מותר להשוות

שוודיה מתמודדת בשנים האחרונות עם גלי פליטים ומהגרים, התרחבות הפערים החברתיים והתחזקות הימין הקיצוני. למרות האתגרים הלא פשוטים, המודל הסקנדינבי עדיין מוכיח את עצמו.

התפרסם בכתב העת "תלם":https://telem.berl.org.il/624/

"אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק", כך אמר שר האוצר, יובל שטייניץ, ב-2011, וליתר ביטחון הוסיף: "וגם לא נהיה כמותן בעשור הקרוב". שטייניץ הרגיש ככל הנראה צורך לומר דברים אלה, שהם בחזקת המובן מאליו, מפני שבימים הסוערים של המחאה החברתית בישראל נהפכו המדינות הנורדיות, גם אם רק לרגע, לנושא פופולרי בשיח הכלכלי-חברתי שהתפתח במאהלים, ברחובות ובכיכרות ברחבי המדינה. מדינות אלה, טענו מפגינים רבים, מנפצות את הטענה שיוקר המחיה, השכר הנמוך והפערים החברתיים הם גזירת גורל. הן מוכיחות שאפשר לשלב מדינת רווחה נדיבה ואוניברסלית הממומנת על ידי מסים גבוהים עם כלכלה מפותחת ותחרותית, ובמקביל – לחתור לשוויון חברתי ולא לוותר על צמיחה מרשימה ומגזר פרטי משגשג.

גילויו המחודש של "המודל הנורדי" הביא להתעניינות רבה באמצעי התקשורת. עיתונאים ישראלים ערכו ביקורים בסטוקהולם, הלסינקי וקופנהגן, תוכניות כלכליות בטלוויזיה שידרו כתבות על הדיור הציבורי בשוודיה, מערכת החינוך בפינלנד ומתווה הגז בנורווגיה, ודוגמאות סקנדינביות נשלפו בכל פעם שהועלו לדיון סוגיות כמו מחירי הדיור, החינוך לגיל הרך והביטוח הלאומי. "אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק" היתה התגובה האינסטינקטיבית. במלים אחרות, הכל טוב ויפה אבל אנחנו מוקפים אויבים, יש לנו הוצאות ביטחון ענקיות וציבורים גדולים שאינם פרודוקטיביים (מלים מכובסות שפירושן: "בשוודיה אין חרדים וערבים"). לטיעונים אלה יש אמנם תשובות טובות, אך איש לא הספיק לתת אותן. כמו בתחומים רבים אחרים, דיון העומק בנושאים שהעלתה המחאה החברתית נגמר במידה רבה עוד לפני שהוא התחיל – והמודל הנורדי חזר להיות אנקדוטה לא-חשובה במיוחד בשיח הישראלי.

עם זאת, יש סיבות טובות להחזיר את המודל הנורדי, ואת הגרסה השוודית שלו בפרט, לשיח החברתי-כלכלי בישראל. הסיבה המרכזית לחשיבותה של הדוגמה השוודית היא שבניגוד למה שנראה על פני השטח, שוודיה וישראל אינן כה שונות זו מזו. מזג האוויר, הנופים, הגודל הפיזי (שוודיה גדולה מישראל פי יותר מ-20), המיקום הגיאו-פוליטי והסכסוך הישראלי-פלסטיני משכיחים את העובדה שמעבר להבדלים הניכרים לעין, שתי המדינות עוצבו באופן דומה למדי: תנועות עבודה סוציאל-דמוקרטיות, שפעלו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, יצרו בשתי המדינות צמיחה חברתית וכלכלית חסרת תקדים יחד עם הקמת מדינת רווחה אוניברסלית וקליטת גלי הגירה גדולים; שתי המדינות השתמשו במודלים כלכליים דומים גם בשנות ה-60 וה-70; וגם כאשר שתי המדינות, אם כי ישראל הרבה יותר משוודיה, התרחקו לקראת סוף המאה מהמודל שעיצב אותן, נותרו עדיין קווי דמיון.

סדר הגודל של האוכלוסייה דומה בשתיהן: בשוודיה חיים כעשרה מיליון תושבים, רק מעט יותר מישראל. השוק המקומי מוגבל גם בישראל וגם בשוודיה, ולכן שתי המדינות פיתחו כלכלות מוטות ייצוא. במדד התחרותיות העולמי של הפורום הכלכלי העולמי, המשלב נתונים מיקרו-כלכליים ומקרו-כלכליים עם היבטים עסקיים של תחרותיות, שוודיה נמצאת במקום השמיני בעולם וישראל לא מאוד רחוקה מאחור – במקום ה-20 (מתוך 141 מדינות). במדד ההשקעה במחקר ופיתוח ישראל ושוודיה נמצאות שתיהן, על פי נתוני 2017, בשלישייה הראשונה של מדינות ארגון OECD (יחד עם דרום קוריאה); ישראל משקיעה כ-4.5% מהתמ"ג שלה במחקר ופיתוח ושוודיה – כ-3.4%. במדד היזמות העולמי של 2019 דורגה שוודיה במקום השני וישראל בעשירי (מתוך כ-130 מדינות) ושתי המדינות יכולות להתגאות במגזר היי-טק מפואר, שמפתח טכנולוגיות המיוצאות לעולם כולו.

במדדים מקרו-כלכליים, ישנם פערים בין שתי המדינות. התוצר לנפש גבוה יותר בשוודיה (קצת יותר מ-53 אלף דולר לנפש ב-2018 לעומת כ-40 אלף בישראל) בעוד מצב האבטלה בישראל טוב יותר בשנים האחרונות (3.4% מכוח העבודה בישראל מובטל, לעומת 6.6% בשוודיה, על פי נתוני אוקטובר 2019). עם זאת, שתי הכלכלות התמודדו יפה עם המשבר הכלכלי העולמי האחרון ושתיהן צמחו מעל הממוצע העולמי בשנים האחרונות. ב-2010, למשל, עמדה הצמיחה בישראל על 5.5% ובשוודיה על 5.9% – בעוד הממוצע באירופה ובמדינות OECD היה פחות מ-3%. בשנתיים שלאחר מכן הואטה הצמיחה בשתי המדינות והיא סבלה מחוסר יציבות בשנים העוקבות, אך כיום הצמיחה בהן היא שוב מעל הממוצע העולמי (3.3% בישראל ו-2.4% בשוודיה, כאשר הממוצע של OECD הוא 2.2% והממוצע האירופי – 2%). אין ספק שישנם הבדלים דרמטיים בין שוודיה לישראל ככל שהדברים נוגעים למצבן המדיני, להרכב האוכלוסייה ולתרבות השלטונית שלהן, אך בבסיס מדובר בשתי מדינות בעלות כלכלות מפותחות וקטנות יחסית, שיש בהן רמה גבוהה של יזמות, חדשנות ותלות בייצוא. שתיהן מתמודדות בשנים האחרונות עם אתגר מסובך של שילוב אוכלוסיות גדולות בשוק העבודה שלהן (ערבים וחרדים בישראל, מהגרים בשוודיה) וההיסטוריה הכלכלית-חברתית שלהן, כמו גם סדרי הגודל של האוכלוסייה והמשק שלהן, מאפשרים לכל אחת מהן ללמוד מרעותה ולקבל גם אזהרה מטעויותיה וגם השראה מהצלחותיה.

"החברה המוצלחת בעולם"

למרות קווי הדמיון, בכל הקשור להוצאה הציבורית, לשכר, לשוק העבודה ולהשקעה בחברה וברווחתה, ההבדלים בין שתי המדינות גדולים. ההוצאה האזרחית בישראל היא נמוכה – 39.5% מהתמ"ג ב-2017, בעוד בשוודיה היא עמדה באותה שנה על 48.9% מהתמ"ג.. בניגוד למדינת הרווחה הישראלית, שאיבדה רבות מכלליותה ומכוחה מאז שנות ה-70, מדינת הרווחה השוודית היא עדיין אוניברסלית ומעניקה רשת ביטחון לכל האוכלוסייה, מהעריסה ועד הקבר. גם בתחום השכר שמרה שוודיה על מגמות שבישראל השתנו מאוד בעשורים האחרונים. מאחר שכ-66% מהעובדים בשוודיה מאוגדים באיגודים מקצועיים רבי-השפעה ועוצמה (לעומת כ-25% בלבד בישראל), השכר אצל הראשונה גבוה יותר מאשר אצל השנייה (בשוודיה – שכר חציוני של כ-11,230 שקלים בחודש ב-2018, ובישראל – 7,452 שקלים ב-2017), ותנאי העבודה של העובד השוודי טובים בהרבה מאלה של הישראלי. עם זאת, גם במגמות אלה יש שינויים. בשנים האחרונות חלו בישראל עלייה במספר העובדים המאוגדים וגם הגדלה משמעותית בהוצאה הציבורית על חינוך ובריאות, אך בסופו של חשבון, השוודים נהנים עדיין מיתרון על הישראלים בשורה ארוכה של מדדים של איכות חיים ושירותים ציבוריים. במדד ה"חיים הטובים יותר" (Better Life Index) של OECD מובילה שוודיה על ישראל בתחומים רבים: הכנסה פנויה למשק בית, איכות הדיור ומחירו, הכנסה וביטחון תעסוקתי, תמיכת קהילתית, איכות הסביבה, מעורבות דמוקרטית, ביטחון אישי, שביעות רצון כללית, חינוך ואיזון בין חיים אישיים לחיי עבודה. למעשה, הישראלים נהנים על פי מדד זה מיתרון בתחום אחד בלבד – תחום הבריאות, הנמצא במשבר בשוודיה בשנים האחרונות.

דוגמה טובה למדיניות הרווחה השוודית מצויה בתחום החינוך. הורים בשוודיה משלמים מעט מאוד על חינוך לגיל הרך, שמתחיל בדרך כלל אחרי גיל שנה – כיוון שהם זכאים ל-480 ימי חופשת לידה בתשלום בעבור כל ילד, ימים שאמהות ואבות יכולים לחלוק ביניהם. מעבר לימי החופשה בתשלום מקבלים ההורים גם קצבאות ילדים הגבוהות ביותר מפי שלושה מאלה הניתנות בישראל. הלימודים בבתי הספר (כולל באלה הפרטיים, שהם עדיין מיעוט) ניתנים ללא עלות כלל, כלומר – ההורים אינם משלמים על הלימודים עצמם וגם לא על ספרי לימוד, צהרון, טיולים, סמינרים ואף ארוחות חמות המוגשות לכל התלמידים בכל יום. נוסף על כך, הגנים ובתי הספר שבהם לומדים הילדים הצעירים פתוחים ללא עלות גם בחופשות ובחגים. הוסיפו לכך את העובדה שבמערכת ההשכלה הגבוהה אין שכר לימוד והמדינה תומכת בסטודנטים במענקים והלוואות נדיבות, ותקבלו השקעה ממלכתית רחבת היקף בחינוך ובהשכלה המניבה פירות בשלל תחומים – החל באפשרויות התעסוקה של ההורים, עבור בטיפוח כוח עבודה איכותי, משכיל ותחרותי, ועד להשפעות על חיי המשפחה וחתירה לשוויון מגדרי.

מדינת הרווחה השוודית כוללת, כמובן, מרכיבים רבים נוספים מעבר למערכת החינוך: בריאות, טיפול בבעלי נכות, דיור ציבורי, טיפול במבוגרים בגיל הזהב, פנסיה ועוד. בכל הנוגע לבריאות, למשל, המערכת מספקת שירותים לכל האוכלוסייה כאשר שירותים פרטיים וביטוחים משלימים הם נדירים ולא-הכרחיים. טיפול רפואי לילדים ולבני נוער ממומן על ידי הרשויות המקומיות וניתן ללא עלות כלל, לרבות ביקורי רופא, טיפולי שיניים (עד גיל 23), אשפוזים וטיפולים פסיכולוגיים. מבוגרים משלמים על טיפול רפואי אך התשלום מוגבל לתקרה מסוימת. כשפציינט מגיע לסכום של כ-420 שקלים, הוא זכאי לטיפול ללא עלות בשארית השנה. גם בעבור תרופות ישנה תקרת תשלום וישנן כאלה שאינן כרוכות בתשלום כלל. גם הטיפול באזרחים בגיל הזהב ובכאלה הזקוקים לטיפול סיעודי, בין שהוא ניתן בבית או במוסדות נפרדים, נעשה על ידי המדינה – דרך הרשויות המקומיות הממומנות מכספי המסים. גם כאן הטיפול כרוך בתשלום מצומצם ותלוי הכנסה, והוא נחשב לזכות חברתית שהרשות מחויבת לספק.

יש הטוענים כי שוודיה כבר אינה מדינה סוציאל-דמוקרטית כפי שהיתה פעם. טענה זו, המסתמכת על שורה של רפורמות ושינויים שנערכו במדינה החל בשנות ה-90, נפוצה בקרב עיתונאים ופרשנים התומכים במדיניות כלכלית ימנית וניאו-ליברלית ומנסים להציג את המודל השוודי ככזה הנמצא "מעבר לשמאל וימין". מה"אקונומיסט" הבריטי ועד "דה מרקר" הישראלי, המודל השוודי הוצא לא פעם מהקשרו ונקשרו לו כתרי הפרטות והורדת מסים כדי להוכיח שההצלחות אינן תוצאה של מדיניות סוציאליסטית. אך האמת היא אחרת: המודל השוודי, לטוב ולרע, הוא הדוגמה המובהקת ביותר למדיניות של שמאל סוציאל-דמוקרטי.

מעבר למדינת הרווחה האוניברסלית, המודל השוודי גם כולל עקרונות ופרקטיקות שמאליים הנחשבים במקומות רבים לנחלת העבר. בשוק העבודה, למשל, ניכר שרמת המעורבות של העובדים השוודים בניהול מקומות העבודה שלהם ורמת הביטחון התעסוקתי שלהם גבוהות יותר ממרבית המדינות בעולם. שיעור המועסקים במגזר הציבורי הוא השני בגובהו בעולם (אחרי נורווגיה) ועומד על כ-29% מהמועסקים במשק (לעומת כ-20% בישראל, וכ-18% – הממוצע במדינות OECD). בתחום הבעלות הציבורית ניכר שגם אחרי גלי ההפרטות והדה-רגולציה, הממשלה השוודית נותרה הבעלים של חברות גדולות ומשמעותיות במשק. עמן נמנות, למשל, החברות הגדולות של כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, וכן הרשת היחידה לממכר אלכוהול, שהיא מונופול ממשלתי. עוד שייכות למדינה חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי המרקחת הגדולה במדינה, בנק משכנתאות גדול ועוד עשרות חברות ענק בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התיירות, התרבות והתחבורה, המעסיקות רבבות עובדים והשוות מאות מיליארדי שקלים. הממשלה, על רשויותיה וסוכנויותיה, נוכחת מאוד במשק השוודי והיא משקיעה בו יותר ממרבית המדינות. 18.9% מההשקעות במשק ב-2018 היו ממשלתיות – לעומת 12% בישראל ב-2017 ו-13.6% באיחוד האירופי.

בארצות הברית היו קוראים לזה בזלזול "Big Government" ומעדיפים את כוחה של היד הנעלמה, אך בשוודיה של 100 השנים האחרונות – כמעט אין תחום הקשור בחיי האזרחים או בבעיות חברתיות שהממשלה לא החליטה לטפל בו בעצמה, בדרך כלל בשיתוף פעולה עם גורמי החברה האזרחית – החל במחסור בדיור מודרני ובר השגה, דרך הורדת מספר ההרוגים בתאונות דרכים וכלה בטיפול בבעיית האלכוהוליזם, הורדת שיעור האבטלה בקרב מהגרים והתמכרות להימורים.

אין פירוש הדבר שהממשלה השוודית הצליחה תמיד לפתור את כל הבעיות. שוודיה אינה גן עדן. יש לה בעיות לא-מעטות, וביניהן קיצוניות ואלימות פוליטית, אבטלה בקרב צעירים ומכת מדינה של פשע מאורגן. כל זה אינו חדש. את המודל השוודי כבר פקדו בעבר משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. אך עם כל השינויים שחלו בו והחולשות שהתגלו בו, הוא נושא עדיין פוטנציאל של התחדשות. שוודיה מעולם לא היתה אוטופיה סוציאליסטית, כפי שצוירה לעתים, אך הישגיו הרבים של המודל החברתי-כלכלי שלה, אלה שבגינם מנסה גם הימין הכלכלי ליטול עליו בעלות, מצדיקים את המאמץ להתאים אותו ל-100 השנים הבאות. אחרי הכל, ב-100 השנים הקודמות הוא היה הבסיס למה שה"גרדיאן" הבריטי קרא לו: "החברה המוצלחת ביותר שידע העולם".

דרך ההסכמה

"משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-90 שלה, המודל השוודי הובן כמודל המבוסס על יחס מיוחד בין איגודים מקצועיים חזקים ומאורגנים מאוד ובין ארגוני מעסיקים חזקים ומאורגנים מאוד", מספר בּוֹ רוטשטיין, חוקר בכיר למדע המדינה מאוניברסיטת גטבורג. "בשנות ה-20 וה-30 היו בשוודיה יחסי עבודה גרועים מאוד והיא נהפכה לשיאנית אירופית באובדן ימי עבודה כתוצאה משביתות. בסוף שנות ה-30 הכל השתנה כאשר נחתם הסכם סלטשובאדן (Saltsjöbadsavtalet) שהביא לשקט תעשייתי ולמשאים ומתנים ישירים בין העובדים למעסיקים, ואלה שימשו בסיס למדיניות כלכלית שאפשר לומר כי החזיקה מעמד עד לשנות ה-90". כאשר רוטשטיין מדבר על הרקע ההיסטורי למודל השוודי, הוא מתייחס לפוליטיקה של פשרות בתקופה שבה לא מעט מדינות ותנועות פוליטיות אימצו מודלים מהפכניים שהביאו בסופו של דבר לאלימות פוליטית, למשטרים טוטליטריים ולמלחמות אזרחים. השוודים, טוען רוטשטיין, הביטו באימה בתוצאות מלחמת האזרחים האכזרית בפינלנד, השכנה ממזרח (1918), ובחרו בדרך אחרת – דרך ההסכמה.

ההסכם שהוא מזכיר נחתם ב-1938 בבית מלון בסאלטשובאדן שעל שפת הים הבלטי, לא רחוק מסטוקהולם. הרעיון היה יצירת נורמה שעל פיה המעסיקים והעובדים יגיעו להבנות ללא התערבות ממשלתית ויקבלו אחריות יחדיו על שוק העבודה השוודי באמצעות שורת הסכמים קיבוציים, המותאמים לצרכים של סקטורים שונים במשק. במסגרת הסכם זה ויתרו הצדדים על הצורך בהתערבות ממשלתית ובחקיקה בתחומים רבים הקשורים לשוק העבודה והחליטו לשתף פעולה ולחתור להסכמות – שימנעו שביתות, יאפשרו צמיחה ופיתוח ויטפלו בצורכי העובדים.

הסכם סאלטשובדן אמנם עודכן עם השנים, אך במובנים רבים הוא עודנו בתוקף כיום. רוחו של הסכם זה גורמת לכך ששוק העבודה השוודי מתפקד על פי רוב על בסיס הסכמות ואינו זקוק לחקיקה בנושאים כמו שכר. לשוודיה אין עד היום שכר מינימום הקבוע בחוק, מכיוון שההסכמות בין עובדים למעסיקים מייתרות אותו. כך החלה החברה השוודית לראות בעצמה "בית של העם" (בשוודית: Folkhemmet), מושג שנכנס לשימוש עוד בסוף שנות ה-20 ובימי כהונתו של פר אלבין האנסון, ראש ממשלת שוודיה בשנות ה-30 וה-40. משמעות המושג היתה ששוודיה חדלה להיות חברה העוסקת במאבק מעמדי וזאת כדי להפוך לחברה שוויונית, שהיא מעין משפחה ובה יש ערבות הדדית, תכנון מרכזי ופרגמטיות פונקציונלית הדואגת לצורכי הפרטים.

ב-1951, מעט יותר מעשור אחרי חתימת הסכם סאלטשובדן, פיתחו שני כלכלנים של האיגודים המקצועיים השוודיים, גוסטאב ראהן ורודולף מיידנר, מודל כלכלי שנקרא על שמם ונהפך לבסיס המדיניות הכלכלית השוודית לשנים רבות. מודל ראהן-מיידנר (Rehn-Meidner modellen) התבסס על מדיניות קיינסיאנית קלאסית, שהובילה לבנייה של מדינת רווחה נדיבה המקדמת השקעה ציבורית נרחבת כדי לשמר יציבות וביקושים גבוהים גם בתקופות שפל כלכליות, בעבור העובדים ובעלי העסקים של המגזר הפרטי כאחד. המודל חתר לתעסוקה מלאה ולשוויון בהכנסות, לאינפלציה נמוכה ולצמיחה גבוהה. הוא עשה זאת על ידי שילוב בין מדיניות פיסקלית מרחיבה וגידול ריאלי בשכר ובכוח הקנייה של העובדים, שנהנו גם משירותי רווחה נרחבים ושילמו מסים גבוהים ופרוגרסיביים. על כך נוספה גם מדיניות של שוק עבודה אקטיבי, שנועדה להיטיב גם עם המגזר הפרטי וגם עם האינטרסים של האיגודים המקצועיים.

שוק העבודה האקטיבי הוא מרכיב חשוב במיוחד במודל השוודי ורוטשטיין מדגיש אותו באמצעות דוגמה מעולם העבודה הבריטי: "כשמנהיג הפועלים הבריטי ארתור סקרגיל, נקרא לפרלמנט בשנות ה-80 ונשאל אם יש גבול להפסדים של מִכְרֶה, גבול שאחריו יהיה מוצדק לסגור אותו ולפטר את העובדים, הוא השיב שאין גבול כזה. מנהיג עובדים שוודי לא היה אומר דבר כזה. הוא היה אומר שלתקופה מסוימת יש אפשרות לסבסד את המכרה, אבל בטווח הארוך העסק צריך להיות רווחי ולכן עדיף לתמוך בעובדים באמצעים אחרים". על פי רוטשטיין, סיפור זה ממחיש את ייחודו של שוק העבודה האקטיבי, שנהפך לאחד מסימני ההיכר של המודל השוודי. מקומות העבודה אינם במרכז ההתעניינות, אלא העובדים עצמם. כאשר ישנם חוסר יעילות, הפסדים גדולים או חוסר ערך כלכלי, העובדים יאבדו אולי את מקום עבודתם אך הם ייתמכו בביטוח אבטלה, בהכשרות מקצועיות, ברשת ביטחון חברתית ובסיוע במציאת עבודה חדשה. מדיניות זו הביאה לכך ששוודיה איבדה את תעשיית הספנות שלה ואת ענף הטקסטיל שלה, אך לא הידרדרה כתוצאה מכך לעוני, מצוקה, מאבקים מעמדיים ופערים חברתיים.

אוניברסלית, למרות הכל

כיום, מוסיף רוטשטיין, שוודיה אינה קיצונית בנוגע לאפשרות לפטר עובדים. "מצד אחד, יש שיעור התאגדות גבוה מאוד, הסכמים קיבוציים חזקים מאוד וחובת משא ומתן", הוא מסביר, "ומצד שני, תעשיות לא-רווחיות אינן ממשיכות לפעול רק מפני שלעובדיהן יש כוח והשפעה". בכל זאת, יש גם יוצאים מן הכלל חשובים בשקט התעשייתי הזה. שביתות היו תמיד חלק מרכזי בהיסטוריה השוודית – החל בגלי השביתות של שנות ה-20 וה-30 שהביאו למעשה ליצירתו של המודל השוודי, דרך שביתת הכורים בצפון שוודיה ב-1970-1969 ועד שביתות מהשנים האחרונות כמו אלה של האחיות ועובדי הנמלים. כמו כל מאבק מעמדי, גם זה של תנועת העבודה השוודית לא הסתיים במכה אחת, אלא היו בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, וקבוצות עובדים שונות נאלצו – ועדיין נאלצות – להגן על עצמן, בין השאר באמצעות שביתות; אלה נותרו כלי חשוב בארגז הכלים של אותן קבוצות וגם חלק חשוב בתרבות הפוליטית בשוודיה. הסטטוס קוו אמנם גורם לכך שקונפליקטים נפתרים בדרך כלל במשא ומתן ובהסכמה, אך ההיסטוריה השוודית מלאה מנהיגים מהצד הרדיקלי יותר של המפה הפוליטית, שנעזרו בשביתות כדי לשפר את מעמד העובדים במדינה ולקדם תפיסות של צדק חברתי והקטנת פערים.

"מרכיבים רבים של המודל השוודי הם כבר היסטוריה", מציין רוטשטיין. "אחרי שנות ה-80 והמשבר הכלכלי והרפורמות של שנות ה-90, לא נותר מהם הרבה. אבל יש מרכיב אחד שנותר, והוא יציב ואיתן גם היום: מדינת הרווחה האוניברסלית. מדיניות חברתית צריכה להיות אוניברסלית ואינה צריכה להיות מיועדת רק לעניים כמו בארצות הברית, או בנויה מהסכמים מיוחדים לכל קבוצה באוכלוסייה כמו באוסטריה ובגרמניה. כל האוכלוסייה צריכה ליהנות מפנסיה סבירה, מביטוח בריאות שוויוני ומטיפול בילדים. המרכיב הזה של המודל השוודי קיים עדיין בחברה השוודית ואפילו ממשלות שמרניות שכיהנו במשך השנים לא שינו אותו מכיוון שגם אלה שבחרו בהן, לרבות בני המעמד הבינוני והגבוה, תלויים בו. בכל מדידה של רווחה אנושית, בכל בדיקה של בריאות ציבורית, אושר, אמון חברתי וכדומה, אין מודל אחר בעולם שמביא הישגים דומים".

אילו מרכיבים של המודל השוודי השתנו עם השנים? בתחום יחסי העבודה פינה המשא ומתן המרכזי בין איגוד עובדי הצווארון הכחול ובין איגוד המעסיקים המרכזי את מקומו לשורה של משא ומתנים נפרדים בענפים שונים של המשק. חשוב מכך, כוחם העצום של השלטון המרכזי והשלטון המקומי בשוודיה כסוכני שינוי ועיצוב חברתי בשנות ה-50 וה-60 – נחלש. בניגוד למדינה החזקה, על מוסדותיה הביורוקרטיים רבי-העוצמה והמבנה הרציונליסטי שלה, שוודיה מאז שנות ה-90 כבר אינה נלהבת מתכנון מרכזי, שלטון מומחים ותוכניות בהיקפים גדולים המונחתות מגבוה. באותו עשור עברה שוודיה משבר פיננסי קשה וכתוצאה ממנו נעשו בה רפורמות רבות, ששינו את פניה. מעבר לרפורמות במיסוי, במגזר הפיננסי ובמערכת הפנסיונית, הממשלה קיבלה עליה מגבלות תקציביות הנמצאות בתוקף עד היום. מאז, תהליך יצירת התקציב והמדיניות הפיננסית הוא מבוקר, ממושמע וכפוף לחוקים נוקשים: יעד תקציב ממשלתי עודף (שונה ב-2019 מ-1% מהתמ"ג ל-0.33% מהתמ"ג) וחוק תקרת הוצאות ממשלתיות לשלוש שנים. לשינויים אלה אפשר להוסיף גם הפרטות לא-מעטות שבוצעו במדינה בשני העשורים האחרונים – אם כי אלה לא כללו חברות ממשלתיות רבות; לצד זאת, במגזר הציבורי אמנם נכנסו גורמים פרטיים רבים כספקי שירותים, אך הם נמצאים תחת רגולציה ממשלתית מחמירה ושירותיהם ממומנים לציבור על ידי המדינה. כלומר, שירותיהם של בתי הספר הפרטיים ובתי החולים הפרטיים אינם יקרים יותר לציבור והם חלק אינטגרלי מהמערכת הציבורית. כך, למרות המשברים, שינויי המדיניות והרפורמות, מדינת הרווחה השוודית נשארה נדיבה, מקיפה ואוניברסלית.

מיתוס ההגירה

"אם הכל כל כך טוב", שואלים את עצמם בוודאי שוודים רבים המכירים את ההתלהבות העולמית מהישגי ארצם, "למה יש כל כך הרבה בעיות?" ובכן, הכל יחסי, כמובן. שוודיה היא עדיין מדינה שהחיים בה טובים יותר ממרבית המדינות בעולם, אך מבחינות רבות הם פחות טובים מכפי שהיו פעם. מי שיעיין בכותרות העיתונות השוודית בשנים האחרונות יגלה שהמציאות, לפחות זו המתבטאת בתקשורת, אינה נראית כה ורודה: שיעור העוני בקרב פנסיונרים גבוה יותר מזה הקיים אצל השכנות הנורדיות – דנמרק, נורווגיה ופינלנד; עלייה נרשמת בשיעור הפשיעה האלימה וישנה גם עלייה בשיעור האי-שוויון (מדד ג'יני עמד על 0.28 ב-2017 והוא במגמת עלייה מ-0.25 בראשית שנות ה-2000). מי שיעשה סיבוב בפרברים הפחות אמידים של הערים הגדולות בשוודיה, לא ימצא בהם גטאות מנותקים כמו בערים גדולות אחרות באירופה. התחבורה הציבורית מתפקדת, אין קושי למצוא ספרייה ציבורית או מרכז תרבות, ובניגוד למיתוסים הנפוצים – המשטרה ושירותי החירום אינם מהססים להיכנס לאזורים הקשים. עם זאת, בפרברים שיש בהם ריכוזי מהגרים גדולים אפשר למצוא מידה של עוני, פשע, ניכור חברתי וסגרגציה שלא היתה בשוודיה בעבר.

גם בפריפריה השוודית, מחוץ לערים הגדולות, יש בעיות לא-מעטות כמו מחסור גדול בכוח אדם ובמשאבים בבתי החולים, בתחנות המשטרה ובבתי הספר. אלה הובילו לעומסים קשים במערכת הבריאות ולהידרדרות בהישגי מערכת החינוך (אם כי על פי דירוג פיז"ה, הירידה הדרמטית בהישגים שנרשמה ב-2012 נבלמה ומאז 2016 המגמה משתפרת). מגמות אלה, יחד עם גלי ההגירה הגדולים בעשור השני של המאה ה-21, הביאו גם לחוסר יציבות פוליטית. מפלגת ימין קיצוני ששורשיה נטועים בתנועות הניאו-נאציות של שנות ה-80, "השוודים הדמוקרטים" (Sverigedemokraterna), ניצלה את החשש מהגירה המונית ואת ההתנגדות למדיניות ההגירה של ממשלות מימין ומשמאל, וב-2010 היא עברה לראשונה את אחוז החסימה ונכנסה לפרלמנט. בבחירות האחרונות, שהתקיימו ב-2018, היא זכתה ב-17.5% מהקולות, וסקרים שנערכו לאחרונה מלמדים כי כוחה הולך וגדל למרות, ואולי בגלל, העובדה שעד לאחרונה כל המפלגות בשוודיה, כולל הימניות, סירבו לשתף איתה פעולה או להעניק לה לגיטימציה והשפעה.

חוסר היציבות הפוליטית, ההידרדרות בשירותי הרווחה ושורה ארוכה של רפורמות והפרטות שנעשו בשנים האחרונות הם כולם מרכיבים במשבר שעובר המודל השוודי. הסברים רבים ניתנו לו. תזה נפוצה אחת היא שמדינת הרווחה הנדיבה והאוניברסלית תלויה באופי ובהרכב של אוכלוסיית המדינה. על פי תזה זו, כל עוד אוכלוסייתה של שוודיה היתה הומוגנית היא שמרה על רמות גבוהות של אמון ולכן היתה יכולה להמשיך וליהנות מפריון גבוה, לשלם משכורות גבוהות, לגבות מסים גבוהים ולממן מערכת רווחה ברמה גבוהה לכל האוכלוסייה. כעת, על פי תזה זו, כל זה נגמר בגלל גלי ההגירה הגדולים וההטרוגניות של האוכלוסייה. לעתים מוגשת תזה זו בליווי תיאוריות מיסטיות במקצת על הצלחה כלכלית הנובעת ממוסר עבודה פרוטסטנטי ואמון חברתי, שמקורו במורשת ההיסטורית של הוויקינגים. סיפורים על גיבורי תרבות, רובם בלונדינים ותכולי עיניים, שהפכו את שוודיה לסיפור הצלחה בינלאומי – מ"אבבא" ועד ביורן בורג, מראול וולנברג ועד בילבי, מוולבו ועד H&M, ספוטיפיי ואיקאה – הם נחלת העבר. במקומם מוצגים ברחבי העולם תיאורים קשים, רבים מהם מוגזמים או מופרכים, על אותו גן עדן נורדי שנהפך למדינת עולם שלישי. גישה זו, הטוענת שבחברה רב-תרבותית יש ירידה ברמת האמון וקושי לקיים מודל חברתי המבוסס על סולידריות, צדק ושוויון, נשמעת הגיונית, אבל העובדות מצביעות על כיוון אחר.

החלק הראשון של התיאוריה בהחלט נכון: המודל השוודי זקוק לרמה גבוהה של אמון במוסדות המדינה ובמערכות הציבוריות שלה. חשוב, למשל, שמערכת המיסוי תיתפס כאמינה והוגנת כדי ששיעור הגבייה יהיה גבוהים ושהעלמות מס ייחשבו כהפרה של החוזה החברתי. חשוב גם שהציבור יאמין בנציגיו הנבחרים כדי לאפשר את היציבות הפוליטית הנדרשת למדיניות כלכלית-חברתית יציבה וארוכת טווח. לא פחות חשוב הוא האמון במערכת הציבורית ברמה המקומית המספקת שירותי בריאות, חינוך ורווחה. באופן כללי, רמות אמון גבוהות חשובות לכל מערכת חברתית והן מחזקות את הדמוקרטיה, מעודדות צמיחה ומקטינות את רמות השחיתות והפשיעה. המודל השוודי, כמודל בעל יומרות חברתיות גדולות, עלול להיקלע לבעיה חמורה אם הציבור לא יאמין באנשים המנהלים אותו והמתפעלים אותו בכל הרמות – ממנהלת בית הספר, דרך פקיד השומה והאחות הסיעודית בבית החולים ועד שדרת ההנהלה של החברות הציבוריות, הרשויות הממלכתיות ומשרדי הממשלה.

אבל מכאן ואילך, התיאוריה בדבר הקריסה של המודל השוודי הנובעת מהטרוגניות חברתית נקלעת לקושי עובדתי, שכן שוודיה נהפכה למדינה קולטת הגירה כבר מאז סוף מלחמת העולם השנייה. נוסף על מהגרי העבודה הרבים שהגיעו אליה בחצי השני של המאה ה-20, היא העניקה מקלט למאות אלפי פליטים שהגיעו מכל פינה על פני כדור הארץ שסבלה משלטון דיקטטורי, מלחמת אזרחים או רצח עם. כמעט 2.5 מיליון מהגרים נקלטו בשוודיה מאז 1980 (אז חיו בה פחות מ-8.5 מיליון בני אדם), כשקבוצות המהגרים הגדולות הגיעו מפינלנד, עיראק, סוריה ומדינות יוגוסלביה לשעבר; קבוצות משמעותיות נוספות באו מהמדינות הסקנדינביתו השכנות דנמרק ונורווגיה, וכן מצ'ילה, איראן וסומליה. על פי נתוני 2018, 19.1% מתושבי שוודיה נולדו מחוץ למדינה ואם מכלילים בקבוצה זו את ילידי שוודיה ששני הוריהם נולדו מחוץ לשוודיה, היא גְּדֵלה לאחד מכל ארבעה שוודים, כלומר – מהגרים ומהגרים מדור שני הם כרבע מהאוכלוסייה.

אם כך, האם רמת האמון במדינה, בחברה ובמוסדותיה נמוכה בהשוואה למדינות הומוגניות יותר? ובכן, מתברר שההיפך הוא הנכון. מחקרים מראים כי בשוודיה ישנה רמת האמון מהגבוהות בעולם כשזה נוגע לאמון בבני אדם אחרים וכך גם במוסדות המדינה. על פי דו"ח של OECD, שוודיה נמצאת בחמישייה הראשונה בעולם של המדינות בעלות שיעור האמון הגבוה ביותר במערכת הפוליטית (יחד עם דנמרק, נורווגיה, פינלנד ושווייץ). נתון אחר מראה שבשוודיה יש הכי מעט אנשים החושבים שהשחיתות נפוצה במערכת הממשלתית (כאשר דנמרק, פינלנד ושווייץ מיד אחריה)..בפרספקטיבה אירופית, דווקא המדינות שהאוכלוסייה שלהן הומוגנית יותר, כמו פולין או הונגריה, סובלות מרמות אמון נמוכות הרבה יותר.

"כשאנו מודדים מה אנשים חושבים על המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, אנחנו מוצאים בשוודיה אמון חברתי גבוה מאוד", אומר רוטשטיין, שחקר את הנושא וערך השוואות בינלאומיות. "בדקנו את הנושא הזה במקומות רבים. כששאלנו איך אנשים מבינים את ההוגנות ואת האיכות של המערכות הציבוריות ושילבנו את זה עם מידע סטטיסטי על מגוון אתני, ארצות לידה וכדומה, גילינו שאמנם כאשר יש מגוון אתני עלולה להיות ירידה באמון, אך כאשר יש תפיסה של הוגנות ואיכות במערכות הציבוריות – אין למגוון התרבותי השפעה על רמות האמון. כלומר, כאשר המערכות עובדות היטב, המגוון האתני אינו מוביל לחוסר באמון או בסולידריות. אפשר לראות שבמקומות הומוגניים כמו סיציליה או איים יווניים שהם הומוגניים לגמרי אין אמון ברשויות, בעוד במקומות כמו הלסינקי, קופנהגן וסטוקהולם שהם הטרוגניים מאוד ישנן רמות גבוהות של אמון וסולידריות".

משבר פוליטי

כשמדובר בהשפעת ההגירה על הכלכלה, ישנן גישות שונות. לשוודיה יש היסטוריה ארוכה של קליטת גלי הגירה שתרמו רבות לכלכלתה ונקלטו היטב, אבל ישנן גם דוגמאות הפוכות. כאשר מהגרים נקלטים בשוק העבודה הם משמשים כוח אדם חשוב ומוסיפים מסים לקופת המדינה, וכאשר יש בעיות בכניסה לשוק העבודה הנטל על מערכות הרווחה נעשה כבד. גורלו של גל ההגירה האחרון הוא נושא לספקולציה; לעת עתה, הנתונים של OECD מראים ששיעור התעסוקה של אנשים שנולדו מחוץ למדינה עמד ב-2018 על כ-66% מועסקים (מתוך האוכלוסייה של בני 15-64 שלא נולדו בשוודיה), יותר מהממוצע האירופי (62.1%) ויותר ממדינות שקלטו פחות מהגרים כמו דנמרק ופינלנד. נתונים השוואתיים עדכניים בנושאים רגישים כמו רמאות בקבלת קצבאות בקרב מהגרים וייצוג עודף של מהגרים בפשיעה מסוגים שונים הם קשים להשגה ושנויים במחלוקת. זאת ועוד, מרכיבים רבים במדיניות ההגירה של שוודיה השתנו מאוד בשנים האחרונות ולכן קשה עדיין להעריך את השפעתם.

בשלב זה בהתפתחות המודל השוודי, אין ספק כי סוגיית ההגירה היא בעלת חשיבות גדולה מכפי שהיתה בעבר וכי שיעור ההגירה הגדול הוא מקור לאתגרים רבים, אך הבעיות אינן נובעות מאי-אמון או מהרב-תרבותיות כשלעצמה. "לשוודיה יש בעיה עם מספר גבוה מאוד של מהגרים בעלי התאמה נמוכה מאוד לשוק העבודה – למשל, אנשים שהם אנאלפביתים", אומר רוטשטיין, "ויש גם בעיה חמורה במערכת החינוך. ילדי מהגרים, ובאופן ספציפי בנים מהגרים רבים, אינם מצליחים לסיים את בית הספר ואין להם יכולות להיכנס להכשרות מקצועיות בשוק עבודה, שנעשה קשה יותר בגלל הצורך בכישורי שפה ובחינוך טכנולוגי. בעיית התעסוקה יוצרת בעיות בתחומים אחרים – החל בפשיעה וכלה בקיצוניות דתית. זה האתגר המרכזי של החברה השוודית היום". רוטשטיין מוסיף שישנן גם בעיות חברתיות נוספות הקשורות לשוק העבודה – יותר ויותר אנשים עם בעיות חברתיות, תסמונות פסיכולוגיות שונות ואפילו בעיית סמים שבעבר כמעט לא היתה קיימת בשוודיה. שוק העבודה, לדבריו, מתקשה להתמודד עם כל אלה ולפתור בעיות חברתיות, שעליהן יש להוסיף גם את העלייה ברמת האי-שוויון, הצמיחה בפערים החברתיים וחוסר היעילות שגרמו רפורמות שונות בתחום הבריאות והחינוך. אלה הם אתגריו של המודל השוודי היום.

אף על פי שהגירה ורב-תרבותיות מביאות איתן אתגרים חברתיים גדולים, המשבר של המודל השוודי נובע גם משורה ארוכה של בעיות פוליטיות. הבחירות האחרונות, למשל, הסתיימו בשוויון בין המרכז-שמאל למרכז-ימין, מה שאילץ את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להקים ממשלה חלשה מאוד הנתמכת על ידי מפלגות ימין. השותפות הקואליציונית מבוססת על הסכם המכונה "הסכם ינואר", שמאלץ את הסוציאל-דמוקרטים לנקוט מדיניות כלכלית שמרנית המנוגדת לעמדותיהם: הורדת מסים המקטינה את יכולת המדינה להשקיע ברווחה, הקלות על גורמים פרטיים לפעול במגזר הציבורי והגדלה של הפערים החברתיים, שהיא תולדה של אלה. מדיניות זו גורמת לכך שבשורות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה יש הטוענים כי הברית עם הימין המתון, שנועדה לנטרל את התחזקות הימין הקיצוני, מאלצת את המפלגה להיות חתומה על מדיניות שתפגע בחברה השוודית ובסופו של דבר גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה. יש מי שמודאג ממשבר בסדר הגודל של המפלגה האחות בגרמניה, SPD, שהגיעה בסקרים בשנה שעברה לשפל של פחות מ-20% תמיכה (הסוציאל-דמוקרטים השוודיים השיגו בבחירות האחרונות 28% מהקולות – התוצאה הגרועה ביותר שלהם במשך יותר מ-100 שנה).

מצד שני, תומכיו של "הסכם ינואר" טוענים כי הממשלה הנוכחית, גם אם היא נאלצת להיות פשרנית יותר ממשלות שמאל שקדמו לה, היא עדיין סוציאל-דמוקרטית בלבה; היא ממשיכה להשאיר את הימין הקיצוני מחוץ לעמדות ההשפעה, היא מחזיקה את המודל השוודי בחיים לקדנציה נוספת ובמקביל גם מעלה "מסים ירוקים", משקיעה בתשתיות, בפריפריה ובתחבורה הציבורית, מעלה את הפנסיה הבסיסית ומורידה את נטל המס על בני 65 ויותר.

בסופו של דבר מתחוור כי כמו במשברים קודמים בשוודיה, לא גלי ההגירה הם אלה שמשנים את המודל השוודי אלא אוסף של גורמים שונים ומגוונים, וביניהם משברים כלכליים, סכסוכים פוליטיים, רפורמות שכשלו והשפעות של תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות מבחוץ (החל בצמיחת הימין הפופוליסטי באירופה וכלה בהשפעות כמו זו של "הדרך השלישית", שהיתה אופנתית בתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופיות ובקרב מנהיגים דוגמת טוני בלייר וגרהרד שרדר בסוף שנות ה-90).

רווחה נגד הקצנה

בפרספקטיבה היסטורית, אפשר אולי לטעון כי חולשתם הנוכחית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושל המודל שהיא בנתה בשוודיה אינה תופעת לוואי של ההגירה והתופעות השליליות שנלוות אליה, אלא להיפך. ייתכן שהפגיעה במודל השוודי היא הסיבה לתופעות הלוואי השליליות של ההגירה, דהיינו – דווקא הרפורמות, ההפרטות והנסיגה בכוחה של מדינת הרווחה בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 פגעו ביכולתה של החברה השוודית להתמודד עם אתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה. אין זה ייחודי לשוודיה שהאינטגרציה נעשית קשה יותר כאשר ממשלות מושכות את ידיהן מהמשק ונסוגות מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי, כאשר האיגודים המקצועיים נחלשים, השכר יורד והפערים גדלים, כאשר מערכת החינוך מופרטת וכאשר המדינה מסייעת פחות במציאת פתרונות דיור ועבודה. האלטרנטיבה היא שכונות עוני וחברות מקבילות ולעתים היא גם כוללת הקמת סניף מקומי של ארגון המדינה האיסלאמית. המודל השוודי הקלאסי לא היה חף מבעיות והשיטה הסוציאל-דמוקרטית אינה מושלמת אך כשמדובר באתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה, מדיניות של שוק חופשי וחוסר מעורבות ממשלתית מסתיימים בסגרגציה.

מבחינה פוליטית שוודיה, כמו אירופה כולה, עומדת בצומת דרכים. משבר האקלים, מדיניות המעצמות הגדולות במזרח התיכון ובאפריקה וחולשתם של המוסדות הבינלאומיים – כל אלה גורמים לכך שככל הנראה גלי מהגרים נוספים יעשו את דרכם לאירופה בשנים הקרובות ויעמידו את מנהיגיה בפני בחירה קשה. מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות הכוללות לימודי שפה והכשרה מקצועית, מערכת אכיפת חוק נחושה, דיור ציבורי ובריאות ציבורית הם מרכיבים הכרחיים לקליטה מוצלחת והם דורשים משאבים עצומים, מנגנון מדינתי גדול ומיסוי גבוה. אך מי יקבל עליו את כל אלה?

ודאי שלא השוק החופשי, שיימנע מההוצאות החברתיות הגבוהות; ודאי שלא הימין הקיצוני, שמעדיף להפיץ תיאוריות קונספירציה על "חילופי אוכלוסין" ו"איסלאמיזציה" ובמקביל לבנות חומות ולהשלות את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ; וגם השמאל החדש לא יוכל להעמיד פתרון אם יתרכז בהפרטת הצדק ובמלחמה על זכויות מיעוטים ויתעלם מחשיבות העבודה המאורגנת והמגזר הציבורי. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה, לפחות עולה למגרש. בניגוד לשונאי הזרים, חסידי היחסיות התרבותית והניאו-ליברלים, המפקירים את הזירה, לסוציאל-דמוקרטיה יש יומרות לחנך, להשפיע, לעצב את החברה ולתקן אותה. בסופו של דבר, האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים-בגרוש של הימין, כפי שהם גדולים על אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש.

כך בשוודיה וכך גם בישראל. שר האוצר שטייניץ צדק כשאמר שישראל אינה נורווגיה, שוודיה או דנמרק, אך אין כל פסול בכך שהיא תלמד שיעור או שניים ממדינות אלה. גם אם נתוני הפתיחה אינם זהים וגם אם מבחינה חברתית, פוליטית ותרבותית יש הבדלים גדולים, בכל זאת מרכיבים רבים של המודל השוודי – וביניהם הגדלת ההוצאה הציבורית, חיזוק העובדים ושיפור תנאיהם, מלחמה באי-שוויון וטיפוח מגזר ציבורי גדול, חזק ואיכותי – יכולים להיות לפחות חלק מהכלים להתמודדות עם האתגרים העומדים בפני החברה הישראלית. ויש דבר נוסף החורג מעבר לפרמטרים הכלכליים: אחד המאפיינים ההיסטוריים של המודל השוודי היה הפרגמטיזם שלו. הוא מעולם לא הצטיין ברטוריקה מרשימה או במנהיגים כריזמטיים, אבל היו לו גישה מעשית, נכונות לפשרות פוליטיות וכישרון לפתח דרג מקצועי שאינו כפוף לשיקולים פוליטיים קצרי טווח. נכון, שוודיה היתה תמיד דוגמה למדיניות של שמאל כלכלי-חברתי, אך לא צריך להיות סוציאליסט גדול בשביל להסכים כי בימים שבהם הפוליטיקה נהפכת לספורט תחרותי של עסקנים, יועצי תדמית וספינולוגים, תכונות כאלה יכולות להיות בדיוק מה שישראל צריכה.

שרת הבריאות השוודית מסבירה כיצד שוודיה מתמודדת עם הקורונה, ולמה העולם טועה לגביה

התקשורת העולמית מיהרה לדווח כי המדיניות השוודית במאבק בנגיף קורונה, שאיפשרה לחיים להמשיך כמעט כרגיל, נכשלה. שרת הבריאות וראש רשות הבריאות הציבורית במדינה מסבירים בראיון ל"הארץ" מדוע הניתוח העולמי שגוי, ואיך מצליחים לשטח את העקומה – בלי לסגור את המדינה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8777018

בזמן שכמעט כל מדינות העולם נוקטות צעדים חסרי תקדים של סגר, השבתת פעילות כלכלית וסגירה מוחלטת של מערכות חינוך ותרבות, ישנה מדינה אירופאית אחת הנוקטת קו שונה. זוהי שוודיה והעובדה שהיא לא מיישרת קו עם שאר העולם מעוררת מחלוקת קשה ותגובות קיצוניות בתוך המדינה עצמה ובעולם כולו. בזמן שעיניהם של רבים מופנות כלפי סטוקהולם, אין זה מפתיע שחדשות כזב ודיווחים שגויים על שוודיה מוצאים את דרכם לחדשות החוץ של עיתונים ומהדורות חדשות בכל רחבי העולם. "יש הטוענים שבשוודיה העסקים כרגיל", אומרת לנה הלנגרן, שרת הבריאות השוודית, "אני מציעה להם לבדוק שוב. אני מציעה לשאול את הצוותים הרפואיים שעובדים מסביב לשעון בבתי-החולים, לשאול את בעלי העסקים הנאבקים כדי לשרוד, לשאול את המבוגרים שלא ראו את ילדיהם ונכדיהם במשך שבועות ואת הסטודנטים ותלמידי התיכון שלא יכולים ללכת לבתי-הספר. לא, העסקים אינם כרגיל בשוודיה. יש לנו אלפי חולים מאומתים והחברה השוודית מושפעת כולה".

אך גם אם העסקים בשוודיה אינם כרגיל, היא בוודאי אינה נוקטת במדיניות זהה למדינות אחרות. בתי-הספר היסודיים וגני-הילדים לא נסגרו ולו ליום אחד, חנויות, מספרות, מסעדות ובתי-קפה עדיין פתוחים. אזרחי שוודיה עדיין הולכים לעבודה, מבלים בפארקים ובגני השעשועים ומתאמנים במכוני כושר. הצעדים המרכזיים שננקטו בכל זאת הם הגבלת אירועים למקסימום של חמישים משתתפים, מוסדות ההשכלה הגבוהה והתיכונים עברו ללמידה מרחוק, נאסרו ביקורים בבתי-אבות ובתי-חולים וננקטו שורה של צעדים מקומיים ליצירת ריחוק חברתי במרחב הציבורי. מטרתה של ההתמודדות השוודית, בדיוק כמו זו של כל מדינה אחרת, היא "השטחת העקומה" אך השיטה השוודית בנויה על שורה של המלצות ובקשות מטעם השלטונות שאינן נאכפות כצווים מחייבים – בעלי סימפטומים כמו חום ושיעול מתבקשים להישאר בבית ומערכת התשלומים של הביטוח הלאומי השוודי עשתה את ההתאמות הנדרשות כדי שהם יוכלו לעשות זאת ללא חשש כלכלי. ואכן בערך 20% מכוח העבודה השוודי מושבת מעבודה בגלל סימפטומים קלים יחסית, עדות לכך שההמלצות נלקחות ברצינות. גם אנשים בקבוצות סיכון וכאלו שהם מעל גיל שבעים התבקשו להישאר בבית ככל הניתן וכלל הציבור התבקש להימנע מנסיעות לא הכרחיות בתחבורה הציבורית, לעבוד מהבית אם זה מתאפשר ולשמור על הגיינה בסיסית וריחוק חברתי.

טעות נפוצה שהתפרסמה במספר מקומות השבוע היא הידיעה ששוודיה הרשמית הכירה בטעותה וכעת היא משנה את מדיניותה. זה איננו המצב. להיפך, קובעי המדיניות השוודים טוענים שדווקא המדיניות שלהם היא כזו שתוכל להחזיק לאורך זמן רב מאוד. "כשנגיע לסוף הפנדמיה, מה שיקרה בעוד שנים, לא בקיץ הקרוב, נהיה חייבים לראות את ההשפעה ארוכת הטווח על בריאות הציבור", אומר יוהאן קרלסון, ראש הרשות השוודית לבריאות הציבור, "אנחנו חושבים שהצעדים שנקטנו בהם הם טובים, יש לנו מידע רב המעיד על כך שצעדי הריחוק החברתי שלנו עובדים, והמדיניות שלנו חייבת להיות כזו שאפשר להחזיק בה זמן רב. אנחנו לא צריכים להחליף מדיניות. ראינו שמדינות אחרות מחפשות עכשיו אסטרטגיית יציאה ודרכים לפתוח את החברה מחדש. המדיניות שלנו היא ברת-קיימא לאורך זמן והיא גמישה מספיק כדי להתאים אותה למצב בזמנים ובאזורים שונים".

קרלסון מסביר את ההבדלים בין שוודיה למדינות אחרות: "ההבדל בין הגישה השוודית לזו של מדינות אחרות אינו גדול מאוד" הוא אומר, "זה בעיקר הטון השונה. במקום להגיד לאנשים מה לעשות אנחנו מנסים להסביר. אנחנו לא אומרים לאנשים להישאר בבית. אנשים צריכים לצאת, להתאמן, לנשום אוויר נקי. זה טוב לבריאות הפיזית והנפשית שלהם. אני לא רואה שום היגיון בלהישאר בבית, אלא אם כן אין אפשרות לצאת ללא מפגש עם שכנים. במיוחד חשוב שאנשים מבוגרים שיכולים לצאת לבד יעשו זאת. אנחנו גם לא סגרנו את בתי-הספר של הילדים הצעירים. לא ראינו שום עדות לכך שזה יכול לתרום למדיניות. אין שום דו"ח או מחקר המוכיח שבתי-הספר הם חלק חשוב בהפצת המחלה. להיפך, יש השפעות שליליות רבות לסגירת בתי-הספר. אנחנו גם לא משאירים אנשים בבית בכפייה. יש לנו דיווחים ממדינות אחרות על אלימות בתוך הבית, על אלכוהוליזם ושימוש בסמים כשאנשים סגורים בבתיהם".

בתשובה לשאלת "הארץ" מספר קרלסון שבשבועיים האחרונים נערכות יותר ויותר בדיקות בשוודיה (בתחילת המשבר התקיימו כ-10,000 בדיקות בשבוע, בשבוע שעבר המספר עלה ל-20,000). הבדיקות כרגע הן בדיקות למציאת הנגיף בפציינטים עם סימפטומים, אנשים בקבוצות סיכון, צוותים רפואיים, קשישים בבתי-אבות ואנשים העובדים איתם, כעת הן מתרחבות גם לעובדי השירותים החיוניים. המספר המוגבל של הבדיקות וההתרכזות בחולים וקבוצות סיכון היא גם הסיבה לרושם המוטעה שאחוזי התמותה בשוודיה הם גבוהים יותר מאלו של מדינות אחרות המקיימות יותר בדיקות, גם בקרב אוכלוסייה בריאה. "אנחנו חושבים שעדיין קצת מוקדם לבסס מדיניות של בדיקות סרולוגיות הבוחנות חסינות", אומר קרלסון, "יש עדיין בעיות מתודולוגיות עם בדיקות אלו, אבל זה בדרך. אנחנו גם עורכים מחקר בסטוקהולם, בונים מחקר לשאר חלקי המדינה ויש גם יוזמות נוספות מהאוניברסיטאות. אנחנו מאוד רוצים להתחיל עם הבדיקות הסרולוגיות כדי לבחון את ההתפשטות באזורים שונים ובקבוצות אוכלוסייה סוציו-אקונומיות שונות ואנחנו מקווים שזה יתחיל בקרוב".

קרלסון הוא איש הדרג המקצועי, הוא מדען המשמש כעובד ציבור ולא כמינוי פוליטי, אך בשוודיה הדרג הפוליטי מקבל כמעט באופן מוחלט את המלצות המדענים, כולל אלו הקשורות באימוץ המדיניות לטיפול בווירוס הקורונה. שרת הבריאות השוודית, לנה הלנגרן, בשונה מקרלסון, היא נבחרת ציבור, אשת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השלטת. "אני רואה שעכשיו מדינות רבות שוקלות כיצד לפתוח את בתי-הספר שלהן", היא אומרת בראיון ל"הארץ" ומחזקת את דברי הדרג המקצועי, "לעומתן, אני חושבת שיש לנו אסטרטגיה שיכולה להחזיק לזמן רב. חלק ממנה היא היכולת לחזק, לשנות ולהוסיף צעדים כשנדרש לכך, צעדים מחייבים חוקית וגם כאלו שהם בגדר המלצות בלבד. אנחנו מוכנים לפעול, אנחנו ממשיכים להיות פתוחים, להקשיב למומחים שלנו ולהתאים את המדיניות שלנו אם יש צורך בכך".

הלנגרן מודעת היטב לטענה שהשיטה השוודית נכשלת בגלל מספר המתים בשוודיה הגבוה משמעותית מזה של שכנותיה הנורדיות. "קשה מאוד לקבוע לאיזו מדינה צריך להשוות אותנו ובאיזה שלב (של ההתפרצות) המדינות האחרות נמצאות", היא אומרת, "זה לא הוגן ודי מסובך לעשות את ההשוואה הזו. מעבר לכך, ההתפרצות בשוודיה היא בעיקר באזור סטוקהולם וקשה לקבוע מה קורה באופן כללי במדינה כולה". מומחים רבים בשוודיה טוענים שרמת התמותה במדינה אינה בהכרח תלויה במדיניות אי-הטלת הסגר שלה. מרכיבים אחרים כמו גיל האוכלוסייה והמצב בבתי-האבות משחקים ככל הנראה תפקיד מרכזי יותר. "בינתיים, כפי שאמרתי בעבר, הדאגה העיקרית שלנו לא נוגעת לאוכלוסייה הכללית מכיוון שזו נענית להנחיות", אומרת הלנגרן, "בסקר שערכנו לפני מספר שבועות גילינו שלפחות 87% מהאוכלוסייה נענית לכל ההנחיות. הדאגה העיקרית שלנו נוגעת לבתי-אבות, זו בעיה ואנחנו מנסים לבדוק מה הסיבה לכך, דיברתי עם קולגות שלי ברחבי העולם המצביעים על מצב דומה ועל אותו החשש. זה אתגר וזה מקור משמעותי לדאגה. בשלב זה קשה לדעת מה בדיוק עלינו לעשות כי במקומות האלו דווקא יש לנו סגר באופן מעשי, הם סגורים למבקרים כבר חודש".

נכון ל-17 באפריל מתו בשוודיה 1,400 בני-אדם כתוצאה מהקורונה, 139 מתים למיליון תושבים. זהו מספר נמוך מזה של בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד, שוויץ וכמובן מזה של ספרד ואיטליה, אך הוא גבוה משמעותית מזה של שכנותיה של שוודיה. עם זאת, חשוב לזכור שכפי שאומרת שרת הבריאות, מדינות שונות נמצאות בשלבים שונים של המגפה. בימים האחרונים הופצה טענה שמספר המתים בשוודיה, כמו זה של מדינות אחרות, נמצא בעלייה. זוהי טענה מוטעית המתבססת על צורת איסוף הנתונים של אתר הסטטיסטיקה העולמי ה- Worldometer שאינו לוקח בחשבון את אופן הבדיקה, הניתוח, הרישום והדיווח על תמותה בשוודיה. "במקרה של שוודיה ובפרט בעניין גרף התמותה ה-Worldometer מציג תמונה שגויה", אומר פרופ' אייל שחר, פרופסור אמריטוס לבריאות הציבור באוניברסיטת אריזונה, "רואים בו טיפוס במספר המתים היומי. שלשום 114 מתים, אתמול 170. לא היה ולא נברא! התמותה היומית יורדת, לא עולה. המתים האלה מתפזרים בין תאריכים שונים. מחר ומחרתיים יהיו כותרות חדשות בעולם על כישלון נוראי של השוודים, מפני שרוב העולם שואב מה-Worldometer את הנתונים, אבל אתר הניטור העולמי אינו מעדכן נתוני ימים קודמים, ומחשב את מספר החולים והמתים החדש כהפרש במספר המתים המצטבר בין ימים עוקבים". ע"פ האפידמיולוג השוודי הראשי, אנדרס טגנל, עומד מספר המתים היומי על כשישים בימים האחרונים וחשוב מכך, הגרפים השוודים, בשונה מאלו המתפרסמים בעולם, מראים על דעיכה איטית אך יציבה במספר המתים בשבוע האחרון. הרשויות השוודיות נזהרות ואינן טוענות שהמגיפה הגיעה לסופה, אך ישנן בהחלט סיבות טובות להעריך שהמגמה חיובית, בעוד שמדינות הנמצאות עדיין בסגר רחוקות מדעיכה, כך שלא ניתן להשוות בין יעילות המדיניות שלהן לבין זו השוודית.

עם זאת, דבר אחד ברור. בשלב זה, ממש כמו ישראל הנמצאת בסגר ממושך, שוודיה מצליחה "לשטח את העקומה". כ-20% מהמיטות במחלקות הטיפול הנמרץ עדיין פנויות לשימוש, מערך לאומי מוכן להעביר חולים בין אזורים שונים אם יהיה צורך בכך, בתי-חולים שדה הוקמו בסטוקהולם ובגטנבורג אך עדיין לא נמצאים בשימוש והצוותים הרפואיים עומדים בעומס למרות התנאים הקשים והבעיות באספקת ציוד מגן. בתקשורת הבינלאומית התפרסמו דיווחים על בני שמונים הנשלחים למות בביתם, על מכונות הנשמה חסרות ועל וויתור על חיי אדם. גם אלו הם דיווחים מוטעים. אף אדם בשוודיה לא מת כתוצאה ממחסור במכונת הנשמה או מיטת טיפול נמרץ. "מערכת הבריאות שלנו מתמודדת עם המצב", אומרת שרת הבריאות הלנגרן, "יחידות טיפול הנמרץ שלנו גדלות בכל יום שעובר, הן משתפות פעולה בין המחוזות השונים בניסיון להיות סולידריות זו עם זו והמערכת בהחלט מתמודדת עם המצב נכון להיום". גם הלנגרן אינה יודעת בוודאות אם מצב זה יחזיק לאורך זמן אך מדיניותה נסמכת על תרבות שוודית ארוכת שנים. "זה זמן רב שאנחנו משלבים בין דרישות חוקיות לבין המלצות וולנטריות בכל הנוגע לבריאות הציבור בשוודיה", היא מסכמת, "מדיניות זו מצליחה. התכנית הלאומית לחיסון ילדים, למשל, איננה דרישה חוקית ובכל זאת 97% מילדי שוודיה מחוסנים בהתאם לתוכנית. שיתוף במידע ובניסיון ההתמודדות עם הפנדמיה הזו היא חשובה ואנחנו יכולים ללמוד אחד מהשני. אנחנו מאמינים שצריך להתמודד עם COVID 19 כמרתון ולא כספרינט, ואנחנו רחוקים עדיין מהמטרה".

 

Why Sweden isn't forcing its citizens to stay home due to the coronavirus

Sweden’s top epidemiologist explains his country’s radical pandemic policies

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.MAGAZINE-why-sweden-isn-t-forcing-its-citizens-to-stay-home-due-to-the-coronavirus-1.8754251?utm_source=dlvr.it&utm_medium=twitter 

STOCKHOLM – The primary schools are operating normally; gatherings of up to 50 people are still permitted; restaurants, shops, cafés and gyms remain open, although there are fewer customers. Most limitations announced by the authorities are no more than recommendations. Anyone displaying the symptoms characteristic of the coronavirus is asked to stay home, but other members of their family are not restricted from going to school or showing up for work.

Public transportation is operating, though people are encouraged to use it only when absolutely necessary, and the borders to most European countries are still open.

Welcome to Sweden, early April 2020 – a country that has adopted a radically different approach to the pandemic from both its neighbors in Scandinavia and on the European continent, and most of the rest of the world, even though the virus has already claimed quite a few victims here (477 deaths as of April 6).

It’s still too early to say whether Stockholm’s policy will turn out to be a success story or a blueprint for disaster. But, when the microbes settle, following the global crisis, Sweden may be able to constitute a kind of control group: Did other countries go too far in the restrictions they have been imposing on their populations? Was the economic catastrophe spawned globally by the crisis really unavoidable? Or will the Swedish case turn out to be an example of governmental complacency that cost human lives unnecessarily?

The body in charge of managing the crisis in Sweden is the National Institute of Public Health. The agency’s 500 experts have the task of monitoring the epidemic’s development, working with the medical services and advising the government and parliament. One of its senior figures, Anders Tegnell, Sweden’s state epidemiologist, has become the country’s best-known face of the crisis, and Sweden’s singular policy has transformed him from an anonymous official into a well-known figure worldwide.

“The truth is that we have a policy similar to that of other countries,” he tells Haaretz. “Like everyone, we are trying to slow down the rate of infection in order to avoid a situation in which too many patients will have recourse to the medical system at the same point of time. The differences derive from a different tradition and from a different culture that prevail in Sweden. We prefer voluntary measures, and there is a high level of trust here between the population and the authorities, so we are able to avoid coercive restrictions.”

Tegnell, 63, has been the country’s chief epidemiologist since 2013. A native of Uppsala, he became a physician in 1985, specialized in infectious diseases, and has held positions in the World Health Organization and in the European Commission. A profile of Tegnell in the newspaper Svenska Dagbladet described him as an “answer machine,” whose phone never stops ringing. Some Swedes consider him a national hero, others see him as a traitor.

The criticism comes from all directions – from some Swedish health-care professionals, local and foreign journalists and of course from the social media. “How many lives are they ready to sacrifice in order to avert the risk of a greater impact on the economy?” Joacim Rocklöv, a professor of epidemiology from the city of Umeå in northern Sweden, was quoted as saying in a recent article in The Guardian.

Britain’s Daily Mail termed Sweden “Europe’s odd man out,” and the German newspaper Die Zeit called the country “an island in Europe” and wondered whether Stockholm was ignoring reality while a carelessly dressed epidemiologist, rather than the government, was the country’s first line of defense against the epidemic.

Indeed, initially Tegnell’s exterior appearance was the subject of many skeptical remarks. By the end of March, things had changed somewhat. Tegnell got a haircut and, like his appearance, the Swedish attitude toward the crisis also became more serious. The National Institute of Public Health developed a strategy, albeit a slightly exceptional and unusual one, the government adopted it, and Tegnell is now at the epicenter of the response to the crisis.

In a phone interview last week, Tegnell answered Haaretz’s questions about the Swedish response to the crisis.

Even given the high level of social trust and personal responsibility in Sweden, there is still the matter of the measures themselves. Don’t you think that, for example, closing schools and refraining from every form of social interaction would be a more effective way to curb the virus?

Tegnell: “Possibly, if it had been possible to do that with a high level of fidelity to the laws, and for a great many months. That is not possible in Sweden.”

As he says, Sweden’s goal, like that of other countries, is to “flatten the curve.” The tactics, however, are a little different. At this stage, they include two central components which are intended to slow down the infection rate. The first is to request of everyone who develops such symptoms as coughing, a sore throat and fever to stay home. The second element is safeguarding the elderly population and high-risk groups. People of 70 and up have been asked to stay home, though they’re allowed to go out for a walk if it doesn’t involve a social encounter.

Beyond that, although kindergartens and primary schools are still open, the universities and high schools have moved to online teaching, and since March 27, gatherings have been restricted to 50 people – 10 percent of the number permitted to congregate at the start of the crisis.

In another new restriction, bars and restaurants are only allowed to serve customers seated at tables (without service at the bar or at stands). In general, entertainment venues, theaters, cinemas and museums are closed. Moreover, no visits are allowed at hospitals or old-age homes (a step that was evidently taken too late, after many of these institutions have already been infected).

Most directives in the country take the form of requests and recommendations. For example, anyone who can, is asked to work from home, and the entire population has been urged to refrain from nonessential trips during the upcoming Easter holiday – but no police officers or mobilephone surveillance are being used to enforce the recommendations.

According to Tegnell, this policy is more likely to be effective than stricter bans imposed by coercive means. Asked whether he is bothered by the fact that Sweden’s elderly population will pay the price if the public does not behave responsibly, Tegnell replies that the principal question is whether rules that are forced on the population create a higher level of obedience than voluntary behavior. “We believe that what we are doing is more sustainable and effective in the long term,” he says.

What is the testing policy in Sweden? How many tests are you doing?

“We are testing medical personnel and everyone who is admitted to a hospital in order to avoid infections there. We are also testing those who are looking after the elderly. At this stage, we are doing about 10,000 tests a week, and that number is growing. In addition, we are carrying out surveys among the general population in order to understand how far the virus is spreading in the community. Those are statistical tests and are not part of the 10,000 or so weekly tests.”

Many people in Sweden are experiencing symptoms of the coronavirus, but they are not being tested, only being asked to stay home. Why aren’t you testing them?

“Partly that is due to a limited ability [to conduct tests], but it’s also because the recommendation would be the same in any case,” by which he means, to stay home.

Are you trying to reach a point of ‘herd immunity’?

“We are not trying to achieve herd immunity, but to slow the virus’ spread. At the same time, the majority of the experts agree that the virus will stop only when widespread immunity is achieved or an effective vaccine is developed. Those are the only means by which to stop the virus. Every other solution is temporary.”

So herd immunity is not the goal of the strategy, but a kind of byproduct that you are hoping to attain?

“Yes.”

The issue of herd immunity became a focal point of world interest when the media reported that Britain was basing its policy on the concept at the start of the crisis. According to the reports, the assumption of the British scientists was that it would be impossible to eradicate the virus anytime soon, so the possibility was entertained of allowing most of the population to become infected and thereby to develop immunity in the general population. One of the reasons for adopting that policy, according to various commentators, was concern for the economic consequences of a total lockdown.

Since then, British policy has undergone a complete about-face. Anders Tegnell maintains that it was never Swedish policy to begin with, and that the same holds for the economic aspect.

Are the recommendations of the Swedish National Institute of Public Health being fully adopted by the government, or are economic considerations, including the prevention of mass unemployment or the desire to avert a financial crisis, also influencing the strategy?

“We in the public health agency don’t make economic calculations – our only considerations are for public health. It is true that there are also broader aspects in regard to public health; for example, a decision to close the schools will affect the labor force in the health system [referring to the fact that medical personnel are also parents of children]. But other economic issues are the government’s responsibility. We are working closely with the government, it is basing its decisions on our recommendations, and the dialogue and cooperation are good.”

What about Sweden’s readiness for a scenario of the flooding of the health system with patients? Are there enough ventilators, intensive care beds and is there protective gear for the medical teams?

“There are of course problems of equipment in Sweden, like everywhere else in the world. It’s a constant struggle. In the meantime, nothing is lacking and we are continuing to build up our ability in any event. In terms of intensive care capability, Sweden has already doubled its capacities, and in the Stockholm region, we are on the way to triple and quadruple the ability we had, including a field hospital that is now being set up.”

Tegnell is referring to a field hospital that the Swedish army and the municipal authority just finished building within a convention center in the south of Stockholm. The new hospital will have a total of 600 beds, 30 of them intended for intensive care patients. Another field hospital is being set up next to one of the hospitals in Gothenburg, the country’s second-largest city, in western Sweden. So far, intensive care facilities in the country’s hospitals are strained but not working at full capacity yet.

When do you estimate that the crisis will peak in Sweden?

“We don’t know exactly when the peak will come. The Stockholm region is a week or two ahead of the rest of the country, which is a positive situation, because that way the load is distributed better. The pressure has already begun in Stockholm, and I estimate that it will peak in two-three weeks.”

Some maintain that the Swedish policy can succeed only in Sweden, because of its distinctive characteristics – a country where population density is low, where a high percentage of the citizenry live in one-person households and very few households include people over 70 cohabiting with young people and children. Those are mitigating circumstances which the Swedes hope will work to their advantage.

“The only way to manage this crisis is to face it as a society,” Swedish Prime Minister Stefan Löfven said in a short speech to the nation on March 22, elaborating, “with everyone taking responsibility for themselves, for each other and for our country.”

ללא הסגר וכמעט ללא הגבלות בכפייה – האפידמיולוג הראשי של שוודיה החליט ללכת הפוך

בתי-הספר וגני הילדים עדיין פתוחים, התכנסויות עד חמישים איש עדיין מותרות, מסעדות, בתי-קפה ומכוני כושר עדיין פועלים, גם אם באופן מינימלי. גם ההגבלות המעטות מטעם הרשויות הן בגדר המלצה בלבד. אלו המגלים סימפטומים האופייניים לקורונה, למשל, מתבקשים להישאר בבית אך בני משפחותיהם לא מתבקשים להימנע מלהגיע לבתי-הספר ולמקומות העבודה. זוהי שוודיה של תחילת אפריל 2020 – מדינה שנוקטת במדיניות שונה לחלוטין משכנותיה האירופיות וממרבית מדינות העולם למרות שווירוס הקורונה כבר החל לגבות במדינה בת עשרת מיליון התושבים קורבנות לא מעטים (146 מתים נכון ל-30 במרץ). אנדרס טגנל, האפידמיולוג הראשי של שוודיה, שאחראי במידה רבה על המדיניות שלה, ייזכר כסיפור הצלחה ששחה נגד הזרם או כמי שהוביל את מדינתו לאסון.

 
בשלב זה קשה לדעת היכן הדברים עומדים. מספר הנדבקים איננו ידוע מכיוון שהבדיקות מבוצעות בעיקר על מאושפזי בתי-החולים ואנשי הצוותים הרפואיים וכל המומחים מסכימים על כך שלמרות שהלחץ על בתי-החולים כבר החל, השיא טרם הגיע. בעוד הצוותים הרפואיים בשוודיה כבר מרגישים את העומס והאוכלוסייה המקומית מראה סימנים של דאגה, מבחינה בינלאומית המקרה השוודי הוא מרתק. כאשר ישקע האבק מעל המשבר הגלובאלי ייתכן ושוודיה תוכל להוות מעין קבוצת ביקורת – האם מרבית מדינות העולם הלכו רחוק מדי ללא צורך בכל הנוגע להגבלות על האוכלוסייה? האם ההתמוטטות הכלכלית הנלווית למשבר אכן היתה כורח המציאות? או שהמקרה השוודי דווקא יעיד על ההיפך ויהווה דוגמא לשאננות ממשלתית שגבתה חיים לחינם.

הגוף האמון על ניהול המשבר בשוודיה הוא הרשות הלאומית לבריאות הציבור. זהו גוף מקצועי ועצמאי שאחראי על בריאות הציבור בשוודיה בהתבסס על ידע מדעי ומחקרי. ברשות מועסקים כ-500 אנשי מקצוע האחראים לייעץ לממשלה ולפרלמנט, ללוות את השירותים הרפואיים ולעקוב אחרי התפתחות המגפה. אחד מבכירי הרשות, האפידמולוג הראשי של שוודיה, אנדרס טגנל (Anders Tegnell) הפך בשבועות האחרונים לפנים המוכרות ביותר של המשבר בשוודיה ותודות למדיניות השוודית הייחודית הוא הפך מפקיד אנונימי יחסית לדמות מוכרת בעולם כולו.

טגנל, בן 63 יליד העיר אופסלה, משמש כאפידמולוג הראשי של שוודיה מאז 2013. הוא הפך לרופא ב-1985, התמחה במחלות זיהומיות ועבד, בין השאר, בארגון הבריאות העולמי ובנציבות האירופית. במאמר שהוקדש לדמותו ביומון "סוונסקה דגבלדט" הוא מוצג כ"מכונה של תשובות" שהטלפון שלו לא מפסיק לצלצל ושיש בשוודיה הרואים בו גיבור לאומי בזמן שברשתות החברתיות יש גם כאלו המתייחסים אליו כבוגד. בתחילת המשבר נמתחה עליו ועל הרשויות בשוודיה ביקורת שהתבססה על מה שהתפרש כאדישות והתעלמות מהמשבר העולמי המתהווה. בזמן שהערכת הרשויות היתה שהסיכוי להתפשטות הווירוס במדינה הוא נמוך יחסית, מטוסים מסין ומצפון איטליה נחתו בשוודיה ופרקו נוסעים שנדבקו בנגיף ולא התבקשו להיכנס לבידוד. גם הופעתו החיצונית של טגנל, שהיה לבוש ברישול והופיע, לעיתים בשיער מעט פרוע עוררה ביקורת. כמה שבועות מאוחר יותר הכל השתנה. טגנל הסתפר וכמו ההופעה החיצונית שלו, גם היחס השוודי למשבר הפכה לרצינית יותר. הרשות לבריאות הציבור פיתחה אסטרטגיה גם אם מעט חריגה ויוצאת דופן, הממשלה אימצה אותה וטגנל עומד כעת במוקד הטיפול במשבר. בראיון ל"הארץ" הוא מציג את המדיניות השוודית הייחודית לטיפול במשבר הקורונה.

כפי שאתה אולי יודע, בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, ננקטו צעדים דרמטיים מאוד כדי לעצור את התפשטות ווירוס הקורונה. נאסר על אנשים לצאת מבתיהם, כל בתי-הספר נסגרו וכו'. מדוע המדיניות השוודית שונה כל כך? האם לשוודיה יש אסטרטגיה אחרת מאשר זו של מרבית מדינות העולם?

האמת היא שיש לנו מדיניות דומה לזו של מדינות אחרות. כמו כולם אנחנו מנסים להאט את קצב ההדבקה על מנת למנוע מצב שבו חולים רבים מדי יזדקקו למערכת הרפואית באותה נקודת זמן. ההבדלים נובעים ממסורת שונה ותרבות שונה הנהוגות בשוודיה. אנחנו מעדיפים צעדים וולונטריים, ויש אצלנו רמה גבוהה של אמון בין האוכלוסייה לרשויות מה שמאפשר לנו להימנע מהגבלות בכפייה.

גם אם מסתמכים על רמה גבוהה של אמון ואחריות אישית עדיין יש את עניין הצעדים עצמם. האם אתה לא חושב שצעדים כמו סגירת בתי-ספר והימנעות מכל צורה של אינטראקציה חברתית יהיו יעילים יותר להאטת ההדבקות?

יכול להיות שכן, אם אכן אפשר היה לעשות אותם עם רמה גבוהה של נאמנות לחוקים ולטווח זמן ארוך מאוד של חודשים או שנים. האם זה אפשרי בישראל? בשוודיה זה לא אפשרי.

טגנל מופיע ללא לאות באמצעי התקשורת השוודים ולמרות שמספרי החולים והנפטרים עולים מיום ליום המסר שהוא מעביר לאוכלוסייה הוא דומה. לאסטרטגיית האטת ההידבקות השוודית בשלב זה יש שתי רגליים מרכזיות. הראשונה היא הבקשה מכל אחד שיש לו סימפטומים כמו שיעול, כאב גרון וחום להישאר בבית. הרגל השנייה היא שמירה על האוכלוסייה המבוגרת ועל קבוצות הסיכון. בני ה-70 ומעלה מתבקשים להישאר בבית, אם כי מותר להם לצאת לטיולים כל עוד הם לא כרוכים במפגשים חברתיים. מעבר לזאת האוניברסיטאות ובתי-הספר התיכוניים עברו ללמידה מקוונת, הגבלת הכינוסים שעמדה בתחילת המשבר על מקסימום של 500 איש הפכה ביום שישי שעבר ל-50 איש על מנת לצמצם באירועים הכרוכים בנסיעות המוניות בין אזורים שונים במדינה. באותה הזדמנות נוספה מגבלה על ההגשה בבארים ומסעדות – כעת מותרת ההגשה בשולחנות בלבד (ללא תורים צפופים או הגשה סביב באר או בעמידה). שאר המגבלות הן בחזקת בקשה והמלצה והן לא מוגבלות בצווים מחייבים: מי שיכול לעשות זאת התבקש לעבוד מהבית וכלל האוכלוסייה התבקשה להימנע מנסיעות לא הכרחיות בזמן חופשת הפסחא. מדיניות זאת, ע"פ טגנל ועמיתיו, היא עדיפה על איסורים מחמירים יותר שנעשים בכפייה מכיוון שהיא יעילה יותר בטווח הארוך. לשאלה האם הוא מוטרד מכך שזקני שוודיה ישלמו את המחיר במקרה שהאוכלוסייה לא תתנהג באחריות הוא משיב שהשאלה העיקרית היא האם כשמדובר בטווח זמן ארוך חוקים שנכפים על האוכלוסייה מייצרים רמת ציות גבוהה יותר מאשר התנהגות וולונטרית. "אנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים הוא יותר בר-קיימא ויעיל יותר בטווח הרחוק" הוא אומר.

הרשות לבריאות הציבור בשוודיה מודעת לכך שרבים טוענים שמדיניותה היא ניסוי חברתי מסוכן. תשובתה לביקורת היא ברורה. המנהל הכללי של הרשות, יוהאן קארלסון, אמר בהקשר זה בראיון לטלוויזיה השוודית הממלכתית שדווקא המדיניות האחרת היא ניסוי. "אומרים שאנחנו עושים ניסוי. אני הייתי אומר שדווקא לנעול אוכלוסייה שלמה בבית לארבעה-חמישה חודשים זה ניסוי מאוד מאוד מסובך", הוא אמר והוסיף: "אנחנו בוחרים דרך שבה אנחנו מנסים למנוע את ההדבקה בדרך הטובה ביותר האפשרית, ללא החסרונות הרבים. בסופו של דבר כשננהל את החשבון, (נצטרך לבדוק) לא רק כמה נדבקים בקורונה היו לנו אלא גם את הצד האחר – מה קרה עם האנשים שהיו סגורים בבתיהם, מה קרה לבריאות הציבור, מה קרה לשירותי הבריאות עם בתי-הספר הסגורים וכו'".

מרכיב נוסף של המשבר שבו השוודים נוהגים אחרת ממדינות אחרות הוא נושא הבדיקות. גם לנושא זה מתייחס אנדרס טגנל.

מה מדיניות הבדיקות בשוודיה? כמה בדיקות אתם עושים?

אנחנו בודקים כל מי שנכנס לבית-חולים על מנת להימנע מהדבקה בתוך בתי-החולים. אנחנו גם בודקים את אלו שמטפלים באנשים המבוגרים. בשלב זה אנחנו עומדים על כ-10,000 בדיקות בשבוע והמספר הזה הולך וגדל. מעבר לבדיקות האלו אנחנו גם עורכים בדיקות בכלל האוכלוסייה כדי להבין עד כמה הווירוס התפשט באוכלוסייה הכללית. אלו בדיקות סטטיסטיות והן לא חלק מ-10,000 הבדיקות השבועיות.

מדיניות הבדיקות שאתה מדבר עליה היא עקבית עם דיווחים על כך שישנם רבים בשוודיה שחווים סימפטומים של ווירוס הקורונה אך הם לא נבדקים אלא מתבקשים פשוט להישאר בבית. מדוע אתם לא בודקים אותם?

באופן חלקי זה בגלל יכולת מוגבלת (של קיום בדיקות), אבל זה גם כי ההמלצה היתה אותה המלצה בכל מקרה (להישאר בבית).

האם אתם מנסים להגיע ל"חסינות עדר"?

אנחנו לא מנסים להגיע לחסינות עדר אלא להאט את קצב ההתפשטות של הנגיף. עם זאת, רוב המומחים מסכימים על כך שהווירוס יעצור רק כשנגיע לחסינות או כשיפותח חיסון שעובד. אלו האמצעים היחידים לעצור את הווירוס. כל פתרון אחר הוא פתרון זמני.

כלומר חסינות עדר היא לא מטרת האסטרטגיה שלכם אלא מעין תוצר לוואי שאתם מקווים להגיע אליו.

כן.

נושא "חסינות העדר" הפך למוקד עניין עולמי כאשר התקשורת דיווחה על כך שבריטניה ביססה עליו את מדיניותה בתחילת משבר הקורונה. ע"פ הפרסומים, הנחת המדענים הבריטים היתה שאי אפשר יהיה למגר את הנגיף בקרוב ולכן נשקלה האפשרות לאפשר למרבית האוכלוסייה להידבק וכך לפתח חסינות לקראת התפרצויות עתידיות. מדיניות זו, ע"פ פרשנים שונים, נקבעה גם מתוך דאגה להשלכות הכלכליות של המשבר. מאז השתנתה לחלוטין המדיניות הבריטית ואנדרס טגנל טוען שזו לא היתה מעולם המדיניות השוודית. כך גם כשזה נוגע לצד הכלכלי של המשבר.

האם המלצות הרשות לבריאות הציבור בשוודיה מאומצות באופן מלא ע"י הממשלה כשזה נוגע לאסטרטגיה של עצירת התפשטות הווירוס או ששיקולים כלכליים, כמו מניעת אבטלה המונית או מניעת משבר פיננסי, משפיעים גם הם על האסטרטגיה?

אנחנו ברשות לבריאות הציבור לא עושים שיקולים כלכליים אלא פועלים רק ע"פ שיקולים של בריאות הציבור. יש אמנם צדדים רחבים יותר גם כשמדובר בבריאות הציבור, למשל החלטה על סגירת בתי-הספר תשפיע על כוח העבודה במערכת הבריאות (הכוונה היא שעובדי מערכת הבריאות הם גם הורים המטופלים בילדים). אבל שאלות כלכליות כלליות יותר הן באחריות הממשלה. אנחנו עובדים בצורה צמודה עם הממשלה, הממשלה מבססת את החלטותיה על ההמלצות שלנו והדיאלוג ושיתוף הפעולה הם טובים.

מה לגבי המוכנות של שוודיה לתסריט של הצפת מערכת הבריאות השוודית בחולים? האם יש לדעתך מספיק מכונות הנשמה, מיטות טיפול נמרץ וציוד הגנה לצוותים הרפואיים?

יש, כמובן, בעיות של הצטיידות בשוודיה כמו בכל מקום אחר בעולם. זהו מאבק מתמשך. בינתיים לא חסר ואנחנו ממשיכים לבנות בכל מקרה את היכולת שלנו. מבחינת היכולת של טיפול נמרץ, שוודיה כבר הכפילה את יכולותיה ובאזור סטוקהולם אנחנו בדרך ליכולת גדולה פי שלוש ופי ארבע ממה שהיה, כולל בית-חולים שדה שמוקם בימים אלו.

טגנל מדבר על בי"ח שדה המוקם כעת ע"י הצבא השוודי והרשות המוניציפלית במרכז כנסים בדרום סטוקהולם ועשוי להיפתח כבר בשבוע הבא. בי"ח חולים זה אמור לטפל בכ-30 חולי טיפול נמרץ ויהיו בו כמעט 600 מיטות. בי"ח שדה נוסף מוקם גם סמוך לאחד מבתי-החולים בעיר גוטנברג שבמערב שוודיה.

מתי להערכתך יגיע המשבר לשיא בשוודיה?

אנחנו לא יודעים מתי בדיוק יגיע השיא. אזור סטוקהולם מקדים את שאר המדינה בשבוע או שבועיים, זה מצב חיובי כי העומס מתחלק כך טוב יותר. בסטוקהולם הלחץ כבר התחיל ואני מעריך שהשיא יגיע בעוד שבועיים שלושה.

הביקורת על המדיניות שאנדרס טגנל מוביל מגיעה מכל הכיוונים – אנשי מקצוע בשוודיה, עיתונאים מהמדינה ומחוצה לה וכמובן גם מהרשתות החברתיות. "כמה חיים הם מוכנים להקריב על מנת למנוע את הסיכון להשפעה גדולה יותר על הכלכלה", כתב פרופסור לאפידמולוגיה מהעיר אומיאו שבצפון המדינה. היומון הבריטי "הדיילי מייל" כינה את שוודיה "האיש החריג של אירופה" והעיתון הגרמני די זייט כינה את שוודיה כ"אי באירופה" ותהה אם היא מתעלמת מהמציאות בזמן שהאפידמולוג הלבוש ברישול שלה הוא הקו הראשון מול המגפה ולא הממשלה. ביקורת על שוודיה נשמעת גם במדינות הסקנדינביות השכנות, דנמרק ונורבגיה. "אני חושבת שאלו התבטאויות המבוססות על פחד", השיבה לטענות ליסה בראוורס, בכירה נוספת ברשות לבריאות הציבור בשוודיה, "המדיניות השוודית מבוססת על הגנת הקבוצות הפגיעות יותר ולא על סגירה כללית לזמן בלתי מוגבל". בראוורס הוסיפה בראיון לרדיו השוודי הממלכתי ש"הקו הנוקשה יותר שנבחר במדינות שונות איננו בר-קיימא. זה לא סביר. אי אפשר לסגור חברה שלמה, נסיעות, תחבורה ואינטראקציה חברתית לשנים. זה לא יצליח וזה גם לא רצוי. הכלכלה תקרוס הרבה לפני זה".

גם אם בראוורס צודקת יש הטוענים שהמדיניות השוודית יכולה להצליח רק בשוודיה בגלל מרכיביה המיוחדים – מדינה בה צפיפות האוכלוסין היא נמוכה שבה חלק גדול מהאוכלוסייה חיה במשקי בית של אדם אחד בלבד ומעט מאוד משקי בית כוללים בתוכם אנשים בני למעלה מ-70 יחד עם ילדים וצעירים. אלו הן נסיבות מקלות שהשוודים מקווים שיעבדו לטובתם. "הדרך היחידה להתמודד עם המשבר הזה היא לעמוד מולו כחברה", אמר ראש-הממשלה בנאום קצר לאומה ב-22 במרץ וסיכם, "כאשר כולם לוקחים אחריות על עצמם, אחד על השני ועל המדינה כולה".

A Ray of Northern Light

Against the backdrop of a surge of anti-Semitism in Sweden, a former neo-Nazi and a former Israeli teamed up to try and turn the tide.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.MAGAZINE-what-drove-this-swede-to-quit-his-neo-nazi-cult-and-fight-anti-semitism-instead-1.8693123

STOCKHOLM – “I don’t know if you know who I am, so I will start by pointing out that until about a year ago, I was an active member of the Nazi organization the Nordic Resistance Movement,” the message that Carinne Sjoberg found in her email in-box last month stated, by way of introduction. Sjoberg, a former Israeli who lives in the northeastern Swedish city of Umeå, was surprised by the message from a local teenager named Hugo Edlund, but it was clear to her why she had been chosen to receive it. A resident of Sweden since the 1980s, she is a member of the city council of Umeå, a city of 90,000 people, only a few dozen of whom are Jews. About a decade ago, Sjoberg, who is a teacher by training, and several associates established a small Jewish cultural center in the city. The center conducted educational and other community activities with the aim of reviving Jewish life in the area and acquainting the local public with Jewish customs. Jews and non-Jews alike attended the events, which included activities to mark the Jewish holidays, dialogue encounters, lectures and exhibitions.

The center was a success, but at a certain stage, during 2017, it came under a shadow. It was here that Hugo Edlund entered the picture, albeit indirectly. “One day I found stickers pasted on the center’s windows, with messages like ‘Beware of mixing with foreigners,’” Sjoberg relates. “A photograph of Hitler covered the Star of David on the sign above the door. Afterward, people were observed taking pictures of the area in front of the center and of the cars in the parking lot. We took that as a threat. We didn’t have a fence, there were no security guards. People began to feel stressed.”

Behind the ominous activity was the Nordic Resistance Movement – and worse was to come, Sjoberg says. “They even got to my house. Flyers with quotes from ‘Mein Kampf’ appeared in my mailbox.” In some cases, members of the neo-Nazi organization approached Sjoberg physically. In November 2017, she recalls, “when I concluded my remarks as the representative of the Jewish community in the memorial ceremony for Kristallnacht, I found myself surrounded by a human wall. Local politicians and others had formed a [protective] circle around me. At first, I didn’t understand why, but then it turned out that neo-Nazis had been there all along. Afterward, a police vehicle began to follow me around.”

Sjoberg, a member of the Liberals (a center-right party), says the developments did not frighten her, but attendance at the center dwindled: “Sons and daughters of Holocaust survivors said there was no one to protect them and simply stopped coming. Parents were afraid to send children, and some said that maybe we should lower our profile in order not to draw fire. My view was that there was no point to the activities if they had to be done in secret.” In the end, in May 2018, Sjoberg says, it was decided to terminate the activity of the Jewish center. It was against this background that Hugo Edlund’s email arrived. Even more surprising was how its text continued: “A while ago I decided to leave the organization, because I reached the conclusion that it is destructive and has elements of a cult. That is my past, and today I am ashamed of it.” He added that even though he had not been involved in the activity against Sjoberg, he was distressed by the organization’s actions and was now trying to change and to act more positively and productively. “My personal apology is the first thing I want to send,” he wrote. “Besides that, I would like to know if you would agree to meet and talk.” Sjoberg used her contacts in the local police and the municipal government to ascertain that Edlund’s message was genuine and that she was not in danger. When she was satisfied with its authenticity, she accepted his invitation to meet.

“It was a good meeting,” she says. “I had nothing personal against him. My heart ached for him and for the fact that there are so many others like him.” Sjoberg says she learned from Edlund that the Nordic Resistance Movement, which is active not only in Sweden, but also in Norway and Finland, attempts to recruit teens from schools in Umeå. “They simply take advantage of their naivete,” she says. “Hugo is a good boy, nice and not aggressive. The neo-Nazis find kids like that and recruit them into their ranks. The society turns a blind eye. In the end, if the adults don’t address manifestations of anti-Semitism and [they continue to] ignore racism – it should be no surprise that youth are easily recruited into organizations like this.”

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

Edlund and Sjuberg. Photo: Kristoffer Pettersson

‘Grotesque  “Holocaust” lie’

The Jewish community in Umeå is not an isolated case: The Jews of Sweden have been coping with overt anti-Semitism for the past decade. Some of the most widely reported assaults occurred in 2017: Molotov cocktails thrown at a synagogue in Gothenburg while a youth activity was underway inside, extreme anti-Semitic slogans shouted out during a pro-Palestinian rally in Malmö, and a march of neo-Nazis through the center of Gothenburg on Yom Kippur that year. Around the same time, firebombs were thrown at Malmö’s Jewish cemetery, which had also been targeted in previous years, as part of a string of attacks on Jews and Jewish institutions in the city. The Swedish National Council for Crime Prevention last year published a report on hate crimes in the country. In 2018, the report stated, there were 7,090 reported hate crimes (up 11 percent compared to 2016 and 29 percent more than in 2013). The biggest rise was recorded in anti-Semitic hate crimes: 280, a surge of 53 percent from 2016. In addition to actual cases of physical violence, many reports have recently appeared in Sweden about a threatening atmosphere, harassment and verbal abuse of Jews.

One case that was widely reported in the Swedish and international media involves a Jewish physician in Karolinska Hospital in Stockholm. In an interview with Haaretz last week, the physician said that he and his Jewish colleagues suffered for years “systematic discrimination and injustice” from their department head: “The head of the department created a hostile working atmosphere, published anti-Semitic cartoons in the social networks and made anti-Semitic remarks in the workplace.” The doctor also related that his superiors and other senior figures in Karolinska had tried to cover up the matter, a claim that was confirmed in January in a report issued by the Swedish Ombudsman’s Office.

Additionally, on the “Big Brother” reality show here, two contestants were thrown off the program for expressing anti-Semitic sentiments during small talk about jobs. When one of them mentioned his Jewish boss; the other responded that she hated Jews. A third contestant, who wasn’t removed, had tattoos of Nazi symbols. Concurrently, a neo-Nazi was sentenced to a six-month prison term for harassing two journalists and a senior lawyer and for sending threatening anti-Semitic messages to all three women. It’s against this background that the neo-Nazi "Nordic Resistance Movement" ("Nordiska Motstandsrorelsen", or NMR, in Swedish) operates. Officially founded in 2016 on the basis of a previous organization, "The Swedish Resistance Movement", it is the latest in a chain of neo-Nazi movements and parties that have been active in Sweden since the 1930s. It is also active in neighboring Norway and Finland. The NRM proclaims admiration of Hitler, disseminates anti-Semitic conspiracy theories, uses Nazi terminology and cultivates hatred of a host of enemies: gays, migrants, Jews, Muslims and anyone who’s suspected of advocating feminism, globalization, multiculturalism and democracy. Many in the movement have a history of violence, crime and prison time, but there’s a political arm as well. The party received only 0.03 percent of the vote in the 2018 general election in Sweden, but two of its representatives won seats on two of country’s municipal councils. In recent years, under the aegis of the laws of freedom of expression and freedom of assembly, the movement has held marches and demonstrations throughout Sweden. In many cases these develop into violent confrontations with the police and with counter-demonstrators.

Hugo Edlund, who’s now 18, joined the movement when he was 15. His texts still appear in his name on the movement’s website. At one stage he referred to those fighting against the organization: “This has included psychologists who try to ‘cure’ us of our worldview, police who play us films of the grotesque ‘Holocaust’ lie, interviews with social services, parents who arrange meetings with ‘defectors,’ Reds who leave us threatening messages, pressure from the Swedish Security Service, expulsion from the armed forces, and so on. The list is long” (from the organization’s English language website). “At first, I didn’t take an interest in ideology,” he says now. “I was drawn to the visual side – the flags, the uniform, the shields. The struggle against the police also attracted us, and so did the fact that the organization had a lot of opponents. NRM members see it as a rebellious organization, interesting and cool, which is what made me and a childhood friend start to follow them.”

What did you actually do in the movement? What is the character of the activity?

“The truth is that most of the time it’s just sitting and talking. There’s more internal than external activity. Every week there was a social encounter; we would meet in someone’s house and talk. Once a month there was a meeting in the basement of the district chief, and many times afterward there was an activity such as a demonstration or handing out flyers. Sometimes we would read something or study the movement’s platform.”

The movement’s platform explicitly invokes the term National Socialism and an array of symbols that are evocative of the 1930s. It is replete with racist doctrine (a call to limit immigration to “ethnic northern Europeans”), anti-Semitic conspiracy theories (the need for an all-out struggle against the “global Zionist elite”), Nordic nationalism (a call for unification of the Nordic countries and an immediate withdrawal from the European Union, which is considered an enemy of the people), evocations of fascism (a strong state for the people) and patriotic romanticism (preserving the Nordic essence, being in harmony with the laws of nature, doing compulsory military service and arming the general public).

How many of you were there, and what was your common denominator? Who were your partners in the activities?

“In our city, there were seven-eight active members, maybe 25 in the district. Most of them were older, there were only two women. There was a feeling of belonging and of deep partnership. There was an atmosphere that said we needed to defend ourselves, and of course not talk to the police. The district chief would laugh and say, ‘If you talk to the police, we’ll shoot you.’”

Hugo Edlund. Photo: Kristoffer Pettersson.

Did things become violent?

“I wasn’t involved in violent incidents, but there were cases like that. Two of the older members, for example, were tried for assaulting someone – I think he was black. We talked about those things. For example, when someone from the movement beat up a 16-year-old boy in the election campaign, we talked about that in the meeting and praised him. “The first time I personally encountered a violent situation, I froze. It was in the Umeå Pride Parade, when we were attacked by activists from the other side. We told the police we didn’t want to file a complaint – the word in the movement is that the police work in the service of the Jews.”

What else did they say about the Jews?

 “They talked a lot about the Jews. There are lots of conspiracy theories about how the Jews are promoting an agenda that is turning Europe multicultural and into a kind of ‘bland bloc.’ The idea was that the Jews want to mix the races, and in that way destroy the white race. They said that the Jews influenced society through their property – the banks and the media. There was also criticism of specific Jews. The moment a Jew was involved in something, there was prejudice [against him] and they looked for a hidden agenda. For example, they said that when the ‘Jewess Carinne Sjoberg’ whined and closed the Jewish center, the only reason she did it was to appear in the media.”

Easily offended

“It is difficult to say with certainty how the level of anti-Semitism develops in Sweden,” says Mathan Shastin Ravid, of the Swedish Committee Against Antisemitism. “Research on the subject is limited and we don’t have extensive studies on the development of anti-Semitic notions and attitudes over time. What can be said is that anti-Semitism is more evident and more visible throughout society in recent years.” He adds that studies show that many Jews in Sweden are loath to show signs of their Jewishness in public. No few Jews have encountered anti-Semitic incidents, he notes. “At the same time,” he says, “awareness has risen. Anti-Semitism is more present in the public debate than it was 10 years ago. More decision makers and commentators refer to the subject and publicly condemn anti-Semitism, and that is important.”

Still, many cases go unreported. Several months ago, a young Jewish woman from the south of Sweden opened an Instagram account in which young Jews in Malmö have shared their experiences. They tell about being cursed, spat at and threatened, receiving hate letters, finding swastikas painted on doors and walls, and in some cases being beaten. The assailants were often migrants or second-generation migrants from Muslim countries in the Middle East and Africa. Periods during which the Israeli-Palestinian conflict intensified were particularly prone to anti-Semitic hate crimes. But Malmö is not alone. “Get your stinking Jewish hands off my products,” a saleswoman in a Stockholm store told a young Jewish man, according to his testimony. A young Swedish woman of Jewish origin noted that in a high-school history class, “when we talked about the Holocaust and the teacher said that the Nazis didn’t succeed in annihilating all the Jews, I heard two of my classmates behind me whisper, ‘Too bad.’ One of them said another time that the Jews are disgusting and have to disappear from Sweden.” A Jewish teacher in a school in southern Sweden recalls an email she received from her school principal. “The message contained an anti-Semitic caricature in which two Jews are shown killing a Christian child. I complained to my union, but nothing was done. The reaction of other staff members was a thunderous silence, and in the end the principal also canceled the funding for one of my projects.” When the teacher called her union’s headquarters in Stockholm, the response was disappointing: “You Jews are quick to take offense,” the official on the phone said. “What do you want, money?”

According to Mathan Shastin Ravid, physical danger for Jews in Sweden definitely exists, primarily from the far-right movements and from radical Islamists. At the same time, anti-Semitic viewpoints, anti-Semitic rhetoric and conspiracy theories are infiltrating broader circles of society. “It is important to understand that anti-Semitism is not only present on the extreme political margins,” he says. “It is also present in society’s mainstream. It’s more common than people think it is and it should be taken very seriously.” The Swedish government maintains that it is committed to combatting anti-Semitism. Recently, the government has indeed supported educational and cultural activities, as well as public diplomacy, on the subject, and upgrading the ability of the law enforcement system and the police to combat racist organizations and ensure the security of institutions that are liable to be victimized by hate crimes. Symbolic measures are also being taken. For example, members of the Swedish parliament visited Auschwitz, and the country’s education ministry is cooperating with Yad Vashem, the Holocaust memorial in Jerusalem, on developing curricula.

Nevertheless, the problem remains far from being resolved. On the last International Holocaust Day, this past January, Carinne Sjoberg organized an event for ninth-graders in Umeå. The event itself has been held for a number of years, with the participation of about a thousand students and teachers. There are talks and speeches, along with other content related to the Holocaust and its lessons. This year, Sjoberg encountered students who laughed, made retching noises and cursed during the event. “When I began my remarks, they interrupted so much that I couldn’t finish speaking,” she relates. “No one did anything, and the event was simply halted. Even worse, some local politicians said that maybe the event shouldn’t be held in the future, since it makes the young people behave like that. Some of the teachers also don’t want it anymore, because it’s a lot of work and is quite costly. I find that hard to accept.

“First they caused the Jewish center to shut down, and now they’ll terminate this educational project, too? That will be another victory for the neo-Nazis, while the city’s leadership behaves like the three monkeys: See nothing, hear nothing, say nothing.”

Getting out

Hugo Edlund’s period of membership in the Nordic Resistance Movement drew to an end in 2019. “In the past two years, two indictments were filed against me,” he relates. “One was for a hate crime because of things I circulated against Jews on Twitter. I was sentenced to community service work for youth and a fine. The second time I was convicted of a hate crime and also for graffiti – I spray-painted swastikas and symbols of the movement in different places in the city. I was sentenced to community service work and a fine again, plus payment of compensation.”

אדלונד מחזיק דגלים של NMR במרכז אומיאו קרדיט_מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד (1)

Edlund during his NRM days.

You were still a minor then, living with your family. How did your parents react?

“I didn’t tell them that I was a member of the Nordic Resistance Movement. They found out by surprise when I took part in activity against the Gay Pride Parade in Luleå [a small city in northern Sweden]. They knew about my opinions and my ideology, but not about my connection with the organization. One of my older brothers broke off relations with me, and the family was confused and didn’t know what to make of me. My parents tried everything. They tried to cut off the internet, to prevent political conversations in the house and to stop me from going to activities. But it came to a point where they simply despaired, because they felt there was nothing they could do.”

What finally made you decide to leave?

“It was a lengthy process, with all kinds of stages. For example, when the police came to my house at 5 A.M. to do a search. I realized that I didn’t have a regular life, I didn’t feel good, there was a social stigma on me and I wasn’t doing the things a regular person does. It was like living in a bubble. I didn’t go to school; I tried to work, but I left that, too, and I stopped even caring about the money. My whole focus was on the movement. “There are stages in membership in an organization like that. The first stage takes you from online activity alone to active membership, and in the second stage you become more extreme. It’s a destructive environment, and there’s a good chance you’ll start committing crimes and closing off doors to yourself. Gradually you lose friends, job possibilities and studies. In the end I understood that and I decided to leave.”

Edlund’s friends, in particular two who were close to him and whom he had recruited to the movement, reacted aggressively to his departure. One evening last October they came to his house and hit him during an argument about returning the movement’s uniform. Two months later, the two were tried for assault and convicted, sentenced to do community service work and ordered to pay compensation to Edlund – who is aware that his former comrades might go on persecuting him. Still, he is determined to embark on a new path. “Now I am completely free of that past,” he says. “I am finishing my schooling. I am also working on a project, in cooperation with Carinne. The project is about the far right, and that is also what I want to do in the future. I want to make a contribution to society and I don’t want other young people to follow the same path that I once did.” Edlund has passed on information about the Nordic Resistance Movement to an NGO that monitors and analyzes the activity of extreme-right movements in Sweden. His aspiration is to work with youth and contribute to the efforts to prevent radicalization. His meeting with Carinne Sjoberg, following the message he sent, was only the first. They are now in regular contact and are both participating in the struggle against racist political extremism and against anti-Semitism in Sweden. “It’s not a struggle for the sake of the Jews alone,” Sjoberg says. “It’s a battle for democracy that’s important for everyone. It’s a struggle for the right to be what we want to be and to live the life we choose to live.”

המכתב של הוגו

"אני רוצה להיפגש", כתב חבר לשעבר בארגון הנאצי למנהלת המרכז היהודי והיא הסכימה. על רקע העלייה בתקריות האנטישמיות בשוודיה, סיפורם המפתיע של הוגו אדלונד וקארין שוברג יכול אולי להעניק קמצוץ של תקווה.

התפרסם במוסף"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8663342

"אני לא יודע אם את יודעת מי אני ולכן אפתח בכך שאציין שעד לפני כשנה הייתי חבר פעיל בארגון הנאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". כך נפתחה ההודעה שקיבלה קארין שוברג לתיבת המייל שלה בתחילת פברואר, "לפני זמן מה בחרתי לעזוב את הארגון מכיוון שהגעתי למסקנה שהוא הרסני ובעל מאפיינים של כת. זהו העבר שלי והיום אני מתבייש בו". שוברג, יהודייה וישראלית לשעבר המתגוררת בעיר אומיאו שבצפון שוודיה, הופתעה אמנם מההודעה שנשלחה ע"י צעיר מקומי בשם הוגו אדלונד, אך היא ידעה בדיוק מדוע היא היתה הכתובת. היא היגרה לשוודיה בשנות השמונים וכיום היא מכהנת כחברה במועצת העיר בת כ-90,000 התושבים מטעם המפלגה הליברלית. בעיר חיים עשרות בודדות של יהודים בלבד ולפני כעשור שוברג, יחד עם מספר שותפות, הקימה בה מרכז תרבות יהודי קטן. מטרת המרכז היתה קיום פעילויות קהילתיות, חינוכיות והסברתיות שנועדו להחיות את החיים היהודיים ולחשוף את הציבור בעיר ליהדות. באירועים, שכללו פעילויות בחגים, מפגשי שיח, הרצאות ותערוכות, השתתפו יהודים ולא יהודים כאחד.

למרות שהפעילות עצמה היתה מוצלחת, בשלב מסוים הוטל עליה צל. כאן נכנס לתמונה, גם אם לא באופן ישיר, הוגו אדלונד. "זה התחיל בזה שיום אחד מצאנו מדבקות על החלונות", מספרת שוברג, "הן כללו כתובות כמו "היזהרו מהתערבבות עם זרים" ותמונה של היטלר שכיסתה את מגן-הדוד בשלט הכניסה. אחר כך נצפו אנשים חשודים שעמדו בחוץ וצילמו את כלי-הרכב בחניה. זה התפרש כאיום. לא היתה לנו גדר, לא היתה שמירה ואנשים נכנסו ללחץ. אחד מחברי הקהילה סיפר שהאיומים הגיעו גם למקום העבודה שלו ושרכבו נפרץ מבלי שנלקח ממנו דבר (וזאת למרות שהיה בו ציוד יקר)". מאחורי האיומים עמדו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" ושוברג אומרת שזו היתה רק ההתחלה. "מסתבר שהם הגיעו עד אלי הביתה", היא מספרת, "בתיבת הדואר שלי הופיעו פלאיירים רבים. הם היו מסריחים מסיגריות והיו בהם ציטוטים מ"מיין קאמפ". כשבדקתי אם השכנים קיבלו גם הם פלאיירים התברר שלא. הדפים היו מיועדים רק אלי ואליהם התווספו גם תמונות של היטלר שהודבקו בכניסה לבית". היו גם הזדמנויות שחברי התנועה הניאו-נאצית התקרבו פיזית אל שוברג. "כשסיימתי לשאת דברים כנציגת הקהילה היהודית בעצרת זיכרון לזכר ליל הבדולח ב-2017, שמתי לב שאני מוקפת במעין חומה אנושית", מספרת שוברג, "פוליטיקאים מקומיים וגברים נוספים כמו סוככו עלי. תחילה לא הבנתי למה אבל אז הסתבר שהניאו-נאצים היו שם כל הזמן. אח"כ גם נצמדה אלי ניידת משטרה".

שוברג טוענת שבאופן אישי היא לא היתה מבוהלת, אך חברי הקהילה האחרים פחדו והפסיקו להגיע לפעילויות. "היו בינינו בנים ובנות של ניצולי שואה שאמרו שאין מי שיגן עליהם ופשוט הפסיקו לבוא. היו הורים שפחדו על ילדיהם והיו שטענו שאולי היינו צריכים להוריד פרופיל כדי לא למשוך אש. מבחינתי לא היתה לפעילות טעם אם היא צריכה להיעשות בהיחבא". בסופו של דבר, מספרת שוברג, הוחלט לסיים את פעילות המרכז היהודי והפוליטיקה המקומית שהיתה מפוחדת ומבוהלת ועשתה הכל כדי להימנע מפרסום שלילי ומקונפליקטים לא הצילה את המצב. הקהילה היהודית היחידה בשוודיה מצפון לסטוקהולם נסגרה ולא פתחה שוב את שעריה.

על רקע זה הגיעה הודעתו של הוגו אדלונד לשוברג. בהודעה הוא סיפר שלמרות שהוא לא היה מעורב בפעילות הספציפית נגד שוברג הוא מתבייש בדברים שחברי תנועתו עשו והוא מנסה כעת להשתנות ולעשות עם עצמו משהו חיובי ופרודוקטיבי. "התנצלותי האישית היא הדבר הראשון שאני רוצה להעביר", הוא כתב בסיום ההודעה, "חוץ מזה, הייתי רוצה לדעת אם תסכימי להיפגש ולדבר". "תחילה היו לי קצת חשדות", מספרת שוברג, "זו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת הודעות מוזרות". מכיוון שיש לה קשרים במשטרה ובשלטון המקומי, היא ידעה עם מי לדבר כדי לוודא שסיפורו של אדלונד הוא אמיתי ושהיא לא נתונה לסכנה. כשהיתה בטוחה שהכל כשורה היא השיבה לאדלונד בחיוב והם אכן נפגשו. "הפגישה היתה טובה", היא מספרת, "לא היה לי משהו אישי נגדו. כאב לי הלב עליו ועל זה שיש עוד הרבה כמוהו". שוברג מספרת שהיא למדה מאדלונד על כך ש"תנועת ההתנגדות הנורדית" מגייסת בני-נוער בתוך בתי-הספר באומיאו ויש שמועות שזה קורה אפילו בקבוצת הוקי-קרח מקומית. "הם פשוט מנצלים את החברה' התמימים האלו", היא אומרת, "הוגו הוא ילד טוב, בחור נחמד ולא אגרסיבי והניאו-נאצים מוצאים בחורים כאלו ומגייסים אותם לשורותיהם כאשר החברה הכללית מעלימה עיין. בסופו של דבר, אם המבוגרים לא מתמודדים עם תופעות של אנטישמיות ומתעלמים מגזענות, אין להתפלא שהנוער מתגייס בקלות לארגונים כאלו".

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

הוגו אדלונד וקארין שוברג. צילום: Kristoffer Pettersson

"תנועת ההתנגדות הנורדית" (Nordiska Motståndsrörelsen או NMR בקיצור) היא תנועה ניאו-נאצית שנוסדה רשמית ב-2016 על בסיס תנועה קודמת, "תנועת ההתנגדות השוודית", שנוסדה בסוף שנות התשעים. בנוסף לשוודיה, פעילה התנועה גם במדינות שכנות כמו נורבגיה ופינלנד והיא מהווה חוליה בשרשרת של תנועות ומפלגות ניאו-נאציות שפעלו בשוודיה כבר משנות השלושים של המאה הקודמת. הארגון מהלל את היטלר, מפיץ תיאוריות קשר אנטישמיות, משתמש בטרמינולוגיה נאצית ומטפח רשימה ארוכה של אויבים: הומוסקסואלים, מהגרים, יהודים, מוסלמים וכל מי שחשוד בתמיכה בפמיניזם, גלובליזציה, רב-תרבותיות ודמוקרטיה. למרות שלחברים רבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות, עבריינות וישיבה בכלא, ולמרות שפעילויות רבות שלה מסתיימות בעימותים עם המשטרה, לתנועה יש גם זרוע פוליטית. בבחירות הכלליות של 2018 היא זכתה אמנם רק ל-0.03% מהקולות אך שניים מנציגיה זכו למושב במועצה של רשויות מוניציפליות בשוודיה. בשנים האחרונות מקיימים חברי התנועה, בחסות חוקי חופש הדיבור וההתאגדות בשוודיה, מצעדים והפגנות ברחבי המדינה. אירועים אלו מתפתחים פעמים רבות לעימותים אלימים עם המשטרה ומפגיני נגד.

הוגו אדלונד הוא אכן בחור נעים דיבור וסימפטי. הוא צעיר מאוד, תלמיד תיכון בן 18 בלבד. ניכר שהוא ניחן באינטליגנציה ובעל כישורים חברתיים. הוא גדל במשפחה רגילה ביישוב קטן, קרוב לעיר אומיאו, בחברת שני אחים גדולים וחברים רבים. הקשר שלו ל-NMR התחיל עוד לפני שגויס לשורות התנועה. "כשהייתי בן 12 התקיים באומיאו אירוע שמשך הרבה תשומת לב", הוא מספר בשיחה עם "הארץ", "זו היתה הפגנה של "תנועת ההתנגדות השוודית" במרכז העיר. היתה שם אלימות, נזרקו בקבוקים והמשטרה עצרה אנשים. לא דיברתי על זה בבית אבל בין החברים, בבי"ס, דיברנו על זה. אז עוד לא התעניינתי באידאולוגיה, אבל נמשכתי לעניין הוויזואלי – הדגלים, המדים, המגנים. גם ההתנגדות למשטרה והעובדה שהיו להם הרבה מתנגדים משכו אותנו. בקרב החברים ה-NMR נחשב לארגון מרדני, מעניין ומגניב וזה הביא אותי וחבר ילדות נוסף שלי להתחיל לעקוב אחרי אתר האינטרנט שלהם". אדלונד מספר שלקח זמן עד שהוא עבר משלב האינטרנט לחברות ממשית בתנועה. "כשהייתי בן 15 הגשתי בקשת הצטרפות", הוא מספר, "אחרי זמן מה התקשר אלי ראש הסניף המקומי והזמין אותי לפגישת היכרות. בפגישה עצמה, שהתקיימה במסעדה מקומית, היו מספר אנשים, כולם מבוגרים. סתם ישבנו ודיברנו, לא היה שם משהו משמעותי במיוחד ובסוף קיבלתי פלאיירים לחלוקה שלקחתי הביתה ושכחתי בארון. לאחר כמה שבועות התקשר אלי ראש המחוז של התנועה והצמיד לי איש קשר שהיה אמור לנסוע איתי לפגישה בעיר סמוכה וכך אמנם עשינו. במעמד הזה חתמתי על טופס ההצטרפות. כך הפכתי לחבר רשמי בתנועה".

לאחר ההצטרפות, מה בעצם עשיתם? מה אופי הפעילות בתנועה?

"האמת היא שרוב הזמן סתם יושבים ומדברים. יש יותר פעילות פנימית מפעילות המופנית החוצה. כל שבוע היה מפגש חברתי. היינו יושבים אצל מישהו בבית ומדברים. פעם בחודש היה מפגש במרתף של ראש המחוז ואחריה היתה הרבה פעמים פעילות כמו הפגנה או חלוקת פלאיירים. לפעמים היינו קוראים משהו או לומדים את מצע התנועה". עיון במצע התנועה מגלה שימוש מפורש במושג נציונאל-סוציאליזם ובשלל סממנים המזכירים את שנות השלושים. יש בו תורת גזע (הגירה ל"בעלי אתניות צפון-אירופית" בלבד), תיאוריות קשר אנטישמיות (מאבק בכל האמצעים ב"אליטה הציונית הגלובאלית"), לאומנות נורדית (קריאה לאיחוד של המדינות הנורדיות ופרישה מיידית מהאיחוד האירופי, אויב העמים), ניחוחות של פשיזם (מדינה חזקה למען העם) ורומנטיקה פטריוטית (הגנה על הטבע הנורדי והרמוניה עם חוקי הטבע, גיוס חובה וחימוש כלל האוכלוסייה).

מה היה טיב הקשר בין חברי התנועה? מי היו השותפים שלך לפעילות?

"בעיר שלנו היו -7-8 חברים פעילים, במחוז היו אולי 25. הרוב היו מבוגרים, מתוכם רק שתי נשים. היתה תחושה של חברות ושותפות עמוקה. היתה גם אווירה שאנחנו צריכים להגן על עצמנו, וכמובן לא לדבר עם המשטרה. ראש המחוז היה צוחק ואומר: "אם תדברו עם המשטרה, נירה בכם". היו איתי בתנועה שני חברים קרובים. אחד מהם, זה שהתחיל להתעניין בתנועה יחד איתי, היה חבר ילדות שאני מכיר עוד מימי גן הילדים. אנחנו מאותו מקום, הכרנו אחד את השני כל החיים ואני הוא זה שגייס אותו לתנועה. עוד לפני זה, גייסתי חבר נוסף, שאותו אני מכיר כשלוש שנים. הוא הפך, יחד איתי, לאחד מאלו שמארגנים פעילויות. היינו טובים בזה, היה בינינו קשר טוב, הרגשנו שאנחנו רדיקלים יותר מהאחרים ורצינו שיקרו יותר דברים".

מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד

הפגנה של הארגון וסטיקר שהדביקו

אדלונד בימים שבהם היה חבר בארגון

מתוך אוסף התמונות של אדלונד

אדלונד מספר על פעילויות שונות שהוא היה הרוח החיה מאחוריהן. הם הפגינו, חילקו פלאיירים וריססו כתובות גרפיטי. זו היתה בעיקר הפצת תעמולה פוליטית ואידאולוגית – דגלי, סמלי וסיסמאות התנועה נגד "הבוגדים בעם", נגד תומכי הגלובליזציה ונגד הגירה. הוגו וחבריו צעדו לצד מצעד הגאווה המקומי על מנת למחות, לתעד ולהרתיע את המשתתפים והם גם ארגנו מעין מחנה קיץ, "מחנה המאבק", הם קראו לו, שהיה מיועד לתת לבני נוער מקומיים מפלט ממה שמציעה להם החברה הנורמטיבית. הטקסטים של אדלונד מופיעים עדיין באתר האינטרנט של התנועה. "אני מדבר על פסיכולוגים שאמורים לרפא אותנו מהשקפת העולם שלנו", כך הוא כתב לפני כשנה על המבוגרים המנסים להילחם בו ובחבריו, "אני מדבר על המשטרה שמראה לנו סרטים על השקר הגרוטסקי שנקרא "השואה", על השיחות עם שירותי הרווחה, על הורים שמארגנים פגישות עם מרצים שפרשו מהתנועה, על מכתבים משמאלנים, על לחץ משירותי הביטחון והרשימה עוד ארוכה". בהמשך הדברים הוא מצטט חבר תנועה מסניף אחר: "לנו בני הנוער יש הרבה מה לתרום למאבק החירות של עמנו. אנחנו גם מהפכנים יותר וגם יש לנו את היתרון החברתי של מפגש יומיומי עם בני נוער בבית-הספר ולכן אפשרות להפיץ את הנציונל-סוציאליזם ולגייס חברים חדשים".

האם הדברים הגיעו לידי אלימות?

"אני לא הייתי מעורב בתקריות אלימות אבל היו תקריות שאחרים היו מעורבים בהן. שניים מהבוגרים יותר, למשל, נשפטו באשמת תקיפה של אדם, אני חושב שהוא היה שחור, בפאב מקומי. היה על זה דיבור במפגש החודשי של המחוז אחרי התקרית. היינו מדברים תמיד על דברים כאלו שהתרחשו והיו אקטואליים. למשל כשחבר אחר הרביץ לנער בן 16 תוך כדי קמפיין הבחירות, דיברנו על זה בפגישה ושיבחנו אותו. בפעם הראשונה שאני אישית נתקלתי בסיטואציה אלימה קפאתי. זה היה במצעד הגאווה של אומיאו כשהותקפנו ע"י אקטיביסטים מהצד השני. לא ידעתי מה לעשות, פשוט קפאתי וכתוצאה מכך גם האדם שהתקיף אותי קפא. חברי הטוב, לעומת זאת, הלך מכות עם האדם שתקף אותו, אבל כשהמשטרה שאלה אם אנחנו רוצים להגיש תלונה אמרנו שלא. המשטרה, כך אמרו בתנועה, עובדת בשירות היהודים".

מה עוד היו אומרים בתנועה על יהודים?

"היו מדברים הרבה על יהודים. היו הרבה תיאוריות קשר על כך שיהודים מקדמים סדר-יום שהופך את אירופה לרב-תרבותית ולמעין "גוש אפור". הכוונה היתה שהיהודים רוצים לערבב גזעים ולהשמיד כך את הגזע הלבן. בתנועה אמרו שהיהודים משפיעים על החברה דרך הרכוש שלהם, הבנקים ואמצעי התקשורת, שנותנים להם השפעה פוליטית. והיתה גם ביקורת על יהודים ספציפיים. ברגע שהיה איזשהו יהודי מעורב במשהו, מייד ציינו את זה, מייד היתה דעה קדומה וחיפשו סדר-יום סמוי. למשל, היה דיבור אצלנו שכש"היהודייה קארין שוברג" התבכיינה וסגרה את המרכז היהודי, היא עשתה את זה רק בכדי להופיע בתקשורת".

הוגו אדלונד. צילום: Kristoffer Pettersson

סיפורה של הקהילה היהודית באומיאו הוא חלק מהתמונה הכללית של הקהילות היהודיות בשוודיה שעשרת השנים האחרונות לא היו קלות בעבורן. תקריות אנטישמיות בדרגות שונות של חומרה התרחשו בכל רחבי המדינה, כאשר חלקן מתפרסמות בעולם והופכות את שוודיה למדינה הידועה כבעייתית ביחס ליהודיה. יש אמנם רבים הטוענים ששוודיה היא עדיין מדינה בטוחה יחסית ליהודים. ע"פ טענה זו, האנטישמיות במדינה איננה נפוצה, היא איננה מקובלת חברתית והרשויות עושות את הנדרש כדי לטפל בה. יש בטענה זו מידה רבה של צדק וישנם יהודים וישראלים רבים החיים בשוודיה המוכנים להישבע שהם לא נתקלים באנטישמיות כלל. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שבשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים השיח הציבורי במדינה נדרש שוב ושוב לסוגיית האנטישמיות ותקריות אנטישמיות רבות עולות לכותרות.

התקריות הידועות יותר של שלושת השנים האחרונות החלו ב-2017 וכללו השלכת בקבוקי תבערה על ביהכ"נס בגוטנבורג בזמן שנערכה בו פעילות לבני-נוער, קריאות אנטישמיות קיצוניות בהפגנה פרו-פלסטינית במאלמו וצעדה של ניאו-נאצים שהתקיימה במרכז גוטנברג ביום-כיפור. באותה תקופה נזרקו בקבוקי תבערה גם על בית-העלמין היהודי במאלמו, שהותקף גם בשנים קודמות כחלק מרצף אירועים של תקיפת יהודים ומוסדות יהודיים בעיר. יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, אמר בראיון ל"הארץ" בינואר ש"בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה. זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות".

ואכן, מעבר למקרים הידועים של אלימות פיזית התפרסמו בשוודיה לאחרונה גם מקרים רבים של אווירה מאיימת, הטרדות והתעמרות ביהודים. מקרה אחד שהתפרסם בהרחבה בתקשורת השוודית והבינלאומית הוא זה של ההתעמרות ברופא יהודי בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם. בראיון ל"הארץ" השבוע אמר הרופא שהוא ועמיתיו היהודיים סבלו במשך שנים מ"קיפוח ואפליה שיטתיים" מצד מנהל המחלקה שלהם. "מנהל המחלקה יצר סביבת עבודה עוינת, פרסם קריקטורות אנטישמיות ברשתות חברתיות והעיר הערות אנטישמיות במקום העבודה". הרופא גם סיפר שמנהליו ובכירים בקרולינסקה ניסו לטייח את המקרה, טענה שזכתה בסוף ינואר לאישור בדו"ח של נציבות תלונות הציבור בשוודיה.

במקביל לפרשות אלו עסקה התקשורת השוודית בשבועות האחרונים בפרשות נוספות של גילויים אנטישמיים. בתוכנית "האח הגדול" הודחו שני משתתפים שהביעו השקפות אנטישמיות תוך כדי שיחה סתמית על מקום עבודה. כאשר האחד סיפר על המנהלת היהודייה שלו, ענתה השנייה, משתתפת בת 24, שהיא "שונאת יהודים". משתתף אחר, שלא הודח, נחשף כאשר סמלים נאצים מקועקעים על גופו. באותם ימים ממש נגזרו שישה חודשי מאסר על ניאו-נאצי שהטריד ואיים על שתי עיתונאיות ועל עורכת-דין בכירה באמצעות מאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים. שבוע לפני אירוע "האח הגדול" הותקפה תושבת שוודיה, יהודייה וישראלית במוצאה, ע"י שלושה גברים בעיר קטנה בדרום-מזרח המדינה. ע"פ היומון השוודי אפטונבלדט, האישה, שענדה תליון מגן-דוד ויצאה מחנות כאשר היא מדברת עברית בטלפון, הותקפה ע"י השלושה שקרעו ממנה את השרשרת, דחפו אותה ופצעו אותה תוך כדי קריאות "שרמוטה" ו-"שתישרף ישראל".

"קשה לומר בוודאות כיצד רמת האנטישמיות בשוודיה מתפתחת", אומר מתן שסטין רביד, מהמועצה השוודית נגד אנטישמיות, "המחקר בנושא מוגבל ואין לנו מחקרים נרחבים על התפתחות הגישות במשך הזמן. מה שניתן לומר הוא שאנטישמיות היא ברורה יותר ובולטת יותר בכל רחבי החברה בשנים האחרונות. אנחנו עדים לתעמולה אנטישמית פתוחה ואגרסיבית יותר בסביבות פוליטיות קיצוניות והתפשטות נרחבת ברשתות חברתיות". שסטין רביד מדבר על כך שהאנטישמיות מחמירה בעתות של החרפה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, שמחקרים מראים שיהודים רבים בשוודיה חוששים מהצגת סממנים יהודיים בפומבי ושרבים נתקלו בתקריות אנטישמיות מסוגים שונים. "במקביל לכך", הוא מוסיף, "המודעות לבעיה עלתה. האנטישמיות נוכחת יותר בדיון הציבורי משהיתה לפני עשר שנים, יותר מקבלי החלטות ופרשנים מתייחסים לאנטישמיות ומוקיעים אותה וזו התפתחות חשובה".

המועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה (BRÅ) פרסמה בשנה שעברה דו"ח מצב של פשעי השנאה בשוודיה. ע"פ דו"ח זה התרחשו ב-2018 כ-7090 פשעי שנאה מדווחים בשוודיה (עלייה של 11% מ-2016 ושל 29% מאז 2013). מתוך אלפי מקרים אלו העלייה הגדולה ביותר נרשמה בפשעי השנאה בעלי הרקע האנטישמי. כ-280 מקרים נרשמו ב-2018, עלייה של 53% מאז 2016. ישנן, ע"פ הדו"ח, קבוצות אוכלוסייה שסבלו מיותר פשעי שנאה באותה שנה כמו להט"בים (756 מקרים, החמרה של 37%) ומוסלמים (562, החמרה של 28%) אך באופן יחסי אין ספק שההחמרה הגדולה ביותר נרשמה במקרים בעלי רקע אנטישמי. מרבית המקרים (כ-45%) היו הפצת כללית של שנאה, כאשר מרבית מקרים אלו התרחשו ברחבי האינטרנט, כ-34% מהמקרים היו מקרי תקיפה ואיומים (דוגמת איומים לרצח בטלפון, מכתבי איומים המגיעים לתיבות דואר או הצקה והטרדה במקומות ציבוריים), כ-8% מפשעי השנאה היו מקרי וונדליזם וגרפיטי, לאלו התווספו כ-8% של מקרי לשון הרע ו-2% פשעי שנאה של אלימות פיזית חמורה.

זוהי תמונת מצב עגומה למדי אך יש לזכור שהיא חלקית מאוד היות וישנם מקרים רבים שאינם מדווחים כלל. צעירה מדרום שוודיה שסיפרה לעיתונות השוודית שבמשך שנים לא העזה לספר לאיש שהיא יהודייה בגלל האווירה המאיימת בבית-הספר, פתחה לפני מספר חודשים חשבון אינסטגרם שבו צעירים יהודים במאלמו שיתפו את חוויותיהם. מדובר בסיפורים על קללות, יריקות, איומים, מכתבי שטנה, צלבי קרס שצוירו על דלתות וקירות ולעיתים גם מכות. אבל מאלמו אינה לבדה. "יום אחד העולם יידע שישראל היא טרוריסטית. עוד מעט יהיה הסוף שלכם", כך לשונה של הודעת מסנג'ר שקיבלה ישראלית תושבת סטוקהולם מאדם שלא הכירה ללא שום הסבר או הקשר. "תעיף את הידיים היהודיות המסריחות שלך מהמוצרים שלי", כך מעיד צעיר יהודי ששמע ממוכרת בחנות כאשר ניגש למדף. "כשסיפרתי למנחה הקורס שלי שאני מישראל", מספר סטודנט ישראלי שלמד במוסד אקדמי במרכז שוודיה, "הוא מיד השיב בהתלהבות שהוא שונא את ישראל, שהוא קיווה שנסראללה ישמיד אותה ב-2006 ושהוא תומך גדול בחיזבאללה. זה שיתק אותי, רעדתי בידיים במשך כל היום אחרי זה והלימודים לא היו אותו דבר מאז". צעירה שוודית ממוצא יהודי סיפרה על אחד מאירועים רבים המתרחשים בין כתלי בתי-ספר בשוודיה: "בשיעור היסטוריה בתיכון, כאשר דיברנו על השואה והמורה אמר שהנאצים לא הצליחו להשמיד את כל היהודים, שמעתי מאחורי שני חברים לכיתה שהתלחשו ואמרו: "חבל". אחד מהם אמר גם בהזדמנות אחרת שיהודים הם מגעילים וצריכים להיעלם משוודיה". מורה יהודייה בבי"ס בדרום שוודיה נזכרת כיצד קיבלה באי-מייל הודעה ממנהל ביה"ס שלה. "בהודעה היתה קריקטורה אנטישמית ובה נראים שני יהודים הורגים ילד נוצרי. כשהתלוננתי בפני נציגי האיגוד המקצועי שלי, שום דבר לא נעשה. תגובת חברי הצוות האחרים שלי היתה שתיקה רועמת ובסופו של דבר המנהל גם ביטל מימון לאחד הפרויקטים שלי". כשהתקשרה המורה למרכז האיגוד המקצועי שלה בסטוקהולם התגובה היתה מאכזבת: "אתם היהודים ממהרים להיעלב", ענו לה, "מה את רוצה, כסף?".

מקרים שכאלו המתרחשים בשוודיה אינם מגיעים תמיד לידיעת הרשויות ומרבית התוקפים, המקללים, המאיימים והמטרידים אינם נתפסים או נענשים. חלק מהמקרים הם תוצאה של תרבות הדיון ברשתות חברתיות, אחרים הם תוצר של קיצוניות פוליטית או של בורות, דעות קדומות וגזענות הנובעת מרקעים שונים ומגוונים – מצד אחד יש בשוודיה תנועות ימין קיצוני וניאו-נאצים, מולן גם בשמאל הרדיקלי השוודי צומחות בעשרות השנים האחרונות מגמות של התנגדות לישראל ולמדיניותה החורגות מביקורת שמופנית כלפי מדינות אחרות ולכן הן נחשבות ע"י רבים כאנטישמיות. לאלו נוספה גם האנטישמיות הנפוצה בקרב קבוצות מסוימות של מהגרים ממדינות מוסלמיות במזה"ת שהצמיחו מתוכן את האחראים לרבות מהתקריות האנטישמיות של השנים האחרונות. מתן שסטין רביד אומר שבהחלט ישנה סכנה פיזית ליהודים בשוודיה ושהיא מגיעה בעיקר מכיוון תנועות הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי. עם זאת, ישנן גישות אנטישמיות, רטוריקה אנטישמית ותאוריות קונספירציה אנטישמיות החודרות למעגלים רחבים יותר בחברה . "חשוב להבין שהאנטישמיות איננה נוכחת רק בשוליים הפוליטיים הקיצוניים", הוא אומר, "היא נוכחת גם בזרם המרכזי, היא נפוצה יותר ממה שבד"כ חושבים ויש להתייחס אליה ברצינות יתרה".

הממשלה השוודית טוענת שהיא מחויבת למאבק באנטישמיות. לאחרונה היא תומכת בפעילויות חינוך, תרבות והסברה בנושא, היא משקיעה ביכולותיה של מערכת אכיפת החוק והמשטרה להיאבק בארגונים בעלי אופי גזעני ובאבטחה של מוסדות שעלולים להיפגע מפשעי שנאה. בנוסף ישנם גם צעדים סמליים – חברי הפרלמנט השוודי ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות" וראש הממשלה, סטפן לובן, הודיע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.

ולמרות כל אלו הבעיות עדיין רחוקות מפתרון. ביום השואה הבינלאומי האחרון, ארגנה קארין שוברג אירוע לתלמידי כיתות ט' בעיר אומיאו. זהו אירוע המתקיים כבר כמה שנים שבו משתתפים כאלף תלמידים ומורים המאזינים להרצאות, נאומים ותכנים הקשורים לזכר השואה ומורשתה. השנה נתקלה שוברג בתלמידים שצחקו, עשו קולות הקאה, הפריעו וקיללו תוך כדי האירוע וגם בכאלו שהשתמשו במעין פצצות סירחון כדי לחבל בו. במקרה הראשון היו אלו תלמידים בעייתיים שמוצאם במדינות מוסלמיות בהן האנטישמיות נפוצה. המורים פחדו להתמודד איתם ובסופו של דבר גם הוזמנה משטרה. במקרה השני היו אלו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" שככל הנראה פעלו בעקבות כרזות שהופצו בבתי-הספר יום לפני האירוע. "כשאני עליתי לדבר, הם כל כך הפריעו שלא יכולתי לסיים את דבריי", מספרת קארין שוברג, "אף אחד לא עשה כלום והאירוע פשוט הופסק. גרוע מכך, היו פוליטיקאים מקומיים שאמרו שאולי עדיף לא לקיים יותר את האירוע הזה כי הוא נותן מקום לבני הנוער לעשות את הדברים האלו. גם חלק מהמורים כבר לא רוצים את זה כי זו הרבה עבודה ולא מעט הוצאות. אני מתקשה לקבל את זה. קודם הם גרמו למרכז היהודי להיסגר ועכשיו הם גם יסגרו את המפעל החינוכי הזה? זה יהיה עוד ניצחון של הניאו-נאצים בזמן שהנהגת העיר מתנהגת כמו שלושת הקופים – לא רואים, לא שומעים, לא מדברים".

הפגנה של הארגון הניאו־נאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". לרבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות

הפגנת "תנועת ההתנגדות הנורדית" בשוודיה. צילום: MARKKU ULANDER / Lehtikuva / AFP

ב-2019 התקרבו ימיו של הוגו ב"תנועת ההתנגדות הנורדית" אל סופם. "במהלך השנתיים האחרונות הוגשו נגדי שני כתבי אישום", הוא מספר, "אחד היה על פשע שנאה בגלל דברים נגד יהודים שהפצתי בטוויטר. קיבלתי עבודות שירות לנוער וקנס. בפעם השנייה זה היה על פשע שנאה וגם על גרפיטי כאשר ריססתי צלבי קרס וסמלים של התנועה בכל מיני מקומות בעיר. גם במקרה זה קיבלתי עבודות שירות וקנס בתוספת תשלום פיצויים".

באותה תקופה היית עוד קטין וגרת עם משפחתך, איך הגיבו הוריך?

"לא סיפרתי להם שאני חבר ב"תנועת ההתנגדות הנורדית". הם גילו את זה בהפתעה, דרך אחי, כשהשתתפתי בפעילות נגד מצעד גאווה בלוליאו (עיר בצפון שוודיה, ד.ס). הם הכירו את הדעות והאידאולוגיה שלי אבל לא את הקשר שלי לארגון. אחד מאחיי הגדולים ניתק איתי קשר והמשפחה הייתה מבולבלת ולא ידעה כיצד להתייחס אליי. ההורים ניסו הכל, הם ניסו לנתק את האינטרנט, הם ניסו לאסור על קיום שיחות פוליטיות בבית וגם ניסו לא לאפשר לי ללכת לפעילויות. אבל זה הגיע למצב שהם פשוט התייאשו כי הם הרגישו שהם לא יכולים לעשות כלום".

באילו נסיבות החלטת לבסוף לעזוב?

"זה היה תהליך ארוך והיו כל מיני שלבים. למשל, כשהמשטרה הגיעה לעשות חיפוש אצלי בבית בחמש בבוקר. הבנתי שלא היו לי חיים רגילים, לא הרגשתי טוב, היתה עלי סטיגמה חברתית ולא תפקדתי בחברה כמו בן-אדם רגיל. זה היה כמו לחיות בבועה. לא הלכתי לביה"ס, ניסיתי לעבוד אבל גם את זה עזבתי וכבר לא עניין אותי הכסף. כל הפוקוס שלי הלך ל-NMR. יש שלבים בחברות בארגון כזה. השלב הראשון לוקח אותך מפעילות דרך המחשב בלבד לחברות אקטיבית, בשלב השני הופכים לקיצוניים יותר. הסביבה היא הרסנית ויש סיכוי גדול שתתחיל לעשות פשעים ולסגור לעצמך דלתות. לאט לאט מאבדים חברים, אפשרויות תעסוקה ולימודים. בסופו של דבר הבנתי את זה והצלחתי לצאת".

חבריו של אדלונד, ובמיוחד השניים שהיו קרובים אליו ביותר וגויסו על ידו לתנועה, הגיבו באגרסיביות לנטישתו של חברם. הם הגיעו אליו הביתה באחד מערבי אוקטובר שעבר והיכו אותו בגלל וויכוח על החזרת מעיל המהווה מעין מדים של התנועה. חודשיים מאוחר יותר הם נשפטו, הורשעו בתקיפה ונגזרו עליהם עבודות שירות ותשלום פיצוי כספי לאדלונד, שמודע לכך שחבריו לשעבר עלולים להמשיך לרדוף אותו. עם זאת, הוא נחוש לצאת לדרך אחרת. "עכשיו אני לגמרי נקי מהעבר הזה", הוא אומר, "אני מסיים את לימודיי. לצד הלימודים אני עוסק בפרויקט נוסף, בשיתוף פעולה עם קארין, זה פרויקט שקשור לימין הקיצוני וזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד. אני רוצה לתרום משהו לחברה ואני לא רוצה שצעירים אחרים ילכו בדרך שהלכתי בה בעבר". אדלונד כבר מסר מידע על "תנועת ההתנגדות הנורדית" לארגון העוקב ומנתח את פעילות התנועות הקיצוניות בשוודיה ושאיפתו היא לפעול בקרב בני נוער ולתרום למאבק ברדיקליזציה שלהם. הפגישה בינו לבין קארין שוברג, שהתקיימה בעקבות המכתב ששלח, היתה רק הפגישה הראשונה ביניהם וכיום הם בקשר שוטף והם שותפים למאבק בקיצוניות הפוליטית הגזענית והאנטישמית בשוודיה. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", מסכמת שוברג, "זה מאבק על הדמוקרטיה, והוא חשוב לכולם, המאבק על הזכות להיות מה שאנחנו רוצים להיות, ולחיות את החיים שאנחנו בוחרים לחיות".

***

Sweden Hopes Its First Top-level Visit to Israel in 21 Years Will Thaw Ties

Stockholm is stepping up its efforts against anti-Semitism and hate crimes, as the foreign minister tries to mend relations with Israel. Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-sweden-hopes-its-first-top-level-visit-to-israel-in-21-years-will-thaw-ties-1.8468492

STOCKHOLM – Among the dozens of world leaders who landed in Israel last week for the International Holocaust Forum, the presence of Swedish Prime Minister Stefan Löfven was particularly notable. It had been 21 years since a Swedish Prime Minister had visited, and a series of diplomatic incidents in recent years only worsened the atmosphere.

The incidents included the recognition of a Palestinian state by Löfven’s government and then-Foreign Minister Margot Wallström’s linking of the Israeli-Palestinian conflict to terror attacks in Paris. For nearly three years after Wallström’s comments in 2015, there were no official meetings between the two countries, with Israel repeatedly rebuffing requests by Wallström and Löfven to improve ties.

But at the end of 2017, two senior Swedish officials came to Israel: then-Parliament Speaker Urban Ahlin and then-Commerce Minister Ann Linde, who is now foreign minister. Also, Israel named a new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, who a Swedish Foreign Ministry source says brought “a new atmosphere and approach” to bilateral relations.

Like Göran Persson, who served as Swedish prime minister from 1996 to 2006 and was considered a friend of Israel, Löfven is striving to turn Sweden into a world leader in Holocaust commemoration and the battle against anti-Semitism. At the same time, Stockholm continues to address the Palestinian issue, support the Palestinian Authority and promote the two-state solution when most of the world seems to have lost interest.

“The government stands behind the recognition of Palestine,” Linde told Haaretz last week. “The recognition was done in support of a negotiated two-state solution; one State of Israel and one State of Palestine,” she said, adding that support for the two-state solution is solid in the EU, which, like Sweden, supports the Palestinians and donates to them.

“I am very clear about my sincere ambition to further deepen and broaden the relationship with Israel,” she added. “I will continue to strive for this. We must be able to maintain an international law-based foreign policy and at the same time have a very good and constructive relationship with Israel.”
Arson and other attacks

Linde is also unequivocal about the fight against anti-Semitism. “Sweden remains deeply committed to the international fight against anti-Semitism,” she said. Asked about anti-Semitic remarks, including in her Social Democratic Party, she said: “Criticism against the Israeli government’s actions can be motivated, as against any other state, but it is never acceptable to use anti-Semitic stereotypes or to question Israel’s right to exist.”

“It could be bullying on social media and in some cases, physical attacks, even if it’s not very common,” said Aron Verständig, president of the Official Council of Swedish Jewish Communities. Firebombs have been thrown at the Gothenburg synagogue and the Malmo cemetery. There have also been arson attacks, swastika graffiti, violent demonstrations by neo-Nazis and other harassment of Jews.

These include, amongst other incidents, the Jewish cultural center in the city of Umeå closing down after receiving neo-Nazi threats, media attention which was turned towards a Jewish doctor who suffered discrimination and abuse at Stockholm’s Karolinska University Hospital and many reports of threats, harassment and cursing at Jewish teenagers, younger children and teachers in Sweden’s schools.

But there has also been greater interest in the Holocaust and the recognition that its memory must be preserved. Over the past year numerous events in the country have focused on Holocaust commemoration and the fight against anti-Semitism. Notably, the Living History Forum, a Swedish government authority, teaches against racism and anti-Semitism and an organization named “Jewish Culture in Sweden” preserves the legacy of the Holocaust by arranging various cultural events.

The Swedish government is determined to show that it takes the issue seriously. Linde spoke about a number of steps like efforts by the Swedish police to increase funding and staffing against hate crimes, and investments in protecting Jewish institutions and other sites likely to be targets. The government has also initiated legislation against racist groups and is improving enforcement and the prosecution of hate crimes.

Efforts also include visits by legislators and school students to Auschwitz, while the Swedish education minister is cooperating with the Yad Vashem memorial and museum in Jerusalem. The Swedes are also considering building their own Holocaust museum.

For now the highlight is the Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Anti-Semitism, which is scheduled for October. Löfven has invited researchers, world leaders and other representatives from some 50 countries to plan steps to help preserve the memory of the Holocaust and fight anti-Semitism. Also, last week Löfven announced that Sweden is adopting the International Holocaust Remembrance Alliance’s definition of anti-Semitism.

Aron Verständig, president of Sweden’s Official Council of Swedish Jewish Communities, would like to see an even larger investment in Jewish life in Sweden but he says cooperation with the government is good. “lately it’s doing good things like arranging the international conference in Malmö and creating a new Holocaust museum”, he said.

Still, the Israeli government doesn’t seem very impressed, and ties between the countries remain cool. During his visit to Jerusalem last week Löfven didn’t meet a single Israeli official, though, granted, he wasn’t the only leader who didn’t hold meetings outside the Holocaust forum.

Foreign Minister Linde, for one, isn’t discouraged. “There is no reason why we could not have a fully normal relationship given the long-standing friendly relations between our two countries and plenty of common interests such as innovation, gender equality and the important struggle against anti-Semitism,” she said. “The prime minister’s visit to Jerusalem this week proves how important the work on combating anti-Semitism is for the Swedish government. The fact that we have different views on certain other issues should not prevent dialogue, but rather makes dialogue even more important.