עשרים שנה לחוק השוודי, האם הפללת צרכני זנות הוכתרה בהצלחה?

לפני עשרים שנה הפלילה שוודיה את לקוחות הזנות מבלי להפליל את הזנות עצמה ואת הנשים העוסקות בה. זו היתה חקיקה מהפכנית, ראשונה מסוגה בעולם בכך שהיא יצאה להילחם בזנות ע"י מאבק בגברים הקונים מין במקום במאבק בנשים המוחלשות הנאלצות למכור מין. החוק היה תוצאה של מגמות פמיניסטיות רדיקליות שהשפעתן בשוודיה של שנות התשעים הצליחו לפרוץ את גבולות האקדמיה ולחדור למסדרונות השלטון. למרות שבישראל התנועה הפמיניסטית חלשה בהרבה, חוק הפללת הלקוחות הישראלי עבר לפני כשלושה שבועות קריאה ראשונה בכנסת. עכשיו, רגע לפני שהוא נכנס לתוקף, כדאי לבדוק מה היו תוצאות הניסיון השוודי. האם, עשרים שנה אחרי, יש בשוודיה עדיין זנות? האם הציבור מתייחס אחרת לתופעה והאם הנשים בזנות נהנות מפירותיו או סובלות מתוצאותיו של החוק שנועד להצילן?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6632785 (כאן מובאת הגרסה הארוכה והמקיפה יותר הכוללת גם את סיפורה של גרמניה בה יש לגליזציה של הזנות).

"בדרך כלל אנחנו תופסים את העבריינים כשהם יוצאים מהדירה", מספר פטר אוסטרום, איש היחידה לתפיסת לקוחות זנות בסטוקהולם וסביבתה. "אנחנו מעמתים אותם עם העבירה, והם כמעט תמיד מכחישים. לפעמים הם אומרים שהם רק נפגשו עם חברה, אבל כששואלים אותם מה שמה, הם נוקבים בשם מהמודעה לשירותי זנות, לא בשמה האמיתי". לפי אוסטרום, "כשהגברים מבינים שיש נגדם עדויות מוצקות, הם מתחילים להתחנן. הרבה פעמים הם מבקשים שהנשים שלהן לא יגלו. בשלב הזה אנחנו מציגים להם שתי אפשרויות: משפט או הודאה. 25% בוחרים במשפט. מי שבוחר בהודאה מקבל מכתב הביתה עם דרישה לתשלום קנס". הקנסות בשוודיה נקבעים בהתאם להכנסה, כך שהמחיר שישלם מי שנתפס שקול ל–50 ימי עבודה. על הנייר, הגברים שנתפסים חשופים גם למאסר, אולם עד היום האפשרות לא מומשה, והרשויות השוודיות בחרו בפגיעה בכיס. בנוסף לקנסות, מופנים הלקוחות לטיפול ולייעוץ ללא תשלום, שמוענק על ידי עובדים סוציאליים שעובדים בשיתוף עם הרשויות, אולם הטיפול אינו בגדר חובה. מי שיעדיף לפנות למשפט, יגלה שהמשטרה השוודית לא מסתפקת בהמתנה מחוץ לדירות שבהן מתקיימת הזנות. נציגי מערכת אכיפת החוק מתייצבים למשפטים עם ראיות, מקונדומים משומשים, דרך חומרים שונים שנאספו במהלך המעקב ועד עדויות של הנשים עצמן, שנוהגות לפי אוסטרום לשתף פעולה עם המשטרה ומוסרות הצהרה כתובה שמאששת את החשד.

תמיכה גוברת בחוק

הדיון הציבורי על הזנות הוא דיון טעון. חילוקי הדעות בנושא אינן רק על קביעת המדיניות כלפיה אלא על הגדרות בסיסיות. אין אפילו הסכמה על שם לתופעה. הנשים שבשפת הרחוב מכונות "זונות" מכונות "נשים בזנות" ע"י אלו המבקשים למגר את הזנות ו-"עובדות מין" ע"י אלו המבקשים למסד אותה. הפוליטיקה של הזנות שונה ממדינה למדינה והיא מתבטאת בחוקים הכתובים בשפה משפטית יבשה אך כמעט תמיד הם תוצאה של בסיס אידאולוגי עמוק. בשוודיה מדובר בפמיניזם הרדיקלי שבשנות התשעים של המאה הקודמת נהנה מהשפעה לא רק במסדרונות האקדמיה אלא גם בפרלמנט ובממשלה. אחד מהחוקים המהפכניים ביותר שחוקקו בתקופה זו הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהיה הראשון מסוגו בעולם ובחודש הבא ימלאו לו 20 שנה. החוק אוסר על צריכת מין בתשלום, ובמקביל נמנע מהפללה של המוכרות. המחוקקים השוודים סברו כי בעולם שבו אין שוויון בין גברים לנשים ושיש בו מבנים חברתיים המקפחים ומחלישים נשים, הרי שגם קניית מין בהסכמה היא אקט אלים. לצד העיקרון היסודי הזה, עמדה ההבנה שחלק ניכר מתעשיית הזנות כרוכה בסחר בבני-אדם, בהחזקה בתנאי ניצול ובאלימות יומיומית.

הפרלמנט השבדי החליט להילחם באלימות הזאת על ידי צמצום הביקוש, באמצעות הרתעת הלקוחות, הפללתם וענישתם. החידוש שהביא איתו החוק לא הסתכם בהתמקדות בלקוחות. בשורה לא פחות משמעותית היתה בכך שהמאבק בזנות חרג מתחומי המוסר והסדר הציבורי, והפך לחזית של התנועה הפמיניסטית. בעוד שברחבי העולם המתנגדים לזנות היו נבחרי ציבור שמרניים וכוהני דת, הרי שבשוודיה ראו עצמם תומכי החוק כמי שחותרים לשוויון מגדרי. כעת, כששני עשורים חלפו מאז הושלמה החקיקה, ביקש מוסף הארץ לעמוד על השלכות החוק. האם הצעד הנועז של שוודיה צמצם את הזנות? האם השתפר מצבן של הנשים שעדיין עוסקות בזנות? האם החקיקה יצרה גלי הדף שחוללו תמורות גם בהיבטים נוספים, כמו למשל שיעורי האלימות המינית?

את הדיון בהשלכות החוק צריך להתחיל עם שתי הערות אזהרה. האחת נוגעת לקושי למדוד את היקף הזנות, בשל המתודות השונות והמוגבלות, ממעקב אחר היקפי פרסום ועד נתונים על תפיסת לקוחות. השנייה נוגעת לכך שסביר כי התמורות שמתחוללות בשוודיה נובעות מסיבות שונות ומגוונות, כך שקשה לקבוע בכל מדד מה היתה ההשפעה של החוק, אם בכלל. לאחר שתי האזהרות הללו, אפשר להציג את הממצאים הבאים: אין סימנים מובהקים לכך שב-20 השנים האחרונות הזנות בשוודיה הצטמצמה; זנות הרחוב פחתה בשיעור חד; האהדה לחוק גוברת עם השנים, והיום שניים מכל שלושה גברים שוודים תומכים בו; בשורה של היבטים, הורע מצבן של הנשים במה שמכונה תעשיית המין; ובמקביל, בשנים האחרונות חלה עלייה חדה במספר הדיווחים על אלימות מינית.

סטטיסטיקה מורכבת

השאלה המתבקשת כשבוחנים את החוק השוודי היא האם הוא הצליח להפחית את הזנות. אלא שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת, מכמה סיבות: מטבע הדברים הזנות מתרחשת בסתר; אין מתודולוגיה מוסכמת וחד משמעית למיפוי הזנות; וחלק ניכר מהנשים העוסקות בזנות בשוודיה הן זרות שאינן מופיעות ברישומים הסטטיסטיים הרשמיים, כך שהן נופלות עוד יותר מתחת לרדאר. עם זאת, ישנם כמה נתונים שניתן להתייחס אליהם. דוח מקיף של הממשלה שהתפרסם ב-2010 קבע שזנות הרחוב הצטמצמה בכמחצית מאז נכנס החוק לתוקפו. הדוח קבע כי ניתן לומר שהצמצום הזה נובע מחוק ההפללה, מאחר שהמגמה הושוותה למדינות שכנות ודומות. בצד זאת קובע הדוח שבכל הנוגע לזנות שאינה מתחילה ברחוב, שהיא חלק הארי של הזנות, הידע מוגבל מאוד, ויש להסתפק בקביעה שאין אינדיקציה להתרחבות התופעה, בניגוד למדינות שכנות שבהן נצפתה עלייה.

דוח רשמי אחר מ-2014 קבע שמספר האנשים שקונים ומוכרים מין בשוודיה נותר קבוע, פחות או יותר. הדוח הראה ש-7.5% מהגברים השוודים בגילאי 18 עד 65 שילמו בעבור מין לפחות פעם אחת בחייהם, ושקצת פחות מאחוז מהגברים עשו זאת בשנה האחרונה. הנתונים הללו אמנם נמוכים בהשוואה למדינות אחרות, אך אין בהם עדות לכך שהם תוצאה של חוק ההפללה, מה גם שאותו דוח הצביע על עלייה במספר המודעות באינטרנט שמציעות מין בתשלום. גם נתוני המועצה השוודית הלאומית למניעת פשיעה אינם חד-משמעיים, ומראים שמספר הלקוחות שנתפסים התחיל בכ-90 בשנה, עלה למאות בודדות, טיפס ב-2011 ליותר מ-1,200, ואז ירד והתייצב על מספרים שנעים בין 500 ל-800 בשנה. גם הנתונים על סחר בבני אדם וסרסרות עולים ויורדים בלי להצביע על מגמה ברורה, מה גם שעלייה בתפיסות עשויה לנבוע משינויים ביעילות הפעילות המשטרתית, מסדרי עדיפויות תקציביים של גורמי אכיפת החוק או מסיבות אחרות.

אלא שהצלחתו של החוק צריכה להימדד לא רק בצמצום הזנות, אלא גם במגמות עומק, של חינוך והשגת שינוי תודעתי ביחס לזנות. האם החקיקה הצליחה לשכנע את השוודים שזנות היא דבר שלילי באופן קטגורי? מנתון אחד עשויים תומכי החוק לשאוב עידוד: מדובר בממצאים של דוח רשמי שהופק ב-2015, והראה שבחלוף השנים הוויכוח בשאלת הלגיטימיות של זנות למעשה הוכרע – 16 שנה לאחר שנחקק החוק תמכו בו 85% מהנשים, וגם בקרב הגברים כבר נרשם רוב בעד ההפללה, שעמד על 60%. השינוי שחל עם השנים בעמדת הציבור חד וברור: לפני שנחקק החוק, תמכו בהפללה רק 20% מהגברים ו-45% מהנשים.

אלא שגם למטבע הזה יש צד שני. חלק ניכר מהנשאלים לא ראו בנשים קורבנות, וסברו כי יש להפליל גם אותן. מחקרים אחרים הראו שמבין הגברים שהודו כי שילמו בעבור מין, פחות מ-10% העידו כי החוק הביא לשינוי בהתנהגותם. מי שקיווה שלחוק יהיו השלכות עומק חיוביות על שיעורי האלימות המינית, מתוך תפיסה שלגיטימציה לזנות נותנת לגיטימציה לפגיעה בנשים, יתקשה למצוא לכך חיזוקים אמפיריים. בפועל, נרשמה מגמה הפוכה: שיעורי האלימות המינית בשבדיה נסקו ב-20 השנים האחרונות. כך, בעוד שב-1999 דווח על 2,100 מעשי אונס, הרי שהמספר עלה בהתמדה ל-7,300 בשנה שעברה. העלייה ניכרת גם בעבירות מין אחרות. יש לציין שהדיון על אלימות מינית בשוודיה הוא מורעל פוליטית. רבים בימין הפופוליסטי מייחסים את העלייה בעבירות אלו לעלייה בשיעורי המהגרים במדינה. טענה זו נפוצה מאוד בשיח הציבורי בשוודיה למרות שאין לה כל הוכחה. גם הקשר לחוק הפללת הלקוחות הוא ככל הנראה מופרך. העלייה בשיעורי האלימות המינית בשוודיה היא ככל הנראה עלייה ברמות הדיווח יותר מאשר עלייה במספר מקרי האלימות עצמם והיא תוצאה של עלייה במודעות לאלימות מינית. עלייה זו איננה מאפיינת רק מדינות בהן הופללו לקוחות הזנות והיא קיימת גם במדינות בהן הוסדרה הזנות (כמו גרמניה ודנמרק) ובמדינות בהן ישנה אי-הפללה מוחלטת (כמו ניו-זילנד).

היבט אחד שבו השפעות החוק ברורות נוגע למצבן של הנשים שעוסקות בזנות. לפי שורה של מחקרים, הכנסתן של הנשים נפגעה, הן סובלות מאפליה בהשכרת דירות וחדרי מלון, והן נתקלות בלקוחות לחוצים ואלימים יותר, באופן שעשוי להיות קשור גם לירידה למחתרת שכפה החוק. החוקרת הפינית נינה ווליירבי ערכה במשך שנתיים 113 ראיונות עם נשים העוסקות בזנות בשוודיה, נורבגיה ופינלנד, שכולן אימצו מודלים שונים של הפללת לקוחות. ווליירבי מצאה שביטחונן ושלומן של הנשים מקבלים עדיפות משנית, כשהרשויות מתמקדות בלכידת הלקוחות ובאכיפת חוקי ההגירה על הנשים הזרות העוסקות בזנות. לדבריה, יש מתח מובנה בין הרצון לחסל את שוק המין, לבין הצורך להגן על הנשים שלוקחות בו חלק.

אחת הנשים ששוחחו עם ווליירבי היטיבה לתאר את הקשיים שנוצרו בשוודיה: "אם את ברחוב זה מוביל לרישום משטרתי. אם את בדירה הם יכולים לבוא לדירה. לפעמים הם מודיעים לבעל הבית שהוא מבצע עבירה. הם דוחקים אותך. אי אפשר להתקשר למשטרה אם את בצרה, אם מישהו אלים או שודד אותך. כלומר אפשר להתקשר, אבל יש לזה השלכות. אם את בדירה שכורה, תצטרכי לעזוב אותה. אם את אישה זרה, הם יכולים לגרש אותך. אי אפשר לדעת מה הם יעשו".

וכך, הוויכוח על החוק רק מתחדד: בעוד שרבים סבורים כי החוק אמור להגן על הנשים העוסקות בזנות כיום, הממשלה השוודית מציגה מטרה אחרת – חתירה למיגור הזנות גם במחיר פגיעה בנשים בהווה. המחשה מדהימה למדי לעמדה הזאת ניתן לראות במשפט אחד שהופיע בדוח ממשלתי בנושא מ-2010: "בעבור אלו המנוצלות עדיין בזנות, התופעות השליליות של החוק אותן הן מתארות, צריכות להיתפס כחיוביות מבחינת מטרת החוק, שהיא אכן מלחמה בזנות".

לקוחות מכל הסוגים

אוסטרום הוא חלק מיחידה המונה שישה שוטרים, שמלבד תפיסת לקוחות זנות נאבקת גם בסחר בבני-אדם. אוסטרום אומר שאין קו מחבר בין הגברים שבהם הוא נתקל בעבודתו. "יש לקוחות מכל הסוגים", הוא אומר, "מפוליטיקאים ואנשי עסקים, דרך שוטרים ושופטים ועד שיכורים מקומיים. הם צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים, מהגרים ומקומיים. הדבר היחיד שמשותף להם הוא שהם גברים ושיש להם יכולת לשלם על מין". הנשים העוסקות בזנות, לעומת זאת, שייכות לדבריו לאוכלוסייה מובחנת מאוד. "הן באות מרומניה, בולגריה, ניגריה. כמעט תמיד הן אינן שוודיות".

במשטרת סטוקהולם יודעים לספר שכמעט כל הנשים הזרות שעוסקות בזנות לא עובדות באופן עצמאי, וכי התחום נשלט על ידי פשע מאורגן. אוסטרום מהדהד את הנתונים שמצביעים על הצמצום של זנות הרחוב: "מדי שבוע אנחנו מוצאים חמש עד שמונה נשים ברחוב, אבל הן בשוליים. אנחנו מעריכים שיש היום בין 1,200 ל–1,500 נשים בזנות בשוודיה והרוב המוחלט של הפעילות עבר לאינטרנט ולדירות, אבל להבנתי זה לא קשור לחוק אלא להתפוצצות של האינטרנט בתחילת שנות האלפיים. גם כשהזנות בדירות יש לנו דרכים למצוא אותה, עם מעקבים, איסוף מודיעין ברשת וקבלת מידע מהציבור".

אוסטרום, שדבק בעקרונות שעומדים מאחורי החוק, משוכנע שיש להחמיר עם הלקוחות ולהטיל עליהם עונשי מאסר: "הביקוש לזנות עדיין גבוה והטלת עונשי מאסר תעלה באופן משמעותי את הסיכון שלקוחות לוקחים, ולכן תוריד את הביקוש. בטווח הרחוק אנחנו שואפים להוריד את הביקוש למינימום. אנחנו לא מאמינים שיש כאן שוק חופשי. אין אשה על הפלנטה שבוחרת בעבודה הזאת מרצונה החופשי, ואין זכות לאיש לקנות את גופו של אדם אחר".

כשאוסטרום ועמיתיו יוצאים לעצור לקוחות הם אינם לבד. מתלווה אליהם גם מאלין אנדרסון, עובדת סוציאלית שצברה מומחיות בעבודה עם לקוחות, כמו גם עם נשים העוסקות בזנות. "אני עם השוטרים לאורך כל הדרך", מספרת אנדרסון, "אוספת מידע באינטרנט ויושבת במעקבים". אנדרסון מודה שיכולות הסיוע שלה מוגבלות, ורק לעתים רחוקות היא עוזרת לאשה לעשות צעדים ראשונים ליציאה מהזנות. היא משתדלת לזהות סימנים של ייאוש ולאתר את המקרים הקשים ביותר, של קטינות או של נשים שגובות מחירים זולים במיוחד וזמינות 24 שעות ביממה. "נתקלתי בנערה שסיפרה שהיו לה כבר 11 לקוחות באותו יום ושהיא לא יכולה לקבל עוד כי כואב לה. יש מקרים שמדובר בנשים שנמצאות לבד, במדינה זרה, יושבות כל היום בחדר בלי חלון ומקבלות לקוחות. יש נשים שהגבולות שלהן התרחבו עד כדי כך שהן כבר לא יודעות מה נורמלי. אני לא רוצה להביא אותן לסף התאבדות. צריך איכשהו לתת להן מוטיבציה לצאת מזה בלי לגרום להן להרגיש עד כמה מצבן גרוע".

אנדרסון אומרת שהיא חייבת לזכור שאינה יכולה לתקן הכל. "אני לא יכולה להשאיר בשוודיה נשים ניגריות שאין להן אישורים, גם אם הן קורבנות של עבדות. ואני גם לא יכולה להבטיח שלא יהרגו את המשפחות שלהן בבית אם הן יסייעו לנו לתפוס את הסוחרים. אני חייבת להיזהר לא להבטיח מה שאי אפשר לקיים".

לא חוקי, יותר מרגש

כשהשוטרים מסיימים את התשאול הראשוני של הלקוחות, ברכב המשטרתי, אנדרסון נכנסת לניידת וממשיכה את התהליך. "כשאני פוגשת אותם אני בדרך כלל שואלת מה הביא אותם לכאן. אני מבררת אם הם במצב לחץ, אם הם מתחרטים ומוכנים לקבל עזרה. יש כאלו שאומרים שהם מרגישים רע, אבל יש גם לקוחות עוינים שלא מוכנים לדבר". אנדרסון מספרת שהיא פוגשת גם גברים שמרגישים שאיבדו שליטה ושמחים שנתפסו. לדבריה, הם חוששים שהדבר יתגלה לבני המשפחה ולחברים, ומשוכנעים שהמעידה לא מאפיינת את מי שהם. "כשהם יושבים בניידת הם מלאים בושה, אבל אם הם לא יקבלו עזרה מקצועית הם יחזרו לזה אחרי כמה שבועות, כשהבושה תתפוגג. צריך לברר מה הסיבה האמיתית לכך שהם לוקחים סיכון שיכול להביא לרישום פלילי ולפיטורים. רוב האנשים שאנחנו פוגשים הם לא משולי החברה. הם לא נכים ולא אנשים מוגבלים חברתית, אלא בעלי משפחות, אנשים עובדים, רובם בני פחות מ–40, אנשים ממוצעים. הדרך היחידה להשפיע עליהם היא לגרום להם להבין באמת את השפעת מעשיהם על הנשים שהם קונים מהן מין".

גם אילבה גרונבל מאוניברסיטת מאלמו היא עובדת סוציאלית בעלת ניסיון בעבודה עם לקוחות זנות. במחקר שערכה היא ביקשה לבדוק איך קניית שירותי מין משפיעה על התנהגותם של גברים ועל מערכות היחסים שלהם. גרונבל, כמו אוסטרום ואנדרסון, מתארת את הלקוחות כקבוצה לא הומוגנית. מניסיונה, ניתן להסיק שלקוחות שונים הושפעו מהחוק בצורות שונות. "יש כאלה שהפכו לזהירים ולבררנים בבחירת האשה המוכרת והמקום", היא אומרת. "יש כאלה שהחקיקה לא השפיעה עליהם בכלל. יש מי שעבורו כל העניין נהיה מרגש יותר מאז שהוא לא חוקי. אחרים עברו לקנות מין בחו"ל. החוויה של ההפללה היא אינדיבידואלית מאוד, ויש בה ניואנסים".

Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff
Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff

באחד ממחקריה הקודמים ניתחה גרונבל תיאוריות שונות על המניעים של לקוחות זנות: מסקרנות והרפתקנות, דרך בדידות ודימוי עצמי נמוך, ועד מבנים חברתיים של אי-שוויון מגדרי ומסחור של מערכות יחסים. היו גברים שסיפרו לה שהם קונים מין כמעין תבלין לחיי היום־יום. אחרים סיפרו שחיפשו אינטימיות, והיו גם מי שאמרו שנזקקו לפורקן בחייהם הלחוצים. הלקוחות שאיתם שוחחה היו במערכות יחסים, וראו בזנות פתרון פשוט יותר מניהול רומן. חלקם ראו בצריכת זנות מעשה יומיומי כמו קניות בסופר או הזמנת פיצה. נראה שהחוק השפיע על הלקוחות שאיתם שוחחה גרונבל, אבל לא באופן שהביא אותם לוותר על צריכת מין בתשלום. "יש מי שנמנעים כעת מקניית מין מנשים זרות, ומנשים בזנות שפועלות ברחוב", היא אומרת. "הסיבה לכך היא כפולה — מצד אחד ניסיון להימנע מקניית מין מנשים שהן קורבנות סחר, ומצד שני פשוט פחד להיתפס".

מין איננו קדוש

האם צרכני זנות יכולים לשכך את תחושת האשם בכך שהם נמנעים מקניית מין מנשים זרות שנפלו קורבן לסחר בבני-אדם? לפי משטרת סטוקהולם, כשבוחנים את המאפיינים של הנשים השוודיות במעגל הזנות, יש היבטים קשים אחרים. לפי המשטרה, הנשים המקומיות שמוכרות מין הן בדרך כלל קטינות, וגילן נע בין 15 ל–19. החיבור בינן לבין הלקוחות מתבצע ברשתות החברתיות. מלבדן, השוליים מזמנים גם מקרים אחרים. את אנה (שם בדוי), אישה שוודית כבת שלושים, פגשתי בבית גדול ומרווח בפרבר ווילות שקט ומנומנם של סטוקהולם. היא מגדירה את עצמה כקווירית ולמרות שהיתה לה ילדות רגילה היא עסקה כבר כבת-עשרה בדוגמנות של צילומי פֶטִישׁ, שיעבוד ובגדי לייטקס. כנערה היא מכרה צילומים וקליפים ובמשך זמן רב היא חשבה להתחיל לעשות מה שהיא מכנה "Full Service Sex Work". "הייתי סקרנית לגבי זה", היא אומרת, "מין לא היה איזה דבר קדוש עבורי וכשהייתי בת 18 חברה סיפרה לי שהיא מוכרת מין. למרות שמיד התחלתי לבכות ולרחם עליה כי חונכתי על הנרטיב שנשים המוכרות מין הן קורבנות, היא לא ראתה בזה בעיה בכלל. היא היתה בסדר גמור". בשלב זה החלה אנה ללמוד את הנושא ולאחר זמן מה החלה בעצמה למכור מין לפרנסתה. "מבחינתי הייתי שמחה לעבוד בזה במשרה מלאה", היא אומרת, "זה קשה כי שוודיה היא מדינה קטנה, קל מאוד לזהות אותך ויש הרבה סיכונים, לכן התחלתי לנסוע לאוסטרליה פעם בשנה כי שם הרבה יותר קל ועובדות מין אינן מבודדות כמו בשוודיה". מרבית חבריה ובני משפחתה של אנה אינם יודעים במה היא עוסקת בגלל הסטיגמה של עובדות מין בשוודיה אבל אין לה רצון או כוונה לעזוב את התחום. "אני נהנית מזה", היא אומרת, "קשה לי לחשוב על עבודה של תשע עד חמש בשכר נמוך. עבודת מין נותנת לי חופש, אני עובדת מעט בעבור תשלום גבוה וזה טוב לבריאות הנפשית שלי".

באופן מעשי מקבלת אנה רק לקוחות בודדים בחודש והיא מתקשה להתקיים מעבודה זו בלבד. היא משאילה דירות מחברים, ממיינת לקוחות שפונים לאתר אינטרנט בו היא מפרסמת וכשלקוח רציני נמצא היא מנהלת איתו מו"מ מראש כדי להגדיר בדיוק איזה שרות היא תבצע ומה יהיה המחיר. הסיכומים מראש נועדו כדי להקטין את הסיכונים ולהימנע מקונפליקטים. ואכן, אנה טוענת שהיא מסתמכת על תחושות בטן ומעולם לא נשדדה או נאנסה בעבודה. היא אפילו משלמת מיסים על הכנסותיה המדווחות לרשויות המס כהכנסות מדוגמנות. את הטענה שזנות כרוכה תמיד בכאב והשפלה היא פוסלת. "זוהי מוסרנות. אנשים פריבילגים חושבים לעיתים קרובות שהדעות והערכים שלהם הם אובייקטיביים ונורמטיביים. הם לא מבינים שהם כופים את הערכים שלהם על אחרים. הטיעון ש"לא היית רוצה שהבת שלך תעשה את זה" הוא נדוש. אני אומרת שאם הבת התיאורטית שלי היתה עושה את זה הייתי רוצה שיהיו לה תנאי עבודה טובים, ביטחון ונגישות לרשויות. זו אולי לא עבודה אידיאלית אבל החברה שלנו היא דפוקה. הרבה דברים אינם אידיאליים. ברור שנשים רבות עושות את זה מחוסר ברירה אבל גם קופאיות בסופר עובדות שם כי אין להן ברירה. העולם האוטופי של הפמיניזם הרדיקלי מנותק לגמרי מהמציאות של עובדות מין", מוסיפה אנה, "זה נכון שמין לא בהכרח מהנה אם עושים את זה הרבה פעמים ביום. זה נהיה כמו מופע, זו עבודה. נכון גם שיש לקוחות מעצבנים, לפעמים מגיע מישהו מגעיל, ובאופן כללי אני לא ממש אוהבת גברים. כשהם נכנסים בדלת אני אומרת לעצמי הנה עוד אחד שצריך להתמודד איתו, אבל אני ריאליסטית, זה לא טראומטי, יש לי ציפיות נמוכות מגברים ולכן אני גם לא נפגעת מהם".

אחת הקולגות של אנה, קרולין (שם בדוי), בת 32 מסטוקהולם, היא אחות במקצועה, אמא לשני ילדים והיא מסבכת את התמונה עוד יותר. קרולין עוסקת באופן מזדמן בעבודות מין שונות ממופעי חשפנות, דרך מכירת תמונות וקליפים ועד שירותי פֶטִישׁ שונים. היא החלה כצעירה שמכרה את תמונותיה באינטרנט "למדתי בגיל צעיר שאני יכולה להשתמש בגוף שלי כדי להשיג דברים שאני רוצה", היא אומרת, "היום יש לי בן-זוג והוא כבר לא רוצה שאעשה שירות מלא עם חדירה אבל הוא בסדר עם מה שאני עושה עכשיו". קרולין ואנה מתנגדות לחוק הפללת הלקוחות השוודי שפוגע, לדבריהן, בביטחונן וביכולתן להתפרנס. הן טוענות שזו איננה פגיעה בהן בלבד והן מודעות לכך שיש עובדות מין שמצבן שונה מאוד משלהן – מהגרות, נשים עניות מאוד וקורבנות סחר. אלו, לדברי אנה, נפגעות אפילו יותר מהחוק שמבודד אותן, מביא עליהן פשיטות משטרה, קיפוח, אפליה וסכנת גירוש.

גישה אחרת כלפי עולם הזנות שמעתי מנינה (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה שפגשתי בגרמניה. נינה, כמו נשים רבות אחרות, חוותה בשנים שעסקה בזנות ניצול חמור ואלימות קשה. היא אישה צעירה, ילידת גרמניה, שנקלעה לזנות בלי שממש התכוונה לזה. במובן זה היא אחת ממיליונים. היא גדלה במשפחה נורמטיבית, סיימה תיכון וכאשר החלה ללמוד לימודים גבוהים היא נקלעה לקושי כלכלי. היא פתרה את הבעיה ע"י מכירת שירותי מין באמצעות מודעה שפרסמה באינטרנט. לאחר שנפתרה הבעיה הקונקרטית היא שבה לחייה הרגילים אך בתום לימודיה היא איבדה את עבודתה, נקלעה שוב למצוקה כלכלית וחזרה למה שהיא מכנה ה"מערכת". בשיחה שקיימתי איתה בבית-קפה במרכז ברלין היא מדגישה שבתור אישה בזנות היא לא היתה עצמאית אלא בורג קטן בתוך מערכת אכזרית, מנוכרת ואלימה. "עבדתי במספר מקומות המכונים "סטודיו" – דירות אליהן מגיעים לקוחות המעוניינים לקנות מין", היא מספרת, "הדירות האלו מנוהלות ע"י צ'יפים שהן בד"כ נשים קשוחות שחושבות רק על רווח ואינן מעוניינות כלל בנשים שעובדות שם. יש במקומות האלו חוקים ברורים: צריך לשהות בהם בשעות מוגדרות, יש תורנות ניקיון וצריך לבקש אישור אפילו ללכת להתקלח. בדירה אחת לא היתה מקלחת תקינה, רק כיור. תמיד היתה שם אווירה של לחץ, אם הצ'יף לא היתה מרוצה מרמת ההכנסה של אישה מסוימת היא יכלה להעיף אותה. לכן קשה לסרב ללקוחות ויש מתח תמידי. היו ימים שלא היו לי לקוחות כלל והיו ימים שהיו לי עשרה".

נינה מספרת שהדרך היחידה להתמודד עם הלחץ היתה להינעל רגשית. "ניסיתי לא להרגיש כלום", היא מספרת, "הייתי חושבת על טיול אופניים בטבע בזמן שהגברים היו מגיעים. חלק מהלקוחות היו גברים ששונאים נשים. אלו באו לסטודיו כדי להשפיל ומשכו אותי מעבר לגבולות שהצבתי. זה קרה על בסיס יומיומי. הם היו אגרסיביים ואלימים. פעמים רבות נאנסתי. מכיוון שבגרמניה זנות היא חוקית המשטרה אמנם היתה מגיעה מדי פעם לדירה אבל לא כדי לטפל במעשי אונס, דברים כאלו לא עניינו אף אחד, אלא כדי לאכוף את ענייני הניירת והמיסוי". "המערכת" שנינה מתארת היתה רווחית אמנם אבל הרווחים התחלקו כך שנינה קיבלה רק כ-50% ממה שהלקוחות שילמו. כ-15% הלכו לפרסום ו-35% לצ'יף. נינה לא יודעת בדיוק מי עמד מאחורי הצ'יפים אבל היא מתארת מציאות שפעמים רבות נשמעו בה ביטויים כמו "הנשים שלי" ושהיו בה קרבות על אזורי פעילות בין צ'יפים. "היו גם לקוחות מסוג אחר", היא ממשיכה, "כאלו שהיו עדינים יותר וחיפשו לכאורה סיפור אהבה. אלו רצו כל הזמן נשיקות וחיבוקים וגם זה היה קשה כי בשלב מסוים זה נהיה מתיש להסביר שאני לא מעוניינת. זה לא עניין אף אחד ואיש לא כיבד את זה". לאחר כשלוש שנים במערכת בדירות "סטודיו" בערים שונות בגרמניה מספרת נינה שהבינה שיש בתוכה קיר שמפריד בין מי שהיא באמת לבין מי שהיא כאישה בזנות. היא היתה בדיכאון קשה, היא סבלה מבעיות פיזיות ונפשיות ולבסוף, בסביבות גיל שלושים היא נעזרה בעמותה גרמנית המוציאה נשים מזנות ושיקמה את חייה. כיום היא פעילה חברתית במסגרת עמותה זו.

להפיץ את הבשורה

אחת הטענות שעולות נגד המדיניות השוודית היא שבמקום להגדיל את המשאבים לטיפול בנשים בזנות, תקציבים רבים מופנים למאמץ כמעט מיסיונרי להפיץ את חוק ההפללה למדינות אחרות. זה שנה וחצי פועל מטעם שוודיה שגריר למלחמה בסחר בבני-אדם, שהמנדט שלו כולל בין השאר "השפעה על מדינות אחרות להפליל את הביקוש לשירותי מין". ייתכן שהמאמצים השוודיים תרמו לכך ששורה של מדינות נוספות חוקקו חוקים ברוח דומה, כמו צרפת, איסלנד, אירלנד וקנדה.

המדינה הראשונה שהלכה בעקבות שוודיה היא שכנתה ממערב, נורבגיה. "הרעיון להפליל את לקוחות הזנות נדון בנורבגיה כבר מ-1980, עוד לפני שוודיה", מספרת מאי-לן סקילבריי, פרופ' לקרימינולוגיה באוניברסיטת אוסלו ומומחית לזנות במדינות הנורדיות, "בשלב המוקדם היה זה בעיקר השמאל הקיצוני שתמך ברעיון כחלק ממאבק בזנות כצורה של ניצול המעמדות הנמוכים ע"י האליטה. בשנות התשעים הדיון נהיה פמיניסטי יותר אך הרעיון להפליל לקוחות נדחה מספר פעמים בגלל הטיעון שהוא יוריד את הזנות למחתרת ויפגע בנשים העוסקות בה. ב-2004, עם זאת, דברים השתנו כשנשים ניגריות החלו להגיע לנורבגיה והצטרפו לנשים מזרח-אירופאיות שכבר עסקו כאן בזנות. עוד לפני כן החלו לראות בזנות סוג של אלימות אך הנשים הניגריות, חלקן אולי קורבנות סחר בבני-אדם, הוסיפו נדבך נוסף לדיון. כעת הצטרף לשיח על ניצול הנשים גם השיח שעסק בהתדרדרות המרחב הציבורי והשיח שראה בנשים הזרות איום, גם על הנשים המקומיות העוסקות בזנות וגם על מהגרות ממערב אפריקה שאינן עוסקות בזנות ונפגעו מהסטיגמה". כלומר החוק הנורבגי התקבל רק כאשר הטיעונים על הפגיעה בנשים קיבלו חיזוק משמרנים ומתנגדי הגירה. בשלב זה כבר התקבלו דיווחים נלהבים על הצלחת החוק בשוודיה והחוק הנורבגי נכנס לתוקף ב-2009.

בשנים שעברו נעשו ניסיונות לבדוק אם החוק הנורבגי אכן הקטין את ממדי התופעה. דו"ח ממשלתי מ-2014 הראה שאכן ישנה ירידה דרמטית בזנות במדינה אך סקילבריי סקפטית מאוד לגבי ממצאיו. היא מסבירה שבניגוד לזנות רחוב שנבדקת באמצעות תצפיות, זנות בדירות ובבתי-מלון נמדדת באמצעות איתור מספרי טלפון המשמשים מוכרי מין והכנסת המידע על מספרי הטלפון לאלגוריתם. אלגוריתם זה מבוסס על השערה בלתי מוכחת שיש יחס ישר בין כמות מספרי הטלפון למספר הנשים העוסקות בזנות וסקילבריי טוענת שהדו"ח שנעשה בנורבגיה מבוסס על מתמטיקה מוטעית ואין לו שום הוכחה אמפירית. "אי אפשר לדעת אם הזנות בנורבגיה היא במגמת עליה או ירידה. לא ראיתי שום ניתוח שאפשר להאמין לו המצביע על כך ואני עוסקת בתחום כבר 25 שנה", היא אומרת, "שוק הזנות הוא גמיש מאוד, יש לו עליות וירידות, לפעמים יש יותר היצע מביקוש והשוק מוצא דרכים לאתר לקוחות ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים. גם אם היתה ירידה זה בעייתי להסיק שהיא תוצאה של חקיקה. מעבר לחוק שהפליל לקוחות יש מרכיבים אחרים שהשפיעו על המצב – לדוגמא, שוטרי הגירה החלו לבדוק ניירות של נשים ניגריות שרבות מהן עזבו את אוסלו ועברו לקופנהגן, לא בגלל העיסוק בזנות וחוקי הפללה אלא בגלל המוצא שלהן וחוקי הגירה". גם בתחום הביקוש לזנות, ע"פ סקילבריי, השפעת החוק היא מוגבלת. "כבר 15 שנה לפני החוק קניית מין לא היתה נורמטיבית בנורבגיה", היא אומרת, "החוק נתן כוח למגמה שכבר היתה שם. ברגע שהכנסנו את הטיפול בזנות לתחום החקיקה היה ברור שתהיה לכך השפעה, אך זוהי לא בהכרח ההשפעה שהתכוונו אליה. אנחנו לא יודעים באמת כמה אנשים קונים מין, אין קשר ישיר בין החוק לשינוי הנורמטיבי ואפילו אלו שהראו שתופעת הסחר בבני-אדם הצטמצמה בגלל החוק מתבססים על הנחה תאורטית ללא עדויות המניחה שאם רמת הזנות יורדת גם רמת הסחר יורדת. למעשה העובדות מצביעות על מציאות אחרת, אף אחד לא יודע כמה סחר באמת יש וכל המספרים הם תוצאה של מי שפונה לעזרה וכמה המשטרה מצליחה לתפוס".

SAMSUNG CAMERA PICTURES
May-Len Skilbrei Photo by Per Jørgen Ystehede, University of Oslo

על מצבן של הנשים העוסקות בזנות יש דווקא השפעה מוכחת. "דיווחים מעובדים סוציאליים מראים שיש יותר אלימות כלפי הנשים", אומרת סקילבריי, "או לכל הפחות, הנשים נעזרות פחות במשטרה וברשויות בגלל הפחד שיגורשו". לטענה זו של סקילבריי יש תימוכין מכיוונים שונים, בין השאר מדו"ח קשה ומעורר מחלוקת של אמנסטי מ-2016 שעל פיו החוק בנורבגיה תרם באופן ישיר או עקיף להפרת זכויות-האדם של אנשים העוסקים במכירת מין. ע"פ הדו"ח, למרות שהלקוחות והסרסורים הם המגזרים המופללים דווקא עובדי ועובדות המין הם אלו החשופים לאלימות, להתנכלויות מצד השלטונות והם הסובלים מסכנת גירוש, פרופיילינג, הדרה וסטיגמה.

Petra Östergren Photo by Orlando G Boström
Petra Östergren Photo by Orlando G Boström

מתנגדת נוספת של חוק הפללת לקוחות הזנות היא החוקרת והסופרת השוודית פטרה אוסטרגרן שעוסקת כבר שנים רבות בחקר הזנות, הפורנוגרפיה, הפמיניזם והמיניות. "העניין שלי בעבודת מין התחיל כסקרנות אינטלקטואלית", היא מספרת בראיון בסטוקהולם, "אבל אז פגשתי עובדות מין, הבנתי שיש כלפיהן אפליה, שהן נטולות זכויות חוקיות ושיש להשמיע קולות שלא נשמעו עדיין". ע"פ אוסטרגרן מדיניות הזנות והסמים של שוודיה היא משטר דכאני, בניגוד לנושאים אחרים שכלפיהם שוודיה היא ליברלית ואינטגרטיבית, כמו היחס לקהילה הגאה. בנושאים כמו טבק ואלכוהול, לעומת זאת, היחס הוא של הגבלה בלבד, לא מניעה ולא הפללה. "עובדות המין הן מיעוט מדוכא. אני חושבת שצריך להגן עליהן אבל אין שום הוכחה שיש מישהי שניצלה בזכות חוק הפללת הלקוחות. מגזר עובדי המין צריך חוקים אחרים, כאלו שיעניקו לעוסקים בו גישה לזכויות, לארגוני סיוע, למשטרה ולרשויות. החוק הפלילי לא יכול הרי לשנות התנהגות, ממש כמו שחוקים נגד סמים ואלכוהול לא מנעו את צריכתם וחוקים נגד הומוסקסואלים לא הקטינו את מספר ההומוסקסואלים, החוק הזה לא מונע תופעות שליליות ויהיו אנשים רעים בכל מקרה. לפי עקרונות משפטיים בסיסיים מה שהחוק צריך לעשות זה להגן על העובדים לא לשנות התנהגויות".

ע"פ אוסטרגרן אין שום סיבה חוקית שהמדינה תיכנס לחדר המיטות ותעסוק במוסריות של פרקטיקות מיניות. במקרה השוודי, היא אומרת, המדינה מגדירה מה מוסרי ומה איננו מוסרי על חשבון עובדות המין. "לקרוא לזנות צורה של אלימות זה שִׂיחַדָשׁ", היא אומרת, "מה שנמכר כאן הוא לא הגוף אלא סוג של שירות. נשים יכולות לקבל החלטות רציונלית ולהחליט בעצמן על הגבולות שלהן". ע"פ אוסטרגרן יש כאן סוג של מוסר כפול. מכיוון שהחוק קובע שהעבריין הוא הלקוח ועובדת המין איננה עבריינית, החוק קובע למעשה שהזנות היא עברה ללא קורבן, זאת מפני שפעילותה, במידה והיא איננה קורבן סחר או קטינה, היא חוקית לגמרי. מכיוון שכך, הזנות היא עבירה נגד החברה ולא נגד קורבן אנושי קונקרטי ולכן הגדרתה כאלימות נגד נשים היא סיסמה כללית שאין מאחוריה מציאות משפטית או חברתית. "במקום להגן על הנשים החוק השוודי פוגע בהן", מסכמת אוסטרגן, "הוא מונע מהן הגנה ושולל מהן זכויות אדם שהוא יכול היה להעניק להן אם הוא לא היה מרוכז בלכידה של לקוחותיהן".

המיסוד הגרמני

חוק הפללת הלקוחות השוודי שואף למגר את הזנות. מדינות אחרות לא מציבות לעצמן יעדים שאפתניים כל כך. בגרמניה, למשל, נהוגה מדיניות של לגליזציה המתירה מכירה וקנייה של שירותי מין תחת בקרה ופיקוח. ע"פ הערכות יש בגרמניה מאות אלפי אנשים המוכרים מין, רובן המוחלט נשים, מרביתן נשים זרות. אחת מהן, מתילדה (שם בדוי), בת 35, איתה נפגשתי בדירתה בשכונת מגורים בדרום ברלין סיפרה לי תוך כדי ארוחת בוקר שהיא ילידת שוודיה שהגיעה לברלין לפני כעשר שנים כי אהבה את העיר. בתקופתה הראשונה כאן היא עבדה בחברת סטרט-אפ. "לא הבנתי עד כמה זה מדכא", היא אומרת, "אנשים יושבים בחדר סגור, עובדים קשה כ"כ בשביל מישהו אחר ובסוף מפטרים אותם. זו היתה תקופה שבה האבטלה היתה גבוהה והעבודות היו גרועות ובשכר נמוך. כפמיניסטית צעירה בשוודיה גדלתי על חוק הפללת הלקוחות. דיברנו עליו בביה"ס וכמו כולם האמנתי שאסור למכור את הגוף ומי שעושה כך היא מנוצלת. כאן, בברלין, קיבלתי פרספקטיבה אחרת. הכרתי עובדי מין מטיפוסים שונים כמו פאנקיסטית שחיה בטריילר ורצתה לעבוד רק מדי פעם או אישה שיש לה ראומטיזם ולא מסוגלת להתפרנס מעבודה של שמונה שעות ביום. פגשתי אנשים אמיתיים עם תכניות, חלומות ובחירה חופשית ולאט לאט העבודה הזו נפתחה עבורי כאופציה".

Matilda
מתילדה

מאז שמתילדה נכנסה לתחום היא עובדת כפעמיים בשבוע, היא מפרסמת באינטרנט, נוסעת לבתי הלקוחות ומדי פעם גם נוסעת לעבוד בחו"ל שם היא מקבלת לפעמים חמישה עד עשרה לקוחות ביום. ובכל זאת, היא טוענת ששלומה בסדר גמור. היא גם דוחה את הטענות הרגילות על כך שנשים העובדות בזנות הן בד"כ נשים נואשות, קורבנות פגיעה מינית ומכורות לסמים. היא עצמה גדלה בבית נורמטיבי, היא מכירה נשים רבות העוסקות בזנות, בולגריות, תאילנדיות ורוסיות, היא התנסתה בעבודה במועדונים ובעבודה ברחוב והיא טוענת שהמחקרים בנושא הם מוטים כי הם מתבססים על הנשים שמגיעות לבקש עזרה ועל אלו שבגלל מצבן הקשה פוגשות שוטרים ועובדים סוציאליים. מתילדה בקיאה במחקר שנעשה בנושא, היא פמיניסטית, היא מכירה לעומק את המערכת החוקית בשוודיה ובגרמניה ויש לה גם עצה למדינות המבקשות להפליל לקוחות: "בשוודיה חוק הפללת הלקוחות הוא פרה קדושה ואנשים הם דוגמטיים ומפחדים לבקר אותו. גם אם יש בו הגיון פנימי בשוודיה זה יהיה מסוכן להעתיקו למדינות אחרות. בשוודיה יש רשת ביטחון חברתית, נגישות להשכלה גבוהה ופחות שחיתות במשטרה. במקומות אחרים מיליונים יכולים להיפגע ולהינטש. זה יכול להיות מסוכן וזה לא אחראי".

בניגוד לסטוקהולם, ברלין היא עיר שמכירת וקניית מין מתבצעת בה באופן פתוח וגלוי. מודעות מפורסמות בשטחים ציבוריים, מועדונים, בורדלים ומכוני מין פועלים באופן חוקי וברחוב Kurfürstendamm המפורסם פועלות בין הכנסיות, בתי-הספר והחנויות נשים העוסקות בזנות רחוב מדי לילה. כמו בסרט שהזמן קפא בו מלכת בשנות השמונים של המאה הקודמת, הן מסתובבות שם לבדן או בזוגות, קוראות להולכי רגל ולעיתים נכנסות למו"מ עם נהג המאט לידן את נסיעתו. אין חלונות אדומים, אין תכונה רבה ואין נוכחות משטרתית. מליסה שפודן, פעילה ב-Sisters, ארגון שהוקם לפני חמש שנים בשטוטגרט ע"מ לנסות ולהוציא נשים ממעגל הזנות, מזהירה לא להתבלבל מהשקט היחסי ומהמעמד החוקי. היא מכירה היטב את האזור והיא שוחחה עם רבות מהנשים הפועלות בו "הנשים שם באות ממקומות כמו הונגריה ובולגריה, מאחוריהן תמיד יש גבר, בן-זוג, אח או דוד שמסרסר בהן", מספרת שפודן, "אין להן חדרים, הפארק הסמוך התמלא בצואה ובמחטים להזרקת סמים ועכשיו יש שם פיתוח נדל"ני, אז הן נאלצות למכור מין ברחוב עצמו, בחדרי מדרגות ובמכוניות של הלקוחות. יש שם אלימות רבה, נשים עם סימנים כחולים והרבה נרקומניות. רבות מהנשים לא יודעות גרמנית, לא מדברות עם הרשויות, חלקן קורבנות סחר וחלקן בנות פחות מ-18. הנשים בד"כ עובדות שם רק שבוע ואז מעבירים אותן לעיר אחרת. אני זוכרת שראיתי שם פעם מרצדס מפוארת ומחוץ למכונית היו הנעליים של הנהג, מסודרות ומחכות שיסיים, בזמן שבפנים הוא אנס בחורה בת 16". וזו לא רק זנות הרחוב. שפודן טוענת שגם הזנות המתקיימת בתוך דירות פועלת בתנאים דומים. "חדירה היא חדירה", היא אומרת ומסבירה שהזנות היא חלק מתרבות האונס. "אנשים שנוטים לאונס לא עושים את ההפרדה בין תשלום לאי תשלום. אם המסר הוא שמותר לעשות את זה בתשלום נמוך לזונה ברחוב זה נותן לגברים כאלו את הרושם שבנסיבות מסוימות אונס הוא לא נורא כל כך. יש הרי נשים שמוכנות לעשות את זה כל יום, הם חושבים". "העניין הוא בדימוי שיש לגברים על נשים", מוסיפה אניקה, קולגה של מליסה במרכז הסיוע, "אם הם מרגישים שיש להם זכות מוקנית למין, אם הם מרגישים שמותר להם לקנות את מימוש פנטזיות הפורנו שלהם, המיניות הגברית נעשית מסוכנת. זה לא מין שוויוני ומהנה, זו צורה של דיכוי". כל עוד הזנות תישאר חוקית, טוענות מליסה ואניקה, גרמניה תישאר חברה מיזוגנית מאוד, והדרך לשינוי חברתי עוברת בהפללת הלקוחות כמו בשוודיה ובסיוע כספי ופסיכולוגי לנשים לצאת מהזנות".

בצד השני של הספקטרום הגרמני נמצא ארגון "הידרה", המייעץ ומסייע לעובדי ועובדות מין בגרמניה כבר כמעט ארבעים שנה. אחת ממנהלות הפרויקטים בארגון היא ליעד קנטורוביץ', ישראלית החיה בגרמניה ופעילה חברתית למען זכויות עובדי מין שגם עבדה בעצמה בעבודות מין שונות בישראל, גרמניה ומדינות נוספות. קנטורוביץ' מספרת שהזנות חוקית בגרמניה מאז 2002 אבל חקיקה שנוספה ב-2017 הרעה מאוד את מצב עובדי המין במדינה. בנוסף להנחיות שונות הקשורות לתנאי עבודתם של עובדי מין ולרגולציה של הפעלת בורדלים, החוק קובע שעובדי מין יהיו חייבים למסור את כל פרטיהם לרשויות, להירשם ולקבל רישיון אותו הם צריכים לחדש אחת לשנה או שנתיים. למעשה, קובעת קנטורוביץ', גרמניה הופכת למדינה שיש בה הפללת זנות בפועל מפני שהיא קובעת כללים וחוקים המגבילים באופן משמעותי את עבודתם של עובדי המין. "החוק של 2017 מציג את עצמו כחוק שנועד להגן על זונות אבל בפועל הוא פוגע בהן", אומרת קנטורוביץ', "מדובר בחקיקה אידאולוגית המובילה להפללה ומונעת ע"י פוליטיקאים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית המתנגדים לזנות. כל מי שעוסק בתחום קובע שהחוק פוגע בעובדי המין, שאף אחד מהם לא סומך על המדינה בניהול המידע שלהם. הפעם האחרונה שגרמניה דרשה מזונות לשאת תעודה היתה ב-1936. זה חוק נאצי. הוא מנוגד לפרטיות, הוא מסכן את עובדי המין ומחזק את הסטיגמה נגדם".

Liad Katorowicz
'ליעד קנטורוביץ

קנטורוביץ' טוענת שבעבר גרמניה הלכה כברת דרך לקראת הכרה בעובדי מין כקבוצה מודרת ומופלית שיש לסייע לה. זאת הסיבה שהממשלה תומכת עדיין ב"הידרה" ושגרמנים רבים רואים בזנות עבודה ולא פשע. "בתחילת שנות האלפיים גבולות אירופה נפתחו. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, קלטה מהגרים רבים ממזרח אירופה שעבדו בעבודות כמו ניקיון, בניין, טיפול בקשישים ועבודות מין. אז החלו לכנות את גרמניה "הבורדל של אירופה", מסבירה קנטורוביץ' את הרקע לחקיקה הגרמנית, "החקיקה של 2002 הכירה בעובדי המין כעובדים רגילים אך היא מעולם לא יושמה במלואה. הזנות לא זכתה ליחס של ענפים אחרים והמשטרה התנכלה לעוסקים בתחום בפשיטות מתוקשרות. החוק של 2017 הוא כבר הפללה של ממש. הוא דורש מעובדות מין לצאת מהארון כאשר החברה מתייחסת אליהן כמצולקות ומשוגעות. זה כמו להסתובב עם טלאי צהוב. עד לקיץ הזה נרשמו פחות מ-20% מעובדי המין ולפי הערכתי יש כבר מאות בתי-זונות שנסגרו, דבר המאלץ את עובדי המין לעבוד במקומות חבויים ולהיעזר בגורמים שונים שיכולים לנצל אותם. אין כאן הגנה, יש כאן ירידת למחתרת וסכנה אמיתית לשלומם וחייהם של עובדי מין". המודל שקנטורוביץ' תומכת בו, לכן, איננו הפללת לקוחות וגם איננו לגליזציה אלא מה שמכונה אי-הפללה, כלומר ביטול החוקים המפקחים על הזנות והמפלילים את המעורבים בה. זוהי שיטה המתקיימת רק בניו-זילנד ובאזורים מסוימים של אוסטרליה ורבים ממתנגדי הפללת הזנות תומכים בה מכיוון שהיא מגנה לכאורה על זכויותיהם ורווחתם של עובדי מין. מטבע הדברים, אלו המתנגדים לזנות כתופעה מתנגדים לאי-הפללה.

לקראת חקיקה בישראל

בימים אלה מתחילה ישראל ללכת בנתיב שסללה שוודיה. בחודש שעבר אושר בקריאה ראשונה חוק שקובע קנס של 1,500 שקל למי שייתפס צורך זנות. החוק זכה לחסותה של שרת המשפטים איילת שקד, שהבהירה כי החקיקה תהווה רק חלק מתוכנית מקיפה, שתכלול מנגנוני שיקום לנשים בתעשיית הזנות, לצד מקלטי חירום, מרכזי גמילה ומרפאות מין. כאן אולי תיבחן המדיניות הישראלית. לישראל יש מה ללמוד משוודיה ובעיקר מהעובדה שהחקיקה השוודית הרעה את מצבן של הנשים העוסקות בזנות. כדי לא לגרום לנשים אלו לשלם את מחיר ההפללה של לקוחותיהן, חשוב לדאוג לפתרונות עומק לבעיותיהן על ידי הקמת יחידה של שוטרים ועובדים סוציאליים המתמחים בנושא ויצירת ארגז כלים לסיוע במגוון תחומים: הסבה מקצועית, יציאה ממעגל העוני, גמילה מסמים, חינוך ובריאות לילדים ופתרונות דיור, כל זאת לצד טיפול יסודי ומעמיק, החורג מקנס בלבד, ללקוחות זנות שנתפסים על מנת למנוע מהם לחזור ולקנות מין.

האתגר בישראל גדול יותר מאשר במדינת הרווחה השוודית מכיוון שבעוד שישראל מאמצת את המודל השוודי כאשר מדובר בטיפול בזנות, היא מתרחקת מכל אספקט אחר שלו. בניגוד לשוודיה, הבריאות והחינוך בישראל הופרטו במידה רבה, הרווחה הופקרה לכוחות השוק והפערים החברתיים צמחו. ההשפעה השוודית של חוק הפללת לקוחות הזנות על ישראל היא תוצאה של שותפות אינטרסים נדירה בין קבוצות פמיניסטיות לממסד דתי ושמרני והיא חיבור בין שיקולים של "סדר ציבורי" להכנסה נאה לקופת המדינה בדמות קנסות גבוהים ללקוחות. אין בכך פסול, אבל טוב יעשו המחוקקים הישראליים אם ילמדו מהניסיון הנורדי בנושא: צודקת ככל שתהיה השאיפה למיגור הזנות, חשוב שהיא לא תרמוס תחת מגפיה את הנשים המהוות את אחד הציבורים המוחלשים בעולם. בדרך לעולם טוב יותר כדאי אולי לעצור רגע ולהקשיב גם להן.

מודעות פרסומת

בין רצח רבין לרצח אולוף פָּלמֵה

רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6617806

בני הזוג פָּלמֵה סיימו ערב בילוי בקולנוע. זה היה בסוף פברואר 1986 וסטוקהולם הייתה לבנה, קפואה וחשוכה. מוזר ככל שזה יהיה, אולוף פלמה, שכיהן באותו זמן כראש-ממשלת שוודיה, לא היה מאובטח באותו ערב. הוא ואשתו יצאו מהמעון הרשמי בעיר-העתיקה, נסעו בתחבורה ציבורית למרכז העיר ושהו במקומות הומי אדם, ללא שומרי ראש, גלאי מתכות וסיורים מקדימים. באחת עשרה ועשרים, כשהם החלו לעשות את דרכם הביתה, הגיח מאחוריהם גבר חמוש במעיל שחור וקפוצ'ון וירה מטווח אפס. פלמה נפל. אחרי שבריר שנייה נורה כדור נוסף לעבר אשתו, ליזבת. הכדור חדר את המעיל ושרט אותה בגב. היורה הסתובב, רץ במעלה הרחוב וטיפס לרחוב המקביל. נהג מונית שהיה סמוך למקום התקשר למשטרה שהגיעה למקום כשלוש דקות אחרי הירי. האמבולנס הגיע מיד אח"כ כאשר דמו של פלמה הגוסס מכתים את השלג.

מותו של פלמה נקבע בבית-החולים בשש דקות אחרי חצות. שוודיה ההמומה התעוררה לבוקר שכמותו היא לא ידעה מעולם. ראש-הממשלה נרצח ואיש לא ידע ע"י מי ולמה. גם כיום, 32 שנה מאוחר יותר, מותו של פלמה הוא תעלומה. צעיר עבריין ואלכוהוליסט שנתפס בסוף 1988, כריסטר פטרסון, נשפט והורשע אבל שוחרר אחרי שזוכה בערעור לביהמ"ש העליון ומאז ועד היום צצות מדי פעם עדויות חדשות, גילויים מפתיעים ותיאוריות קונספירציה, אך האמת עדיין אינה ידועה.

יש שתי סיבות להיזכר בימים אלו ברצח אולוף פלמה. האחת היא חדשותית – ליזבת פלמה, רעייתו של ראש-הממשלה הנרצח, נפטרה ממחלה לפני כשלושה שבועות (18 באוקטובר) בגיל 87. הסיבה השנייה היא עקרונית יותר וישראלית יותר – הקשר בין רצח אולוף פלמה לרצח רוה"מ ושר הביטחון הישראלי יצחק רבין.

מעשי רצח פוליטי הם תמיד טראומטיים ודברי הימים מלאים בהם. מיוליוס קיסר וגדליהו בן אחיקם דרך לינקולן, קנדי וגנדי ועד למעשי הרצח תוצרת כחול-לבן כמו רצח ארלוזורוב ורצח רבין. בכל הנוגע לרצח רבין, מערכת ההסתה שקדמה לו, המשמעות המדינית והחברתית שלו והמהפך הפוליטי שהתרחש אחריו גרמו לכך שהשלכותיו יהיו הרות גורל. לא כך במקרה השוודי, לפחות לא על פני השטח. כמו אחרי רצח רבין, ההמונים נהרו אמנם למקום הרצח והביאו נרות ופרחים, ההלוויה הייתה רבת משתתפים ורגשות של אבל קולקטיבי שטפו את המדינה, אך הרצח לא חשף מחלוקת ברורה, בעיקר מכיוון שזהות הרוצח ומניעיו לא היו ידועים. עם זאת, לקח אחד צריך היה להיות ברור.

זהו הלקח הפרוזאי והמובן מאליו ששמירה קפדנית על נבחרי ציבור היא חשובה לפחות כמו השמירה על הדמוקרטיה עצמה. פלמה היה חשוף לחלוטין בזמן הרצח, החברה השוודית שילמה ביוקר על המחדל הזה, אך האם אחרי האסון נלמד הלקח? במקרה השוודי התשובה היא לא. הראייה לכך היא אירוע שהתרחש בספטמבר 2003 אז ביקרה אנה לינד, שרת החוץ השוודית, בחנות כלבו גדולה במרכז סטוקהולם. למרות שלינד היתה אחת הדמויות הבכירות בממשל, היא לא היתה מאובטחת. ממש כמו פלמה. תוך כדי שהיא עורכת קניות, ניגש אליה צעיר בן 25 ודקר אותה בכל חלקי גופה. היא נפטרה בבית החולים ביום שלמחרת.

מאז מותם של לינד ופלמה השתפרה אמנם השמירה על נבחרי הציבור בשוודיה, אך עדיין לא נדיר למצוא שרים וחברי פרלמנט מטיילים לבדם ברחוב או נוסעים באוטובוס. זו אינה תוצאה של כשל אבטחתי. זו תוצאה של מסורת פוליטית המקדשת נגישות, פתיחות ושקיפות. מידות נעלות לכל הדעות אך הן חושפות את הדמוקרטיה לסכנה ברורה ומיידית. באותה מידה שוודיה מקדשת את חופש הדיבור, חופש ההתאגדות והחופש להפגין כמעט ללא גבולות. גם אלו הן מידות ראויות לשבח אבל בעולם האמיתי הן מנוצלות ע"י חסידי כל המחלות הממאירות של המאה ה-21: ניאו-נאצים מפגינים במדים ברחובות, גברים מיואשים ומתוסכלים מבצעים פשעי שנאה נגד יהודים ונגד מהגרים ובפרברי הערים הגדולות צעירים מקומיים מתגייסים לדאע"ש. כל אלו הם סימנים לחברה שלא מוצאת את הכוחות והאומץ להכיר בכך שלדמוקרטיה יש אויבים ושאין ברירה אלא לדבר על הדרכים להגן עליה.

כאן נמצא ההקשר הישראלי של רצח פלמה. תשע שנים אחרי רצח פלמה נרצח בת"א יצחק רבין. מאז הרצח מתקיימת בישראל מחלוקת קשה לגבי הנצחת האיש ומורשתו. יש הרואים חשיבות בשימת דגש על מורשתו הפוליטית של רבין בעוד אחרים טוענים שההנצחה צריכה להיות ממלכתית, כללית ונטולת מסר פוליטי. יש, עם זאת, אפשרות נוספת. בין זיכרון פוליטי ששייך למחנה אחד בלבד לזיכרון ממלכתי שמתייחס לרצח כאילו ראש-הממשלה מת מהתקף לב, יש את האמת המובנת מאליה. רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". השוודים פספסו את הרעיון הבסיסי הזה ב-86 וקיבלו עוד ועוד אלימות פוליטית. ישראל, מתוקף היותה מוקפת אויבים ונתונה בסכסוכים פנימיים וחיצוניים, נמצאת בסכנה גדולה וקיצונית עוד יותר. טוב יעשו מנהיגי הציבור שלה אם יקדישו את יום הזיכרון לרבין לטיפול בסכנה הקיומית הזו ולא יבזבזו אותו פעם אחר פעם על ההתכתשויות הרגילות של מי ינאם בכיכר ומי יארגן את העצרת.

Replacing Supermodels With Holocaust Survivors: 'The Camera Was Shaking in My Hands'

שוודיה באי וודאות פוליטית לאחר הבחירות

בניגוד לדיווחים רבים ברחבי העולם, מפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטיים" דווקא השיגו תוצאה מאכזבת מבחינתם, שני הגושים המרכזיים נמצאים בשוויון והמשא ומתן להקמת ממשלה חדשה עלול להימשך שבועות או חודשים. גם בחירות חוזרות הן תסריט אפשרי. כל הפרטים, כולל הזווית הישראלית והיהודית, כאן בדיווח שלי ב"בהארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6466408 

הבחירות שנערכו ביום ראשון בשוודיה הניבו תוצאות המסבכות את המדינה בדרמה פוליטית שכמותה לא ידעה מעולם. כעת, משספירת הקולות כמעט הסתיימה, ברור שאין לאף אחד מן הגושים הפוליטיים במדינה יתרון מובהק, אין קואליציה טבעית שתוכל להשיג רוב בפרלמנט ואין מועמד מוסכם שיקבל על עצמו את הקמת הממשלה הבאה. בשוודיה של העשורים האחרונים ישנם שני גושים פוליטיים מרכזיים. הראשון הוא הגוש האדום-ירוק המורכב מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) ומפלגת הירוקים. הגוש השני מורכב ממפלגת "המתונים" השמרנית, המפלגה הליברלית, מפלגת המרכז והנוצרים-דמוקרטים. מפלגות מרכז-ימין אלו הקימו בראשית שנות האלפיים ברית פוליטית ששלטה בשוודיה בשנים 2006-2014 אך איבדה את השלטון לפני ארבע שנים לטובת ממשלת מיעוט של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים.

העניינים החלו להסתבך כבר ב-2010 אז הצטרף כוח פוליטי שלישי לפרלמנט השוודי – מפלגת ימין קיצונית ופופוליסטית בשם "השוודים הדמוקרטיים". מפלגה זו, ששורשיה בתנועות ניאו-נאציות, זוכה לתמיכה הולכת וגוברת בשנים האחרונות. כיום היא מתונה יותר מבראשית דרכה אם כי רבים טוענים שהיא עדיין גזענית ואנטישמית וניתן להגדיר אותה כמפלגה לאומנית, שמרנית, יורוסקפטית, אנטי-פמיניסטית ובעיקר כמתנגדת למדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה.

תוצאות הבחירות האחרונות מציבות את שני הגושים המרכזיים בשוויון כמעט מוחלט עם קצת יותר מ-40% תמיכה לכל גוש. השוודים הדמוקרטים עומדים על 17.6% תמיכה והם המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט החדש אך התוצאה הסופית טרם התקבלה מכיוון שקולות המצביעים בשגרירויות בחו"ל וחלק מהקולות שהתקבלו לפני יום הבחירות טרם נספרו (בשוודיה ניתן להצביע במשך כשבועיים וחצי לפני יום הבחירות עצמו). מדובר בסה"כ בכמה עשרות אלפי קולות אך הם עלולים להכריע מי יהיה הגוש הגדול יותר.

ההישג של "השוודים הדמוקרטים" קטן משמעותית מתחזיות מסוימות שזיכו אותם ביותר מ-20% מהקולות, אך כוחם בפרלמנט התחזק ב-4.7%. הישגם בולט במיוחד במחוז הדרומי סקוֹנֶה שם הם השיגו 23.6% תמיכה. מחוז זה כולל את מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה שקלטה אלפי מבקשי מקלט בשנים האחרונות ושהתפרסמה בתקופה זו כעיר שיש בה בעיות חברתיות רבות, פשע מאורגן ותקריות אנטישמיות. במקומות מסוימים בדרום המדינה, ובעיקר באזורים הכפריים, השיגו "השוודים הדמוקרטים" למעלה מ-30% תמיכה.

בעיר הבירה סטוקהולם, ובעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנברג שבמערב המדינה, הישגה של מפלגת הימין הקיצוני קטן משמעותית. בערים אלו היא זכתה לכ-13% תמיכה בלבד. סיפור חשוב נוסף של בחירות אלו הוא החולשה היחסית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הגדולה ביותר בשוודיה במאה השנים האחרונות. גם במקרים הנדירים בהם איבדה המפלגה את השלטון כתוצאה מקואליציה רחבה נגדה היא היתה המפלגה הגדולה ביותר ובד"כ חזרה במהרה לשלטון. גם הפעם הסוציאל-דמוקרטים הם הגדולים ביותר עם מעט יותר מ-28% מהקולות אם כי זו התוצאה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלהם.

הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים בולטת בצפון שוודיה שם באופן מסורתי הם זוכים באחוזי תמיכה אסטרונומיים. הפעם הם זכו בתמיכה של בין 30% ל-40% המהווה ירידה של כ-6%-7% בחלק מהמחוזות הצפוניים. בין השאר נפגע כוחם של הסוציאל-דמוקרטים בקרב חברי האיגודים המקצועיים העוצמתיים של שוודיה שהיוו תמיד את הגרעין הקשה של תומכי המפלגה. ע"פ הערכות שונות גם בבחירות האחרונות הצביעו כ-40% מחברי איגוד עובדי הצווארון הכחול למפלגה הסוציאל-דמוקרטית אך "השוודים הדמוקרטים" זכו גם הם בנתח מכובד מהקולות, מעל-20% ע"פ הערכות.

מיד עם היוודע תוצאות הבחירות הראשוניות דרשו מפלגות המרכז-ימין מראש הממשלה הסוציאל-דמוקרט, סטפן לופבן, להתפטר. לופבן דחה את הדרישה והכריז שהוא ינסה להקים ממשלה למרות השוויון בין הגושים. זהו מצב חדש בפרלמנטריזם השוודי – שתי הדרכים היחידות להקים ממשלה הן דרכים חסרות תקדים. האחת היא הקמת ממשלה משותפת של מפלגות משני צדי המתרס כדי לנטרל את מפלגת הימין הפופוליסטי. השנייה היא הקמת ממשלת ימין המשתפת או לכל הפחות נהנית מתמיכה של הימין הפופוליסטי שעד כה הוחרם באופן מוחלט ע"י שני הגושים. בעוד כשבועיים, לאחר שהתוצאות יהיו סופיות, יתכנס הפרלמנט ויחל תהליך של מינוי ראש-ממשלה. ע"פ השיטה השוודית אמור יו"ר הפרלמנט להעמיד ראשית את ראש-הממשלה המכהן להצבעת אמון ואח"כ להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליו או על מועמד אחר במקרה שהוא לא זוכה לאמון. לאחר מכן אמור ראש-הממשלה להרכיב ממשלה שהפרלמנט יאשר את הרכבה ואת הצעת התקציב שלה.

תוצאות הבחירות עלולות לגרום לכך שלא יהיה אף מועמד שיזכה לתמיכה מספקת ובכל מקרה אחרי ארבעה ניסיונות השוודים יהיו חייבים ללכת לבחירות חדשות. תהליך זה יכול לקחת חודשים והוא חסר תקדים בשוודיה. יעידו על כך כותרות העיתונים ביום שלישי: "כאוס" היתה הכותרת של היומון אקספרסן בעוד היומון דגנס ניהטר הציג על עמוד השער שלו את תמונות מנהיגי שתי המפלגות הגדולות ותחתיהן את הכותרת: "קרב המפסידים".

כשמדובר בקהילה היהודית בשוודיה ובישראלים המתגוררים בה ישנן דעות שונות לגבי תוצאות הבחירות ובעיקר לגבי מפלגת "השוודים הדמוקרטים". "מבט קרוב על מדיניות "השוודים הדמוקרטים" מגלה שהיא תגרום לכך שחיים יהודיים יהיו בלתי אפשריים באופן מעשי בשוודיה",  כתב אהרון וורשטנדיג, יו"ר הקהילה היהודית, כמה ימים לפני הבחירות במאמר דעה ביומון דאגנס אינדוסטרי, "המפלגה רוצה, למשל, לאסור על קיום ברית מילה ולהוציא מחוץ לחוק ייבוא של בשר כשר". עמדתו של וורשטנדיג איננה חדשה ובעבר הוא טען מספר פעמים ש"השוודים הדמוקרטים" היא "ללא ספק מפלגה אנטי-יהודית". עמדה זו נפוצה בקרב יהודים וישראלים רבים בעיקר בגלל התבטאויות אנטישמיות של בכירים במפלגה ויוזמות שונות שהם מציעים כגון ביטול האפשרות להחזיק בשתי אזרחויות.

עומר רוזנבאום, ישראלי תושב סטוקהולם, אומר שישנו אמנם חשש מהקצנה בחברה ביחס ליהודים אך הוא איננו מודאג. "כרגע "השוודים הדמוקרטים" מצניעים את האנטישמיות שלהם ומתרכזים בעיקר במהגרים מהמזרח התיכון", הוא אומר, "באופן אישי אני לא מתרשם שמדובר במפלגה עם מנהיגים כריזמטיים שיסחפו המונים לפוגרומים נגד יהודים. כמו שזה נראה כרגע אף אחד לא רוצה לנהל איתם מו"מ מה שאומר שצפויות להם 4 שנים קשות באופוזיציה". רוזנבאום מוסיף שהסוציאל-דמוקרטים עשו עבודה יחסית טובה בקדנציה האחרונה למרות שטיפול לקוי בהגירה, בפשיעה ובמערכת הרפואית דחף את תומכיהם לזרועות מפלגת הימין. "עם זאת, ראש הממשלה, סטפן לופבן, הוא פוליטיקאי בחסד", הוא מסכם, "הוא כמו חתול עם 9 נשמות".

אמנון ישראלי, גם הוא תושב סטוקהולם אומר שההתעלמות הממסדית מ"השוודים הדמוקרטים" היא זו שגרמה לעליה בכוחם. "כשהעיתונות והמדיה החברתית חשפו תופעות כמו עליה במספר מקרי האונס הקבוצתי, מעשי הרצח וכל מה שבא עם הגירת הענק של 2015-2017, כל מי שהתלונן כונה גזען. זה מה שקרה בארה"ב כשהמעיטו מערכו של טראמפ והוא הצליח בכל זאת כי אנשים אוהבים את האנדרדוג". איתי פרידמן, ישראלי המתגורר בסטלרהולמן מוסיף: "השוודים מאסו בשמאל. צריך לומר את האמת – אוזלת היד של מפלגות השמאל היא ש"המליכה" את הימין הקיצוני. אין יותר מקום בעולמנו למדיניות סוציאלית נדיבה ופזרנית. מצד אחד שוודיה זקוקה למהגרים ככוח עבודה, אבל היא חייבת גם להציב דרישות של אינטגרציה ובכך נכשלה ממשלת השמאל בגדול". קרן סוונסון, ישראלית המתגוררת בעיר סודרטליה, מפרשת את תוצאות הבחירות דווקא כחולשה של "השוודים הדמוקרטים" שציפו לתמיכה גדולה יותר. "מה שקרה זה ששאר המפלגות החליטו להתאים את עצמן לקהל ולדבר באופן יותר פתוח על הגבלת מספר המהגרים ועל הצורך לדרוש מהמהגרים להתאים את עצמם לשוודיה ולא להפך. מה שרוב המפלגות אומרות היום זה מה ש"השוודים הדמוקרטים" אמרו לפני ארבע שנים וזה גרם לצמצום התמיכה בהם".

לא רק שוויון מגדרי: המפלגה הפמיניסטית בשוודיה מתייצבת מול הלאומנים

כמו כל דבר הקשור במפלגת "היוזמה הפמיניסטית" גם נאום הבחירות של ראשת המפלגה, גודרון שימן, היה לא שגרתי: "אנחנו צריכים להשקיע בגני ילדים, בחדרי לידה ובחינוך מיוחד", היא אמרה לתומכיה, "אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה".  מפלגת "היוזמה הפמיניסטית מציבה את עצמה מעבר לסקלה של ימין ושמאל ומעבר למאבק בין הימין הפופוליסטי, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים. האם היא תצליח לעבור את אחוז החסימה והאם בשקט בשקט מובילה המפלגה השוודית הקטנטנה תנועה עולמית מהפכנית?

"פורסם ב"הארץ: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6455748

הבחירות שיתקיימו ב-9 בספטמבר בשוודיה הן מהדרמטיות שנערכו במדינה במאה שנה האחרונות. חולשתה יוצאת הדופן של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ועליית כוחה של המפלגה הימנית-פופוליסטית המקומית, "השוודים הדמוקרטיים", מאיימות להפר את האיזונים המקובלים של הפרלמנטריזם השוודי והממסד הפוליטי במדינה שרוי באי וודאות לקראת המגעים להקמת ממשלה ביום שלאחר הבחירות. אך לצד הדרמה המרכזית, בשולי המפה הפוליטית השוודית, יש דרמה נוספת. פעיליה ופעילותיה של מפלגה קטנה ומהפכנית בשם "היוזמה הפמיניסטית" מקווים להפתיע את כולם ולעבור את אחוז החסימה ובכך ליצור היסטוריה מקומית ובינלאומית. זוהי מפלגה שבמרכז מצעה ופעילותה עומדים רעיונות פמיניסטיים והשקפה הרואה את העולם (וגם מנסה לתקן אותו) דרך משקפיים פמיניסטיות.

בבחירות הקודמות המפלגה זכתה לתמיכה של 3.1% כאשר אחוז החסימה הוא 4% אך זה לא היה כישלון מוחלט היות ונציגי המפלגה הצליחו להיבחר ל-13 רשויות מקומיות בשוודיה. ב-2016 נרשמה הצלחה נוספת כאשר נציגת המפלגה נבחרה לפרלמנט האירופי. כעת, למרות שהסקרים לא מנבאים למפלגה הצלחה בבחירות הכלליות דוברי המפלגה טוענים שבהחלט תיתכן הפתעה. אך ההצלחה בקלפיות איננה חזות הכל כשמדובר ב"יוזמה הפמיניסטית". בעוד שמפלגות דומות הן תופעה שולית למדי במדינות אחרות באירופה, בשוודיה המפלגה הפמיניסטית מצליחה להשפיע על השיח הציבורי כבר שנים לא מעטות ויש הטוענים שזוהי רק ההתחלה.

המפלגה הוקמה ב-2005 ע"י גודרון שימן, פוליטיקאית וותיקה ומנוסה ואושיית תרבות מוכרת בשוודיה. שימן הנהיגה בעבר את מפלגת השמאל במדינה אך עזבה אותה בעקבות פרשת עבירות מס בה היתה מעורבת. לאחר תקופה קצרה של פעילות ללא בית פוליטי היא הודיעה על ייסודה של מפלגה חדשה שמיד עוררה עניין רב. עיון במצע המפלגה אמנם מציב אותה בצד שמאל של המפה הפוליטית אך כבר מתחילת דרכה היא הגדירה את עצמה כמפלגה רדיקלית הנמצאת מעבר לסקלה המוכרת של ימין ושמאל. שימן, מנהיגת המפלגה, היא פוליטיקאית כריזמטית המעוררת רגשות עזים בקרב תומכיה ומתנגדיה והיא יודעת להעביר מסרים גם בדרכים לא קונבנציונאליות. בנאום ב-2002 היא עוררה מהומה כשהשוותה בין דיכוי הנשים באפגניסטן של הטליבן לזה הקיים בשוודיה, ב-2010 היא העלתה באש 100,000 כתר שוודי (כ-11,000 דולר) כדי להעלות למודעות את פערי השכר בין גברים לנשים, באותה שנה היא גם השתתפה בתחרות ריקודים טלוויזיונית שם היא ביקרה את החלוקה המגדרית של תפקידי הריקוד. שימן ידועה גם כמי שחושפת ברבים את חייה האישיים, בעבר היא דיברה בגלוי על האלכוהוליזם שלה ואפילו צולמה ע"י בעלה לשעבר, במאי קולנוע במקצועו, כשהיא יולדת את בנם הבכור. הסרט יצא לאור ב-1979 והוא ישיר, חושפני ואיננו מסתיר דבר.

בשבועות האחרונים נמצאת שימן במסע בחירות אינטנסיבי. היא מבקרת בעשרות חוגי בית (אותם מכנים במפלגה Home Party), היא נואמת בכיכרות בכל רחבי המדינה ומשתתפת באספות פעילים ובהפגנות. באירועים אלו היא כוכבת רוק. רבים עומדים בתור להצטלם איתה ולקבל את חתימתה. פעילות ההסברה של המפלגה היא פעילות שטח אינטנסיבית, היא מבוססת על שיחות ומפגשים אישיים, אין לה תקציב לקמפיין לאומי גדול והיא אינה מסתפקת בקמפיין אינטרנטי של סטטוסים בפייסבוק ובטוויטר. זוהי מערכה לא פשוטה בעבור "היוזמה הפמיניסטית". שימן חייבת לעבוד קשה על מנת לשכנע בוחרים ובוחרות פוטנציאליים שהיא הדבר האמיתי היות וכמעט כל המפלגות השוודיות הממסדיות טוענות שהן פמיניסטיות, הממשלה מגדירה את עצמה כממשלה פמיניסטית ואפילו שרת החוץ הסוציאל-דמוקרטית מקדמת מדיניות שהיא מכנה מדיניות חוץ פמיניסטית.

"המפלגות האחרות הן פמיניסטיות במילים", אומרת שימן בראיון ל"הארץ", "ב-2014, מתוך פחד שאנחנו נכנס לפרלמנט, הן התחילו לקרוא לעצמן פמיניסטיות בלי שחבריהן אפילו ידעו שהם כאלה. הממשלה אולי קוראת לעצמה פמיניסטית אבל זה לא ניכר במדיניות שלה והיא לא עשתה דבר ממה שצריך לעשות בשביל להשיג מטרות פמיניסטיות". ע"פ שימן הפמיניזם של המפלגות השוודיות הממסדיות הוא אופורטוניסטי. כשהן ראו במפלגתה איום הן נהיו פמיניסטיות אבל שנה מאוחר יותר, כשהאיום הגיע ממפלגת הימין הפופוליסטי, נהיו כולם לאומנים והתחילו לדבר על אהבתם לשוודיה ולהתחרות למי יש דגלים גדולים יותר. "כשאנחנו ניכנס לפרלמנט", אומרת שימן בביטחון, "אנחנו נקדם פעילות פמיניסטית אמיתית, אנחנו נחליש את מפלגות המרכז-ימין ונקטין את האפשרות של הימין הלאומני לסחוט את המפלגות האחרות. הקואליציה שלנו תהיה ירוקה-אדומה-ורודה (סוציאל-דמוקרטים, ירוקים ופמיניסטים)".

למרות ששימן היא הדמות הידועה ביותר במפלגה, זו איננה מפלגה הסובבת סביב אדם אחד. מאז ייסודה הנהיגו אותה, במקביל לשימן, 7 נשים וגבר אחד, יש בה כמה אלפי חברים, מנגנון מפלגתי, תנועת נוער, מוסדות פעילים וחבורה צעירה ואנרגטית של תומכים, פעילים ומועמדים שחלקם אף הקימו מעין פרלמנט צללים והם כעת מועמדים בבחירות המקומיות והארציות.

אחד מהם הוא לואיס לינאו, בן 42 מסטוקהולם, ששימש כיו"ר ארגון בשם "גברים בעד שיווין" ונמצא במקום הרביעי ברשימה הארצית של המפלגה. לינאו עסק במשך שנים רבות בחינוך מיני לבני-נוער והוא אומר שהוא מחויב למאבק בתרבות הגברית המצ'ואיסטית שמתבטאת לדבריו ב"נורמות גבריות רעילות". "הפמיניזם שלנו הוא של שוויון חברתי ומלחמה בגזענות", הוא אומר, "אנחנו לא רוצים לשבור רק את יחסי ההיררכיה ומבני הכוח המגדריים, אלא גם את אלו הדתיים והגזעיים. בנוסף, אנחנו רוצים לעצור את האפליה של קבוצות מקופחות נוספות כמו אנשי הפריפריה והלהט"בים. יש ממדים רבים של מבני כוח שאנחנו מדברים עליהם והם כולם מצטלבים". ע'"פ לינאו יש לגברים, ללבנים ולהטרוסקסואלים כוח רב יותר מחברי קבוצות אחרות. ה"יוזמה הפמיניסטית" לדבריו משנה את מבני הכוח האלו, היא מחזקת את זכויות האדם ונלחמת בלאומנות. "עצם ההתמקדות במבני כוח משנה אותם", הוא אומר, "עצם הדיבור על היררכיות ועל האלימות הנובעת מהן גורם לשינוי".

דוגמא טובה למדיניות של "היוזמה הפמיניסטית" היא נושא האלימות נגד נשים והקשר שלו להגירה. לינאו מודע לכך שיש טענה שקליטת ההגירה בשוודיה, שמפלגתו תומכת בה, הגדילה את מספר מקרי האלימות נגד נשים אבל הוא מתנגד למסקנות שבד"כ מוסקות מהתופעה. "העניין המרכזי באונס ואלימות מינית", אומר לינאו, "הוא התנהגות גברית. יכול להיות שאחוז גבוה של העבריינים הם מהגרים אבל הנקודה החשובה היא לא אחוז המהגרים אלא אחוז הגברים. כמעט מאה אחוז ממעשי האונס מבוצעים על ידם. אם רוצים למנוע אלימות מינית צריך לעבוד עם גברים ועם נורמות גבריות, עם איך שגברים רואים מיניות, עם ההבדלים בצורה שאנחנו תופסים מיניות של גברים ונשים. הנורמות הגבריות דומות בצ'ילה, באוקראינה, באפגניסטן ובשוודיה אך הן מתבטאות אחרת. צריך לדבר על מערכות יחסים, על המשפחה ועל תרבות. בשוודיה, למשל, בניגוד למקומות אחרים, זה לא חוקי לאנוס את אשתך והתרבות הזו יכולה להשפיע לטובה על אנשים שמגיעים מתרבויות אחרות. אני מאמין בשינוי הזה".

ביקור באירועי הבחירות של המפלגה והאזנה לטקסטים של הנאומים חושפים רעיונות רדיקליים נוספים. בכנס מפלגתי ב-Vällingby שבמערב סטוקהולם, בין הבלונים הוורודים, קריאות התמיכה וכרזות הבחירות, דיברו המועמדים על מדיניות תקציבית מרחיבה, על הורדת גיל ההצבעה ל-16, על נדיבות בקליטת מבקשי מקלט, על הזכות לאיחוד משפחות של פליטים, על המאבק במיליטריזם ועל אהבה ככוח המרכזי שעומד בבסיס מדיניות המפלגה. "אנחנו לא צריכים עוד טנקים ותותחים בגוטלנד (האי הגדול בשוודיה, ד.ס)", אמרה גודרון שימן בפני קהל הבית שלה, "אנחנו צריכים להשקיע בגני הילדים, בחדרי הלידה ובחינוך המיוחד. אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה".

בראיון עמה סיפרה שימן על תחילתה של תנועה עולמית. "יש לנו קשר עם קבוצות פמיניסטיות ופעילי זכויות אדם במדינות רבות והעבודה שאנחנו עושות בשוודיה נותנת השראה לרבים". שימן מספרת שהיא מקדמת את הקמתן של מפלגות פמיניסטיות נוספות שיתמודדו בבחירות לפרלמנט האירופי בשנה הבאה. "יש לנו כבר מפלגות "יוזמה פמיניסטית" בנורבגיה, פינלנד, דנמרק, פולין, גרמניה, ספרד, אנגליה וקרואטיה. המפלגה השוודית היא הראשונה והגדולה ביותר, היא המודל לאחרות ואנחנו עובדות על עוד מפלגות פמיניסטיות שיקומו כתשובה ללאומנות המתעצמת ביבשת". שימן מספרת גם על קשרים לארגונים אמריקאים כמו Black Lives Matter, על כנסים בינלאומיים שכבר התקיימו בבריסל ובמאלמו ועל נוספים שיתקיימו לקראת סוף השנה בניסיון ליצור אג'נדה פמיניסטית משותפת לקראת הבחירות בפרלמנט האירופי. קשה עדיין לדעת אם מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" תעמוד בליבה של תנועה פוליטית עולמית כפי ששימן טוענת אך הבחירות הקרובות בשוודיה תהיינה מבחן כוח חשוב בעבורה. הצלחה בהן תפתח בפני המפלגה דלתות רבות. כישלון, לעומת זאת, עלול להעמיד בפניה בעיה קשה. שימן וחבריה לא מתכוונים להתייאש בכל מקרה. "אחרי הבחירות כאן בשוודיה ננוח שבוע", היא אומרת, "ואח"כ נמשיך לאיחוד האירופי כולו".

הזווית הישראלית

בתחום מדיניות החוץ תומכת מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" בפרויקט Ship To Gaza. בהודעה שהיא פרסמה השנה היא מדברת על התנגדותה להתנחלויות, לכיבוש ולפגיעה בזכויות האדם בעזה. "החומה, המצור, הדיכוי הצבאי והפיקוח הדומה לאפרטהייד, יחד עם החלטת ארה"ב להכיר בירושלים כבירת ישראל הן פגיעה בזכויות אדם" כך ע"פ הודעת המפלגה. כל אלו, ע"פ "היוזמה הפמיניסטית" מצדיקות את המשטים לעזה שהן "צורת התנגדות לא אלימה נגד "המצור הלא חוקי". אחת ממועמדות המפלגה, אולדוז ג'בידי, שחקנית בת 38 מסטוקהולם, אף השתתפה באחד המשטים והתבטאה בצורה שערורייתית בראיון לעיתון המפלגה. ג'בידי אמרה שהיא חולמת על פתרון לסכסוך שבו היהודים יעברו לארה"ב והפלסטינים יוכלו "לחיות בשלום ולבנות את הארץ שהיתה פעם שלהם". המפלגה גינתה מיד את הדברים והסירה את מועמדותה של ג'בידי. "עמדתנו ברורה", אומרת ראשת המפלגה, גודרון שימן, "אנחנו בעד פתרון שתי המדינות ובעד סיום המצור". ע"פ שימן אין במפלגה בעיית אנטישמיות אך מכיוון שאנטישמיות, גזענות וסקסיזם הן חלק מהחברה המודרנית המפלגה לוקחת מאוד ברצינות את המאבק בתופעות אלו ויוזמת קבוצות למידה בנושא. "צריך להכיר בקיומן של גזענות, אנטישמיות וסקסיזם", היא אומרת, "צריך להגיב להן ולהיאבק בהן".

הבחירות בשוודיה והזווית הישראלית

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6435885

שוודיה איננה מסוג המדינות המייצרות חדשות דרמטיות לעיתים קרובות. הפוליטיקה הפנימית שלה מעניינת את תושביה בלבד ואם כבר יוצאת ממנה כותרת בינלאומית היא בד"כ קשורה למדיניות החוץ שלה ולהגירה אליה. בימים האחרונים, עם זאת, פרשנים פוליטיים ברחבי העולם מביטים לעבר סטוקהולם ומנסים להבין את משמעות הבחירות שיערכו במדינה בתשעה בספטמבר. על מנת להבין מדוע הבחירות במדינה הסקנדינבית בת עשרת מיליון התושבים חשובות בהקשר כלל-אירופי יש לזכור את שתי המגמות השולטות ביבשת בשנים האחרונות. הראשונה היא התחזקותו הדרמטית של הימין הפופוליסטי המתבטא בהתחזקותן של מפלגות דוגמת ה-AFD בגרמניה, מפלגת החירות ההולנדית והמפלגות השולטות בפולין ובהונגריה. השנייה היא היחלשותן ולעיתים אף התרסקותן של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות דוגמת ה-SPD בגרמניה והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.

ניצנים של מגמות אלו נראים אמנם גם בשוודיה, אך נכון להיום אלו רק ניצנים. הקדנציה האחרונה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית היתה אמנם רצופת משברים אך שלא כמו אחיותיה באיטליה, בריטניה והמדינות הנורדיות השכנות, היא עדיין מחזיקה בשלטון ולמעשה לא הפסידה בבחירות מאז 1917. גם במקרים הנדירים שהיא איבדה את השלטון כתוצאה מקואליציה פרלמנטרית רחבה נגדה, היא עדיין היתה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט והיא שבה לשלטון במהרה.

גם במה שנוגע להתחזקות הימין הפופוליסטי שוודיה שונה משכנותיה. פועלת בה אמנם מפלגת ימין פופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים", וזו אכן מתחזקת בשנים האחרונות אך עד עתה היא נוטרלה ביעילות ע"י הסכמה רחבה בין שאר המפלגות שסירבו לשתף איתה פעולה. ה"שוודים הדמוקרטיים" החלו את דרכם בסוף שנות השמונים כמפלגת ימין קיצוני בעלת מאפיינים ניאו-נאציים אך עם השנים המפלגה התמסדה והתמתנה במידת מה. מאז שעברה לראשונה את אחוז החסימה ב-2010 היא רק מתחזקת, אם כי סירובו של הממסד הפוליטי בשוודיה לצרף אותה לקואליציה גרם לכך שנמנעה ממנה השפעה פוליטית ממשית.

כעת כל זה עלול להשתנות. חלק מהסקרים מראים ש"השוודים הדמוקרטים" יזכו ביותר מ-20 אחוז תמיכה בעוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תזכה כנראה בתוצאה הגרועה ביותר שלה במאה השנים האחרונות. אם זה יהיה המצב עלולות מפלגות הימין המתון לאפשר לימין הקיצוני לקחת לראשונה חלק בשלטון או אפילו להשתלט עליו ושוודיה עלולה להיות הלְבֵנָה האחרונה שנופלת מהחומה של הסֵדֶר הפוסט-מלחמתי במערב אירופה. כלומר, זה עלול להיות סופו המעשי של עידן מדינות הרווחה הדמוקרטיות הפתוחות להגירה, שחיות בשלום ובשיתוף פעולה זו לצד זו ומקדמות ערכים הומניסטיים ואוניברסליים. מצב זה כבר לא יהיה בבחינת חדשות מקומיות ממדינה נידחת. זהו כבר אירוע היסטורי. אם, לעומת זאת, הסוקרים טועים והציבור השוודי יבחר בכוחות הפוליטיים המסורתיים, שוודיה תהיה למדינה שבה נעצר הסחף. במקרה כזה, היא תהווה דוגמא למדינות אחרות ותהיה אולי השראה לשינוי מגמה ביבשת.

התחזקות הימין הקיצוני השוודי הוא בחזקת פיתוי גדול לישראלים רבים. אלו מקווים שבניגוד לשלטון השוודי הנוכחי, המבקר את ישראל ומעניק תמיכה בינלאומית לפלסטינים, שלטון הימין החדש יעניק תמיכה בלתי מסויגת בישראל. זוהי גישה מובנת אך היא מוטעית.

ראשית, מבחינה היסטורית יש משמעות לכך שתנועות הימין החדש האירופי נטועות עמוק בקרקע אנטישמית וניאו-נאצית. גם אם כיום מפלגות כמו "השוודים הדמוקרטיים" ומנהיגים דוגמת ויקטור אורבן מסמנים את האסלאם, ולא את היהדות והציונות, כאויב הראשי, אין שום ערובה לכך שהתקרבותם לישראל איננה מבוססת על אינטרס זמני. מדובר בתנועות בעלות עבר של צלבי קרס והווה של קשרים ונאמנויות לבעלי-הון, פוליטיקאים ואנשי רוח המונעים מאינטרסים ואידאולוגיות הצופנות סכנות רבות לישראל וליהודי העולם. כל עוד השותפות בין ישראל לימין האירופי החדש מבוססת על הקרקע הרעועה של שנאת ערבים ומלחמה באליטות תקשורתיות ומשפטיות ולא על שותפות ערכית, כלכלית ותרבותית עמוקה אין להתפלא שהידידות והקִרבה הופכות לעיתים להצבעות נגד ישראל באו"ם, לקמפיינים אנטישמיים וללגיטימציה של הכחשת שואה.

אך זה לא רק עניין של אנטישמיות ושנאת ישראל שהרי זו קיימת גם בשמאל האירופי המוציא מתוכו לעיתים מנהיגים תומכי טרור איסלמיסטי ומפיצי תאוריות קונספירציה אנטישמיות. ממש כמו שמרבית השמאל השוודי איננו אנטי ישראלי כך גם מרבית מצביעי "השוודים הדמוקרטים" אינם אנטישמיים. הם פשוט מצביעים נגד הממסד שלטענתם הפקיר אותם וזאת זכותם. עם זאת, ישראלים המחפשים שותפים באירופה יצטרכו לקחת בחשבון שהימין הלאומני משנה את אירופה. הוא מקים בה משטרים אנטי-ליברלים, בדלנים ויורו-סקפטים, הוא בונה סביבה חומות ומדלל את רוחה. במצב זה יתקשו תעשיינים ישראלים לייצא לאירופה, תיירים ישראלים יתקשו לטייל בה ולאנשי המדע, המחקר והאומנות יהיה פחות מה לחפש בה. גם אם תמיכת אירופה החדשה בישראל תהיה איתנה היא לא תואיל לישראלים התומכים בדמוקרטיה, זכויות אדם, סולידריות וחתירה לשלום. לאלו תואיל הרבה יותר תמיכתה של אירופה בה שולטים ערכים אלו בפועל, גם אם תמיכה זו מציגה לעיתים תביעות, דרישות וביקורת.

פופ, טכנולוגיה וביזנס, הסיפור המלא מאחורי שני השירים החדשים של להקת אבבא

בעזרת מוסיקה קלילה ומשמחת, טכנולוגיה מתקדמת וחוש עסקי מפותח, להקת אבבא שוברת שתיקה של 35 שנה בשני שירים חדשים ומסע הופעות וירטואלי. עם גרף רווחים של מיליונים, מותג בידור מנצח, בית מלון ומסעדה, מנהליה כבר מתכננים "עשור נוסף של רלוונטיות".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-MAGAZINE-1.6134427

בהודעה מפתיעה שהתפרסמה בסוף אפריל הודיעו חברי הלהקה השוודית אבבא, שהתפרקה בתחילת שנות השמונים, שהם הקליטו שני שירים חדשים שיתפרסמו בדצמבר. ההקלטות נערכו בחשאי כחלק מההכנות לסיבוב הופעות של הולוגרמות של חברי הלהקה המיתולוגית המתוכנן להיערך בשנה הבאה. "כולנו הרגשנו שאחרי כ-35 שנה יכול יהיה להיות כיף לאחד כוחות שוב ולהיכנס לאולפן הקלטות", כך נכתב בהודעה, "ואכן עשינו את זה. זה היה כאילו הזמן עמד על מקומו ורק יצאנו לחופשה קצרה. חוויה נפלאה באמת!".

ההודעה על הקלטת שני השירים החדשים הדהימה את מעריצי הלהקה אבל גם את אלו שאינם חסידיה המובהקים, שכן גם מי שאינו מתחבר למוסיקה של אבבא חייב להודות שלפחות דבר אחד עשתה הלהקה טוב מכולם – אבבא ידעה איך להתפרק. בשנת 1982, לאחר עשר שנים של פעילות מוסיקלית משותפת, הפסיקו חברי אבבא להופיע ולהקליט יחד. הם לא הודיעו רשמית על פירוק החבילה אך ארבעת חברי הלהקה החלו לעבוד על פרויקטים מוסיקליים עצמאיים ואבבא פשוט חדלה להתקיים. עם השנים שעברו הבהירו חברי הלהקה בהזדמנויות שונות כי אין סיכוי שיופיעו יחדיו שוב. כך, בניגוד לאינספור להקות שהתפרקו בקול תרועה וחזרו פעם אחר פעם להופיע יחד, בין אם כמחווה למעריצים נוסטלגיים או כמחווה לחשבונות הבנק של חבריהן, חברי אבבא התמידו בסירובם להתאחד. "לעולם לא נופיע על הבמה יחד", אמר ב-2008 ביורן אולבאוס, גיטריסט הלהקה, לדיילי טלגרף, "פשוט אין לנו שום סיבה לעשות זאת. כסף אינו פקטור ואנחנו רוצים שאנשים יזכרו אותנו כפי שהיינו – צעירים, חיוניים, מלאי אנרגיה ושאיפות. אני זוכר שרוברט פלנט אמר פעם שלד זפלין היא עכשיו להקת גרסאות כיסוי שמכסה את החומר של עצמה. אני חושב שזה בדיוק העניין".

אך למרות העובדה שחברי הלהקה לא הופיעו יחד במשך שנים רבות, הצליחה אבבא להמשיך להיות קיימת במובנים רבים גם אחרי פירוקה. בלב החיים שאחרי המוות, שהצליחו חברי אבבא להקנות לעצמם, היה מחזמר ששני כותבי השירים של הלהקה, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, היו מעורבים בהפקתו – "מאמא מיה!". המחזמר, שעלה בלונדון ב-1999, המשיך לארה"ב בשנת 2000 ומשם הפך להצלחת ענק עולמית וגם לסרט הוליוודי, החזיר את אבבא לתודעה אחרי שמותה כבר היה עובדה מוגמרת. עם השנים הצטרפו ל"מאמא מיה!" מוזיאון בסטוקהולם המוקדש ללהקה (נפתח ב-2013), אלבומי אוסף, פרויקטים מוסיקליים שונים ומגוונים, אלבומי תמונות וממרוביליה על סוגיה השונים שמעריצי אבבא יכלו באמצעותם להמשיך ולחיות את השירים הישנים משנות השבעים בעטיפות חדשות ומלהיבות. כך הצליחה אבבא ליהנות מכל העולמות – חברי הלהקה יכלו להמשיך לפתח קריירות סולו ולחיות את חייהם החדשים ובמקביל אבבא הפכה עם השנים למכונה משומנת היטב שמייצרת פרויקטים חדשים, מעריצים חדשים וגם לא מעט מזומנים.

חלק גדול מהעולם המתחדש הזה של אבבא מרוכז בימים אלו בחברה שוודית בשם Pop House Sweden. החברה, שנפתחה ב-2015, היא יוזמה משותפת לחבר הלהקה ביורן אולבאוס ואיש עסקים שוודי בשם קוני יונסון. יונסון עבד בעבר כבכיר במערך העסקי של משפחת וולנברג המפורסמת והוא כיום יושב הראש של חברת השקעות פרטית המגלגלת מיליארדי יורו. באמצעות החברה החדשה שפתחו, השתלטו יונסון ואולבאוס על מוזיאון אבבא בסטוקהולם, על בית המלון והמסעדה הצמודים אליו והם הוסיפו לחבילה אולם מופעים סמוך המציג מחזות זמר והופעות מוסיקליות שונות. בבעלותם של אולבאוס ויונסון נמצא גם המותג "מאמא מיה! – המסיבה", מופע חי בו מבצעים שחקנים וזמרים את שירי הלהקה במסעדה אמיתית המעוצבת כטברנה יוונית ברוח המחזמר המפורסם. החברה מתכוונת להרחיב בעתיד את פעילותה למדינות נוספות וגם לפתוח בקרוב בית-מלון נוסף, דבר שיהפוך את ביורן אולבאוס למתחרה של בני אנדרסון, כותב השירים השני של אבבא,  שגם הוא בעל בית-מלון ידוע במרכז סטוקהולם. "פופ האוס זה חזון של ביורן אולבאוס וקוני יונסון", מספר ל"הארץ" מנכ"ל פופ-האוס מתיאס טנגבלד, "השניים רצו ליצור יעד תיירות מוסיקלי כאן בסטוקהולם, יעד שיכלול מלון, מסעדה ומוזיאון, מקום מפגש לתעשיית המוסיקה, אבל גם לחובבי מוסיקה ולמעריצי אבבא מכל העולם. מגיעים לכאן אנשים מכל הגיליאים, ילדים וזקנים, אנשים ממדינות רבות, באים עם חברים, או עם המשפחה, יש כאן חוויה שמושכת את כולם. הסיפור של אבבא הוא הרי סיפור גלובאלי, זו מוסיקה שכולם מכירים".

טנגבלד אומר שהמוסיקה של אבבא היא ייחודית מאוד. "כשעבדתי ביוניברסל (אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם, ד.ס) ניסנו לחקור באופן אמפירי מה כל כך מיוחד במוסיקה אבבא", מספר טנגבלד, "המסקנה היתה שהמוסיקה של אבבא, בהשוואה לכל מוסיקה אחרת בפלנטה, היא המוסיקה שעושה אנשים הכי שמחים. זו עובדה. לכן המוסיקה עדיין חיה. זו מוסיקה שלא מתה אלא מכפילה את עצמה. היא ירוקת עד והיא ממשיכה להתפתח גם בשנים שאחרי פירוק הלהקה. היצירתיות הזו של אבבא המשיכה גם בזכות אנשים יצירתיים חדשים שהרחיבו אותה – כך נולדו הסרטים, מחזות הזמר ועכשיו גם סיבוב ההופעות החדש". הסיבוב החדש המתוכנן ל-2019 הוא סיבוב הופעות שבו יופיעו הולוגרמות של חברי אבבא שטנגבלד מכנה "אבבאטאר". ההולוגרמות עוצבו על בסיס סריקות דיגיטלית של חברי הלהקה שעברו תהליך הצערה על מנת שייראו כפי שנראו חברי אבבא בסוף שנות השבעים. הסיבוב יתחיל ככל הנראה לאחר ספיישל טלוויזיוני ב-BBC וב-NBC שבו יושמע לראשונה אחד השירים החדשים שהוקלטו, I Still Have Faith in You. ע"פ טנגבלד סיבוב ההופעות המתוכנן איננו תחליף ממוסחר ומתחמק ל"דבר האמיתי". "להיפך", הוא אומר, "חברי אבבא גאים מאוד במה שהם השיגו בשנים שהלהקה פעלה. הם גאים גם במה שעשו אחר כך אבל הם חשבו שאבבא היתה אבבא בתקופה ההיא ושאין טעם לחזור אחורה. אבל אז מישהו הציע את רעיון ההולוגרמות המאפשרות התחדשות שאינה קאמבק מסורתי. זו פלטפורמה חדשה שתביא את אבבא שוב לצמרת, ועכשיו, עם השירים החדשים, זה יביא ללהקה דור חדש של מעריצים ועשר שנים נוספות של רלוונטיות. כולם כבר עשו קאמבק רגיל, אבבא רוצים לעשות משהו ייחודי וחדש וזה ללא ספק הצעד הבא".

כאמור, תוך כדי העבודה על סיבוב ההופעות החדש הוקלטו גם שני שירים חדשים. באופן די חריג לעולם הפופ השירים החדשים לא הודלפו ואיש מעבר לחברי הלהקה ומספר מקורבים לא שמע אותם עדיין. טנגבלד לא מנדב מידע רב על השירים החדשים ועל האופן שהם הוקלטו. הוא אומר שאפילו הוא טרם שמע אותם. "לפני כשנה נפגשו ארבעת חברי הלהקה באחד מאולפני ההקלטות שלהם במסגרת העבודה על סיבוב ההופעות", הוא אומר, "היתה להם שוב כימיה והם יצרו שני שירים מעולים. הסיבה שהשירים לא הודלפו היא שיש לאבבא צוות קרוב מאוד שעובד על המותג של אבבא ברצינות רבה ובמשך שנים רבות מאוד. לא מפיצים שמועות, לא מדליפים, לא משתפים פעולה עם גורמים שאי אפשר לסמוך עליהם".

הצוות שטנגבלד מדבר עליו כולל את מנהלת הלהקה יורל הנסר ואת המעצבת והאוצרת אינמרי הלינג, שתי נשים השותפות לתכנון הפרויקטים ולקבלת ההחלטות של הלהקה כבר עשרות שנים. הלהקה עצמה נוסדה בראשית שנות השבעים בסטוקהולם ע"י שני זוגות של מוסיקאים שוודיים מצליחים. ביורן אולבאוס ואגנטה פלטסקוג נפגשו באולפן טלוויזיה ב-1969 ונישאו ב-1971. באותה תקופה נפגשו בקדם-אירוויזיון השוודי גם בני אנדרסון ואנני פריד (פרידה) לינגסטאד. גם הם הפכו לזוג והתארסו (הם נישאו לבסוף ב-1978). שני הזוגות בילו זמן רב יחד בתקופה זו, בין השאר הם עסקו בפרויקטים מוסיקליים בהרכבים שונים. תקליטם הראשון כרביעייה הופיע ב-1972 וההרכב אימץ את ארבעת האותיות הראשונות של שמותיהם הפרטיים כשם ללהקה. כך נולדה אבבא. פריצת הדרך הגדולה שלהם הייתה הזכייה באירוויזיון ב-1974 עם השיר ווטרלו. בניסיון לנצל את הזכייה כדי לפרוץ לתודעת הקהל הבינ"ל, הארבעה יצאו לסיבוב הופעות אירופי, הוציאו לאור שירים נוספים וזכו להצלחה במדינות רבות אם כי בשלב זה הייתה זו הצלחה מוגבלת משהו.

בחצי השני של שנות השבעים ההצלחה המוגבלת הפכה להיסטריה. שורה של אלבומים, סיבובי הופעות וסינגלים מצליחים הביאו את אבבא לפסגת הפופ העולמית. הם מילאו אולמות בכל העולם, הגיעו לראשי מצעדי הפזמונים במדינות רבות ומכרו מאות מיליוני אלבומים. בשנות השיא שלהם בבריטניה, למשל, אלבומיהם שהו בראש מצעדי המכירות במשך 43 שבועות ותשעה להיטים שלהם הגיעו למקום הראשון במצעד הפזמונים (שישה נוספים הגיעו למקומות 2-5). בריטניה היא ללא ספק אחד המוקדים המרכזיים של מעריצי אבבא. אלבום האוסף ABBA Gold שיצא לאור ב-1992 הפך שם לאלבום השני הכי נמכר בהיסטוריה (פחות מאלבום האוסף של קווין אבל קצת יותר מסרג'נט פפר שבמקום השלישי והאלבומים של אדל, אואזיס, מייקל ג'קסון ופינק פלויד שבמקומות הבאים). אך הבריטים לא לבדם – מדינות נוספות, כמו גרמניה, מדינות סקנדינביה, אוסטרליה ודרא"פ, הפגינו נאמנות מרשימה לרביעייה השוודית שכבשה אותן בסערה. כל זה נמשך עד ראשית שנות השמונים. בתקופה זו חלה ירידה בפופולאריות ובמכירות ובמקביל החלו סכסוכים בין חברי הלהקה שהגיעו לשיא עם גירושי שני הזוגות הנשואים שהרכיבו אותה. החבילה התפרקה לבסוף ב-1982.

בשלושים השנים שלאחר פירוק הלהקה המשיכו חבריה לעשות את דרכם בעולם המוזיקה הפופולארית. נשות הלהקה, פלטסקוג ולינגסטד, פתחו בקריירת סולו בעוד בני אנדרסון וביורן אולבאוס שיתפו פעולה ביצירת שלושה מחזות זמר מצליחים והיו מעורבים בפרויקטים מוסיקליים רבים נוספים בשוודיה ומחוצה לה. אנדרסון ממשיך להופיע ולהקליט עם להקתו, "התזמורת של בני אנדרסון" גם היום. תערוכה חדשה במוזיאון אבבא בסטוקהולם המוקדשת לפעילותם המוסיקלית של חברי אבבא אחרי שהלהקה התפרקה מציגה את התקופה הזו בחיי חברי הלהקה והיא חושפת צד פחות מוכר שלהם. אחרי שמחת החיים המוחצנת, התלבושות הססגוניות והדיסקו של שנות השבעים, שנות השמונים והתשעים הביאו איתן התמודדויות אנושיות מורכבות יותר. מטבע הדברים חברי הלהקה הרחיבו את המנעד המוסיקלי שלהם וגם את מקורות ההשראה שלהם. התערוכה מציגה את המוסיקה שנוצרה בתקופה זו הכוללת בין השאר השפעות של מוסיקת עם שוודית (התזמורת של בני אנדרסון), דרמות פוליטיות (המחזמר Chess שיצרו אנדרסון ואולבאוס עם הסופר טים רייס) וחומרים ביוגרפיים קשים שחדרו למוסיקה (לינגסטאד איבדה בזמן קצר את ביתה שנהרגה בתאונת דרכים ואת בעלה שנפטר מסרטן ופלטסקוג התמודדה עם גירושים קשים ופחד מטיסות שהשפיע מאוד על הקריירה שלה).

כעת עושה רושם שחברי אבבא חוזרים לכותרות. הם עושים זאת שוב בעזרת השילוב הייחודי האופייני להם הכולל מנגנון מסחרי ויחסי ציבור מפותחים לצד הברקות יצירתיות. אך הפעם יש גם מוסיקה חדשה – שני שירים חדשים שאיש עדיין לא שמע ושבצירוף התערוכה החדשה, סרט "מאמא מיה!" חדש שייצא בקרוב והופעות ממוחשבות חדשניות יימשכו בוודאי מיליוני מעריצים, חובבי מוסיקה וסתם סקרנים לקראת סוף השנה. תגובותיהם יתחלקו ככל הנראה לשני מחנות עיקריים – אלו שיגדירו את הפרויקט כ-Money, Money, Money ואלו שפשוט יאמרו Thank You For the Music.