות וטוענת שהיא בסה"כ מפלגת ימין שמרנית-לאומית. האמת, עם זאת, שונה. שורשיה של המפלגה נטועים בתנועות ניאו-נאציות, רבים ממנהיגיה ומחבריה התבטאו בצורה אנטישמית וגזענית והשאיפות שלהם בתחומים רבים הן לאומניות קיצוניות. עד עתה היתה הסכמה גורפת בממסד הפוליטי השוודי שלפיה לא רק שאין לצרף את ה"שוודים הדמוקרטיים" לקואליציה, גם אין להסתמך על קולותיהם מהאופוזיציה. כלומר, הצעות הזוכות בפרלמנט לרוב רק הודות לתמיכתם אינן מועלות להצבעה כלל. כך החרימו מפלגות הימין והשמאל את ה"השוודים הדמוקרטים" והוציאו אותם מהמשחק הפוליטי. בעבור מפלגות הימין המסורתי, המחיר של מדיניות זו היה כבד. בבחירות 2014, לדוגמא, הן וויתרו מרצונן החופשי על השלטון והעניקו אותו במתנה לשנואי נפשם הסוציאל-דמוקרטים רק כדי שהימין הקיצוני ינוטרל מכוח והשפעה.

מגמה זו נמשכה גם בבחירות 2018, שתוצאותיהן היו צפויות אך דרמטיות: תיקו בין גוש השמאל המסורתי לגוש הימין המסורתי (בערך 40%-40%) כאשר "השוודים הדמוקרטים", שאינם שייכים לאף גוש, זכו למעט פחות מ-20%. בד"כ לוקח לשוודים פחות משבוע להרכיב ממשלה אחרי בחירות, אבל במקרה זה המתמטיקה פשוט לא הסתדרה. מכיוון שבשוודיה לא נהוג שמפלגות יעברו מגוש לגוש וכל המפלגות סירבו להיתמך ע"י "השוודים הדמוקרטים" אף קואליציה לא היתה אפשרית.

במשך 131 ימים שוודיה התנהלה ללא ממשלה נבחרת כאשר ראשי המפלגות מתרוצצים בניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. לבסוף, בשבוע שעבר, הסוציאל-דמוקרטים שברו שוויון. בצעד מפ"איניקי קלאסי ניצל מנהיג המפלגה, איש איגודים מקצועיים ממולח ומנוסה בשם סטפן לופבן, את העובדה שבשוודיה הרף להקמת ממשלה הוא נמוך – אין צורך בתמיכת 51% מחברי הפרלמנט אלא רק באי-התנגדות של 51%. לופבן הצליח לפתות שתי מפלגות ימין לשבור שורות עם גוש הימין ולהימנע בהצבעה הקובעת בפרלמנט, דבר שלא קרה בשוודיה עשרות שנים, במקביל הוא יצר קואליציה עם מפלגת הירוקים ורקם שיתוף פעולה מוגבל עם מפלגת השמאל הקומוניסטית לשעבר. זוהי קואליציה שלמתבונן מהצד נראית אבסורדיות לגמרי, כזאת ששוברת את כל חוקי הפוליטיקה – הימין תומך בשמאל, בתמורה מקדם השמאל מדיניות ימנית ורוב המפלגות התומכות בממשלה מוותרות מרצונן על תפקידים מיניסטריאליים. כל זה רק בכדי להוציא מהמשחק כל זכר למגמות אנטי-ליברליות וקסנופוביות.

מיותר לציין שהקומבינה הזאת מרגיזה רבים. מצביעי הימין המתון מרגישים, במידה רבה של צדק, שגנבו להם את הבחירות ושנמנעה מהם החלפת שלטון בתרגיל שהוא אולי כשר אבל גם מסריח. מצביעי השמאל מתוסכלים מכך שהממשלה שלהם תקדם מדיניות ימנית וישנו גם חשש שהממשלה לא תחזיק מעמד יותר מחודשים ספורים.

אך יש גם הגיון בתרגיל הפוליטי השוודי. בימים אלו עוסק העולם כולו בנשיא טראמפ ובברקזיט. אלו דוגמאות לניצחון מדיניות בדלנית ולאומנית שעלולה להסתיים באסון. הדרמה הפוליטית השוודית היא אמנם חלק מטירוף המערכות הכללי שהעולם המערבי עובר, אבל היא תגובה ייחודית המהווה מעין פשרה רציונליסטית המחברת כוחות פוליטיים מנוגדים המשתפים פעולה על מנת "לייבש" את הביצה של הימין הקיצוני. אם זה יעבוד, מצביעי ה"שוודים הדמוקרטיים" יתייאשו כשיבינו שהצבעתם הופכת להוצאת קיטור נטולת השפעה פוליטית. אם המהלך ייכשל, כוחו של הימין הקיצוני רק ימשיך לעלות ככל שיענו אותו. ובכל זאת, במבט על הסכנות ועל מצב העניינים העגום בעולם כולו ואולי גם בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, בהחלט יכול להיות שאופציית שיתופי הפעולה המוזרים המבוססים על וויתורים דרמטיים ותרגילים פוליטיים מפוקפקים שווה ניסיון. זה לא שמשהו אחר עוד טוב יותר.