שוודיה באי וודאות פוליטית לאחר הבחירות

בניגוד לדיווחים רבים ברחבי העולם, מפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטיים" דווקא השיגו תוצאה מאכזבת מבחינתם, שני הגושים המרכזיים נמצאים בשוויון והמשא ומתן להקמת ממשלה חדשה עלול להימשך שבועות או חודשים. גם בחירות חוזרות הן תסריט אפשרי. כל הפרטים, כולל הזווית הישראלית והיהודית, כאן בדיווח שלי ב"בהארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6466408 

הבחירות שנערכו ביום ראשון בשוודיה הניבו תוצאות המסבכות את המדינה בדרמה פוליטית שכמותה לא ידעה מעולם. כעת, משספירת הקולות כמעט הסתיימה, ברור שאין לאף אחד מן הגושים הפוליטיים במדינה יתרון מובהק, אין קואליציה טבעית שתוכל להשיג רוב בפרלמנט ואין מועמד מוסכם שיקבל על עצמו את הקמת הממשלה הבאה. בשוודיה של העשורים האחרונים ישנם שני גושים פוליטיים מרכזיים. הראשון הוא הגוש האדום-ירוק המורכב מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) ומפלגת הירוקים. הגוש השני מורכב ממפלגת "המתונים" השמרנית, המפלגה הליברלית, מפלגת המרכז והנוצרים-דמוקרטים. מפלגות מרכז-ימין אלו הקימו בראשית שנות האלפיים ברית פוליטית ששלטה בשוודיה בשנים 2006-2014 אך איבדה את השלטון לפני ארבע שנים לטובת ממשלת מיעוט של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים.

העניינים החלו להסתבך כבר ב-2010 אז הצטרף כוח פוליטי שלישי לפרלמנט השוודי – מפלגת ימין קיצונית ופופוליסטית בשם "השוודים הדמוקרטיים". מפלגה זו, ששורשיה בתנועות ניאו-נאציות, זוכה לתמיכה הולכת וגוברת בשנים האחרונות. כיום היא מתונה יותר מבראשית דרכה אם כי רבים טוענים שהיא עדיין גזענית ואנטישמית וניתן להגדיר אותה כמפלגה לאומנית, שמרנית, יורוסקפטית, אנטי-פמיניסטית ובעיקר כמתנגדת למדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה.

תוצאות הבחירות האחרונות מציבות את שני הגושים המרכזיים בשוויון כמעט מוחלט עם קצת יותר מ-40% תמיכה לכל גוש. השוודים הדמוקרטים עומדים על 17.6% תמיכה והם המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט החדש אך התוצאה הסופית טרם התקבלה מכיוון שקולות המצביעים בשגרירויות בחו"ל וחלק מהקולות שהתקבלו לפני יום הבחירות טרם נספרו (בשוודיה ניתן להצביע במשך כשבועיים וחצי לפני יום הבחירות עצמו). מדובר בסה"כ בכמה עשרות אלפי קולות אך הם עלולים להכריע מי יהיה הגוש הגדול יותר.

ההישג של "השוודים הדמוקרטים" קטן משמעותית מתחזיות מסוימות שזיכו אותם ביותר מ-20% מהקולות, אך כוחם בפרלמנט התחזק ב-4.7%. הישגם בולט במיוחד במחוז הדרומי סקוֹנֶה שם הם השיגו 23.6% תמיכה. מחוז זה כולל את מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה שקלטה אלפי מבקשי מקלט בשנים האחרונות ושהתפרסמה בתקופה זו כעיר שיש בה בעיות חברתיות רבות, פשע מאורגן ותקריות אנטישמיות. במקומות מסוימים בדרום המדינה, ובעיקר באזורים הכפריים, השיגו "השוודים הדמוקרטים" למעלה מ-30% תמיכה.

בעיר הבירה סטוקהולם, ובעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנברג שבמערב המדינה, הישגה של מפלגת הימין הקיצוני קטן משמעותית. בערים אלו היא זכתה לכ-13% תמיכה בלבד. סיפור חשוב נוסף של בחירות אלו הוא החולשה היחסית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הגדולה ביותר בשוודיה במאה השנים האחרונות. גם במקרים הנדירים בהם איבדה המפלגה את השלטון כתוצאה מקואליציה רחבה נגדה היא היתה המפלגה הגדולה ביותר ובד"כ חזרה במהרה לשלטון. גם הפעם הסוציאל-דמוקרטים הם הגדולים ביותר עם מעט יותר מ-28% מהקולות אם כי זו התוצאה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלהם.

הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים בולטת בצפון שוודיה שם באופן מסורתי הם זוכים באחוזי תמיכה אסטרונומיים. הפעם הם זכו בתמיכה של בין 30% ל-40% המהווה ירידה של כ-6%-7% בחלק מהמחוזות הצפוניים. בין השאר נפגע כוחם של הסוציאל-דמוקרטים בקרב חברי האיגודים המקצועיים העוצמתיים של שוודיה שהיוו תמיד את הגרעין הקשה של תומכי המפלגה. ע"פ הערכות שונות גם בבחירות האחרונות הצביעו כ-40% מחברי איגוד עובדי הצווארון הכחול למפלגה הסוציאל-דמוקרטית אך "השוודים הדמוקרטים" זכו גם הם בנתח מכובד מהקולות, מעל-20% ע"פ הערכות.

מיד עם היוודע תוצאות הבחירות הראשוניות דרשו מפלגות המרכז-ימין מראש הממשלה הסוציאל-דמוקרט, סטפן לופבן, להתפטר. לופבן דחה את הדרישה והכריז שהוא ינסה להקים ממשלה למרות השוויון בין הגושים. זהו מצב חדש בפרלמנטריזם השוודי – שתי הדרכים היחידות להקים ממשלה הן דרכים חסרות תקדים. האחת היא הקמת ממשלה משותפת של מפלגות משני צדי המתרס כדי לנטרל את מפלגת הימין הפופוליסטי. השנייה היא הקמת ממשלת ימין המשתפת או לכל הפחות נהנית מתמיכה של הימין הפופוליסטי שעד כה הוחרם באופן מוחלט ע"י שני הגושים. בעוד כשבועיים, לאחר שהתוצאות יהיו סופיות, יתכנס הפרלמנט ויחל תהליך של מינוי ראש-ממשלה. ע"פ השיטה השוודית אמור יו"ר הפרלמנט להעמיד ראשית את ראש-הממשלה המכהן להצבעת אמון ואח"כ להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליו או על מועמד אחר במקרה שהוא לא זוכה לאמון. לאחר מכן אמור ראש-הממשלה להרכיב ממשלה שהפרלמנט יאשר את הרכבה ואת הצעת התקציב שלה.

תוצאות הבחירות עלולות לגרום לכך שלא יהיה אף מועמד שיזכה לתמיכה מספקת ובכל מקרה אחרי ארבעה ניסיונות השוודים יהיו חייבים ללכת לבחירות חדשות. תהליך זה יכול לקחת חודשים והוא חסר תקדים בשוודיה. יעידו על כך כותרות העיתונים ביום שלישי: "כאוס" היתה הכותרת של היומון אקספרסן בעוד היומון דגנס ניהטר הציג על עמוד השער שלו את תמונות מנהיגי שתי המפלגות הגדולות ותחתיהן את הכותרת: "קרב המפסידים".

כשמדובר בקהילה היהודית בשוודיה ובישראלים המתגוררים בה ישנן דעות שונות לגבי תוצאות הבחירות ובעיקר לגבי מפלגת "השוודים הדמוקרטים". "מבט קרוב על מדיניות "השוודים הדמוקרטים" מגלה שהיא תגרום לכך שחיים יהודיים יהיו בלתי אפשריים באופן מעשי בשוודיה",  כתב אהרון וורשטנדיג, יו"ר הקהילה היהודית, כמה ימים לפני הבחירות במאמר דעה ביומון דאגנס אינדוסטרי, "המפלגה רוצה, למשל, לאסור על קיום ברית מילה ולהוציא מחוץ לחוק ייבוא של בשר כשר". עמדתו של וורשטנדיג איננה חדשה ובעבר הוא טען מספר פעמים ש"השוודים הדמוקרטים" היא "ללא ספק מפלגה אנטי-יהודית". עמדה זו נפוצה בקרב יהודים וישראלים רבים בעיקר בגלל התבטאויות אנטישמיות של בכירים במפלגה ויוזמות שונות שהם מציעים כגון ביטול האפשרות להחזיק בשתי אזרחויות.

עומר רוזנבאום, ישראלי תושב סטוקהולם, אומר שישנו אמנם חשש מהקצנה בחברה ביחס ליהודים אך הוא איננו מודאג. "כרגע "השוודים הדמוקרטים" מצניעים את האנטישמיות שלהם ומתרכזים בעיקר במהגרים מהמזרח התיכון", הוא אומר, "באופן אישי אני לא מתרשם שמדובר במפלגה עם מנהיגים כריזמטיים שיסחפו המונים לפוגרומים נגד יהודים. כמו שזה נראה כרגע אף אחד לא רוצה לנהל איתם מו"מ מה שאומר שצפויות להם 4 שנים קשות באופוזיציה". רוזנבאום מוסיף שהסוציאל-דמוקרטים עשו עבודה יחסית טובה בקדנציה האחרונה למרות שטיפול לקוי בהגירה, בפשיעה ובמערכת הרפואית דחף את תומכיהם לזרועות מפלגת הימין. "עם זאת, ראש הממשלה, סטפן לופבן, הוא פוליטיקאי בחסד", הוא מסכם, "הוא כמו חתול עם 9 נשמות".

אמנון ישראלי, גם הוא תושב סטוקהולם אומר שההתעלמות הממסדית מ"השוודים הדמוקרטים" היא זו שגרמה לעליה בכוחם. "כשהעיתונות והמדיה החברתית חשפו תופעות כמו עליה במספר מקרי האונס הקבוצתי, מעשי הרצח וכל מה שבא עם הגירת הענק של 2015-2017, כל מי שהתלונן כונה גזען. זה מה שקרה בארה"ב כשהמעיטו מערכו של טראמפ והוא הצליח בכל זאת כי אנשים אוהבים את האנדרדוג". איתי פרידמן, ישראלי המתגורר בסטלרהולמן מוסיף: "השוודים מאסו בשמאל. צריך לומר את האמת – אוזלת היד של מפלגות השמאל היא ש"המליכה" את הימין הקיצוני. אין יותר מקום בעולמנו למדיניות סוציאלית נדיבה ופזרנית. מצד אחד שוודיה זקוקה למהגרים ככוח עבודה, אבל היא חייבת גם להציב דרישות של אינטגרציה ובכך נכשלה ממשלת השמאל בגדול". קרן סוונסון, ישראלית המתגוררת בעיר סודרטליה, מפרשת את תוצאות הבחירות דווקא כחולשה של "השוודים הדמוקרטים" שציפו לתמיכה גדולה יותר. "מה שקרה זה ששאר המפלגות החליטו להתאים את עצמן לקהל ולדבר באופן יותר פתוח על הגבלת מספר המהגרים ועל הצורך לדרוש מהמהגרים להתאים את עצמם לשוודיה ולא להפך. מה שרוב המפלגות אומרות היום זה מה ש"השוודים הדמוקרטים" אמרו לפני ארבע שנים וזה גרם לצמצום התמיכה בהם".

מודעות פרסומת

לא רק שוויון מגדרי: המפלגה הפמיניסטית בשוודיה מתייצבת מול הלאומנים

כמו כל דבר הקשור במפלגת "היוזמה הפמיניסטית" גם נאום הבחירות של ראשת המפלגה, גודרון שימן, היה לא שגרתי: "אנחנו צריכים להשקיע בגני ילדים, בחדרי לידה ובחינוך מיוחד", היא אמרה לתומכיה, "אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה".  מפלגת "היוזמה הפמיניסטית מציבה את עצמה מעבר לסקלה של ימין ושמאל ומעבר למאבק בין הימין הפופוליסטי, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים. האם היא תצליח לעבור את אחוז החסימה והאם בשקט בשקט מובילה המפלגה השוודית הקטנטנה תנועה עולמית מהפכנית?

"פורסם ב"הארץ: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6455748

הבחירות שיתקיימו ב-9 בספטמבר בשוודיה הן מהדרמטיות שנערכו במדינה במאה שנה האחרונות. חולשתה יוצאת הדופן של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ועליית כוחה של המפלגה הימנית-פופוליסטית המקומית, "השוודים הדמוקרטיים", מאיימות להפר את האיזונים המקובלים של הפרלמנטריזם השוודי והממסד הפוליטי במדינה שרוי באי וודאות לקראת המגעים להקמת ממשלה ביום שלאחר הבחירות. אך לצד הדרמה המרכזית, בשולי המפה הפוליטית השוודית, יש דרמה נוספת. פעיליה ופעילותיה של מפלגה קטנה ומהפכנית בשם "היוזמה הפמיניסטית" מקווים להפתיע את כולם ולעבור את אחוז החסימה ובכך ליצור היסטוריה מקומית ובינלאומית. זוהי מפלגה שבמרכז מצעה ופעילותה עומדים רעיונות פמיניסטיים והשקפה הרואה את העולם (וגם מנסה לתקן אותו) דרך משקפיים פמיניסטיות.

בבחירות הקודמות המפלגה זכתה לתמיכה של 3.1% כאשר אחוז החסימה הוא 4% אך זה לא היה כישלון מוחלט היות ונציגי המפלגה הצליחו להיבחר ל-13 רשויות מקומיות בשוודיה. ב-2016 נרשמה הצלחה נוספת כאשר נציגת המפלגה נבחרה לפרלמנט האירופי. כעת, למרות שהסקרים לא מנבאים למפלגה הצלחה בבחירות הכלליות דוברי המפלגה טוענים שבהחלט תיתכן הפתעה. אך ההצלחה בקלפיות איננה חזות הכל כשמדובר ב"יוזמה הפמיניסטית". בעוד שמפלגות דומות הן תופעה שולית למדי במדינות אחרות באירופה, בשוודיה המפלגה הפמיניסטית מצליחה להשפיע על השיח הציבורי כבר שנים לא מעטות ויש הטוענים שזוהי רק ההתחלה.

המפלגה הוקמה ב-2005 ע"י גודרון שימן, פוליטיקאית וותיקה ומנוסה ואושיית תרבות מוכרת בשוודיה. שימן הנהיגה בעבר את מפלגת השמאל במדינה אך עזבה אותה בעקבות פרשת עבירות מס בה היתה מעורבת. לאחר תקופה קצרה של פעילות ללא בית פוליטי היא הודיעה על ייסודה של מפלגה חדשה שמיד עוררה עניין רב. עיון במצע המפלגה אמנם מציב אותה בצד שמאל של המפה הפוליטית אך כבר מתחילת דרכה היא הגדירה את עצמה כמפלגה רדיקלית הנמצאת מעבר לסקלה המוכרת של ימין ושמאל. שימן, מנהיגת המפלגה, היא פוליטיקאית כריזמטית המעוררת רגשות עזים בקרב תומכיה ומתנגדיה והיא יודעת להעביר מסרים גם בדרכים לא קונבנציונאליות. בנאום ב-2002 היא עוררה מהומה כשהשוותה בין דיכוי הנשים באפגניסטן של הטליבן לזה הקיים בשוודיה, ב-2010 היא העלתה באש 100,000 כתר שוודי (כ-11,000 דולר) כדי להעלות למודעות את פערי השכר בין גברים לנשים, באותה שנה היא גם השתתפה בתחרות ריקודים טלוויזיונית שם היא ביקרה את החלוקה המגדרית של תפקידי הריקוד. שימן ידועה גם כמי שחושפת ברבים את חייה האישיים, בעבר היא דיברה בגלוי על האלכוהוליזם שלה ואפילו צולמה ע"י בעלה לשעבר, במאי קולנוע במקצועו, כשהיא יולדת את בנם הבכור. הסרט יצא לאור ב-1979 והוא ישיר, חושפני ואיננו מסתיר דבר.

בשבועות האחרונים נמצאת שימן במסע בחירות אינטנסיבי. היא מבקרת בעשרות חוגי בית (אותם מכנים במפלגה Home Party), היא נואמת בכיכרות בכל רחבי המדינה ומשתתפת באספות פעילים ובהפגנות. באירועים אלו היא כוכבת רוק. רבים עומדים בתור להצטלם איתה ולקבל את חתימתה. פעילות ההסברה של המפלגה היא פעילות שטח אינטנסיבית, היא מבוססת על שיחות ומפגשים אישיים, אין לה תקציב לקמפיין לאומי גדול והיא אינה מסתפקת בקמפיין אינטרנטי של סטטוסים בפייסבוק ובטוויטר. זוהי מערכה לא פשוטה בעבור "היוזמה הפמיניסטית". שימן חייבת לעבוד קשה על מנת לשכנע בוחרים ובוחרות פוטנציאליים שהיא הדבר האמיתי היות וכמעט כל המפלגות השוודיות הממסדיות טוענות שהן פמיניסטיות, הממשלה מגדירה את עצמה כממשלה פמיניסטית ואפילו שרת החוץ הסוציאל-דמוקרטית מקדמת מדיניות שהיא מכנה מדיניות חוץ פמיניסטית.

"המפלגות האחרות הן פמיניסטיות במילים", אומרת שימן בראיון ל"הארץ", "ב-2014, מתוך פחד שאנחנו נכנס לפרלמנט, הן התחילו לקרוא לעצמן פמיניסטיות בלי שחבריהן אפילו ידעו שהם כאלה. הממשלה אולי קוראת לעצמה פמיניסטית אבל זה לא ניכר במדיניות שלה והיא לא עשתה דבר ממה שצריך לעשות בשביל להשיג מטרות פמיניסטיות". ע"פ שימן הפמיניזם של המפלגות השוודיות הממסדיות הוא אופורטוניסטי. כשהן ראו במפלגתה איום הן נהיו פמיניסטיות אבל שנה מאוחר יותר, כשהאיום הגיע ממפלגת הימין הפופוליסטי, נהיו כולם לאומנים והתחילו לדבר על אהבתם לשוודיה ולהתחרות למי יש דגלים גדולים יותר. "כשאנחנו ניכנס לפרלמנט", אומרת שימן בביטחון, "אנחנו נקדם פעילות פמיניסטית אמיתית, אנחנו נחליש את מפלגות המרכז-ימין ונקטין את האפשרות של הימין הלאומני לסחוט את המפלגות האחרות. הקואליציה שלנו תהיה ירוקה-אדומה-ורודה (סוציאל-דמוקרטים, ירוקים ופמיניסטים)".

למרות ששימן היא הדמות הידועה ביותר במפלגה, זו איננה מפלגה הסובבת סביב אדם אחד. מאז ייסודה הנהיגו אותה, במקביל לשימן, 7 נשים וגבר אחד, יש בה כמה אלפי חברים, מנגנון מפלגתי, תנועת נוער, מוסדות פעילים וחבורה צעירה ואנרגטית של תומכים, פעילים ומועמדים שחלקם אף הקימו מעין פרלמנט צללים והם כעת מועמדים בבחירות המקומיות והארציות.

אחד מהם הוא לואיס לינאו, בן 42 מסטוקהולם, ששימש כיו"ר ארגון בשם "גברים בעד שיווין" ונמצא במקום הרביעי ברשימה הארצית של המפלגה. לינאו עסק במשך שנים רבות בחינוך מיני לבני-נוער והוא אומר שהוא מחויב למאבק בתרבות הגברית המצ'ואיסטית שמתבטאת לדבריו ב"נורמות גבריות רעילות". "הפמיניזם שלנו הוא של שוויון חברתי ומלחמה בגזענות", הוא אומר, "אנחנו לא רוצים לשבור רק את יחסי ההיררכיה ומבני הכוח המגדריים, אלא גם את אלו הדתיים והגזעיים. בנוסף, אנחנו רוצים לעצור את האפליה של קבוצות מקופחות נוספות כמו אנשי הפריפריה והלהט"בים. יש ממדים רבים של מבני כוח שאנחנו מדברים עליהם והם כולם מצטלבים". ע'"פ לינאו יש לגברים, ללבנים ולהטרוסקסואלים כוח רב יותר מחברי קבוצות אחרות. ה"יוזמה הפמיניסטית" לדבריו משנה את מבני הכוח האלו, היא מחזקת את זכויות האדם ונלחמת בלאומנות. "עצם ההתמקדות במבני כוח משנה אותם", הוא אומר, "עצם הדיבור על היררכיות ועל האלימות הנובעת מהן גורם לשינוי".

דוגמא טובה למדיניות של "היוזמה הפמיניסטית" היא נושא האלימות נגד נשים והקשר שלו להגירה. לינאו מודע לכך שיש טענה שקליטת ההגירה בשוודיה, שמפלגתו תומכת בה, הגדילה את מספר מקרי האלימות נגד נשים אבל הוא מתנגד למסקנות שבד"כ מוסקות מהתופעה. "העניין המרכזי באונס ואלימות מינית", אומר לינאו, "הוא התנהגות גברית. יכול להיות שאחוז גבוה של העבריינים הם מהגרים אבל הנקודה החשובה היא לא אחוז המהגרים אלא אחוז הגברים. כמעט מאה אחוז ממעשי האונס מבוצעים על ידם. אם רוצים למנוע אלימות מינית צריך לעבוד עם גברים ועם נורמות גבריות, עם איך שגברים רואים מיניות, עם ההבדלים בצורה שאנחנו תופסים מיניות של גברים ונשים. הנורמות הגבריות דומות בצ'ילה, באוקראינה, באפגניסטן ובשוודיה אך הן מתבטאות אחרת. צריך לדבר על מערכות יחסים, על המשפחה ועל תרבות. בשוודיה, למשל, בניגוד למקומות אחרים, זה לא חוקי לאנוס את אשתך והתרבות הזו יכולה להשפיע לטובה על אנשים שמגיעים מתרבויות אחרות. אני מאמין בשינוי הזה".

ביקור באירועי הבחירות של המפלגה והאזנה לטקסטים של הנאומים חושפים רעיונות רדיקליים נוספים. בכנס מפלגתי ב-Vällingby שבמערב סטוקהולם, בין הבלונים הוורודים, קריאות התמיכה וכרזות הבחירות, דיברו המועמדים על מדיניות תקציבית מרחיבה, על הורדת גיל ההצבעה ל-16, על נדיבות בקליטת מבקשי מקלט, על הזכות לאיחוד משפחות של פליטים, על המאבק במיליטריזם ועל אהבה ככוח המרכזי שעומד בבסיס מדיניות המפלגה. "אנחנו לא צריכים עוד טנקים ותותחים בגוטלנד (האי הגדול בשוודיה, ד.ס)", אמרה גודרון שימן בפני קהל הבית שלה, "אנחנו צריכים להשקיע בגני הילדים, בחדרי הלידה ובחינוך המיוחד. אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה".

בראיון עמה סיפרה שימן על תחילתה של תנועה עולמית. "יש לנו קשר עם קבוצות פמיניסטיות ופעילי זכויות אדם במדינות רבות והעבודה שאנחנו עושות בשוודיה נותנת השראה לרבים". שימן מספרת שהיא מקדמת את הקמתן של מפלגות פמיניסטיות נוספות שיתמודדו בבחירות לפרלמנט האירופי בשנה הבאה. "יש לנו כבר מפלגות "יוזמה פמיניסטית" בנורבגיה, פינלנד, דנמרק, פולין, גרמניה, ספרד, אנגליה וקרואטיה. המפלגה השוודית היא הראשונה והגדולה ביותר, היא המודל לאחרות ואנחנו עובדות על עוד מפלגות פמיניסטיות שיקומו כתשובה ללאומנות המתעצמת ביבשת". שימן מספרת גם על קשרים לארגונים אמריקאים כמו Black Lives Matter, על כנסים בינלאומיים שכבר התקיימו בבריסל ובמאלמו ועל נוספים שיתקיימו לקראת סוף השנה בניסיון ליצור אג'נדה פמיניסטית משותפת לקראת הבחירות בפרלמנט האירופי. קשה עדיין לדעת אם מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" תעמוד בליבה של תנועה פוליטית עולמית כפי ששימן טוענת אך הבחירות הקרובות בשוודיה תהיינה מבחן כוח חשוב בעבורה. הצלחה בהן תפתח בפני המפלגה דלתות רבות. כישלון, לעומת זאת, עלול להעמיד בפניה בעיה קשה. שימן וחבריה לא מתכוונים להתייאש בכל מקרה. "אחרי הבחירות כאן בשוודיה ננוח שבוע", היא אומרת, "ואח"כ נמשיך לאיחוד האירופי כולו".

הזווית הישראלית

בתחום מדיניות החוץ תומכת מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" בפרויקט Ship To Gaza. בהודעה שהיא פרסמה השנה היא מדברת על התנגדותה להתנחלויות, לכיבוש ולפגיעה בזכויות האדם בעזה. "החומה, המצור, הדיכוי הצבאי והפיקוח הדומה לאפרטהייד, יחד עם החלטת ארה"ב להכיר בירושלים כבירת ישראל הן פגיעה בזכויות אדם" כך ע"פ הודעת המפלגה. כל אלו, ע"פ "היוזמה הפמיניסטית" מצדיקות את המשטים לעזה שהן "צורת התנגדות לא אלימה נגד "המצור הלא חוקי". אחת ממועמדות המפלגה, אולדוז ג'בידי, שחקנית בת 38 מסטוקהולם, אף השתתפה באחד המשטים והתבטאה בצורה שערורייתית בראיון לעיתון המפלגה. ג'בידי אמרה שהיא חולמת על פתרון לסכסוך שבו היהודים יעברו לארה"ב והפלסטינים יוכלו "לחיות בשלום ולבנות את הארץ שהיתה פעם שלהם". המפלגה גינתה מיד את הדברים והסירה את מועמדותה של ג'בידי. "עמדתנו ברורה", אומרת ראשת המפלגה, גודרון שימן, "אנחנו בעד פתרון שתי המדינות ובעד סיום המצור". ע"פ שימן אין במפלגה בעיית אנטישמיות אך מכיוון שאנטישמיות, גזענות וסקסיזם הן חלק מהחברה המודרנית המפלגה לוקחת מאוד ברצינות את המאבק בתופעות אלו ויוזמת קבוצות למידה בנושא. "צריך להכיר בקיומן של גזענות, אנטישמיות וסקסיזם", היא אומרת, "צריך להגיב להן ולהיאבק בהן".

הבחירות בשוודיה והזווית הישראלית

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6435885

שוודיה איננה מסוג המדינות המייצרות חדשות דרמטיות לעיתים קרובות. הפוליטיקה הפנימית שלה מעניינת את תושביה בלבד ואם כבר יוצאת ממנה כותרת בינלאומית היא בד"כ קשורה למדיניות החוץ שלה ולהגירה אליה. בימים האחרונים, עם זאת, פרשנים פוליטיים ברחבי העולם מביטים לעבר סטוקהולם ומנסים להבין את משמעות הבחירות שיערכו במדינה בתשעה בספטמבר. על מנת להבין מדוע הבחירות במדינה הסקנדינבית בת עשרת מיליון התושבים חשובות בהקשר כלל-אירופי יש לזכור את שתי המגמות השולטות ביבשת בשנים האחרונות. הראשונה היא התחזקותו הדרמטית של הימין הפופוליסטי המתבטא בהתחזקותן של מפלגות דוגמת ה-AFD בגרמניה, מפלגת החירות ההולנדית והמפלגות השולטות בפולין ובהונגריה. השנייה היא היחלשותן ולעיתים אף התרסקותן של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות דוגמת ה-SPD בגרמניה והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.

ניצנים של מגמות אלו נראים אמנם גם בשוודיה, אך נכון להיום אלו רק ניצנים. הקדנציה האחרונה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית היתה אמנם רצופת משברים אך שלא כמו אחיותיה באיטליה, בריטניה והמדינות הנורדיות השכנות, היא עדיין מחזיקה בשלטון ולמעשה לא הפסידה בבחירות מאז 1917. גם במקרים הנדירים שהיא איבדה את השלטון כתוצאה מקואליציה פרלמנטרית רחבה נגדה, היא עדיין היתה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט והיא שבה לשלטון במהרה.

גם במה שנוגע להתחזקות הימין הפופוליסטי שוודיה שונה משכנותיה. פועלת בה אמנם מפלגת ימין פופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים", וזו אכן מתחזקת בשנים האחרונות אך עד עתה היא נוטרלה ביעילות ע"י הסכמה רחבה בין שאר המפלגות שסירבו לשתף איתה פעולה. ה"שוודים הדמוקרטיים" החלו את דרכם בסוף שנות השמונים כמפלגת ימין קיצוני בעלת מאפיינים ניאו-נאציים אך עם השנים המפלגה התמסדה והתמתנה במידת מה. מאז שעברה לראשונה את אחוז החסימה ב-2010 היא רק מתחזקת, אם כי סירובו של הממסד הפוליטי בשוודיה לצרף אותה לקואליציה גרם לכך שנמנעה ממנה השפעה פוליטית ממשית.

כעת כל זה עלול להשתנות. חלק מהסקרים מראים ש"השוודים הדמוקרטים" יזכו ביותר מ-20 אחוז תמיכה בעוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תזכה כנראה בתוצאה הגרועה ביותר שלה במאה השנים האחרונות. אם זה יהיה המצב עלולות מפלגות הימין המתון לאפשר לימין הקיצוני לקחת לראשונה חלק בשלטון או אפילו להשתלט עליו ושוודיה עלולה להיות הלְבֵנָה האחרונה שנופלת מהחומה של הסֵדֶר הפוסט-מלחמתי במערב אירופה. כלומר, זה עלול להיות סופו המעשי של עידן מדינות הרווחה הדמוקרטיות הפתוחות להגירה, שחיות בשלום ובשיתוף פעולה זו לצד זו ומקדמות ערכים הומניסטיים ואוניברסליים. מצב זה כבר לא יהיה בבחינת חדשות מקומיות ממדינה נידחת. זהו כבר אירוע היסטורי. אם, לעומת זאת, הסוקרים טועים והציבור השוודי יבחר בכוחות הפוליטיים המסורתיים, שוודיה תהיה למדינה שבה נעצר הסחף. במקרה כזה, היא תהווה דוגמא למדינות אחרות ותהיה אולי השראה לשינוי מגמה ביבשת.

התחזקות הימין הקיצוני השוודי הוא בחזקת פיתוי גדול לישראלים רבים. אלו מקווים שבניגוד לשלטון השוודי הנוכחי, המבקר את ישראל ומעניק תמיכה בינלאומית לפלסטינים, שלטון הימין החדש יעניק תמיכה בלתי מסויגת בישראל. זוהי גישה מובנת אך היא מוטעית.

ראשית, מבחינה היסטורית יש משמעות לכך שתנועות הימין החדש האירופי נטועות עמוק בקרקע אנטישמית וניאו-נאצית. גם אם כיום מפלגות כמו "השוודים הדמוקרטיים" ומנהיגים דוגמת ויקטור אורבן מסמנים את האסלאם, ולא את היהדות והציונות, כאויב הראשי, אין שום ערובה לכך שהתקרבותם לישראל איננה מבוססת על אינטרס זמני. מדובר בתנועות בעלות עבר של צלבי קרס והווה של קשרים ונאמנויות לבעלי-הון, פוליטיקאים ואנשי רוח המונעים מאינטרסים ואידאולוגיות הצופנות סכנות רבות לישראל וליהודי העולם. כל עוד השותפות בין ישראל לימין האירופי החדש מבוססת על הקרקע הרעועה של שנאת ערבים ומלחמה באליטות תקשורתיות ומשפטיות ולא על שותפות ערכית, כלכלית ותרבותית עמוקה אין להתפלא שהידידות והקִרבה הופכות לעיתים להצבעות נגד ישראל באו"ם, לקמפיינים אנטישמיים וללגיטימציה של הכחשת שואה.

אך זה לא רק עניין של אנטישמיות ושנאת ישראל שהרי זו קיימת גם בשמאל האירופי המוציא מתוכו לעיתים מנהיגים תומכי טרור איסלמיסטי ומפיצי תאוריות קונספירציה אנטישמיות. ממש כמו שמרבית השמאל השוודי איננו אנטי ישראלי כך גם מרבית מצביעי "השוודים הדמוקרטים" אינם אנטישמיים. הם פשוט מצביעים נגד הממסד שלטענתם הפקיר אותם וזאת זכותם. עם זאת, ישראלים המחפשים שותפים באירופה יצטרכו לקחת בחשבון שהימין הלאומני משנה את אירופה. הוא מקים בה משטרים אנטי-ליברלים, בדלנים ויורו-סקפטים, הוא בונה סביבה חומות ומדלל את רוחה. במצב זה יתקשו תעשיינים ישראלים לייצא לאירופה, תיירים ישראלים יתקשו לטייל בה ולאנשי המדע, המחקר והאומנות יהיה פחות מה לחפש בה. גם אם תמיכת אירופה החדשה בישראל תהיה איתנה היא לא תואיל לישראלים התומכים בדמוקרטיה, זכויות אדם, סולידריות וחתירה לשלום. לאלו תואיל הרבה יותר תמיכתה של אירופה בה שולטים ערכים אלו בפועל, גם אם תמיכה זו מציגה לעיתים תביעות, דרישות וביקורת.

תנועת מאלמו והולדתו של הימין האירופי החדש

בימים שבהם פושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאי המאסר שלהם בנירנברג והעולם הבטיח ש"לעולם לא עוד", רשת סודית . שמרכזה היה בדרום שוודיה דאגה לכך שתורת הגזע הלבן תמשיך לחיות. באמצעות יצירת היסטוריה אלטרנטיבית, ומוסר הפוך לזה שנוצר במוסדות הבינלאומיים החדשים הוא יצר שפה חדשה המהווה עד היום את הבסיס לימין העולמי החדש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5203663

ביום-כיפור האחרון קיימה "תנועת ההתנגדות הנורדית", תנועה ניאו-נאצית שוודית, מצעד בהשתתפות מאות תומכים בעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנבורג. ע"פ התקשורת השוודית, התנועה, שיש לה נוכחות גם במדינות נורדיות אחרות, מתחזקת בחודשים האחרונים ויש עדויות לכך שזוהי מגמה כלל אירופית. במקביל להתחזקות הניאו-נאצים השוודים נרשמת ברחבי היבשת עליה בתמיכה בתנועות ימין קיצוני מכל הסוגים. חלק מהתנועות משתתפות במערכת הפרלמנטרית, אחרות עוסקות בעיקר בהפצת האידיאולוגיה שלהן באמצעי תקשורת חלופיים ובשוליים יש גם ארגונים הנוקטים בפעולות אלימות. זוהי איננה תופעה אירופאית בלבד. רבים מתומכי עליונות הגזע הלבן והלאומנים של אירופה מתחברים בימים אלו לאנשי תנועת הימין האלטרנטיבי (Alt Right) האמריקאי ויוצרים גוש פוליטי שמאיים לא רק על תומכי הרב-תרבותיות, הסוציאליסטים, הפמיניסטים והירוקים משמאל אלא גם על השמרנים והליברלים מימין. אחד המרכזים של הימין האירופי החדש נמצא דווקא בשוודיה, מדינה המוכרת בזכות רמה גבוהה של סולידריות ושוויון חברתי והמקדמת מדיניות המדגישה ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ונדיבות כלפי מבקשי מקלט.

עובדה זו היא אולי מפתיעה אך היא איננה חדשה. מאז אמצע המאה הקודמת פעלו בשוודיה עשרות תנועות באזור הרעיוני שממוסוליני וימינה. בעוד שהממסד הפוליטי עסוק ביצירת מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית וקידום ערכים אוניברסליים, בשולי החברה הסקנדינבית פועלות כבר שנים רבות מפלגות ימין קיצוני, תנועות ניאו-נאציות וקבוצות שוליים שונות החל מחבורות של סקינהדס, עבור בהוצאות לאור של פרסומים אנטישמיים ועד להקות רוק כבד וקבוצות בעלי אמונות פגניות המפיצות מסרים לאומניים ואנטי-ממסדיים.

את הסיבות למרכזיותה של שוודיה בסצנת הימין הקיצוני האירופי חקרה העיתונאית והסופרת השוודית אליזבת' אוסברינק, שספרה "1947 – היכן שעכשיו מתחיל" התפרסם בשוודיה בשנה שעברה. בספרה עוקבת אוסברינק אחר דמויות מפתח שעיצבו את אירופה הפוסט מלחמתית ומספרת על התהוותו של הסדר העולמי החדש. אחת הדמויות המסקרנות שאוסברינק עוסקת בה היא דמותו של מנהיג התנועה הפשיסטית השוודית, פר אנגדאהל (1909-1994). "אנגדאהל היה איש אינטליגנטי ומודרני מאוד. הוא היה פעיל פשיסטי בזמן המלחמה ולאחר שהמלחמה הסתיימה הוא הבין שהוא חייב לשנות את דרכיו על מנת שהרעיונות הפשיסטיים והנאציים לא ימותו", היא מספרת, "כבר ב-1945 הוא חיבר בין שרידי תנועות פשיסטיות ונאציות מכל אירופה. הוא יצר קשר עם הפשיסטים של אוסוולד מוסלי מאנגליה, עם הפשיסטים הצרפתים, הנאצים השוויצרים ונאמני היטלר בגרמניה. הוא היה בקשר קרוב עם ה-MSI, התנועה שהמשיכה את דרכו של מוסוליני באיטליה, הוא ייסד בעצמו מפלגה נאצית דנית וברשת שלו היו גם נאצים מנורבגיה ומהולנד וממשיכי דרכה של מפלגת צלב-החץ מהונגריה. כל אלו חברו לרשת סודית שמרכזה היה בעיר מאלמו, עיר מגוריו של אנגדאהל". לימים תקרא הרשת שאנגדאהל הקים "תנועת מאלמו" והיא תהיה מרכזית בשיקום הימין הקיצוני האירופי ביותר מבחינה אחת.

ראשית, ע"פ אוסברינק, אנגדאהל ייסד נתיב בריחה לנאצים מכל רחבי היבשת. הנתיב עבר דרך צפון גרמניה ודנמרק והוביל למאלמו. אנגדאהל החביא את הנאצים שהבריח במחבואים שונים בדרום שוודיה ומשם שלח אותם באוניות מגוטנבורג לדרום אמריקה וגם חזרה למערב גרמניה שם שחררו השלטונות האמריקאים מאות אנשי אס.אס כל יום מפני שלא יכלו לעמוד בהוצאות ובעומס של המאסרים. אנגדאהל טען שהוא "הציל" בדרך זו כ-4,000 נאצים. אחד האנשים המעניינים ביותר שאנגדאהל טיפל בהם במסגרת תכנית הבריחה שלו היה יוהאן פון ליר (1902-1965) שהיה יד ימינו של גבלס ואחד האידאולוגים הראשיים של הרייך השלישי. "פון ליר הגיע למאלמו ב-1947 ואז הוא נעלם", מספרת אוסברינק, "אף אחד לא יודע בדיוק איך אבל לבסוף הוא הגיע לבואנוס-איירס שם הוא ערך עיתון שהפך לערוץ קשר בין הנאצים באירופה לאלו שהתמקמו באמריקה הלטינית. פון ליר עצמו הועבר מאוחר יותר למצרים בחסות המופתי של ירושלים איתו היו לו קשרים קרובים. לימים הוא התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין כמחווה לשותפו והפך לראש מערך התעמולה "הישראלית" של נאצר".

הקשר האדוק בין נאצים כמו פון ליר לתנועה הלאומית הפלסטינית הוא אחד הסיפורים הקושרים את הימין האירופי של שנות הארבעים והחמישים לדרמות פוליטיות בנות זמננו. אבל הקשר הוא עמוק יותר. "אנגדאהל ייסד רשת של לאומנות בינלאומית", אומרת אוסברינק ומסבירה, "עד אז הלאומנות היתה מקומית. אנגדאהל הפך אותה לתנועה בינלאומית. ב-1950 התקיים הכנס הראשון של הרשת ברומא ואנגדאהל, שלימד את עצמו איטלקית לטובת האירוע, נאם שם וכתב את האמנה של הרשת העוסקת בעתידה של אירופה. הרעיון המרכזי היה שאירופה היא יבשת לבנה, ללא אלמנטים זרים (יהודים ושחורים) וללא דמוקרטיה שהיא משטר נשי וחלש. הרשת רצתה שלטון אוטוקרטי, גברי וחזק וחבריה האמינו שאירופה צריכה לחיות ממה שהקולוניות שלה ייצרו. הגרעין המרכזי של הרעיונות של הרשת מזכיר מאוד רעיונות שהימין הקיצוני של היום מקדם כמו התיאוריות בדבר ההשתלטות המוסלמית על העולם והרעיונות המופיעים במניפסט של אנדרס ברייויק (הטרוריסט הנורבגי שרצח 77 בני אדם ב-2011, ד.ס). אחרי רומא הגיע הכינוס במאלמו ב-1951 בו נולדה למעשה תנועת מאלמו ואנגדאהל, אחד מארבעת מנהיגיה, מונה למעין מזכיר בינ"ל. בכנס במאלמו נוסד גם מגזין התנועה שהעביר את הרעיונות שלה במורד הדורות ונערך ע"י שני קציני וואפן אס.אס לשעבר. במגזין כתבו נאצים מהדור הישן אך מאוחר יותר השתלב גם דור חדש של כותבים. בין השאר היה שם כותב צרפתי צעיר בשם ז'אן מרין לה-פן".

כך הפכה שוודיה לזירת ההתחדשות של רעיונות נאציים ופשיסטיים אחרי שאלו שהגו אותם הובסו בידי בעלות הברית במלחמה. בימים שפושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאיהם בנירנברג והעולם כולו חזה בתוצאותיו של הנאציזם והבטיח ש"לעולם לא עוד", היו מי שדאגו לכך שהרעיון הנאצי לא ימות עם הוגיו. בשוודיה ובשולי החברה האירופית החל להתגבש כבר בשנות החמישים ימין חדש שעיצב לעצמו היסטוריה אלטרנטיבית ומוסר הפוך לזה שעוצב במוסדות הבינלאומיים הטריים. "אחד המנהיגים של תנועת מאלמו היה הפשיסט הצרפתי, מוריס בארדש (1907-1998) שפרסם ספר שהיווה את הבסיס לרביזיוניזם ולכל הטיעונים שמכחישי שואה משתמשים בהם עד היום", מספרת אוסברינק, "בארדש ואנגדאהל הבינו דבר חשוב – המילה "גזע" כבר איננה ניתנת לשימוש אחרי רצח-העם של מלה"ע השנייה. לכן הם החליפו אותה במילה "תרבות". הרעיונות הם אותם הרעיונות אך כשמשתמשים במילה "תרבות" ולא במילה "גזע" אפשר לדבר על "התרבות שלי והתרבות שלך ואיך שתי התרבויות לא יכולות לחיות יחד", מה שכבר אי אפשר היה לעשות עם המילה גזע. אנגדאהל יצר שפה חדשה. זוהי גזענות בלי המילה גזע. בפתק שבארדש כתב בשנות השישים נכתב שזהו שינוי חשוב כי כך תנועות ימין יכולות להציע רעיונות גזעניים ולקרוא לעצמן אנטי-גזעניות".

אוסברינק מוסיפה שכמה שנים אחרי ייסודה של תנועת מאלמו היו כאלו שעזבו אותה על רקע פשרנותה ועמעום המסרים שלה. הפורשים היו אלו שהוציאו מתוכם למעשה את תנועות עליונות הגזע הלבן האירופי. אלו שנותרו בתנועה, לעומת זאת, הניחו את יסודות הימין הקיצוני הנמצא היום בתוך המערכת הפרלמנטרית. "ישנן השפעות רבות בהתפתחות הימין האירופי מאז אנגדאהל", אומרת אוסברינק, "בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הם הושפעו דווקא מהשמאל הביקורתי כלפי ארה"ב והקולוניאליזם ובשנות ה-90 הם הושפעו מנאצים אמריקאים שייבאו למשל את תיאוריית ZOG  הטוענת שמותר לנהוג באלימות כלפי שוטרים ונציגי השלטון כי הממסד הפוליטי הוא שליח של הציונות (Zionist Occupation Government, תיאוריית קונספירציה אנטישמית שהתפתחה בארה"ב בשנות ה-70, ד.ס). אלו כבר לא רעיונותיו של אנגדאהל ועמיתיו. תפקידו המרכזי של אנגדאהל היה בהשארת הרעיונות והתנועות הנאציות בחיים עד שהדור הבא, שחשב שהם קצת מיושנים ולא אגרסיביים מספיק, עדכן והקצין אותם".

כיצד קרה שדווקא שוודיה, מדינה שולית יחסית שאפילו לא השתתפה במלחמה, הפכה לבסיס חשוב כל כך לימין האירופי הפוסט מלחמתי? לאוסברינק יש הסברים שונים. בין השאר משחקות תפקיד העובדה ששוודיה לא נכבשה ולא ספגה את התוצאות הרות האסון של הנאציזם והעובדה שאנגדאהל, המנהיג הפשיסטי השוודי, היה מנהיג בעל כישורים רבים. מבחינה היסטורית מציינת אוסברינק גם את הפחד השוודי המסורתי מפני הרוסים ואת היחס הבעייתי בשוודיה כלפי היהודים שסבלו מקיפוח ואפליה במשך שנים רבות. מעבר לכך היה קשר עמוק בין האליטות השוודיות לגרמניה הנאצית (כולל משפחת המלוכה ומשפחות בעלי-הון כמו משפחת וולנברג). אחת הדוגמאות לכך היא סוד שחשפה אוסברינק עצמה בספר קודם שכתבה. זהו סודו של אינגבר קמפרד, המייסד והבעלים של IKEA. אוסברינק חשפה את העובדה שקמפרד היה מעורב עמוק בתוך התנועה הפשיסטית של אנגדאהל, הוא היה חבר במפלגה נאצית ונחשד כנאצי ע"י שירות הביטחון השוודי. אוסברינק מספרת על ראיון נדיר מאוד שהיא קיימה עם קמפרד בו הוא טען שאנגדהאל היה אדם גדול ושהוא יחזיק בדעה זו עד יום מותו".

"אנגדאהל הוא מעין אייקון שהימין הקיצוני של היום מעריץ ולוקח השראה מרעיונותיו", מסכמת אוסברינק ומספרת לדוגמא על אחד מאנשי האס.אס שייסדו את המגזין של תנועת מאלמו, ארתור אקהרט, שהפך למעין דמות אב לצעיר גרמני בשם הנינג אייכברג (1942-2017). "הפעיל הנאצי הצעיר הזה, אייכברג, הוא זה שיצר את המושג אתנו-פלורליזם הגורס שאין לערבב בין תרבויות שונות והמהווה בסיס לרעיונות הימין החדש באירופה היום. זו מילה חדשה אבל זה בעצם מה שתנועת מאלמו דיברה עליו כל הזמן".

אך כיצד רואים אנשי הימין האירופי החדש את תנועת מאלמו ומורשתו של אנגדאהל? "ההמשכיות בין הימין הישן לבין התנועה הלאומנית המודרנית הוא חלש מאוד", אומר דניאל פריברג, אחת הדמויות המרכזיות בימין השוודי החדש ובתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי (ה-Alt-Right). פריברג טוען שביותר מעשרים שנה בהן הוא פעיל פוליטית הוא מעולם לא קיבל תמיכה מאנשי התנועות הפוליטיות של הדור הקודם. "התנועה של אנגדאהל היתה שולית יחסית, החברים בה נטו להיות אנשים עשירים מאוד, כמו אינגבר קמפרד. הם התייאשו וויתרו בסופו של דבר ואנחנו בנינו הכל מחדש", טוען פריברג, "את המגזין הראשון שהוצאתי בגיל 18 מימנתי מחסכונותיי הפרטיים. אין בי שום כבוד כלפי הזקנים של הימין הישן. הם היו פחדנים וחלשים, הם וויתרו בקלות ולא היתה להם את ההתמדה להמשיך במאבק. יכול להיות שהם מגזימים בחשיבותם מסיבות נרקיסיסטיות אבל הם מעולם לא סייעו בהקמת התנועה הלאומנית המודרנית".

פריברג איננו שייך לממסד הימני בשוודיה והוא איננו חבר באף אחת ממפלגותיו. עם זאת, הוא מרכזי מאוד בימין השוודי החדש ובחיבור שלו אל הימין האלטרנטיבי העולמי. הוא מגדיר את עצמו כתומך בתנועה הזהותנית (Identitarian movement), שהתפתחה מתוך הימין הצרפתי החדש והמקדמת אמונות אתנו-פלורליסטיות. תנועה זו היא חלק מתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי, היא נלחמת ברעיון הרב-תרבותיות ובהגירה, היא תומכת בהפרדה על בסיס אתני ותרבותי ומתנגדיה טוענים שיש בה מרכיבים פשיסטיים וניאו-נאציים. מרכזיותו של פריברג נובעת מכך שהוא ייסד מספר רב של ארגוני ימין אלטרנטיבי שוודיים ואירופאיים והוא גם אחראי, יחד עם מנהיג הימין האלטרנטיבי האמריקאי, ריצ'ארד ספנסר, ליצירת גשר בין התנועות משני צדי האוקיינוס בדמות פרויקט המדיה altright.com. לדברי פריברג פרויקט המדיה הטראנס-אטלנטי נמצא בצמיחה מתמדת, נוספות לו בימים אלו תכניות רשת, פודקסטים וחומת תשלום והוא לוקח השראה מאתר אינטרנט אחר של הימין הקיצוני האמריקאי, ברייטברט, שזכה לפרסום רב תחת הנהגתו של סטיב בנון, האסטרטג הראשי לשעבר של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

אתר altright.com הוא רק אחד ממפעליו של פריברג. בין השאר הוא ייסד ומנהל עדיין הוצאה לאור בשם ארקטוס שהוציאה לאור כ-150 כותרים המקדמים סדר-יום ימני קיצוני ב-15 שפות, הוא היה שותף בייסוד אתר Metapedia המהווה אלטרנטיבה ימנית לוויקיפדיה ולאחרונה הוא גם ייסד את תנועת הימין האלטרנטיבי הנורדי יחד עם בכיר לשעבר בתנועת הימין השוודית הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים". הוא איש רב פעלים שאינו עוסק בפוליטיקה מפלגתית אלא במה שהוא מכנה מטה-פוליטיקה. "אני לא מתעניין בפוליטיקה פרלמנטרית", הוא אומר, "אני משפיע על החברה באותה צורה שעיתון "הארץ" עושה בישראל. אני עוסק במדיה, בספרים, עיתונים, מגזינים ואתרי אינטרנט וזה מה שתמיד עשיתי".

ע"פ פריברג פעילות פוליטית זו היא משמעותית מכיוון שהיא חושפת את האמת המוסתרת מהציבור ע"י הממסד. כמתנגד להגירה המונית הגורס שזו גורמת לעלייה משמעותית בפשיעה אלימה ובמעשי אונס, הוא טוען שהמציאות מוסתרת ע"י שלטון של תקינות פוליטית וצנזורה של התקשורת הממסדית. זו לטענתו הסיבה לפריחתם של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים בשוודיה וזו הסיבה ששוודיה הפכה לחשובה כ"כ בסצנת הימין החדש העולמי. לדבריו יש פער גדול בין השלטון של השמאל לבין התמיכה הציבורית בימין. "זה פשוט עניין של ביקוש והיצע. אנשים רוצים לדעת את האמת" הוא אומר. חזונם של פריברג ותומכיו דומה להפליא לחזונה של תנועת מאלמו מאמצע המאה הקודמת. הוא נמנע משיח גזעי אבל תומך בהפרדה גזעית, הוא לאומני, אוטוקרטי ושמרני. הוא מדבר על "חזרה לנורמליות" ועל הצורך לשים סוף ל"ניסיון החברתי הכושל של הרב-תרבותיות, הפמיניזם והמרקסיזם התרבותי שגרמו סבל כה רב לאירופאים בחמישים-שישים שנה האחרונות". בנוסף לכך הוא גורס ש"יש להגן על זהויות לאומיות ואזוריות ולחזור למסורת, כולל תפקידי המינים המסורתיים".

בצעירותו השתמש דניאל פריברג בשם העט דניאל אנגדאהל כהומאז' לפר אנגדאהל, אך למרות שם העט והדמיון בין עמדותיו של פריברג לתנועות הניאו-נאציות של אמצע המאה הקודמת הוא מקפיד ליצור הפרדה בינו לבין הנאציזם. הוא מכחיש טענות שהוא היה בעברו סקינהד וחבר בתנועה נאצית. "יש מעט מאוד ניאו-נאצים באירופה היום", הוא אומר, "כשלעצמי, מעולם לא האמנתי בפשיזם ולא הגדרתי את עצמי כניאו-נאצי. ישנם אפילו כאלו המאשימים אותי בכך שאני יהודי או ציוני, שאני לא מספיק אנטישמי ושאני מנסה לחטוף את התנועה הלאומנית השוודית. אולי זה בגלל ששם המשפחה שלי מסתיים ב"ברג". בכל מקרה, לא כ"כ אכפת לי מה אנשים קוראים לי באינטרנט".

"ברג" או לא "ברג", כשבוחנים את הפרסומים ואת ההתבטאויות של אנשי הימין האלטרנטיבי, כולל אלו הקשורים לפריברג, ניתן למצוא סוגים רבים של אנטישמיות. ישנה הכחשת שואה מסוגים שונים כמו גם הפצה של תיאוריות קשר על השליטה היהודית בעולם. בעוד שתופעות אלו מוגבלות בעיקר לעולם הווירטואלי ישנן תופעות שחודרות לעולם האמיתי. אחת הדוגמאות המוכרות היא נאומו של שותפו האמריקאי של פריברג, ריצ'רד ספנסר, מנובמבר 2016. ספנסר, שנאם לאחר נצחונו של דונאלד טראמפ בבחירות בארה"ב, סיים את נאומו בקריאות "הייל טראמפ!, הייל לעם שלנו! הייל לניצחון!". בתגובה הצביעו רבים בקהל במועל יד. פריברג לא מכחיש שיש אנטישמיות בימין החדש אבל הוא איננו רואה בעצמו אנטישמי ויש לו הסברים רבים לתופעה. "ברור לגמרי שהתקרית עם ספנסר היתה בדיחה", הוא אומר, "נוכחתי במקום, זה היה נאום מצוין והסוף היה מעין תגובה מבודחת על הנרטיב הליברלי כלפי טראמפ. ספנסר הרי מבקר את טראמפ והוא לא היה מצדיע לו ברצינות. בסוף הדברים כמה אנשים בקהל הצדיעו בצורה נאצית באופן אירוני כתגובה לכך שטראמפ מוצג כפשיסט וכנאצי בתקשורת. ספנסר עצמו מצטער על התקרית הזו".

במובן רחב יותר רואה פריברג את האנטישמיות בימין כהפשטת יתר של נושאים מורכבים. "אני לא מגנה היסטוריה רביזיוניסטית של תקופת השואה", הוא אומר, "אני מכיר בסבל של היהודים במלה"ע השניה. אבל המלחמה כולה, לא רק השואה, היתה האירוע הטרגי ביותר באירופה במאות שנים. לא רק היהודים סבלו בה. גם ילדים ונשים גרמניות נרצחו ונאנסו ע"י חיילים רוסים ו-10 מיליון אוקראינים הורעבו למוות בג'נוסייד. ובכל זאת אנחנו למדנו רק על השואה, אף אחד לא לימד אותנו על ההולודומור ("הרג ע"י הרעבה", רצח-העם האוקראיני בשנות השלושים, ד.ס). חיי היהודים לא שווים יותר מחיים של לא יהודים וגם לסבל של אחרים מגיעה הכרה". פריברג איננו מאמין בתורת קשר חובקת כל המייחסת ליהודים כוח מאגי ושלטון עולמי, אך יש נוכחות לתורות כאלו בפרסומיו. "אין תורת קשר אחת", הוא אומר, "יש תורות קשר רבות, יהודיות ולא יהודיות כאחת. זה הרי ברור. בכל חברה מסחרית שמנהיגים אותה שלושה אנשים ושניים מהם מנסים להיפטר מהשלישי יש קונספירציה. זה טבעה של פוליטיקה. זה משחק מלוכלך והיהודים, כמו גם אחרים, נמצאים בכל הצדדים". עם זאת, טוען פריברג, יש ייצוג יתר של יהודים בתנועות של שינוי חברתי שהזיקו לעולם. יהודים כמו ג'ורג' סורוס המקדמים חזון ליברלי וגלובליסטי, מייצגים מגמה זו. אך יש גם יהודים אחרים. הוא מציין את נתניהו כיהודי שמייצג סדר-יום לאומי יותר ויהודים נוספים, כולל ישראלים שהוא מכיר, התומכים בימין החדש. "בשוודיה למשל התומכים הגדולים ביותר בפתיחת הגבולות ובאסון החברה הרב-תרבותית היו יהודים שהיגרו אליה מפולין", הוא אומר, "זה דפוס ואסור להתעלם ממנו. אבל יש גם יהודים בצד השני. מי שהמציא יחד עם ריצ'ארד ספנסר את המושג alt-right, למשל, היה (הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי) פול גוטפריד שהוא גם יהודי".

ופריברג צודק. יש יהודים לא מעטים התומכים בימין החדש באירופה ובארה"ב. חלקם נמצאים בעמדות כוח בישראל ומטפחים קשרים אדוקים עם עמיתיהם תומכי גירוש הזרים, בניית החומות, הפרדת הגזעים והמאבק "באליטות השמאל בתקשורת ובאקדמיה". הימין החדש האירופי והאמריקאי, כמו זה הישראלי, איננו מתנצל ואיננו מתחבא. הוא רהוט, הוא מחובר לכסף גדול והוא צובר כוח והשפעה. פניו אמנם לעתיד אבל רגליו נטועות עמוק בתנועות הנאציות של אמצע המאה הקודמת. לתומכיו הישראלים מומלץ לצפות בסרטון של נאומו של ריצ'רד ספנסר ולהרהר בדבריו של דניאל פריברג שנכח במקום. בסרטון הם יוכלו לראות חדר מלא בגברים המתלהבים מקריאות המאבק של הגזע הלבן הנגזל כנגד גזעים אחרים המשתלטים על מרחב המחיה שלו. הם מוחאים כפיים כאשר הדובר קורא לתקשורת בכינוי גרמני שהנאצים השתמשו בו: Lügenpresse (תקשורת השקר) וצוחקים כשהוא מכנה את אנשיה יצורים לא אנושיים וחסרי נשמה. בסוף הם גם עונים לקריאות ה"הייל!" בתשואות ומצדיעים במועל יד. דניאל פריברג טוען שצריך לקחת את זה באופן אירוני. שזו רק בדיחה. בהתחשב בעובדה שהאנשים האלו קרובים כל כך לשלטון במקומות כה רבים ברחבי הגלובוס נותר רק לקוות שהוא צודק.

אנטישמים, איסלמיסטים, פטריוטים בגרוש וסוציאל-דמוקרטים

לאור התקריות האנטישמיות בשוודיה, הממשלה החדשה באוסטריה וההישגים האלקטורליים של הימין הפופוליסטי ברחבי היבשת, התרסקותן של רבות מהתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות היא בעייתית במיוחד. האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4850060

שני אירועים אירופאיים עלו לאחרונה לכותרות בישראל – כניסתה לקואליציה של "מפלגת החירות" בעלת השורשים הנאציים באוסטריה ותקיפות אנטישמיות בשוודיה, שככל הנראה בוצעו ע"י מבקשי מקלט מוסלמים. למרות השוני ביניהן, שתי התנועות שבלב אירועים אלו, הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי, דומות למדי. שתיהן צוברות כוח בשנים האחרונות, לשתיהן יש שורשים אנטישמיים, ושתיהן, למרות האלימות האצורה בהן, מוצאות ביטוי בשיח הפוליטי הנורמטיבי. שנאת הזרים של הימין מתבטאת בטענות כנגד הגירה ורב-תרבותיות והאנטישמיות והפונדמנטליזם של האיסלמיסטים מתבטאים בהפגנות נגד הממסד, ישראל וארה"ב.

הימין הקיצוני והאיסלם הבדלני באירופה דומים גם בכך שהם מסוקרים בהרחבה בתקשורת. תמונות של צעירים משתוללים בפרברים ומצעדים של גלוחי-ראש מוכרים עיתונים ומביאים רייטינג. עם זאת, יש תופעה פוליטית חשובה יותר המסוקרת הרבה פחות. בבחירות האחרונות בגרמניה, למשל, התמקדה התקשורת בהישג של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הפופוליסטית אך חשובה לא פחות היתה ההתרסקות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שזכתה בתוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1945. גם הסוציאל-דמוקרטיים היוונים נחלשו בבחירות האחרונות ב-2015 ואיבדו כ-40% מכוחם ובהולנד, בעוד כולם עוסקים בהתחזקות של חרט וילדרס הלאומן, איבדה מפלגת העבודה המקומית כעשרים אחוזים מכוחה. תופעות דומות נרשמו גם בספרד, צרפת ואירלנד. בזמן שאירועים אנטישמיים למיניהם נידונים בהרחבה בתקשורת, התגובה להתרסקות של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היא בד"כ פיהוק. הן נחשבות לשרידים אנכרוניסטים של הסדר הפוסט-מלחמתי ולמעט מדינות מעטות כמו שוודיה ופורטוגל ההצטמקות שלהן לטובת הימין (כמו בבריטניה ובישראל) או לטובת תנועות שמאל פופוליסטיות (כמו ביוון ובספרד), נראית טבעית.

אך מעבר להתעלמות התקשורתית היחלשותם של הסוציאל-דמוקרטים אינה תופעת לוואי של גלי הלאומנות והפונדמנטליזם באירופה אלא במידה רבה הסיבה להם. בהתאם לכך, סוציאל-דמוקרטים הם גם היחידים שיוכלו להחזיר את החברה האירופית לאיזון חברתי, לרווחה ולצמיחה. נכון, מי שטוען שהאלימות והשנאה טבועות עמוק בתרבות המוסלמית מחד או בגנטיקה הגרמנית מאידך לא ישתכנע מכך שאפשר לטפל בהן באמצעים פוליטיים. אך מי שמאמין שהתוקפנות האנושית ניתנת לריסון מכיר בכך שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית הצליחה במשך כמה עשורים להגיע להישגים מרשימים בתחום זה. למעשה, מעולם לא היו חברות אנושיות ששילבו צמיחה כלכלית עם דמוקרטיה וזכויות אדם בצורה טובה כ"כ. קיצוניות דתית, לאומנות, עוני וגזענות אמנם לא נעלמו בהן אבל הן טופלו ביעילות באמצעות מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות, מערכות רווחה אוניברסליות וקליטת הגירה שמגובה ע"י לימודי שפה והכשרה מקצועית במימון המדינה. האתגרים החברתיים האדירים של קיום חברה דמוקרטית ורב-תרבותית דרשו אמנם "מדינה גדולה", מנגנון בירוקרטי ומיסוי גבוה אך רוחות הרפאים של העבר האלים של היבשת נותרו תחת שליטה.

אבל אז באו ההפרטות והרפורמות למיניהן וממשלות החלו מושכות ידיהן מהמשק ולסגת מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי. איגודים מקצועיים נחלשו, השכר ירד והאבטלה עלתה. ועם כל אלו חזרו רוחות הרפאים לפני השטח. הלאומנים והפשיסטיים של אירופה גייסו תמיד את תומכיהם בקרב הגברים הצעירים הכועסים וחסרי העתיד של המעמדות הנמוכים, ואלו לא חסרים כאשר הממשלה מקטינה ומחלישה את המגזר הציבורי, כשמערכת החינוך מופרטת וכשהמדינה לא מסייעת יותר במציאת דירה ומקום עבודה. מהצד השני, כשילדי מהגרים שהגיעו ליבשת למדו בבתי-ספר ממלכתיים וכשהוריהם נקלטו בעבודה בסיוע המדינה היה להם טבעי יותר להשתלב בתרבות המקומית ובעבודה לגיטימית מאשר בסניף המקומי של דא"עש. לא שסוציאל-דמוקרטיה מובילה תמיד לאינטגרציה אך כשהיד הנעלמה מטפלת בקליטת הגירה סגרגציה היא תוצאה כמעט הכרחית.

אנטישמיות, גזענות, ושנאה צומחות משילוב של השפעות תרבותיות ובעיות סוציו-אקונומיות וההתמודדות הנכונה איתן עוברת דרך חינוך, הסברה, תעסוקה, דיור ומערכת אכיפת חוק יעילה. אך מי ייקח על עצמו את כל אלו? בוודאי שלא השוק החופשי שאיננו מתערב במה שקורה בתוך הבית, בבית-הספר ובשכונה ומשאיר את התרבות, הנורמות והערכים לפרט ולגורמים מסחריים. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה לפחות עולה למגרש. בניגוד לשמאל החדש של היחסיות התרבותית ולימין הניאו-ליברלי המפקירים את הזירה, יש לו יומרות לחנך, להשפיע ולקבוע גבולות. הימין בונה חומות ומשלה את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ ולא משפיעות על החברה פנימה והשמאל החדש מחליף, כמו שגדי טאוב כתב כאן, את השוויון בין בני-אדם בשוויון בין ערכים ומגיע כך לאבסורדים כמו הגנה על זכותם של מיעוטים לדכא נשים. בסופו של יום האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

להקשיב, לא להטיף

ראש-הממשלה, נתניהו, יקיים ביום שני ביקור חשוב בבריסל וייפגש עם שרי-החוץ של האיחוד האירופי. האם הוא ינסה לנצל את המשבר בו מצוי האיחוד וינסה להביס את מנהיגיו, האם ינסה להקסים אותם בעוד אחת ממתקפות ההסברה הישראליות או שיפתיע ולשם שינוי יקשיב למה שיש לעמיתיו לומר?

English Follows

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4675552

https://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.828157

בביקורו הנדיר של ראש-הממשלה בבריסל ביום שני הוא יוכל לבחור בין שתי גישות כשהוא יפנה אל שרי-החוץ של האיחוד האירופי. הראשונה היא לבצע את המופע הרגיל הכולל להיטים מוכרים ואהובים כמו: "סייבר, ווייז ומובילאיי", "האיראנים ישמידו את כולנו", ו-"הפסיקו להטיף לי". אין לזלזל במסרים אלו. ישראל ראויה להערכה על הישגיה, גם אם הם לא בהכרח תוצאה של פעילות הממשלה, והאיומים עליה ראויים לדיון בכל פורום בינלאומי. עם זאת, שותפיו לשיחה מכירים כבר את החומר הזה. למרות ההשמצות, הם אינם מתנגדים לקיומה של ישראל או לזכותה להגן על עצמה, הם בקיאים במצב הגאו-פוליטי במזה"ת והם מכירים בגדולתו של הסטרטאפ ניישן הישראלי. מדובר באנשים רציניים, המגובים במנגנון מקצועי ונהלים יסודיים של קבלת החלטות. אפשר לחלוק על מדיניותם אבל אין טעם להתייחס אליהם כאל הִיפִּים נאיביים וחסרי בינה או כאל אנשי עסקים המחפשים השקעה. רוה"מ כבר ניסה את הגישה הזו בקיץ בבודפשט כשנפגש עם ארבעה מנהיגים הנחשבים לידידותיים לישראל. "אירופה צריכה להחליט אם היא רוצה לחיות ולשגשג או להינמק ולהיעלם", הוא הטיף להם והאשים את היבשת כולה בעוינות לישראל ובהתנהגות "מטורפת". הדברים התפרשו בצדק כמתנשאים ויהירים.

אבל יש גם אפשרות אחרת – למרות שיש הרואים באיחוד-האירופי מפלצת בירוקרטית המנהלת יבשת שוקעת, יכול נתניהו להפתיע ולהקשיב למנהיגיו בלי לנסות להביסם או להפעיל עליהם קסמי הסברה. האיחוד מצוי אמנם במשבר אך מנהיגי אירופה מייצגים עדיין מדינות עשירות, אחראיות ויציבות. הם מחויבים לישראל לא פחות משותפיה החדשים מהודו, רואנדה וקולומביה, ואם רה"מ יטה להם אוזן הוא יגלה שהנקודה המעניינת בפגישה לא תהיה בהכרח דברי המשתתפים אלא העובדה שפורום המייצג את כל קצוות הקשת הפוליטית באירופה מצליח לגבש הסכמות בנושא אחד חשוב. למרות שיש בו שמרנים ורדיקלים, נאו-ליברלים וסוציאליסטים, דתיים ואתאיסטים, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני האיחוד מדבר בקול אחד. למרות השוני המהותי בין שרת-החוץ הפמיניסטית של שוודיה, שר-החוץ הסוציאל-דמוקרט של גרמניה, שר-החוץ הימני קיצוני של הונגריה, הדיפלומט המקצועי מספרד והשמרן הנוצרי בן ה-31 מאוסטריה, כולם מיישרים קו בעניין הישראלי. פעם אחר פעם הם קובעים: אירופה בעד פתרון שתי המדינות.

אבל זהו מזמור ישן וחבוט. תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום נשמעת כמו שריד מעולם שבו הסכסוך עם הפלסטינים נתפס כחזות הכל. בימינו הפלסטינים כבר לא מעניינים כמעט אף אחד ולממשלת נתניהו יש שותפים חדשים הרואים את העולם אחרת. בעבור בעלי-הברית החדשים של ישראל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נוסטלגיה מהניינטיז. הם מסתדרים היטב עם הימין הישראלי ולעיתים הם גם מגשימים את חלומותיו. אחד מהם הכריז על ירושלים כבירת ישראל, אחרים הסכימו לקבל מבקשי מקלט שישראל גירשה או לקנות נשק שישראל ייצרה. ההתלהבות מובנת. הימין הישראלי נבחר בבחירות דמוקרטיות וזכותו לטפח קשרים בינלאומיים ברוחו ובדמותו. עם זאת, לראש-ממשלה יש גם מחויבות ממלכתית. עליו לראות גם את החסרונות של שותפיו החדשים – חלקם פירומנים הנתמכים ע"י ניאו-נאצים, אחרים הם רודנים אכזריים המטפחים קשרים עם הפונדמנטליסטים מטהרן ומדמשק ויש גם סתם אנטישמים במסווה, שכמו אבותיהם הרוחניים משנות השלושים, הם עוסקים בהרס הדמוקרטיה, בניית חומות וגירוש זרים. גם אם בימינו הזרים הם מוסלמים ולא יהודים, לשים את כל הביצים של המפעל הציוני בסל של המשטרים האלו הוא מעשה חסר אחריות.

והאמת היא שהוא גם לא מועיל במיוחד. השותפים החדשים של ישראל אמנם אינם מציקים בהרצאות על הפרת זכויות-אדם, התנחלויות וכיבוש, אבל בסופו של דבר הם גם לא מספקים את הסחורה. נשיא ארה"ב הכריז על ירושלים כבירת ישראל אבל אי אפשר להסתיר את הפניקה במסדרונות השלטון מכך שהוא עלול לגבות על כך מחיר. הרוסים, שאינם מוטרדים במיוחד מענייני מוסר, מתאמים עם ישראל את פעילותם בסוריה, אבל מצביעים נגדה באו"ם פעם אחר פעם. אפילו הסינים לא מרשים לפועלי הבניין שהם מייצאים לישראל לעבוד מעבר לתחומי הקו הירוק. החברים החדשים של ישראל, מסתבר, מעוניינים באינטרסים שלהם הרבה יותר משהם מתעניינים בעתיד העם היהודי. אלו הם משטרים אופורטוניסטים, הם לא משתעשעים באידאולוגיות של הכרה עצמית, הם לא מתעניינים בשלום עולמי והם גם לא אלו שישלמו את מחיר המלחמה הבאה.

גם מנהיגי אירופה הם אינטרסנטים, הם אינם פועלים בשירות אידאות בלבד והם גוררים אחריהם קופות שרצים ענקיות. עם זאת, אצל חלקם נותרה מחויבות מסוימת ליציבות מדינית, לביטחון ואפילו לרמה מסוימת של צדק. אולי זה בגלל העבר המדמם, אולי זו מסורת של רציונאליות והומניזם, אולי סתם תחושות אשמה. כך או כך, זוהי המחויבות שישראל זקוקה לה. היא אינה זקוקה לשותפים שרוצים לבנות בית-מקדש שלישי או להעלות את המזה"ת באש ולהמית את נפשם עם פלישתים, אלא לשותפים שיעניקו לה הכרה בינלאומית בגבולות ברי-הגנה, שותפים שיתווכו ויממנו תכנית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולצמיחה חברתית וכלכלית לשני העמים בתוך משפחת העמים הדמוקרטיים. למרות שהוא יצא מהאופנה פתרון שתי המדינות הוא עדיין היחידי שחותר לכך והמנהיגים היחידים בעולם שמאמינים בו כיום אינם יושבים בוושינגטון, ניו-דלהי או קיגלי אלא בבריסל. אם הוא כבר בסביבה, רה"מ הישראלי יעשה נכון אם הוא יקשיב למה שיש להם לומר.

Netanyahu Ought to Listen, Not Just Preach, to EU Ministers
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only solution and the only world leaders who believe in it sit in Brussels, not Washington or Kigali

As Netanyahu prepares to visit Brussels, tensions with EU's Mogherini worsen
Macron tells Netanyahu: Give peace a chance, make gestures toward the Palestinians
Heading to EU, Netanyahu lashes out at Europe for 'condemning Trump, but not rocket fire'
Prime Minister Benjamin Netanyahu can choose between two approaches when he speaks to European Union foreign ministers in Brussels. The first is the usual appearance including familiar hits like “Waze” and “Mobileye,” “The Iranians will destroy us all” and “Don’t preach to me.” One shouldn’t disparage these messages. Israel deserves admiration for its achievements, even if they are not necessarily the result of government activity, and it is important to debate the threats against it in every international forum.
However, his interlocutors in the EU already know this material. Despite the slurs, they do not oppose either Israel’s existence nor its right to defend itself. They are familiar with the geopolitical situation in the region and value the start-up nation. You can disagree with its policy but there is no point treating them like naïve hippies or business people looking for an investment. Netanyahu tried this approach when he met with four leaders considered friendly to Israel in Budapest this summer. “Europe needs to decide if it wants to live and prosper or to disappear,” he preached to them, as he accused the entire continent of hostility toward Israel and “crazy” behavior. His statement was rightly interpreted as arrogant.

There is another possibility. Although some see the EU as a bureaucratic monster running a sinking continent, Netanyahu can surprise them by listening to its leaders without trying to humiliate or enchant them. While the EU is in crisis, its leaders still represent wealthy, responsible and stable nations. They are committed to Israel no less than Israel’s new partners in India, Rwanda and Colombia. If the prime minister will lend them an ear, he will discover that a forum representing all shades of the European political spectrum manage to forge agreements on a very important issue.
The EU speaks with one voice on everything related to the Israeli-Palestinian conflict. They do it despite the substantial difference between Sweden’s feminist foreign minister and Germany’s social democratic foreign minister, the far right-wing Hungarian foreign minister and others. Time after time, they agree that Europe supports a two-state solution.
However, it is an old tune. The plan to divide the land into two states sounds like a remnant of days gone by when the conflict with the Palestinians was at the top of everyone’s agenda. Today, the Palestinians barely interest anyone, and the Netanyahu government has new partners, for whom the Israel-Palestinian conflict is nostalgia from the 1990s. They get along well with the Israeli right wing and sometimes even agree to accept asylum seekers expelled by Israel or to buy Israeli-made arms.

The Israeli right was elected in democratic elections, and it has the right to foster international relations in its spirit and image, but the prime minister also has a national obligation to see as well the shortcomings of his new partners. Some of them are pyromaniacs supported by neo-Nazis. Others are cruel tyrants who foster ties with fundamentalists from Tehran and Damascus. Some of them are just anti-Semites in disguise, who are busy destroying democracy, building walls and deporting foreigners, just like their spiritual predecessors of the 1930s, even if today the foreigners are Muslims, not Jews. Putting the future of the Zionist enterprise in their hands is irresponsible.

Neither is it particularly helpful. Israel’s new partners may not irritate it with lectures on human rights violations, settlements and the occupation, but they also fail to deliver the goods. The U.S. president recognized Jerusalem as Israel’s capital, but it is hard to hide the panic in the government regarding the price his declaration may cost. The Russians, who are not bothered by ethical matters, coordinate operations in Syria with Israel, but repeatedly vote against it in the UN.
Even the Chinese don’t permit the construction workers they send to Israel to work beyond the Green Line. Israel’s new friends, it turns out, are concerned with their interests much more than in the Jewish people’s future. These regimes are opportunistic. They don’t indulge in ideologies and world peace doesn’t interest them. And they won’t pay the price of the next war.
European leaders also have interests and are not solely motivated by ideology, but some of them maintain a commitment to political stability, security and even a certain level of justice. Perhaps it is the tradition of humanism, or it is because of its bloody past, or simply feelings of guilt. Either way, it is a commitment Israel needs. Israel does not need partners who want to build a third temple and light up the Middle East, but rather the kind that will award it international recognition within defensible borders, that will mediate and fund a plan for a solution to the conflict with the Palestinians and to socioeconomic growth for both peoples.
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only one that strives for this goal. The only leaders in the world who believe in it today do not sit in Washington or Kigali but in Brussels. If he’s already in the neighborhood, Netanyahu would do well to listen to what they have to say.

David Stavrou
Haaretz Contributor.

התחממות ביחסי ישראל – שוודיה

בשבועות האחרונים נראים סימנים של שיפור משמעותי ביחסי ישראל – שוודיה. לאחר שלוש שנים של משברים, קיפאון מדיני וחרמות, נפגש שגריר ישראל בסטוקהולם עם שרת-החוץ השוודית ובמקביל נערכו בישראל ביקורים רשמיים של גורמים שוודים בכירים.

English version follows

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4667460 (עם נועה לנדאו)

יחסי ישראל-שוודיה נמצאים במשבר מאז הכירה ממשלת שוודיה במדינה פלסטינית ב-2014. הצעד עורר זעם בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר-החוץ דאז אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרה של שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות. הדרדרות נוספת ביחסי שתי המדינות נרשמה כתוצאה משורת התבטאויות של שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, שקשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 והזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. ממשלת שוודיה ושרת-החוץ טענו שהדברים הוצאו מהקשרם אך בירושלים לא שוכנעו. רה"מ, נתניהו, אמר שאמירתה של וולסטרום היא: "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית", מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שוולסטרום נותנת רוח גבית לטרור והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. מאז, החרימה ישראל למעשה את שרת החוץ וע"פ גורמים שונים גם מנעה ביקור שלה בארץ. סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה ש"מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משבדיה". יש לציין, עם זאת, שמבחינה רשמית שוודיה, כמו שאר מדינות אירופה, תומכת בפתרון שתי המדינות ותומכת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. מה שמבדיל בינה למדינות אחרות היא התמיכה הציבורית, המדינית והכלכלית שהיא מעניקה לפלסטינים.

כעת, עושה רושם שנעשים מאמצים לסיים את המשבר. בנובמבר הגיעו לביקורים רשמיים בישראל שני בכירים שוודיים, שניהם חברי מפלגתה של וולסטרום. יו"ר הפרלמנט השוודי, אורבן אהלין, ביקר בארץ כאורחו של יו״ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ושרת המסחר השוודית, אן לינדה, ביקרה בישראל ומינתה שליחה שוודית בת"א האמונה על יצירת שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות. השרה השוודית אף נפגשה עם גורמים בכירים כמו השר אופיר אקוניס, שהיה אחד מאלו שהאשימו בשנה שעברה את המדיניות השוודית בתמיכה בטרור.

לצעדים אלו מצטרפת פגישה שהתקיימה ב-16 בנובמבר בין שגריר ישראל החדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, לשרת החוץ השוודית עצמה. "שמחתי להיפגש עם השגריר הישראלי החדש בסטוקהולם", אמרה שרת החוץ וולסטרום בתשובה לשאלת "הארץ", "היתה לנו שיחה טובה ובונה. יש כאן אווירה חדשה ואני מצפה לעבודה משותפת". גורם רשמי המקורב לשרה הוסיף שהטון בפגישה היה חיובי מאוד. לדבריו "השגריר החדש הפגין גישה חדשה לגמרי, ניכר היה שהוא שם פוקוס על הדיאלוג, הוא היה כנה וישיר וגישתו היתה בונה ופתוחה". לדברי הגורם השגריר והשרה צפויים להיפגש שוב בעתיד.

השגריר בן דב אומר שהפגישה נערכה במסגרת נוהג קבוע של שרת-החוץ להיפגש עם שגרירים חדשים. לשאלה האם הפגישה נעשתה באישורו ובידיעתו של שר-החוץ (שהוא גם רה"מ) ענה השגריר ששגריר לא עושה שום דבר בניגוד להנחיות ממשרד החוץ. הפגישה לא פורסמה, כפי שמתפרסמות פגישות מדיניות אחרות, בדף הפייסבוק של השגריר, והיא לא הופיעה בתקשורת המקומית או הישראלית. עם זאת, ע"פ בן-דב לא היתה כוונה להסתיר אותה. "יש הרבה פגישות שאינן מתפרסמות", הוא אומר, "עיקר העבודה לא מתפרסם בפייסבוק". בן דב טוען שאכן קורה משהו ביחסים בין המדינות אך זו אינה החלטה רשמית או שינוי מדיניות ישראלית. כשגריר חדש הוא נפגש עם גורמים רבים והוא אינו מסתיר את העמדה הישראלית. "בכל פגישות ההכרות שלי לא הסתרתי את העובדה שאנחנו רואים בהחלטה השוודית טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, זוהי טעות גורלית שלא רק גרמה נזק ליחסים הבילטרליים אלא גם לתהליך השלום מפני שהיא לא מעודדת את הפלסטינים לחזור לשולחן המו"מ", הוא אומר, "האווירה החדשה ביחסים בין שוודיה לישראל לא באה על חשבון התביעה החד-משמעית לשיפור המדיניות השוודית כלפי ישראל. לא החלטנו להעלים עין או לעבור לסדר היום. אנחנו בהחלט מצפים לתפנית במדיניות החד-צדדית של שוודיה".

גם שרת-החוץ השוודית לא שינתה את עמדותיה והיא טוענת שהצעד השוודי מ-2014 העניק תקווה לצעירים פלסטינים והקטין את אי-השוויון בין הצדדים בסכסוך. לטענתה ישראל הענישה את שוודיה על ההכרה בפלסטין וניסתה להשתמש בה על מנת להרתיע מדינות אחרות מללכת בעקבותיה. "אנחנו לא נגד ישראל, אנחנו רוצים פתרון של שתי מדינות", היא אומרת, "אנחנו בעד שלום ורוצים יחסים גם עם ישראל וגם עם פלסטין". וולסטרום מודעת לכך שיש עדיין כעס בירושלים, היא מוכנה לדיאלוג אך היא לא מקבלת את הביקורת האישית עליה. "אנחנו ממשיכים להושיט יד לישראל וחבל מאוד שפורסמו עליי כל כך הרבה שקרים מוחלטים. חלקם מזלזלים ומעציבים מאוד", היא אומרת ומכוונת להאשמתה באנטישמיות, "מי שעוקב אחרי הקריירה הפוליטית שלי יודע שהמלחמה באנטישמיות ובנאציזם תמיד היה אחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותי. אי אפשר להאשים כל מי שיש לו ביקורת על פעולות פוליטיות כמו ההתנחלויות הלא חוקיות, באנטישמיות. זה לא עוזר לכלום".

ישנם, אם כן, עדיין חילוקי דעות חריפים בין שוודיה לבין ישראל אך דומה שבשעה זו שני הצדדים מעוניינים לכל הפחות לדון בחילוקי הדעות ולהתמודד איתם ולא להמשיך להתכתש בפומבי.

Israel Renews Ties With Swedish Foreign Minister Who Sought Probe of 'Extrajudicial Killings'

https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.827371

Margot Wallstrom meets with Israel’s new ambassador in Stockholm and says a better atmosphere has been forged

David Stavrou and Noa Landau (Stockholm) Dec 06, 2017 10:01 PM

STOCKHOLM — Israel has resumed its relations with Swedish Foreign Minister Margot Wallstrom, whom Israeli officials harshly criticized last year after she called for an investigation into alleged extrajudicial killings of Palestinians by Israel.
Israel’s new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, spoke with Wallstrom last week in a meeting that was not made public, the Foreign Ministry said. Also, three years after Sweden recognized a Palestinian state, Swedish officials visited Israel last month and met with officials such as Knesset Speaker Yuli Edelstein and Science Minister Ofir Akunis.

Israel’s relations with Sweden badly deteriorated when Sweden recognized a Palestinian state in 2014, a move followed by harsh statements by then-Foreign Minister Avigdor Lieberman and Israel’s recalling of its ambassador.
Tensions then increased, in part because of Wallstrom’s statements linking the Israeli-Palestinian conflict to the November 2015 terror attacks in Paris. Around that time, Wallstrom called for an investigation to determine if Israel was guilty of extrajudicial killings of Palestinians after an outbreak of stabbing attacks against Israelis.
The Swedish government and Wallstrom said her words had been taken out of context, but Israel’s Foreign Ministry called the statement “scandalous, surreal, impudent and detached from reality.” Israel then boycotted Wallstrom, and no government official agreed to meet with her on her visit to the region in December 2016.

As part of efforts to end the crisis, two Swedish officials, both from Wallstrom’s Social Democratic Party, visited Israel last month. One was Parliament Speaker Urban Ahlin, who visited Israel as Edelstein’s guest. The other was Sweden’s EU and trade minister, Ann Linde, who met with officials including Akunis, and appointed an envoy to bolster economic cooperation between the two countries.

On November 16, Ben-Dov met with Wallstrom as part of a routine procedure for new ambassadors. Wallstrom told Haaretz she was pleased to meet with Israel’s new ambassador in Stockholm. She and Ben-Dov had a good, constructive conversation, she said, adding that a new atmosphere had been forged.
An official close to the minister said the atmosphere at the meeting was very positive and the two were expected to meet again soon.
Asked whether the meeting had been held with Prime Minister Benjamin Netanyahu’s approval, Ben-Dov said an ambassador always adheres to the Foreign Ministry’s directives. Netanyahu is also foreign minister.
Still, the meeting was not reported on the ambassador’s Facebook page, as is customary, and no press release was issued.
“Many meetings aren’t made public,” Ben-Dov said. “The main work isn’t published on Facebook.”
He confirmed that Israel-Swedish had developed, but said no official decisions had been made and Israel’s policy remained unchanged.
“In all my meetings I didn’t hide the fact that we see the Swedish decision to recognize a Palestinian state a first-rate strategic mistake,” Ben-Dov said. “It’s a crucial error that not only damaged bilateral relations but the peace process as well.”
Wallstrom still maintains that recognition of the Palestinian state gave hope to young Palestinians and reduced inequality between the two sides of the conflict. She said Israel had punished Sweden for this move and tried to deter other countries from following suit.
Sweden is not against Israel, it wants a two-state solution, she said. Her country is for peace and wants relations with both sides.
Wallstrom said it was unfortunate that so many lies were published about her, saying she was sad about claims that her statements were anti-Semitic.
Foreign Ministry spokesman Emmanuel Nahshon said Ben-Dov’s meeting with Wallstrom was a customary procedure for every new ambassador in every country.
“Our positions on issues on the agenda were made perfectly clear to her,” he said.

Noa Landau reported from Israel.

David Stavrou, Haaretz Contributor