נורה אדומה

מכוני קונפוציוס הסיניים מעתירים תקציבים ומלגות על אוניברסיטאות ברחבי העולם אך רבים טוענים שלנדיבות זו יש מחיר גבוה. בעוד בעולם גוברת המחאה ומכונים רבים נסגרו, מנהלי המכונים בישראל מתעקשים שהחופש האקדמי לא נפגע.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.7135971

"יש לחשוש ממשלה דכאנית, יותר משיש לפחד מנמר", כך לפי משפט המיוחס לפילוסוף הסיני קונפוציוס שחי לפני כ-2,500 שנה. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם עשתה רבות על מנת לעקור את מורשתו של קונפוציוס מהחברה הסינית מאז עלתה לשלטון ב-1949, אך בשנים האחרונות היא דווקא עושה שימוש נרחב, יש שיאמרו ציני, בשמו ובתורתו של הוגה-הדעות הידוע ביותר שפעל בסין מעולם. הדוגמא המובהקת ביותר לתופעה זו היא "מכוני קונפוציוס" ו-"כיתות קונפוציוס", מוסדות חינוכיים להוראת התרבות והשפה הסינית הפועלים כיום בכ-150 מדינות ובחמש יבשות. מוסדות אלו מוקמים ביוזמת ובמימון "המועצה הבינלאומית להוראת השפה הסינית" (בסינית: Han Ban), גוף הכפוף למשרד החינוך הסיני והמייצג את האינטרסים של המשטר הסיני והמפלגה הקומוניסטית השלטת. ע"פ הנתונים הרשמיים של המועצה פועלים כיום 548 "מכוני קונפוציוס" ו-1,193 "כיתות קונפוציוס" בעולם (ההבדל הוא בסדרי הגודל ובקהל היעד). מדובר בפעילות חינוכית ואקדמית שמשתתפים בה מיליוני תלמידים ואנשי צוות ושהממשלה הסינית משקיעה בה מאות מיליוני דולרים בשנה. כל זאת בזמן שמיליוני ילדים עניים בסין עצמה, במיוחד בפריפריה, סובלים מחינוך לקוי. מבחינה מסוימת דומים מכוני קונפוציוס למוסדות בינלאומיים אחרים כמו ה-British Council ו-Goethe Institute המפיצים את התרבויות והשפות של בריטניה וגרמניה בעולם, אך במבט מקרוב ההבדלים הם משמעותיים.

בניגוד למכונים דומים במדינות המערב, מוצבים מכוני קונפוציוס בתוך מוסדות אקדמיים קיימים והם פועלים בסמוך לחוגים ללימודי אסיה ע"פ חוזה בין המועצה הסינית לאוניברסיטאות המארחות. המכונים מתוקצבים ע"י הסינים בתקציב שנתי (במקרים רבים בסכום של בין 100 ל-200 אלף דולר לשנה), הם משתמשים בחומרי הוראה המגיעים מסין ובמקרים רבים מעסיקים אנשי צוות סיניים המקבלים משכורות סיניות. בתמורה, דואגות האוניברסיטאות המארחות למשרדים, למחשבים ולגישה לציבור הסטודנטים ולחברה הסובבת אותם (כולל פעילות בקרב ילדים ובני-נוער). החוזה כולל, בין השאר, סעיפים בדבר כפיפות למטה הממוקם בבייג'ינג ואיסור פעילות המנוגדת לחוקים ולתקנות סיניים. מבנה זה מעורר ביקורת רבה ברחבי העולם. הטענות הקלות יותר מדברות על כך שהמיקום בקמפוסים עצמם, בשילוב מנופי לחץ כלכליים, משפטיים ופוליטיים מגבילים את החופש האקדמי וגורמים להפעלת צנזורה עצמית של סטודנטים, מרצים וחוקרים. טענות קיצוניות יותר מדברות על מכוני קונפוציוס כמעין מוצבים קדמיים המשרתים את האינטרסים הסיניים באמצעות איסוף מידע וריגול תעשייתי תחת כסות של לימודי סינית, אירועים תרבותיים ומחקר אקדמי.

בישראל פועלים שני מכוני קונפוציוס. הראשון נפתח באוניברסיטת ת"א ב-2007 והשני נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014, כאשר בטקס הפתיחה נכחו בכירים סיניים, ביניהם סגנית ראש-הממשלה, ליו יאן-דונג, והושמעו דברי ברכה מוקלטים של רוה"מ נתניהו, שביקורו בסין שנה לפני כן הניח את הקרקע להקמת המכון. "ההחלטה לפתוח מכון קונפוציוס שמעורב בחוג ללימודי מזרח אסיה, שבראשו עומד פרופסור עם קביעות המקבל משכורת כדי לחקור את סין כאשר הוא משוחרר מלחצים, היא ניגוד עניינים מובהק וברור", אומר נעם אורבך, מורה לסינית באוניברסיטת בר-אילן ודוקטורנט בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, "זוהי תופעה פסולה בעיני מכיוון שאין סיבה לפתוח מכון כזה דווקא באוניברסיטה ובשיתוף עם חוג ללימודי אסיה זולת הפעלת צנזורה, הפעלת לחץ והגבלת החופש האקדמי". אורבך טוען שלמרות שההגבלות אינן מוחלטת ושניתן להגביל את ההשפעה מבייג'ינג, אי אפשר להכחיש את ההשפעה השלילית. "סין יכולה לפתוח כל מוסד שהיא רוצה מהחרמון ועד לאילת אבל לתת לה לפעול בתוך אוניברסיטאות ככלי להפעלת לחץ זה כמו לתת לליכוד לפתוח מכון ז'בוטינסקי בתוך חוג למדע המדינה". ע"פ אורבך ישנם נושאים רבים בחקר החברה והפוליטיקה הסינית העכשווית שהם רגישים מבחינת המשטר הסיני שעושה כל מאמץ לדחוק אותם מהדיון הציבורי. "זכויות-אדם בסין – הס מלהזכיר, אין לדבר גם על בעיות פוליטיות פנימיות ועל דיכוי מיעוטים כמו המיעוט האויגורי". כשנושאים כאלו נחקרים למרות ההתנגדות הסינית החוקרים עלולים לשלם מחיר גבוה. אחד מבכירי הסינולוגים בישראל, למשל, פרופ' יצחק שיחור, הוכנס ע"פ אורבך לרשימה שחורה וכניסתו לסין נמנעה בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק בסינג'יאנג, אזור האוטונומיה של המיעוט האויגורי בסין.

פרופ' שיחור הוא פרופ' אמריטוס בלימודי אסיה ומדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית ופרופ' אמריטוס בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם "הארץ" הוא מאשר את הפרטים. "אכן, בשנת 2000-2001 השתתפתי בפרויקט מחקר על סינג'יאנג שהתנהל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב", הוא אומר, "פרופ' סיני טען כי הפרויקט מעודד בדלנות אויגורית בסינג'יאנג, מה שהיה שטות גמורה. בעקבות פנייתו החליטה ההנהגה הסינית להכניס את כל המשתתפים (16 איש) ל"רשימה שחורה". אני הייתי הלא-אמריקאי היחיד. הספר פורסם ותורגם לסינית בהוצאה חסויה ובמבוא נכתב שרוב המשתתפים אינם מבינים בסינג'יאנג אם כי יש בו גם שניים-שלושה פרקים אובייקטיביים (אחד מהם, פרק 5, הפרק שלי). במשך 15 שנה (פרט לשנה אחת) לא הצלחתי לקבל ויזה לסין ואז, לפני כשלוש שנים, משהו השתנה. ביקשו את עזרתי להקים מכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת סון יאט-סן בדרום סין ואחר כך לא רק שקיבלתי ויזה והוזמנתי לוועידות שונות, אלא שזכיתי בתנאים נוחים. לפני כמה שבועות זכיתי ב"פרס מפעל חיים" מטעם המרכז לתרבות סין בישראל".

עם זאת, פרופ' שיחור אינו חושב שמכוני קונפוציוס משפיעים על השיח האקדמי בנושא סין בישראל. "למיטב ידיעתי המכונים אינם גורמים לצנזורה או לפגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות", הוא אומר, "אני משוכנע שצנזורה כזאת כן קיימת בכל מה שנוגע לפעילות של מכוני קונפוציוס עצמם אבל בסה"כ מטופלים נושאים "רגישים" עבור הסינים בישראל באופן חופשי, כל זמן שאינם קשורים במימון מטעם מכוני קונפוציוס, ולמיטב ידיעתי אין ניסיונות סיניים להשפיע על הציבור הישראלי בנושאים אלה. ניסיונות כאלה קיימים דווקא מצד גורמים טייוונים".

נעם אורבך חולק על דברים אלו. "הצנזורה העצמית שנוצרה בקרב חוקרי סין בישראל היא עצומה", הוא אומר, "מעל ומעבר לחלומות הרטובים של כל קאדר במפלגה הקומוניסטית". הוא מביא כדוגמא את העובדה שסטודנטים ישראלים נמנעו מהשתתפות במפגש עם מחבר הדו"ח החשוב ביותר בעולם בנושא דיכוי מתרגלי הפאלון-גונג (שיטה רוחנית שנוסדה בסין בשנות התשעים ושהמפלגה הקומוניסטית מדכאת את מתרגליה, ד.ס). בעולם ישנן טענות על פשעים נוראים שמחולל המשטר הסיני כלפי מתרגלי הפאלון-גונג – שליחתם למחנות "חינוך מחדש", הוצאות המוניות להורג ובעקבותיהן קצירת איברים למטרת סחר להשתלות. "מכוני קונפוציוס מחלקים מלגות נחשקות ללימודים בסין והסטודנטים פוחדים שישללו מהם מלגות אם מישהו ידווח על זה שהם השתתפו בכנס שכזה", מסביר אורבך, "זכותם של המכונים לפעול כך אבל מדוע שהחוג ללימודי מזרח אסיה ישתף עם זה פעולה?". מבחינת אורבך זו איננה שאלה רטורית ויש לו הסבר: "האינטרס של האוניברסיטאות איננו ההקצבה השנתית של 100 או 200 אלף דולר. זה גרושים. מה שחשוב הוא הפוטנציאל להסכמים אחרים בתחומים מדושנים יותר כמו ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה. לאוניברסיטאות חשוב לקבל תקציבי מחקר מסין ופוסט-דוקטורנטים מאוניברסיטאות סיניות. זו המוטיבציה האמיתית והיחסים הטובים עם הסינים דורשים, בין השאר, את הקמתם של מכוני קונפוציוס".

הלחץ הסיני, ע"פ אורבך, לא מסתכם בהקמת המכונים. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג "זווית-אחרת", הוא חשף כי "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" הוקמה בסוף שנה שעברה ביוזמת השגרירות הסינית כגוף שנועד לדבריו "לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונותיה וצרכיה של סין". זהו חלק מהמאמץ הסיני להפעיל מה שמכונה "עוצמה רכה" (Soft Power) ברחבי העולם כלומר, השגת השפעה באמצעות דיאלוג תרבותי, אומנותי וחברתי המצטרף בשנים האחרונות לתהליך ההתעצמות הכלכלי, הפוליטי והצבאי של סין. פרופ' שיחור מסכים שמכוני קונפוציוס מפעילים "עוצמה רכה" אך מסויג לגבי השפעתה. "מכוני קונפוציוס הם אמנם חלק מהפעלת "עוצמה רכה" מצדה של סין", הוא אומר, "אך באופן אישי אינני חושב שמכונים אלו, גם לא הישראלים, משפיעים על העמדות הפוליטיות כלפי סין ומבחינה זאת אין להם שום עצמה".

אך לא כל הכוח שמפעילה סין בתחום החינוך והתרבות הוא רך. ישנם גורמים המאשימים את מכוני קונפוציוס באיסוף מידע, מעקב והשפעה על סינים החיים בגלות, הפעלת סוכנים ולקיחת חלק בפעילות ה"חזית המאוחדת" (United Front Work Department), המהווה מעין ארגון חשאי הפועל בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית בסין ומחוצה לה. גם אם טענות אלו הן מוגזמות, קשה להכחיש את ההשפעה על השיח הנוגע לסין שיש למכוני קונפוציוס אותם כינה ע"פ האקונומיסט הבריטי לי צ'אנג צ'ון, האחראי על מערך התעמולה הסיני במשך יותר מעשר שנים, כ"חלק חשוב ממערך התעמולה של סין בחו"ל".

בניגוד לטענות שמכוני קונפוציוס פוגעים בחופש האקדמי ומהווים חלק ממערך תעמולה, אומרת ד"ר ליהי יריב-לאור, המכהנת כראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים, ש"החוקרים והמורים באוניברסיטה העברית נהנים מחופש אקדמי מלא. עד היום, במשך חמש שנות קיומו של מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, לא היו כל הכתבות מצד הצד הסיני". יריב-לאור, שכיהנה בעבר גם כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ושימשה עד 2018 כיו"ר אקדמי של הוועדה הממונה על לימודי מקצוע הסינית במשרד החינוך וכיו"ר אקדמי של ועדת ההיגוי לקידום קשרי ישראל עם סין והודו מטעם המועצה להשכלה גבוהה, מסבירה שמכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית הוא ייחודי. לעומת מרבית המכונים בעולם, המכון באוניברסיטה העברית הוא מוכוון מחקר ואינו עוסק בהוראת השפה והתרבות הסינית, מקצועות הנלמדים כבר עשרות שנים באוניברסיטה עצמה. צוות העובדים במכון מורכב מד"ר יריב-לאור עצמה, מנהל-שותף שנשלח מאוניברסיטת פקין, שהיא המוסד האקדמי המקביל לאוניברסיטה העברית בניהול מכון קונפוציוס, ורכזת אדמיניסטרטיבית. משכורות אנשי הצוות הישראלים משולמות על ידי האוניברסיטה העברית והמשכורת של המנהל השותף מאוניברסיטת פקין משולמת על ידי המועצה הסינית הבינ"ל להוראת סינית.

"המועצה הסינית מספקת למכון חומרים, ספרים, קישוטים ואביזרים שונים כגון לוחות שנה – לפי בקשת המכון", אומרת יריב-לאור, "אך היא אינה מכתיבה שימוש בספרי לימוד כלשהם. מורי השפה הסינית, הכפופים ליחידת השפות של האוניברסיטה העברית, הם הקובעים הבלעדיים של חומרי הלימוד". "מכון קונפוציוס יוזם ותומך בפעילויות אקדמיות מגוונות ביותר: כנסים, סדנאות, הרצאות, הזמנה של מרצים אורחים בתחומי סין, וכיו"ב", מוסיפה יריב-לאור, "מעולם לא קיבלנו מכל גוף שהוא בסין הנחיה באילו נושאים לעסוק ובאילו נושאים לא לעסוק ואין כל הנחיות סיניות שהמכון פועל לפיהן. גם הקריטריונים לפרסים ומלגות נקבעים ע"י מורי החוג ללימודי אסיה בלבד. אלו קריטריונים אקדמיים, ע"פ כללי האוניברסיטה, ואין להם כל נגיעה לגוף כלשהו בסין". בנוסף לפעילויות האקדמיות, מספרת יריב-לאור, המכון תומך כספית בסטודנטים של החוג ללימודי אסיה היוצאים מדי שנה לבתי-ספר באזור ירושלים ומלמדים על סין, הוא מארגן הסעות לתלמידי בתי-ספר הלומדים סינית באזור ירושלים ומביא אותם לאירועים באוניברסיטה הקשורים לסין ולתרבותה ותומך בסיור לימודים בן שבועיים של תלמידי תיכון בסין.

דברים דומים אומר גם אסף גולדשמידט, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה וראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת ת"א. "אין הגבלות ישירות או סמויות בנושאי הדיון במכון קונפוציוס בת"א. מי שקובע את התכנים בכנסים האקדמאים הם מארגני הכנס או הוועדה המארגנת בלבד. מעולם לא קיבלנו "רשימת מכולת" כלשהי של נושאים שמותר או אסור לדון בהם ועד היום, למיטב ידיעתי, לא הוטלו מגבלות או התקיימה צנזורה על פעילויות המכון וכמובן שלא על פעילויות החוג ללימודי מזרח אסיה". המכון בת"א ממומן ע"י המועצה הסינית וכפוף לחוזה איתה והוא פועל בשותפות עם אוניברסיטת רן-מין בבייג'ינג, שנציג מטעמה פועל במכון. לדברי גולדשמידט השותפות מתבטאת בכנסים מדעיים, חילופי סטודנטים וביקורים הדדיים של חברי סגל כאשר פעילויות המכון כוללות קורסים ללימוד סינית לקהל הרחב ופעילויות תרבות כגון שיעורי טאי-צ'י, שעורי קליגרפיה וציור, הופעות וערבי הווי לציון חגים מרכזיים וכנסים אקדמאים. ע"פ גולדשמידט החוג האוניברסיטאי והמכון הן שתי ישויות נפרדות, יש ביניהן חציצה והאוניברסיטה עצמה מקפידה על חופש ביטוי וחופש אקדמי. "החוג, תלמידיו, וחוקריו אף עוסקים לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת", מוסיף גולדשמידט, "דוגמא מובהקת לכך היא הכנס "סין והמזרח התיכון: פרספקטיבות עכשוויות" שערך החוג לאחרונה, בו מושב שלם עסק בסוגיות של מיעוטים באופן פתוח לחלוטין".

למרות דברים אלו, בעולם הרחב התרחשו בשנים האחרונות לא מעט תקריות המחזקות את הטענות כנגד מכוני קונפוציוס ורשויות סיניות אחרות העוסקות בחינוך, תרבות ומחקר. בניו-זילנד, למשל הופנו אצבעות כלפי הסינים כאשר נפרצו בשנה שעברה ביתה ומשרדה של פרופ' אן-מארי בריידי בעקבות מחקריה על המדיניות הסינית באנטרקטיקה ועל הפעלת "כוח רך" סיני במערב. ע"פ דיווחים בתקשורת, בפריצות לביתה ולמשרדה של בריידי לא נגנבו דברי ערך והפורצים הסתפקו בפריצה למחשב ולמכשיר טלפון נייד. בתקרית מפורסמת אחרת, מנהלת המועצה הסינית המפקחת על מכוני קונפוציוס הורתה לצוות שלה לקרוע דפים שהכילו מידע על מוסדות אקדמיים בטאיוואן מתוך תכנית של כנס האגודה האירופאית ללימודי סין שהתקיים בפורטוגל ב-2014. ב-2017 החליטו הסינים להפסיק להעניק מלגות אקדמיות ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו מכיוון שזו אירחה את הדלאי-למה. עוד לפני אירועים אלו נרשמה התערבות סינית גם בת"א כאשר ב-2008 תערוכת צילומים שעסקה בדיכוי הפאלון-גונג הורדה בלחץ שגרירות סין בישראל אחרי ארבעה ימים בלבד. בעקבות תביעה של יוזמי התערוכה, החליט בית-משפט מחוזי בת"א לחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה לשבוע נוסף ולשלם לאמרגניה, תמוז איתי ויניב ניצן, 45,000 ₪ הוצאות משפט. בפסק-הדין כתב השופט שההחלטה להוריד את התערוכה היתה לא סבירה ושרירותית ושהשגרירות הסינית השתמשה במכון קונפוציוס ובתקציבי המלגות שהיא מעניקה כמנופי לחץ.

בשנים הראשונות שלאחר פתיחת מכון קונפוציוס הראשון בסיאול ב-2004, לא היתה אליהם עדיין התנגדות רבה ומספרם הלך וגדל בהתמדה. תהליך גידול זה נמשך עדיין, אך בשנים האחרונות ישנה גם תנועת נגד. מכונים רבים, בעיקר בצפון-אמריקה ובאירופה נסגרו, חלקם בעקבות טענות על צנזורה, הגבלת חופש אקדמי והעסקה שחורגת מסטנדרטים דמוקרטיים מערביים, כגון סעיף האוסר על מתרגלי פאלון-גונג ללמד במכונים. אחד המקרים הידועים הוא המקרה של טורונטו, קנדה, מדינה שיש בה קהילת מהגרים סיניים גדולה וביקורת רבה על המשטר הסיני.

ב-2012 נחתם הסכם בין מחוז בתי-הספר של טורונטו (Toronto District School Board) לבין הסינים שעל פיו אמורים היו תלמידי בתי-הספר של טורונטו ליהנות משיעורי סינית במימון ובארגון של ממשלת סין. בעקבות ההסכם שלחו הסינים לקנדה מנהל למכון, צוות מורים, ספרי לימוד ותקציב פעילות מכובד. סינית היא השפה השלישית בתפוצתה בקנדה, אחרי אנגלית וצרפתית, ומחוז בתי-הספר של טורונטו הוא הגדול במדינה. יש בו 246,000 תלמידים ב-582 בתי-ספר. "ההסכם שנחתם באוטווה ב-2012 לא פורסם ולא זכה בכיסוי תקשורתי למרות שהוא היה אמור להביא להקמתו של מכון קונפוציוס הגדול בעולם מבחינת מספר תלמידיו", מספרת ל"הארץ" דוריס ליו, עיתונאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ממוצא סיני שחיה בטורונטו ויצרה סרט תיעודי בנושא. "ב-2014 נערך טקס פתיחה חגיגי בנוכחות בכירים סינים", מספרת ליו, "בשלב זה הציבור הרחב גילה את התכנית והחלה מחאת הורים שחששו מפני שטיפת מוח של ילדיהם".

המחאה, ע"פ ליו, התארגנה במהירות. מכתבים ועצומות נשלחו, שיחות להפעלת לחץ פוליטי התקיימו עם חברי מועצת הנאמנים של מחוז בתי-הספר שאמורים היו לקבל החלטה לגבי קיום ההסכם או ביטולו, הפגנות סוערות נערכו ומאבק פוליטי קשה התקיים בין תומכי המכון ומתנגדיו. סרטה של ליו חושף את המאבק הדרמטי ואת גיבוריו: מורה סינית שערקה מן המכון וזכתה למקלט בקנדה, בכיר במערכת החינוך הקנדית שקידם את הקשרים עם הסינים , איש מודיעין קנדי שקרא למכונים "סוס טרויאני" וטען ששירותי הביטחון בקנדה עוקבים אחריהם וארגונים של סינים-קנדים הפועלים בשירות הממשלה בבייג'ינג ומביימים תמיכה עממית לכאורה במכונים מעוררי המחלוקת. "בסוף אוקטובר 2014 המועצה הכריעה סופית לבטל את ההסכם עם הסינים כתוצאה מהמאבק הציבורי", מסכמת ליו וטוענת שהסיבה לכך היא שמכוני קונפוציוס משמשים למעשה זרוע ארוכה של הממשלה הסינית הנשלחת לתוך מערכות חינוך בכל רחבי העולם בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מטבע הדברים הסינים לא מרוצים מסרטה של ליו, שזכה כבר במספר פרסים בינלאומיים ומוקרן בימים אלו במדינות שונות, כולל הקרנות באוניברסיטאות רבות ואפילו בפרלמנטים של בריטניה, אוסטרליה ודנמרק. "בעבור הצופים הסרט פוקח עיניים. התגובות חיוביות ולפעמים גם יוצרות לחץ על הממשלות", אומרת ליו ומוסיפה: "הממשלה הסינית מנסה לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יצפו בסרט. ביפן, למשל, השגרירות הסינית בטוקיו ביקשה מהיפנים לבטל הקרנה באולם בבעלות ממשלתית. הסינים טענו שההקרנה תפגע בידידות בין סין ויפן אך היפנים לא נכנעו והסרט הוקרן. באוסטרליה, לעומת זאת, התבטלה הקרנה באוניברסיטת וויקטוריה במלבורן, שיש בה מכון קונפוציוס, והעיתונות האוסטרלית גילתה שהביטול היה תוצאה של התערבות הקונסוליה הסינית. ביטול דומה התרחש גם בניו-זילנד".

הביקורת הציבורית בקנדה גרמה לא רק לביטול ההסכם בטורונטו, אלא גם לסגירת מכונים נוספים באונטריו וקוויבק. אך קנדה אינה לבדה. מעל עשרים מכונים נוספים נסגרו בשנים האחרונות, ביניהם מכוני קונפוציוס אמריקאים כמו אלו שבאוניברסיטת שיקאגו, פנסילבניה סטייט ואוניברסיטאות נוספות בטקסס, פלורידה ועוד. במקביל נסגרו מכונים אירופאיים בשוודיה, דנמרק, צרפת וגרמניה. אוניברסיטת סטוקהולם, למשל, אירחה את מכון קונפוציוס הראשון באירופה שהוקם בשיתוף המועצה הסינית ואוניברסיטת פודאן שבשנגחאי ב-2005. עשר שנים מאוחר יותר התגלעו קשיים אצל האוניברסיטה המארחת. "בתחילת שנות האלפיים פנו הסינים לאוניברסיטת סטוקהולם והציעו הקמה של מכון קונפוציוס", מסר ל"הארץ" אלברטו טיסקורניה, ראש המחלקה ללימודי אסיה, המזה"ת ותורכיה באוניברסיטה, והסביר שהאוניברסיטה הסכימה על מנת ליהנות משיתוף פעולה עם מורים וחוקרים סינים. עם זאת, כמו במקרה הקנדי, היתה גם בשוודיה ביקורת ציבורית. "יש נאיביות מסוימת בכך שהבירוקרטים של האוניברסיטאות במערב מקבלים את מכון קונפוציוס", כתב העיתונאי השוודי אינגבר אויה, "אין יחידות עצמאיות במציאות הפוליטית הסינית, כולן נשלטות ע"י המפלגה עד לפרטים הקטנים ביותר. המורים שנשלחים לעולם נבחרים בקפידה והם נאמנים למפלגה, הם יכולים להיות מורים טובים, אבל הם לא מביאים איתם את החופש לבחור את נושאי הלימוד". בסופו של דבר נסגר המכון בסטוקהולם בעקבות מה שטיסקורניה מכנה "קשיים משפטיים וסוגיות של מינהל תקין". "הסיבה המרכזית לסיום שיתוף הפעולה", הוא מסביר, "היתה הבעייתיות של אירוח מכון שממומן בידי מדינה אחרת בתוך תחומי האוניברסיטה".

למרות הסגירות הרבות, מכוני קונפוציוס ממשיכים לקום בכל רחבי העולם ולא כל הסינולוגים שותפים למאבק בהם. פרופ' דניאל ליסֵה עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וטוען שלמרות שיש קושי בקשר בין מכוני קונפוציוס לאוניברסיטאות המארחות, יש גישות שונות בנוגע לעוצמת ההשפעה של הסינים וישנן גם דרכים למתן השפעה זו. "יש אמנם בעיות לא מעטות", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל חייבים להשאיר את ערוץ הקשר הזה פתוח. בניגוד למה שרבים חושבים, יש רמות שונות של פוליטיקה סינית ושותפים שונים לשיח. אם יש יחסים טובים עם אנשי מפתח במקומות הנכונים, אפשר לעשות הרבה טוב בלי להסתכן בהשפעה סינית גלויה. כאן, בגרמניה, מכוני קונפוציוס אינם סוס טרויאני ואין להם השפעה דרמטית על המחקר האקדמי. הם מלמדים בעיקר נושאים לא פוליטיים ומקיימים פעילויות תרבותיות בעבור הקהל הרחב".

פרופ' ליסֵה מודע לבעיות שהתגלו במכוני קונפוציוס בעולם, במיוחד במדינות בהן אין תקציבים עצמאיים וסגל הוראה מקומי, ומסכים לכך שיש גבולות שחייבים להקפיד עליהם. עם זאת, הוא טוען שקשר מתמיד הוא הכרחי על מנת לנהל קשרים עם סין. "אחרי ה-4 ביוני (ה-4 ביוני 1989, תאריך הטבח בכיכר טיינאנמן, ד.ס) היו שטענו שצריך לנתק את הקשר", הוא אומר, "אבל אם הקשרים ינותקו כיצד יתקיים דיאלוג עם הסינים ברמות השונות? מכוני קונפוציוס כמו אלו שבגרמניה מאפשרים את הקשר החשוב עם העם הסיני. לי עצמי יש שיחות כנות עם חברי מפלגה בסין. קשר בין-תרבותי הוא תמיד מורכב אבל מי שנמצא במכוני קונפוציוס הם אינדיבידואלים ואם עושים את זה נכון יכול להיווצר דיאלוג אמיתי. המפלגה לא שולטת שליטה מוחלטת במחשבותיהם של הסינים, כפי שלעיתים מוצג בתקשורת, וצריך להכיר בכך שסינים רבים פשוט אינם מחכים להגעתה של דמוקרטיה ליברלית, במיוחד לאור מה שמתרחש כעת במערב".

את המורכבות של הקשר עם הסינים אפשר להבין דרך פרופ' ליסֵה עצמו. במקביל לדבריו על חשיבות הקשר, הוא מודע היטב לכך שהמחקר שלו, העוסק בהתמודדות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם עוולות וזוועות שהתרחשו בימי מאו, נמצא תחת מעקב של השלטונות. "ישנו מעקב כללי אחרי מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "הם רוצים לדעת מה אנחנו חוקרים ומדוע אנחנו מראיינים אנשים מסוימים. החופש האקדמי שלי בגרמניה לא נפגע אבל כשאני בסין אנשים שעובדים איתי הועמדו תחת לחץ ואני נאלץ להיות זהיר לגבי מי שאני עובד איתו. בשנים האחרונות המציאות נעשתה קשה יותר והגישה לחומרי מחקר, ארכיונים ומרואיינים היא מוגבלת. פעם החוקים היו ברורים. היום אני כבר לא בטוח מה יהיה בשנים הבאות".

מודעות פרסומת

פיאסקו הברקזיט הבריטי הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאיחוד האירופי זה זמן רב.

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הטיפול הכושל של הבריטים בפרישתם מהאיחוד האירופי, מחזקת את האיחוד ומהווה אזהרה  אפקטיבית בעבור הפופוליסטים ברחבי היבשת שהצהרות העצמאות ותרועות הקרב הפומפוזיות שלהם מלפני שנתיים נעלמו כלא היו.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7083708 

כותרות עיתוני אירופה היו דרמטיות במיוחד ב-24 ביוני 2016, יום אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה. לה-פיגארו הצרפתי בישר על "רעידת אדמה באירופה", בגרמניה הבילד הצהיר שזהו "יום שחור לאירופה", לה-ליברה הבלגי הסתפק ב"ביי ביי, אירופה" ובספרד פרסם אחד העיתונים תמונה של שייקספיר מלווה בכותרת: "להיות או לא להיות אירופאי". בבריטניה עצמה הכותרות נעו בין איפוק קורקטי להתחכמויות דוגמת ה-"See EU Later" של הסאן. אחרי ההלם הראשוני תומכי האיחוד נבהלו עוד יותר כאשר כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ ראשי התיבות של פרישות פוטנציאליות נוספות. ביוון דיברו על Grexit, בהולנד על Nexit, היו אפילו צרפתים שהחלו לחשוב על Frexit. תנועות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, קפצו על העגלה הבריטית ועתיד האיחוד החל להיראות עגום במיוחד.

כיום, שנתיים וחצי אחרי ההצבעה הבריטית, אין זכר לכל אלו. בריטניה הסתבכה בתהליך פרישה מסובך ומעורר מחלוקת ולמרות שאופן הפרישה טרם הוסדר, ברור שהנזק יהיה כבד – פגיעה בצמיחה, ירידה בהכנסות המדינה, עליית מחירים ופגיעה בשירותים הציבוריים יצטרפו כנראה לנזקים שכבר נרשמו: מעבר של השקעות ומקומות עבודה של חברות בינלאומיות מאנגליה למדינות אחרות, בריחה של הון מלונדון לדאבלין, פאריז ופרנקפורט, אי וודאות לגבי הסכמי-סחר ועוד. בשאר מדינות אירופה המסר הובן היטב. הכוחות הפוליטיים שהיו להוטים כל כך לחקות את הבריטים ולפרוש בסערה מהאיחוד שינו פתאום את דעתם ואלו שיצאו בזעקות קרב נמרצות על פרישה, ממלמלים עכשיו מתחת לשפם על הצורך "לשנות מבפנים".

מפלגת הימין הקיצוני, "האלטרנטיבה לגרמניה", למשל, תמכה בעבר במשאל-עם על פרישה גרמנית מהאיחוד, אך בינואר האחרון היא הצהירה שפרישה כזו תהיה רק "מוצא אחרון" במקרה שהרפורמות שהיא דורשת לא יתקבלו ב"זמן סביר" (מכבסת מילים פוליטית ל"בואו נמרח עוד קצת זמן ולא נסכן את מה שכבר השגנו"). "ניצחון לחירות!", הכריזה מארי לה-פן, מנהיגת הימין הקיצוני הצרפתי, ב-2016, "כעת אנו זקוקים למשאל-עם דומה (לברקזיט) גם בצרפת". פחות משנה מאוחר יותר מפלגתה שינתה עמדה והיא מסתפקת עכשיו בהשמצת האיחוד בלי איומי פרישה קונקרטיים. אפילו המדינות שנשלטות ע"י מפלגות ימין קיצוני כמו פולין והונגריה מבינות היטב את לקחי הברקזיט: עזיבת האיחוד האירופי ללא נזק קולוסאלי היא פשוט צעד בלתי אפשרי.

בניגוד לימים שלפני הברקזיט מנהיגי אירופה, מליסבון ועד לווארשה, מבינים שאם בריטניה, מדינה חשובה וחזקה, בעלת מטבע עצמאי וגבולות שאינם חלק מהסכם שנגן, נקלעת לקשיים גדולים כל כך, גורלם במצב דומה יהיה מר. זה לא מפריע, כמובן, לפופוליסטים של היבשת להמשיך לקשקש על "הבירוקרטים בבריסל" ו-"האליטות של הגלובליזציה" בעוד הן ממשיכות ליהנות מכספי האיחוד והיתרונות הכלכליים של החברות בו. מנהיגי פולין והונגריה יודעים, כדרכם של פופוליסטים, שהתעמולה שלהם היא שקרית ונבובה אך הם לא עוזבים את האיחוד ממש כפי שנתניהו לא מספח את השטחים. אחרי הכל, יש דברים שאומרים כדי לתפוס את השלטון, לא כדי שהם יהפכו, חלילה, למציאות.

המציאות היא הרי עניין מסובך. בוודאי זו הפוליטית. גם אם מפלגות פופוליסטיות ויורו-סקפטיות זוכות להצלחה אלקטוראלית בכל רחבי היבשת וגם אם כוחן יעלה, כפי שמנבאים רבים, בבחירות לפרלמנט האירופי במאי, תושבי היבשת מבינים היטב שהאיחוד האירופי איננו האויב שלהם. הם כועסים עליו ומוחים נגדו אבל בשורה התחתונה הם תומכים בחברות בו. סקר היורוברומטר האחרון שנערך ב-2018 מראה בבירור שהתמיכה באיחוד היא בקו עלייה, לא מעט בגלל העובדה שהאירופאים מבינים עכשיו טוב יותר מה קורה למי ששובר את הכלים ופורש. 2/3 מהנשאלים ב-28 המדינות אמרו שמדינתם מרוויחה מהחברות באיחוד. זהו הנתון הגבוה ביותר מאז 1983. מעניין לראות שהפולנים וההונגרים חושבים שמדינתם הרוויחה מהאיחוד יותר מן הממוצע האירופי (88% ו-78% בהתאמה).

כל זה לא אומר שמנהיגי האיחוד יכולים להתרווח בשאננות בכורסאותיהם בבריסל ובשטרסבורג. גם אם היא טובה יחסית, תמיכה של פחות מ-70% איננה קונצנזוס. שערו בנפשכם שרק שני שליש מתושבי ארה"ב היו תומכים במדינה הפדראלית. את העלייה בכוחם של מתנגדי האיחוד בפרלמנט האירופי יוכל אמנם הממסד בבריסל לנטרל באמצעות קואליציה רחבה ותרגילים פוליטיים, אבל הצבעת המחאה של ציבורים אירופאיים רחבים יכולה גם לגרום לאובדן שליטה. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה יש גם עולם אמיתי. השאלות שעליהן יקום וייפול האיחוד הן הרות גורל ואין לזלזל בהן. בשנים האחרונות חלה אומנם התייצבות במצב הכלכלי, אך מדיניות הצנע המסוכנת והאכזרית שנכפתה על מדינות מסוימות עלולה עוד להתפוצץ לאיחוד בפנים. כך גם הטיפול במשבר הפליטים שנרגע כתוצאה מצעדים דוגמת ההסכמים עם תורכיה, אך ייתכן וזוהי רגיעה זמנית בלבד. דומה שהאיחוד האירופי הרוויח זמן כתוצאה מהפרישה הבריטית והשלכותיה, אבל הכוחות האנטי-ליברלים ביבשת, המשברים ההומניטריים הגלובליים והסדר העולמי המתערער מחייבים אותו לא רק לנהוג במדיניות נבונה ואחראית אלא גם לשכנע מאות מיליוני אירופאים שבמהותו האיחוד הוא ערובה לשלום, יציבות ורווחה ולא משרד אינטרסים של אצולה קוסמופוליטית מנותקת מעם.

השיטה השוודית לשקט תעשייתי

בשבועות האחרונים מתנהל במדור הדעות של "הארץ" דיון מעניין על המודל החברתי-כלכלי השוודי ועל המסקנות שניתן להסיק ממנו. הנה תרומתי הצנועה לדיון.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6956122

שוודיה רחוקה אמנם מישראל ושונה ממנה, אך המודל החברתי-כלכלי שלה סיקרן תמיד ישראלים רבים. בוויכוח המתפתח מעל דפים אלו בין דוב חנין ויוסי דהאן לבין נחמיה שטרסלר ועומר מואב, מתארים האחרונים את המודל השוודי כשיטה קפיטליסטית. שטרסלר ומואב, כך נראה, מתרשמים עד כדי כך מהישגיה של שוודיה, עד שהם כופים עליה את השקפת עולמם ומתעלמים לחלוטין מהעובדות ומהקשרן ההיסטורי.

שוודיה אמנם אינה "גן-עדן סוציאליסטי", כפי שמכנה אותה שטרסלר בציניות, אך מדיניות קיינסיאנית של חתירה לתעסוקה מלאה, מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, יצרו בה חברה ייחודית. מצד אחד שירותי רווחה אוניברסליים, רמת שוויון גבוהה ועבודה מאורגנת ומצד שני מגזר פרטי תחרותי וחברה פתוחה, דמוקרטית וסולידרית. עומר מואב טוען אמנם שהגדרות משעממות אותו, אך יש גבול למכבסת המילים. המודל השוודי איננו קפיטליסטי במובן המקובל של המילה. הוא מודל המנצל את היתרונות ומנטרל את החסרונות של הקפיטליזם והסוציאליזם כאחד, וניתן לכנותו בתמצית "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית". בניגוד לטענתו של שטרסלר, שוודיה גם לא שינתה כיוון בשנות התשעים. הוא ומואב צודקים בכך שנערכו בה הפרטות ורפורמות בתחומים רבים אך עקרונות הייסוד נשמרו והיא נמצאת עדיין בקצה השמאלי של הסקאלה החברתית-כלכלית העולמית. יתרה מכך, כישלונותיה של שוודיה בשנים האחרונות נובעים דווקא מתהליכי ההפרטה והפירוק המוגבלים שביצע הימין השוודי בשנות שלטונו הספורות.

שטרסלר מדגים את תזת "שינוי הכיוון" בהוצאה הציבורית השוודית שירדה לטענתו מ-67% ל-41% מהתוצר מאז 1993. זהו נתון שגוי ומניפולטיבי כאחד. ראשית, ההוצאה הציבורית בשוודיה קרובה יותר ל-49% מהתוצר. שנית, היא עדיין בין הגבוהות בעולם והיא איננה במגמת ירידה אלא עולה ויורדת בהתאם למגמות מקומיות ועולמיות. המגזר הציבורי בשוודיה הוא עדיין בין הגדולים בעולם ומעסיק כ-30% מכוח העבודה ובתחום המיסוי, בניגוד לטענתו של שטרסלר, המס השולי בשוודיה אינו נמצא במגמת ירידה תמידית. למרות הקלות מיסוי המתבצעות לעיתים, המיסים עולים ויורדים חליפות ושוודיה היא עדיין מהמדינות בעלות נטל המס הגבוה בעולם.

נתוניו של שטרסלר מטעים גם לגבי ההפרטות. לטענתו רוב החברות הממשלתיות ושירותי הרווחה במדינה הופרטו. זוהי הגזמה פראית. החברות הגדולות במדינה בתחומי כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, הן בבעלות ממשלתית מלאה. כך גם רשת ממכר אלכוהול המהווה מונופול ממשלתי, חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי-המרקחת הגדולה במדינה ועוד עשרות חברות ענק נוספות בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התחבורה ועוד. חברות אלו מעסיקות כ-135,000 עובדים, הן שוות מאות מיליארדי שקלים והן מרוויחות יפה.

צודק שטרסלר בכך שגורמים פרטיים נכנסו לספק שירותי רווחה בשוודיה אך נוכחותם היא קטנה בהרבה מהתמונה שהוא מצייר. הרוב המכריע של השירותים הרפואיים בשוודיה הם עדיין ציבוריים ורק כ-15% מתלמידי בתי-הספר היסודיים, וכ-26% מתלמידי התיכונים לומדים בבתי-ספר לא ציבוריים (שגם הם כפופים, מפוקחים וממומנים ע"י המדינה ולכן לא פרטיים במובן המלא של המילה). כאן נמצאת גם הבעיה העיקרית בטיעון ההפרטות של שטרסלר ומואב. בשנות ההפרטה והוואצ'רים רמת בתי-הספר בשוודיה הידרדרה מאוד. היא ירדה בדירוג פיזה, הפערים גדלו ורמת אי-שביעות הרצון מבתיה"ס גדלה. בניגוד לפנטזיה הניאו-ליברלית, הדוגמא השוודית מראה שחברות ממשלתיות דווקא יכולות להרוויח והפרטות בשירותי הרווחה גורמות לעלייה בפערים, לירידה באיכות, לבזבוז ולשחיתות.

בתחום יוקר המחייה שטרסלר ומואב כותבים על היעדרן של חומות המכס, ייבוא וייצוא חופשיים וכבוד ליזמים ולטייקונים המביאים למחירים נמוכים המבוססים על ביקוש והיצע. אך ההתמקדות במחירי מוצרי צריכה היא פופוליסטית. שטרסלר ומואב שוכחים לציין שכוח הקנייה השוודי הוא גדול בהרבה מזה של הישראלים בדיוק בגלל הדברים שהם מכנים בזעף "מדיניות היש לי" ו"כלכלה בתכנון ממשלתי". השוודים נהנים משכר גבוה, הסכמים קיבוציים נדיבים ושיעורי התאגדות גבוהים. כמו כן, יש להם שידור ציבורי המחזיק נתח ענק משוק התקשורת, בתי-ספר ללא תשלום (כולל ארוחות חמות, צהרונים, ספרי לימוד וטיולים), לימודים אקדמאיים ללא שכר לימוד, בתי-אבות במימון הרשויות שממנות גם 480 ימי חופשת לידה לילד/ה, גני-ילדים בתשלום סמלי, דיור ציבורי לכל, תחבורה ציבורית סבירה, הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי במקרים של פיטורים, מחלות ומשברים נפשיים וזו רק רשימה חלקית. זאת הסיבה שהאיגודים המקצועיים "לא מנצלים את כוחם ומשתפים פעולה עם ההנהלות" כפי ששטרסלר כותב ומרמז לכך שהעובד השוודי הוא סימפטי וחרוץ יותר מזה הישראלי. אך לא כך היא – העובד הישראלי נאנק תחת יוקר מחייה מטורף, מעסיקים נצלנים, וממשלה שמשרתת את ההון הגדול. אם זה היה המצב בשוודיה, העובדים היו משביתים כל מה שזז ונלחמים כך ששטרסלר ומואב עוד היו מתגעגעים לוועדים הגדולים שנואי-נפשם.

בהקשר הישראלי חשוב עוד לציין ששוודיה לא חילקה את משאבי האומה בחגיגה בזבזנית עד שאזל הכסף והיא התפרקה ומסרה בהכנעה את המושכות ליד-הנעלמה של השוק החופשי. ההיפך הוא הנכון, הסוציאל-דמוקרטיה הוציאה את שוודיה מעוני ונחשלות ובנתה אותה כמדינת שפע מודרנית, בדיוק כפי שעשתה, גם אם תחת נסיבות שונות מאוד, תנועת העבודה הישראלית. כיום, עקרונות אלו נמצאים תחת מתקפה בשתי המדינות. לטובתם של העובדים, הצרכנים והרוב המכריע של הציבור הישראלי, יש לקוות שהמסר שיילמד בישראל מהמודל השוודי יהיה דומה יותר לזה של דב חנין מאשר לזה של נחמיה שטרסלר.

המקרה המוזר של הבחירות בשוודיה או איך להילחם בימין הקיצוני בניגוד לכל חוקי הפוליטיקה המודרנית

בניגוד למדינות אחרות שבהן מפלגות הימין הקיצוני צוברות יותר ויותר כוח והשפעה, הממסד הפוליטי השוודי משתמש בצעדים קיצוניים (וגם משלם מחירים גבוהים) על מנת להוציא את הימין הלאומני-פופוליסטי מהמשחק. האם זה יעבוד? רק ימים יגידו. 
פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6878438

הימין החדש, איננו תופעה ישראלית בלבד. בכל העולם מתחזקות תנועות המשלבות לאומנות, בדלנות ושמרנות בלתי מתנצלת: מעלייתו לשלטון של הנשיא טראמפ, דרך ההישגים האלקטורליים של מפלגות ימין אנטי ממסדיות בצרפת, גרמניה ואיטליה ועד למשטרים הפופוליסטים בהונגריה ובברזיל. כולם נלחמים במערכת המשפט, בחופש הביטוי, בחופש האקדמי, בפמיניזם ובזכויות האדם האוניברסליות.

במקרים רבים מתוארת תופעה זו כגל. זוהי מטפורה מעניינת בגלל שהיא מציירת תופעה שהיא בסה"כ אנושית מאוד, ככוח טבע שאינו ניתן לעצירה. ואכן, במקומות רבים היחס לימין הקיצוני הוא מפוחד ומתבטל. ישנן אמנם מדינות, כמו פולין ותורכיה, בהן ההשתלטות על מנגנוני המדינה הפכה את ההתנגדות לקשה ולמסוכנת. אך גם במדינות בהן כוחו של הימין החדש מוגבל, דומה שהממסד הפוליטי אובד עצות מול הנחשול. בדנמרק, פינלנד, אוסטריה והולנד למשל, צירף לא פעם הממסד הפוליטי את מפלגות הימין הקיצוני לממשלותיו או קיבל מהן תמיכתה פרלמנטרית תמורת קידום מדיניותן. הרציונל למהלכים אלו מורכב מאינטרסים פוליטיים ומטיעונים אידיאולוגיים כאחד: מבחינה פוליטית, המנדטים של הימין הקיצוני הם פיתוי גדול כי ניתן לרכב עליהם כל הדרך לשלטון. מבחינה אידיאולוגית, הטיעון שמכשיר את השרץ הוא שיש לכבד את רצון העם וממילא, גם המפלגה הקיצונית ביותר תתמתן ותתקן את דרכיה עם כובד האחריות של ההשתתפות בשלטון.

בשוודיה כופרים בטיעונים אלו כבר מאז ב-2010, אז עברה מפלגה בשם "השוודים הדמוקרטים" לראשונה את אחוז החסימה. ברמת ההצהרות המפלגה מתנערת אמנם מגזענות ואנטישמיות וטוענת שהיא בסה"כ מפלגת ימין שמרנית-לאומית. האמת, עם זאת, שונה. שורשיה של המפלגה נטועים בתנועות ניאו-נאציות, רבים ממנהיגיה ומחבריה התבטאו בצורה אנטישמית וגזענית והשאיפות שלהם בתחומים רבים הן לאומניות קיצוניות. עד עתה היתה הסכמה גורפת בממסד הפוליטי השוודי שלפיה לא רק שאין לצרף את ה"שוודים הדמוקרטיים" לקואליציה, גם אין להסתמך על קולותיהם מהאופוזיציה. כלומר, הצעות הזוכות בפרלמנט לרוב רק הודות לתמיכתם אינן מועלות להצבעה כלל. כך החרימו מפלגות הימין והשמאל את ה"השוודים הדמוקרטים" והוציאו אותם מהמשחק הפוליטי. בעבור מפלגות הימין המסורתי, המחיר של מדיניות זו היה כבד. בבחירות 2014, לדוגמא, הן וויתרו מרצונן החופשי על השלטון והעניקו אותו במתנה לשנואי נפשם הסוציאל-דמוקרטים רק כדי שהימין הקיצוני ינוטרל מכוח והשפעה.

מגמה זו נמשכה גם בבחירות 2018, שתוצאותיהן היו צפויות אך דרמטיות: תיקו בין גוש השמאל המסורתי לגוש הימין המסורתי (בערך 40%-40%) כאשר "השוודים הדמוקרטים", שאינם שייכים לאף גוש, זכו למעט פחות מ-20%. בד"כ לוקח לשוודים פחות משבוע להרכיב ממשלה אחרי בחירות, אבל במקרה זה המתמטיקה פשוט לא הסתדרה. מכיוון שבשוודיה לא נהוג שמפלגות יעברו מגוש לגוש וכל המפלגות סירבו להיתמך ע"י "השוודים הדמוקרטים" אף קואליציה לא היתה אפשרית.

במשך 131 ימים שוודיה התנהלה ללא ממשלה נבחרת כאשר ראשי המפלגות מתרוצצים בניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. לבסוף, בשבוע שעבר, הסוציאל-דמוקרטים שברו שוויון. בצעד מפ"איניקי קלאסי ניצל מנהיג המפלגה, איש איגודים מקצועיים ממולח ומנוסה בשם סטפן לופבן, את העובדה שבשוודיה הרף להקמת ממשלה הוא נמוך – אין צורך בתמיכת 51% מחברי הפרלמנט אלא רק באי-התנגדות של 51%. לופבן הצליח לפתות שתי מפלגות ימין לשבור שורות עם גוש הימין ולהימנע בהצבעה הקובעת בפרלמנט, דבר שלא קרה בשוודיה עשרות שנים, במקביל הוא יצר קואליציה עם מפלגת הירוקים ורקם שיתוף פעולה מוגבל עם מפלגת השמאל הקומוניסטית לשעבר. זוהי קואליציה שלמתבונן מהצד נראית אבסורדיות לגמרי, כזאת ששוברת את כל חוקי הפוליטיקה – הימין תומך בשמאל, בתמורה מקדם השמאל מדיניות ימנית ורוב המפלגות התומכות בממשלה מוותרות מרצונן על תפקידים מיניסטריאליים. כל זה רק בכדי להוציא מהמשחק כל זכר למגמות אנטי-ליברליות וקסנופוביות.

מיותר לציין שהקומבינה הזאת מרגיזה רבים. מצביעי הימין המתון מרגישים, במידה רבה של צדק, שגנבו להם את הבחירות ושנמנעה מהם החלפת שלטון בתרגיל שהוא אולי כשר אבל גם מסריח. מצביעי השמאל מתוסכלים מכך שהממשלה שלהם תקדם מדיניות ימנית וישנו גם חשש שהממשלה לא תחזיק מעמד יותר מחודשים ספורים.

אך יש גם הגיון בתרגיל הפוליטי השוודי. בימים אלו עוסק העולם כולו בנשיא טראמפ ובברקזיט. אלו דוגמאות לניצחון מדיניות בדלנית ולאומנית שעלולה להסתיים באסון. הדרמה הפוליטית השוודית היא אמנם חלק מטירוף המערכות הכללי שהעולם המערבי עובר, אבל היא תגובה ייחודית המהווה מעין פשרה רציונליסטית המחברת כוחות פוליטיים מנוגדים המשתפים פעולה על מנת "לייבש" את הביצה של הימין הקיצוני. אם זה יעבוד, מצביעי ה"שוודים הדמוקרטיים" יתייאשו כשיבינו שהצבעתם הופכת להוצאת קיטור נטולת השפעה פוליטית. אם המהלך ייכשל, כוחו של הימין הקיצוני רק ימשיך לעלות ככל שיענו אותו. ובכל זאת, במבט על הסכנות ועל מצב העניינים העגום בעולם כולו ואולי גם בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, בהחלט יכול להיות שאופציית שיתופי הפעולה המוזרים המבוססים על וויתורים דרמטיים ותרגילים פוליטיים מפוקפקים שווה ניסיון. זה לא שמשהו אחר עוד טוב יותר.

ממשלת מיעוט חדשה-ישנה בשוודיה: הימין הקיצוני בחוץ אך הסוציאל-דמוקרטים ייאלצו לקצץ מיסים ולעשות רפורמות בשוק העבודה

לאחר ארבעה חודשים של מאמצים להקמת ממשלה ללא המפלגה בעלת השורשים הנאצים, סטפן לופבן מתחיל כהונה שנייה כראש ממשלה. בנאומו תקף את גילויי האנטישמיות והתחייב להילחם בה.

התפרסם בהארץ בשיתוף אי.פי ורויטרס: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6856259

לופבן מציג את ממשלתו, היוםAFP

ראש ממשלת שוודיה הסוציאל-דמוקרטי סטפן לופבן הציג היום (שני) את ממשלתו החדשה לפרלמנט. הממשלה החדשה-ישנה כוללת מעט חילופי שרים, אך שינוי מדיניות חד לימין – הכולל בין היתר קיצוצי מסים ורפורמות בשוק העבודה. הקמת הממשלה, שלצד 17 שרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כוללת גם ארבעה שרים ממפלגת הירוקים, הביאה לסיומו משבר פוליטי בן ארבעה חודשים במדינה.

הרכבת הממשלה התעכבה בשל ניסיונם של פוליטיקאים בשוודיה להקים ממשלה ללא נציגות של מפלגת "השוודים הדמוקרטים", בעלת השורשים הנאציים, שהפכה לשלישית בגודלה במדינה אחרי הבחירות בספטמבר. לופבן יכהן עתה בראש ,ממשלת מיעוט וכדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית יסתמך על הסכם לתמיכה מבחוץ שאליו הגיע עם שתי מפלגות מרכז-ימין, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, ועם מפלגת השמאל.

בנאומו אמר לופבן כי "תנועות ימין קיצוני מתפשטות ברחבי אירופה, ובמדינות רבות קבוצות בעלות סדר-יום אנטי-דמוקרטי נכנסו לממשלה. אבל בשוודיה בחרנו בדרך אחרת". הוא אף תקף את גילויי האנטישמיות ביבשת ואמר כי יש "להילחם בה בכל מקום שבו היא נמצאת ובכל צורה שבה היא באה לידי ביטוי". עוד אמר לופבן כי ארצו תארח בשנת 2020 כנס בינלאומי בנושא זיכרון השואה, ותחנוך מוזיאון חדש שיוקדש לחינוך לזיכרונה ולהנחלתו הלאה. "אנחנו לעולם לא נשכח, כך הבטחנו זה לזה, שוודיה לעולם לא תשכח", אמר.

לופבן התייחס בקצרה בנאומו לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר כי "שלום ארוך-טווח בין ישראל לפלסטינים דורש פיתרון של שתי מדינות". לתפקיד שרת החוץ מונתה בשנית מרגוט וולסטרום, שבכהונתה הקודמת הובילה להכרה במדינה פלסטינית. צעד זה, בנוסף להתבטאויות שנויות במחלוקת בנושא הפלסטיני, גרם למשברים דיפלומטיים וליחסים מתוחים עם ישראל בארבע השנים האחרונות.

גם שרת הכלכלה מגדלנה אנדרסן המשיכה לכהונה נוספת ותפקח על שינוי המגמה הכלכלית במדיניות הממשלה, כפי שסיכם לופבן עם שותפותיו במרכז ובימין. בין היתר הבטיח לופבן – רתך בהכשרתו ומנהיג איגוד עובדים בעבר – להגדיל את ההוצאה הממשלתית בתחום הרווחה והחינוך, לצד הגדלת תקציבי המשטרה והביטחון. זאת, לצד קיצוץ במס ההכנסה, צמצום הרגולציה בשוק העבודה והפיקוח על שכירות.

ההתרפסות המסוכנת בפני הימין האירופי החדש

 האם היחסים המתפתחים בין ישראל לבין משטרים לאומנים, גזעניים ואוטוקרטים משרתים את האינטרס הישראלי ומהווים "ריאל-פוליטיק"? תגובה למאמרה של מור אלטשולר ב"הארץ".
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6787220
האם ישראל הרשמית צריכה להחרים ראשי מדינה מאירופה שיש להם רקע אנטישמי או נטיות לאומניות וגזעניות? זוהי שאלה מעניינת מוסרית ופוליטית כאחד ולמור אלטשולר יש תשובה ברורה. לראש-ממשלת ישראל אין את הפריבילגיה להחרים ראשי מדינה, היא טוענת, וכך זה היה תמיד. כמו שבן-גוריון חתם על הסכם השילומים עם גרמניה, מסבירה אלטשולר, כך נפגש נתניהו עם מנהיגים אירופיים המצטטים את מוסוליני או מכחישים את חלקה של מדינתם בשואה. זה פשוט ריאל-פוליטיק. הוויכוח האמיתי הרי איננו על העבר אלא על ההווה, מוסיפה אלטשולר וכותבת שהמתנגדים להידוק הקשרים עם מדינות כמו הונגריה ופולין עושים זאת רק כי הימין האירופי מתנגד להגירה מוסלמית ונאבק באליטות השמאל. נתניהו, על פי הסבר זה, מנתב בחכמה את האינטרס הישראלי באירופה שמִטלטלת בין השמאל הרדיקלי של קורביין הבריטי לימין שונא הזרים של סלביני האיטלקי.

גם אם נסכים לשים בצד את העבר ונדון, כפי שמציעה אלטשולר, רק בהווה, יש בעיה עובדתית עם דבריה. אירופה איננה מקשה אחת. מדינותיה נבדלות זו מזו לא רק בתרבויותיהן אלא גם במערכותיהן הפוליטיות. מה שאלטשולר מתארת כימין ושמאל מתאר במדינות רבות במערב אירופה רק את השוליים הקיצוניים ביותר של השיח הפוליטי. ברבות ממדינות אלו דווקא הימין היה זה שעיצב מדיניות נדיבה של קליטת פליטים. קנצלרית גרמניה הנוכחית, אנגלה מרקל, וראש-ממשלת שוודיה הקודם, פרדריק ריינפלדט, לדוגמא, פתחו את דלתות מדינותיהם לפליטים למרות ששניהם מנהיגי מפלגות ימין שמרניות. כאשר התפתח במדינות אלו וויכוח על מדיניות הגירה לא היה זה וויכוח על "שנאת" או "אהבת" מוסלמים כפי שמתארת אלטשולר, אלא וויכוח רציני ולגיטימי על המחיר הכלכלי של ההגירה, על תכניות אינטגרציה שונות ועל האיזון בין קשיי קליטת המהגרים לקיום החוק הבינלאומי.

במדינות אלו יש אמנם מפלגות ימין קיצוני המשתמשות ברטוריקה מניפולטיבית כדי לנצל פחדים קמאיים של הציבור, אך הן רחוקות מן השלטון ואינן משפיעות על מדיניות. גם אלטשולר משתמשת ברטוריקה הזו במשפטים כמו: "השמאל מתעקש לראות במהגרים המוסלמים את היהודים החדשים של אירופה, ולהעניק להם מעמד של נרדפים ומעונים" ו-"ברלין היא בירת הסובלנות העולמית בזכות מאות מסגדיה, המעניקים כפרה לגרמנים על הרס בתי-הכנסת בליל הבדולח". אלו טענות הנשמעות כאילו יש להן משקל היסטורי עמוק אך הן למעשה אמירות חסרות בסיס שכל כולן מטפורות, דימויים ואגדות אורבניות. אף צד רציני בשמאל האירופי לא חושב שצריך לקלוט מהגרים כי "המוסלמים הם היהודים החדשים של אירופה" ואין אף מפלגה ימנית רצינית במדינות כמו צרפת, אנגליה או ספרד (אפילו לא "החזית הלאומית" של לה-פן) הדורשת לגרש את המוסלמים (שהרי רובם המוחלט הם אזרחי המדינה והם או הוריהם היגרו אליה כחוק). אלטשולר מבססת על אמירות אלו טענה בזכות מדיניות "ריאל-פוליטיק", בזמן שמי שאומר אותן הם הגורמים השוליים והשליליים ביותר בפוליטיקה האירופית.

יש, עם זאת, מדינות שבהן הימין הקיצוני התקרב ואפילו הגיע לשלטון. במדינות אלו האנטישמיות והשנאה התקדמו מהספסלים האחוריים אל מסדרונות השלטון ואיתן גם ההגבלה על חירויות הפרט והאיום על הדמוקרטיה. האם מדינות אלו יכולות להיות שותפות אסטרטגיות של ישראל? ע"פ הריאל-פוליטיק של אלטשולר אין טבעי מכך. הבעיה היא שהמשענת של מדינות מסוג זה היא רעועה מאוד. גם אם שמים בצד את עברן ואת האנטישמיות של מנהיגיהן צריך לזכור את המניעים האמיתיים של הימין הפופוליסטי באירופה. התנגדותו להגירה, למשל, מפתה את מעצבי המדיניות בישראל כי יש בבסיסה שנאת מוסלמים, אך היא מבטאת למעשה חוסר אחריות ועצימת עיניים לבעיות הגלובליות המאיימות על יציבות העולם. בעיות אלו, כולן קשורות זו לזו וכולן מעשה ידי אדם, פשוט לא מעניינות את הימין הפופוליסטי. הוא מתעלם מההתחממות הגלובלית, מהמלחמות האזוריות וממעשי הטבח ורצח-העם שיוצרים את הפליטות העולמית ולשיטתו גם את האיום הדמוגרפי. במקום לעלות למגרש ולהציע טיעונים או תכניות פעולה, הימין הפופוליסטי מבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויוצר אויבים שימושיים שניתן לכלות בהם את זעם הציבור. מצד אחד הוא מתנגד לקליטת פליטים ומצד שני הוא מתנגד להשקעה במוסדות בינלאומיים באזורי סכסוך. מצד אחד הוא לא מאמין למדענים, לעיתונאים, לפמיניסטיות ולהומואים ומצד שני הוא טוען שהמהגרים יכפו על אירופה תרבות שמרנית, דכאנית ומפגרת. עם חברים כאלו, מי צריך אויבים?

בסופו של יום הימין הקיצוני האירופי איננו מתעניין בישראל וגם אינו באמת מוטרד מהגירה מוסלמית שהרי אין במדינות אלו מהגרים מוסלמים כלל. הפרויקט שלו הוא שינוי החברה האירופית עצמה באמצעות מלחמת קודש בהפרדת הרשויות, בחופש הביטוי, באקדמיה, בליברליזם, בזכויות-האדם האוניברסליות ובפמיניזם. הפחדת הציבור מפני מהגרים מוסלמים והידידות המזויפת עם ישראל הם רק כלים לקידום מטרות אלו. השותפות עם משטרים בעלי נטיות רודניות ואנטי-דמוקרטיות באירופה בנויה על יסודות רעועים ועל חנופה המעורבבת בחשדנות. היא איננה יציבה, היא אופורטוניסטית ויש לה מחיר בדמות סיכון הקשרים עם שותפות אסטרטגיות וותיקות ואמינות יותר (גם אם הן מביעות קצת ביקורת פה ושם). כל אלו הופכות את ההתרפסות בפני הימין האירופי החדש למדיניות נפסדת מבחינה מוסרית אבל גם למסוכנת מבחינה מדינית.

Top Swedish Hospital to Make List of 10 Worst anti-Semitic Incidents of 2018

Karolinska University Hospital, affiliated with the institute that awards the Nobel Prize in Medicine, named on Simon Wiesenthan Center's list for failing to respond adequately to alleged anti-Semitism towards three Jewish doctors.

published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-top-swedish-hospital-to-make-list-of-10-worst-anti-semitic-incidents-of-2018-1.6769067

STOCKHOLM – One of Sweden's most prestigious hospitals will be included in a high-profile list of the year's worst cases of anti-Semitism, in a grouping that has in the past included white supremacists and Muslim fundamentalists.

Rabbi Abraham Cooper, the associate dean of the Simon Wiesenthal Center, recently informed Stockholm's Karolinska University Hospital that it will appear on its list of the 10 worst anti-Semitic incidents worldwide in 2018. The full list will be published on Thursday.

Cooper's letter to Iréne Svenonius, finance commissioner of Stockholm County, which owns the hospital, claims that the medical center's reaction to a series of anti-Semitic events that allegedly took place in one of its departments has "further inflicted suffering on innocent people, and only deepened and spread the stain of anti-Semitism."  

Last October, Swedish daily newspaper Aftonbladet reported that Jewish doctors working at the hospital were victims of anti-Semitic bullying by one of their superiors – who is both a department head and senior surgeon. The alleged abuse included verbal attacks, anti-Semitic posts on social media and professional decisions that affected their careers.

In November, one of the abused doctors told Haaretz he had been systematically discriminated against by the department head for years. He added that two of his Jewish colleagues had quit the department because of the abuse, leaving him as the only Jewish physician still working there.

He also said all three had to pay both a personal and professional price for the abuse, and suffered from an extremely hostile working environment.

The Los Angeles-based Simon Wiesenthal Center, which confronts anti-Semitism and promotes human rights worldwide, became involved in November when Cooper was approached by one of the Jewish doctors.

After an initial correspondence with the hospital's acting CEO, Annika Tibell, Cooper traveled to Stockholm last month and met the hospital’s leadership. He then told the local press that the matter "needs to be fully addressed. If it isn’t, there will be damage to the name of Karolinska."

Over a month after his visit to Stockholm, Cooper told Haaretz he is "extremely disappointed that Dr. Tibell has failed to take quick, decisive action.

Rabbi Abraham Cooper from the Simon Wiesenthal Center in Los Angeles.
Rabbi Abraham Cooper from the Simon Wiesenthal Center in Los Angeles.MARK RALSTON / AFP

"The lack of action against anti-Semitic bias is a slap in the face to the Jewish doctors, to the Swedish Jewish community and to our center," he wrote to Svenonius.

His letter added that the hospital "ignored the cancer of anti-Semitism, and only reacted when the scandal went public." When the hospital finally decided to investigate, he said, the professor in charge of the investigation ignored "inconvenient truths" and found no anti-Semitism-related problem at the department.

"In America," Cooper concluded, "we call this a cover-up."

Karolinska is the name of both a major hospital and an affiliated medical institute that is one of the most respected in the world. The latter's Nobel Assembly awards the Nobel Prize in Physiology or Medicine. Although the institute and adjacent hospital are two different legal entities, they are closely connected and all those who were involved in the alleged anti-Semitic behavior and subsequent investigation still work at both the hospital and institute.

Karolinska acting CEO Tibell told Haaretz that the hospital "continues to engage in ongoing efforts surrounding the report of anti-Semitism at one of our departments." She said an external investigation is ongoing and will be completed in January, which is when the hospital "will take all necessary actions based on the findings of an independent investigation and in accordance with Swedish legislation, including labor laws and regulations."

She continued: "In early 2019, the hospital is planning a number of lectures for employees on the theme of Everyone’s Equal Value, as well as a seminar based on the discussion of discrimination and victimization in health care."

Tibell also addressed the hospital's inclusion on the Wiesenthal Center list. "Clearly we see this as a very serious matter," she said. "Karolinska University Hospital has a zero-tolerance policy for all forms of discrimination, victimization and other offensive behavior – it goes without saying that this also includes all forms of anti-Semitism."

Svenonius responded to Cooper's letter, telling him: "I personally, and the whole political leadership in the County of Stockholm, have zero tolerance" to anti-Semitism. She sought Cooper's advice on the matter, welcomed a meeting with him, and suggested holding a conference promoting "work against discrimination and anti-Semitism" in the workplace.

Svenonius told Haaretz that "since Ms. Tibell was given the responsibility as acting CEO, the matter has been given top priority. I intend to immerse myself in the conclusions of the investigation and return with additional measures to the hospital unless adequate actions are taken by it.

"I take the list, as well as Rabbi Cooper's letter, extremely seriously," she continued. "I also find the growing anti-Semitism we have seen in Sweden recently totally unacceptable. Persons of Jewish descent should both feel welcome and secure in the Stockholm region and in Sweden. We need strong actions nationally and regionally to stop it," she said.

Cooper told Haaretz that while "lectures about cancer are important, action against the existing cancer of anti-Semitism is what's demanded first."

He added that the Swedish hospital "must ensure that those who have exhibited their bias never have any supervisory control over the Jewish doctors. That is a baseline for all other actions."