The Use and Abuse of History While Designing Foreign Policy, Part Two

How a European Parliament Resolution Distorted the History of WW2.
 
“Who controls the past controls the future,” wrote George Orwell in “1984,” quoting a party slogan in that book. “Who controls the present controls the past,” he added.
The resolution adopted by the European Parliament on September 19 has an Orwellian ring to it. It is called “The importance of European memory for the future of Europe.” Not everything in this resolution is bad. It deals with the importance of remembering the crimes committed in World War II, and not only for the sake of honoring the memory of the victims and punishing the executioners.
Remembering, according to this resolution, bolsters democracy, the rule of law and the defense of human rights, which enable the European Union to prevent a repetition of past crimes.
This is definitely a worthy objective, but the lofty words conceal a dangerous view, expressed in the historical tale they tell. “The Second World War, the most destructive war in European history,” it says, “began as an immediate result of the Nazi-Soviet non-aggression pact, signed on August 23, 1939.”
This declaration is not problematic because of its falsity but because it’s not the whole truth. It’s true that the Ribbentrop-Molotov pact let Hitler move forward without worrying about a second front, but the Germans had planned the war much earlier, before this pact was signed.
Other contributing factors are not mentioned at all in the resolution, including the problem of the Treaty of Versailles, the Munich pact and the support of the Fuhrer’s allies such as Italy, Spain, Japan and the tycoons who benefited from his rule.
According to the European legislators, the war was not the result of German aggression, but of Nazi-Communist aggression. The emphasis this resolution places on Stalin, while ignoring figures such as Franco and Mussolini, raises the suspicion that the European Union’s alternative history takes the present status of Russia, Italy and Spain into consideration more than it does the historical truth.
The interpretation given to the manner in which the war ended is even sketchier. With all the justified criticism of Stalin’s crimes, one must remember that it was Russian troops who defeated the Nazis in Europe (obviously with the help of the other allies). Auschwitz was not liberated by humanist pacifists, but by armed soldiers fighting under the red flag.
The resolution adopted by the European Union repeatedly cites different variations of the words “Nazis, Communists and other totalitarian regimes.”
Placing communism on an equal footing with Nazism is a historical distortion which ignores the bravery of those who fought the Nazis. Even if one ignores the courage of the Red Army because of its role in maintaining the Soviet dictatorship, the ranks of fighters against the Nazis included loyal communists and socialists such as the Yugoslav partisans, the Polish communist Armia Ludowa partisans and many members of the French Resistance and Jewish fighters in the ghettos. Were these also responsible for the war and its crimes?
These crimes are the biggest problem with this resolution. “The Nazi and Communist regimes committed mass murders, genocide and deportations, leading to a loss of life and liberty on a scale that was unprecedented in human history,” says clause 3 of the resolution.
This statement is not wrong, but the conflation of atrocities creates a distorted picture. The European legislators do acknowledge the Holocaust suffered by European Jewry and condemn its denial, but overall, their resolution gives the impression that the crimes of the Nazis and “the crimes of Communist and other regimes” are equally heinous. Evil has its gradations, and blurring these makes it harder to combat it.
When corrupt people try to evade justice, they argue that everybody is corrupt. Similarly, painting Nazis and communists with the same brush denies the significance of the Holocaust in human history.
The Baltic states are particularly interesting in this context. They’ve been supporting such resolutions for years, to downplay their complicity in Nazi crimes by creating a false picture in which their fate under the Russian occupation was the same as the fate of the Jews.
This is why the resolution promotes practical steps such as establishing days of commemoration, the removal of offensive monuments and the determination of material included in the curriculum of European Union schools.
This is historical revisionism, which highlights the words of Prof. Yehuda Bauer, a leading Holocaust historian, published in these pages and elsewhere. Bauer said that the Holocaust was unique not because it couldn’t happen again, but because it was an attempt to totally annihilate an entire people, which was persecuted across the globe in the name of a racist and murderous ideology, with no underlying pragmatic reasons for doing so.
This distinction does not make it easier for the victims of Stalinism, but it’s required for combating genocide now and in the future, a struggle which requires an understanding of the mechanisms that enabled the murderousness and of the mechanisms that helped fight it.
These will never be understood if all aspects of human evil are lumped together, with no ability to distinguish between the different components.
Many supporters of this resolution in the European Union are not anti-Semitic or revisionists.
They are motivated by considerations that are connected to the confrontation with Russia, to promoting European integration and to contending with racist and isolationist trends across the continent. But even when intentions are good, the practicalities can be sloppy.
European leaders would do well to base their policy on a moral conception and on well-established facts, rather than on distorting history. Instead of Orwellian attempts to change the past, let them focus on amending the present and shaping the future.

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? ב'

"מי שבידו השליטה על העבר, נאמר בסיסמה המפלגתית, בידו השליטה על העתיד", כך כתב ג'ורג' אורוול ברומן "1984" והוסיף: "מי שבידו השליטה על ההווה, בידו השליטה על העבר". (תרגום: ג.אריוך). לשְמה של ההחלטה שאימץ הפרלמנט האירופי ב-19 בספטמבר השנה יש ארומה אורווליינית: "חשיבות הזיכרון האירופי למען עתידה של אירופה". ולמרות זאת, לא כל מה שכתוב בה הוא רע. ההחלטה עוסקת בחשיבות זיכרון פשעי מלה"ע השנייה, גם אלו שטרם נחקרו לעומק, לא רק לשם כיבוד זכרם של הקורבנות והענשת התליינים. הזיכרון, ע"פ ההחלטה, מחזק את הדמוקרטיה, שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם שמאפשרים לאיחוד האירופי למנוע את הישנות פשעי העבר. מטרה ראויה בהחלט.

פורסם ב"הארץ":https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8087161

אך המילים היפות מסתירות השקפה מסוכנת המתבטאת בסיפור ההיסטורי שהן מספרות. "מלה"ע השנייה, המלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה", כך ע"פ ההחלטה, "החלה כתוצאה מיידית של הסכם אי-ההתקפה הנאצי-סובייטי מה-23 באוגוסט 1939". הצהרה זו אינה בעייתית בגלל שהיא שקר, אלא בגלל שהיא לא כל האמת. נכון, הסכם ריבנטופ-מולוטוב אִפשר להיטלר להימנע מחזית שנייה. אבל הגרמנים תכננו את המלחמה הרבה לפני שהוא נחתם, וגורמים נוספים שהובילו למלחמה אינם מוזכרים כלל בהחלטה, ביניהם, הבעייתיות של הסכמי וורסאי, הסכם מינכן ותמיכת בעלי בריתו הנאמנים של הפיהרר: ממנהיגי איטליה, ספרד ויפן ועד בעלי-הון שהרוויחו משלטונו. ע"פ המחוקקים האירופים, מלה"ע השנייה לא היתה תוצאה של תוקפנות גרמנית אלא של תוקפנות נאצית-קומוניסטית. הדגש שניתן בהחלטה על סטלין וההתעלמות מדמויות כמו פרנקו ומוסוליני, מעלה את החשד שההיסטוריה החליפית של האיחוד מתחשבת במעמדן של רוסיה, איטליה וספרד בהווה יותר מאשר באמת ההיסטורית.

זו הפרשנות לתחילת המלחמה אך הפרשנות לסיומה היא בעייתית אף יותר. עם כל הביקורת המוצדקת על פשעי סטלין, יש לזכור שהיו אלה חיילים רוסים שניצחו את הנאצים באירופה (בסיוע בעלות-הברית האחרות כמובן). את אושוויץ לא שחררו פציפיסטים הומניסטים ולא פעילי זכויות-אדם ליברלים, אלא חיילים חמושים תחת דגל אדום עם חרמש ופטיש. החלטת הפרלמנט האירופי חוזרת פעם אחר פעם על ווריאציות שונות לביטוי "נאצים, קומוניסטים ומשטרים טוטליטריים אחרים", אך העמדת הקומוניזם, כאידאולוגיה ואפילו כמשטר, בשורה אחת עם הנאציזם היא עיוות היסטורי שמתעלם מגבורתם של הלוחמים בנאציזם. גם אם מתעלמים מגבורת הצבא האדום בגלל תפקידו בדיקטטורה הסובייטית, שורות הלוחמים בנאצים היו מלאות בקומוניסטים וסוציאליסטים נאמנים כמו הפרטיזנים היוגוסלבים, לוחמי הארמיה לודובה בפולין ורבים מאנשי הרזיסטנס הצרפתים ולוחמי הגטאות היהודיים. האם גם הם אחראים למלחמה ולפשעיה?

והפשעים עצמם הם הבעיה הגדולה ביותר בהחלטה האירופית. "המשטרים הנאציים והקומוניסטיים בצעו רצח המוני, ג'נוסייד ומעשי גירוש וגרמו לאיבוד חיים וחירות בקנה מידה שטרם נראה בהיסטוריה האנושית", כך סעיף שלוש. גם משפט זה איננו שגוי, אך ערבוב מעשי הזוועה יוצר תמונה מעוותת. המחוקקים האירופיים אמנם מתייחסים לשואת יהודי אירופה ומגנים את הכחשתה, אך ההחלטה בכללותה יוצרת רושם שפשעי הנאצים ופשעי "דיקטטורות קומוניסטיות ואחרות" הם בעלי חומרה שווה. אך לא היא. גם ברוע יש מדרג, וטשטושו מקשה על המאבק בו.

כשמושחתים מנסים לברוח מאימת הדין הם טוענים שכולם מושחתים ושכל השחיתויות דומות. כך הם פוטרים עצמם מאחריות. באופן דומה, כשמטילים על הנאצים והקומוניסטים גזירה שווה מכחישים למעשה את משמעותה של השואה בהיסטוריה האנושית. המדינות הבלטיות מעניינות במיוחד בהקשר זה. הן תומכות כבר שנים בהחלטות שכאלו בכדי לגמד את שותפותן בפשעי הנאצים ע"י יצירת מצג שווא שגורלן תחת הכיבוש הרוסי היה דומה לגורל היהודי. זו הסיבה שההחלטה מקדמת צעדים פרקטיים כמו קביעת ימי זיכרון, הסרת אנדרטאות והשפעה על תכני לימוד בבתי-הספר.

זהו רביזיוניזם היסטורי שמדגיש את חשיבות דבריו של פרופ' יהודה באואר, בין השאר, בעמודים אלו: השואה איננה ייחודית במובן שהיא איננה יכולה להתקיים שוב, אך היא חסרת תקדים בכך שהיתה ניסיון השמדה פיזי וטוטאלי של עם שלם שנרדף עד קצה העולם בשם אידאולוגיה גזענית ורצחנית ללא סיבות פרגמטיות. הבחנה זו לא מקלה אמנם על קורבנות הסטליניזם, אך היא נדרשת בעבור המאבק ברצח-עם בהווה ובעתיד הדורש הבנה של המנגנונים המאפשרים את הרצחנות ושל אלו היכולים להגן מפניה. אלו לא יובנו לעולם אם כל הרוע האנושי יעורבב בסלט אחד גדול שלא ניתן להבחין בין מרכיביו.

אך רבים מתומכי ההחלטה באיחוד האירופי אינם אנטישמים או רביזיוניסטים. הם תומכים בה מתוך שיקולים הקשורים לעימות עם רוסיה, לקידום האינטגרציה האירופית ולמאבק במגמות גזעניות ובדלניות המרימות ראש ברחבי היבשת. אך גם כשהכוונות טובות, הביצוע מרושל. טוב יעשו מנהיגי אירופה אם יבססו את מדיניותם על תפיסה מוסרית ועובדות מוצקות ולא על עיוות ההיסטוריה. במקום ניסיונות אורווליאנים לשנות את העבר, עדיף שיתרכזו בתיקון ההווה ובעיצוב העתיד.

A Million People Are Jailed at China's Gulags. I Managed to Escape. Here's What Really Goes on Inside

סאוטביי. "ידעתי שאמות שם,ולא יכולתי להשלים עם זה"
Sayragul Sauytbay, Photo: Ellinor Collin

Rape, torture and human experiments. Sayragul Sauytbay offers firsthand testimony from a Xinjiang 'reeducation' camp

David Stavrou, STOCKHOLM – Twenty prisoners live in one small room. They are handcuffed, their heads shaved, every move is monitored by ceiling cameras. A bucket in the corner of the room is their toilet. The daily routine begins at 6 A.M. They are learning Chinese, memorizing propaganda songs and confessing to invented sins. They range in age from teenagers to elderly. Their meals are meager: cloudy soup and a slice of bread.

Torture – metal nails, fingernails pulled out, electric shocks – takes place in the “black room.” Punishment is a constant. The prisoners are forced to take pills and get injections. It’s for disease prevention, the staff tell them, but in reality they are the human subjects of medical experiments. Many of the inmates suffer from cognitive decline. Some of the men become sterile. Women are routinely raped.

Such is life in China’s reeducation camps, as reported in rare testimony provided by Sayragul Sauytbay (pronounced: Say-ra-gul Saut-bay, as in “bye”), a teacher who escaped from China and was granted asylum in Sweden. Few prisoners have succeeded in getting out of the camps and telling their story. Sauytbay’s testimony is even more extraordinary, because during her incarceration she was compelled to be a teacher in the camp. China wants to market its camps to the world as places of educational programs and vocational retraining, but Sauytbay is one of the few people who can offer credible, firsthand testimony about what really goes on in the camps.

I met with Sauytbay three times, once in a meeting arranged by a Swedish Uyghur association and twice, after she agreed to tell her story to Haaretz, in personal interviews that took place in Stockholm and lasted several hours, all together. Sauytbay spoke only Kazakh, and so we communicated via a translator, but it was apparent that she spoke in a credible way. During most of the time we spoke, she was composed, but at the height of her recounting of the horror, tears welled up in her eyes. Much of what she said corroborated previous testimony by prisoners who had fled to the West. Sweden granted her asylum, because in the wake of her testimony, extradition to China would have placed her in mortal danger.

She is 43, a Muslim of Kazakh descent, who grew up in Mongolküre county, near the China-Kazakh border. Like hundreds of thousands of others, most of them Uyghurs, a minority ethnic Turkic group, she too fell victim to China’s suppression of every sign of an isolationist thrust in the northwest province of Xinjiang. A large number of camps have been established in that region over the past two years, as part of the regime’s struggle against what it terms the “Three Evils”: terrorism, separatism and extremism. According to Western estimates, between one and two million of the province’s residents have been incarcerated in camps during Beijing’s campaign of oppression.

As a young woman, Sauytbay completed medical studies and worked in a hospital. Subsequently she turned to education and was employed in the service of the state, in charge of five preschools. Even though she was in a settled situation, she and her husband had planned for years to leave China with their two children and move to neighboring Kazakhstan. But the plan encountered delays, and in 2014 the authorities began collecting the passports of civil servants, Sauytbay’s among them. Two years later, just before passports from the entire population were confiscated, her husband was able to leave the country with the children. Sauytbay hoped to join them in Kazakhstan as soon as she received an exit visa, but it never arrived.

“At the end of 2016, the police began arresting people at night, secretly,” Sauytbay related. “It was a socially and politically uncertain period. Cameras appeared in every public space; the security forces stepped up their presence. At one stage, DNA samples were taken from all members of minorities in the region and our telephone SIM cards were taken from us. One day, we were invited to a meeting of senior civil servants. There were perhaps 180 people there, employees in hospitals and schools. Police officers, reading from a document, announced that reeducation centers for the population were going to open soon, in order to stabilize the situation in the region.”

By stabilization, the Chinese were referring to what they perceived as a prolonged separatist struggle waged by the Uyghur minority. Terrorist attacks were perpetrated in the province as far back as the 1990s and the early 2000s. Following a series of suicide attacks between 2014 and 2016, Beijing launched a tough, no-holds-barred policy.

“In January 2017, they started to take people who had relatives abroad,” Sauytbay says. “They came to my house at night, put a black sack on my head and brought me to a place that looked like a jail. I was interrogated by police officers, who wanted to know where my husband and children were, and why they had gone to Kazakhstan. At the end of the interrogation I was ordered to tell my husband to come home, and I was forbidden to talk about the interrogation.”

Sauytbay had heard that in similar cases, people who returned to China had been arrested immediately and sent to a camp. With that in mind, she broke off contacts with her husband and children after her release. Time passed and the family did not return, but the authorities did not let up. She was repeatedly taken in for nocturnal interrogations and falsely accused of various offenses.

“I had to be strong,” she says. “Every day when I woke up, I thanked God that I was still alive.”

The turning point came in late 2017: “In November 2017, I was ordered to report to an address in the city’s suburbs, to leave a message at a phone number I had been given and to wait for the police.” After Sauytbay arrived at the designated place and left the message, four armed men in uniform arrived, again covered her head and bundled her into a vehicle. After an hour’s journey, she arrived in an unfamiliar place that she soon learned was a “reeducation” camp, which would become her prison in the months that followed. She was told she had been brought there in order to teach Chinese and was immediately made to sign a document that set forth her duties and the camp’s rules.

“I was very much afraid to sign,” Sauytbay recalls. “It said there that if I did not fulfill my task, or if I did not obey the rules, I would get the death penalty. The document stated that it was forbidden to speak with the prisoners, forbidden to laugh, forbidden to cry and forbidden to answer questions from anyone. I signed because I had no choice, and then I received a uniform and was taken to a tiny bedroom with a concrete bed and a thin plastic mattress. There were five cameras on the ceiling – one in each corner and another one in the middle.”

The other inmates, those who weren’t burdened with teaching duties, endured more stringent conditions. “There were almost 20 people in a room of 16 square meters [172 sq. ft.],” she says. “There were cameras in their rooms, too, and also in the corridor. Each room had a plastic bucket for a toilet. Every prisoner was given two minutes a day to use the toilet, and the bucket was emptied only once a day. If it filled up, you had to wait until the next day. The prisoners wore uniforms and their heads were shaved. Their hands and feet were shackled all day, except when they had to write. Even in sleep they were shackled, and they were required to sleep on their right side – anyone who turned over was punished.”

Sauytbay had to teach the prisoners – who were Uyghur or Kazakh speakers – Chinese and Communist Party propaganda songs. She was with them throughout the day. The daily routine began at 6 A.M. Chinese instruction took place after a paltry breakfast, followed by repetition and rote learning. There were specified hours for learning propaganda songs and reciting slogans from posters: “I love China,” “Thank you to the Communist Party,” “I am Chinese” and “I love Xi Jinping” – China’s president.

The afternoon and evening hours were devoted to confessions of crimes and moral offenses. “Between 4 and 6 P.M. the pupils had to think about their sins. Almost everything could be considered a sin, from observing religious practices and not knowing the Chinese language or culture, to immoral behavior. Inmates who did not think of sins that were severe enough or didn’t make up something were punished.”

After supper, they would continue dealing with their sins. “When the pupils finished eating they were required to stand facing the wall with their hands raised and think about their crimes again. At 10 o’clock, they had two hours for writing down their sins and handing in the pages to those in charge. The daily routine actually went on until midnight, and sometimes the prisoners were assigned guard duty at night. The others could sleep from midnight until six.”

Sauytbay estimates that there were about 2,500 inmates in the camp. The oldest person she met was a woman of 84; the youngest, a boy of 13. “There were schoolchildren and workers, businessmen and writers, nurses and doctors, artists and simple peasants who had never been to the city.”

שער מוסף הארץ

Do you know which camp you were in?

Sauytbay: “I have no idea where the camp was located. During my time there, I was not allowed to leave the grounds even once. I think it was a new building, because it had a great deal of exposed concrete. The rooms were cold. Having connections with others was forbidden. Men and women were separated in the living spaces, but during the day they studied together. In any case, there were police who supervised everything everywhere.”

What did you eat?

“There were three meals a day. All the meals included watery rice soup or vegetable soup and a small slice of Chinese bread. Meat was served on Fridays, but it was pork. The inmates were compelled to eat it, even if they were religiously observant and did not eat pork. Refusal brought punishment. The food was bad, there weren’t enough hours for sleep and the hygiene was atrocious. The result of it all was that the inmates turned into bodies without a soul.”

Sins and abortions

The camp’s commanders set aside a room for torture, Sauytbay relates, which the inmates dubbed the “black room” because it was forbidden to talk about it explicitly. “There were all kinds of tortures there. Some prisoners were hung on the wall and beaten with electrified truncheons. There were prisoners who were made to sit on a chair of nails. I saw people return from that room covered in blood. Some came back without fingernails.”

Why were people tortured?

“They would punish inmates for everything. Anyone who didn’t follow the rules was punished. Those who didn’t learn Chinese properly or who didn’t sing the songs were also punished.”

And everyday things like these were punished with torture?

“I will give you an example. There was an old woman in the camp who had been a shepherd before she was arrested. She was taken to the camp because she was accused of speaking with someone from abroad by phone. This was a woman who not only did not have a phone, she didn’t even know how to use one. On the page of sins the inmates were forced to fill out, she wrote that the call she had been accused of making never took place. In response she was immediately punished. I saw her when she returned. She was covered with blood, she had no fingernails and her skin was flayed.”

On one occasion, Sauytbay herself was punished. “One night, about 70 new prisoners were brought to the camp,” she recalls. “One of them was an elderly Kazakh woman who hadn’t even had time to take her shoes. She spotted me as being Kazakh and asked for my help. She begged me to get her out of there and she embraced me. I did not reciprocate her embrace, but I was punished anyway. I was beaten and deprived of food for two days.”

Sauytbay says she witnessed medical procedures being carried out on inmates with no justification. She thinks it was done as part of human experiments that were carried out in the camp systematically. “The inmates would be given pills or injections. They were told it was to prevent diseases, but the nurses told me secretly that the pills were dangerous and that I should not take them.”

What happened to those who did take them?

“The pills had different kinds of effects. Some prisoners were cognitively weakened. Women stopped getting their period and men became sterile.” (That, at least, was a widely circulated rumor.)

On the other hand, when inmates were really sick, they didn’t get the medical care they needed. Sauytbay remembers one young woman, a diabetic, who had been a nurse before her arrest. “Her diabetes became more and more acute. She no longer was strong enough to stand. She wasn’t even able to eat. That woman did not get any help or treatment. There was another woman who had undergone brain surgery before her arrest. Even though she had a prescription for pills, she was not permitted to take them.”

The fate of the women in the camp was particularly harsh, Sauytbay notes: “On an everyday basis the policemen took the pretty girls with them, and they didn’t come back to the rooms all night. The police had unlimited power. They could take whoever they wanted. There were also cases of gang rape. In one of the classes I taught, one of those victims entered half an hour after the start of the lesson. The police ordered her to sit down, but she just couldn’t do it, so they took her to the black room for punishment.”

Tears stream down Sauytbay’s face when she tells the grimmest story from her time in the camp. “One day, the police told us they were going to check to see whether our reeducation was succeeding, whether we were developing properly. They took 200 inmates outside, men and women, and told one of the women to confess her sins. She stood before us and declared that she had been a bad person, but now that she had learned Chinese she had become a better person. When she was done speaking, the policemen ordered her to disrobe and simply raped her one after the other, in front of everyone. While they were raping her they checked to see how we were reacting. People who turned their head or closed their eyes, and those who looked angry or shocked, were taken away and we never saw them again. It was awful. I will never forget the feeling of helplessness, of not being able to help her. After that happened, it was hard for me to sleep at night.”

Testimony from others incarcerated in Chinese camps are similar to Sauytbay’s account: the abduction with a black sack over the head, life in shackles, and medications that cause cognitive decline and sterility. Sauytbay’s accounts of sexual assaults has recently been significantly reinforced by accounts from other former inmates of camps in Xinjiang published by The Washington Post and The Independent, in London. A number of women stated that they were raped, others described coerced abortions and the forced insertion of contraceptive devices.

Ruqiye Perhat, a 30-year-old Uyghur woman who was held in camps for four years and now lives in Turkey, related that she was raped a number of times by guards and became pregnant twice, with both pregnancies forcibly aborted. “Any woman or man under age 35 was raped and sexually abused,” she told the Post.

Gulzira Auelkhan, a woman of 40 who was incarcerated in camps for a year and a half, told the Post that guards would enter “and put bags on the heads of the ones they wanted.” A Kazakh guard managed to smuggle out a letter in which he related where the rapes at his Xinjiang camp took place: “There are two tables in the kitchen, one for snacks and liquor, and the other for ‘doing things,’” he wrote.

Journalist Ben Mauk, who has written on China for The New York Times Magazine and others, investigated the camps in Xinjiang and published a piece in The Believer magazine containing the accounts of former prisoners. One is Zharkynbek Otan, 32, who was held in a camp for eight months. “At the camp, they took our clothing away,” Otan said. “They gave us a camp uniform and administered a shot they said was to protect us against the flu and AIDS. I don’t know if it’s true, but it hurt for a few days.”

Otan added that since then he has been impotent and prone to memory lapses. He described the camp he was in as a huge building surrounded by a fence, where activity was monitored by cameras that hung in every corner: “You could be punished for anything: for eating too slowly, for taking too long on the toilet. They would beat us. They would shout at us. So we always kept our heads down.”

Thirty-nine-year-old Orynbek Koksebek, who was incarcerated in a camp for four months, told Mauk, “They took me into the yard outside the building. It was December and cold. There was a hole in the yard. It was taller than a man. If you don’t understand, they said, we’ll make you understand. Then they put me in the hole. They brought a bucket of cold water and poured it on me. They had cuffed my hands… I lost consciousness.” Koksebek also told about roll calls held twice a day in which the prisoners, their heads shaven, were counted “the way you count your animals in your pasture.”

A 31-year-old woman, Shakhidyam Memanova, described the Chinese regime of fear and terror in Xinjiang thus: “They were stopping cars at every corner, checking our phones, coming into our homes to count the number of people inside… People getting detained for having photos of Turkish movie stars on their phones, new mothers separated from their babies and forced to work in factories like slaves.” Later in her testimony she added that children were being interrogated at school about whether their parents prayed, and that there were prohibitions on head coverings and possessing a Koran.

Curtain of secrecy

The Xinjiang region in northwestern China is a very large. Spanning an area larger than France, Spain and Germany combined, it is home to more than 20 million people. About 40 percent of the population is Han Chinese, China’s ethnic majority, but the majority in Xinjiang are ethnic minorities, mostly Turkic Muslim groups. The largest of these is the Uyghurs, who constitute about half the region’s population; other ethnic groups include Kazakhs, Kyrgyz and others.

Xinjiang became part of the People’s Republic of China in 1949 and received an autonomous status. In recent decades, the region has experienced dramatic social, political and economic changes. Formerly a traditional agricultural area, Xinjiang is now undergoing rapid industrialization and economic growth powered by the production of minerals, oil and natural gas, and by the fact that it is a major hub of the Belt and Road Initiative, which is an important part of China’s global economic expansion.

“Since the 1950s, the Chinese government has invested heavily in Xinjiang,” says Magnus Fiskesjö, an anthropologist from Cornell University who specializes in ethnic minorities in China.

“A large part of this investment is managed by a governmental military enterprise called Bingtuan [short for the Xinjiang Production and Construction Corps], whose activity, together with various economic and political measures taken by the central government, created resentment among the local population. They were discriminated against and were becoming a minority in their own land, because the authorities moved masses of Han Chinese to Xinjiang,” he explains. “The tension between minority peoples and Han Chinese there is not only a result of religious feelings or a specific economic enterprise. It stems from a wide range of Chinese policies that the native population does not benefit from. Tensions reached a boiling point on several occasions, and in some cases deteriorated into organized violence and terror attacks.”

The vast majority of the minorities in Xinjiang are opposed to violence, but radical Uyghurs have at times been able to dictate the tone. Fiskesjö elaborates: “The Chinese government used these conflicts and terror attacks to paint the entire population of Xinjiang as terrorists and to start a campaign of erasing the population’s cultural identity. The Chinese are erasing minority cultures from both the public and the private arena. They are criminalizing ethnic identities, erasing any trace of Islam and minority languages, arresting singers, poets, writers and public figures. They are holding about 10 percent of the minority ethnic groups in modern-day gulags.”

According to Fiskesjö, the Chinese initially denied these claims, but when pictures and documents were leaked to the West, and satellite images showed camps being built all over the region – Beijing revised its story. Officials now admit that there is a legal campaign under way that is aimed at combating radicalism and poverty by means of vocational reeducation centers.

סאוטביי ובעלה עבדולוולי סיילים. "לא אוכל לשכוח את עיני האסירים, מביטים בי ומצפים שאעשה משהו בשבילם"
Sayragul Sauytbay with her husband in Stockholm

“The Chinese claim that these are vocational retraining camps and that the inmates are not there by coercion is a complete lie,” says Nimrod Baranovitch, from the University of Haifa’s Asian studies department. “I know directly and indirectly of hundreds of people who were incarcerated in the camps and have no need of vocational retraining. Intellectuals, professors, physicians and writers have disappeared. One of them is Ablet Abdurishit Berqi, a postdoctoral student who was here with us in Haifa. I hope he is still alive.”

Baranovitch finds it striking that the Muslim countries are ignoring the Chinese suppression. “For quite a few countries, we’re not only talking about coreligionists but also about ethnic affinity, as the Uyghurs are of Turkish descent. The thing is that many Muslim states are involved in the Silk Road [Belt and Road Initiative] project. In my opinion, one of the reasons for the promotion of that project, whose economic rationale is not always clear, is to facilitate the elimination of the Uyghur problem. By means of investments and the promise of huge future investments, China has bought the silence of many Muslim countries.”

Indeed, last July, an urgent letter about Xinjiang to the United Nations Human Rights Council from the ambassadors of 22 countries was answered by a letter of support for China from the representatives of 37 other states, including Saudi Arabia, Syria, Kuwait and Bahrain.

One factor that makes it easier for the world to remain silent about the events in Xinjiang is that China has effectively closed off this immense region behind a curtain of secrecy, by means of surveillance and espionage, internet and social-network censorship, travel restrictions and bans on residents’ contact with relatives and others abroad, along with policing, oversight and control on a vast scale. According to Fiskesjö, these efforts are concealing an actual genocide – according to the UN definition of the term from 1948 – even if the measures don’t include widespread acts of murder.

“Children are being taken from their parents, who are confined in concentration camps, and being put in Chinese orphanages,” he says. “Women in the camps are receiving inoculations that make them infertile, the Chinese are entering into private homes and eradicating local culture, and there is widespread collective punishment.”

A charge of treason

Sayragul Sauytbay’s story took a surprising turn in March 2018 when, with no prior announcement, she was informed that she was being released. Again her head was covered with a black sack, again she was bundled into a vehicle, but this time she was taken home. At first the orders were clear: She was to resume her former position as director of five preschools in her home region of Aksu, and she was instructed not to say a word about what she had been through. On her third day back on the job, however, she was fired and again brought in for interrogation. She was accused of treason and of maintaining ties with people abroad. The punishment for people like her, she was told, is reeducation, only this time she would be a regular inmate in a camp and remain there for a period of one to three years.

“I was told that before being sent to the camp, I should return home so as to show my successor the ropes,” she says. “At this stage I hadn’t seen my children for two-and-a-half years, and I missed them very much. Having already been in a camp, I knew what it meant. I knew I would die there, and I could not accept that. I am innocent. I did nothing bad. I worked for the state for 20 years. Why should I be punished? Why should I die there?”

Sauytbay decided that she was not going back to a camp. “I said to myself that if I was already fated to die, at least I was going to try to escape. It was worth my while to take the risk because of the chance that I would be able to see my children. There were police stationed outside my apartment, and I didn’t have a passport, but even so, I tried. I got out through a window and fled to the neighbors’ house. From there I took a taxi to the border with Kazakhstan and I managed to sneak across. In Kazakhstan I found my family. My dream came true. I could not have received a greater gift.”

But the saga did not end there: Immediately after her emotional reunion with her family, she was arrested by Kazakhstan’s secret service and incarcerated for nine months for having crossed the border illegally. Three times she submitted a request for asylum, and three times she was turned down; she faced the danger of being extradited to China. But after relatives contacted several media outlets, international elements intervened, and in the end she was granted asylum in Sweden.

“I will never forget the camp,” Sauytbay says. “I cannot forget the eyes of the prisoners, expecting me to do something for them. They are innocent. I have to tell their story, to tell about the darkness they are in, about their suffering. The world must find a solution so that my people can live in peace. The democratic governments must do all they can to make China stop doing what it is doing in Xinjiang.”

Asked to respond to Sayragul Sauytbay’s description of her experience, the Chinese Embassy in Sweden wrote to Haaretz that her account is “total lies and malicious smear attacks against China.” Sauytbay, it claimed, “never worked in any vocational education and training center in Xinjiang, and has never been detained before leaving China” – which she did illegally, it added. Furthermore, “Sayragul Sauytbay is suspected of credit fraud in China with unpaid debts [of] about 400,000 RMB” (approximately $46,000).

In Xinjiang in recent years, wrote the embassy, “China has been under serious threats of ethnic separatism, religious extremism and violent terrorism. The vocational education and training centers have been established in accordance with the law to eradicate extremism, which is not ‘prison camp.’” As a result of the centers, according to the Chinese, “there has been no terrorist incident in Xinjiang for more than three years. The vocational education and training work in Xinjiang has won the support of all ethnic groups in Xinjiang and positive comments from many countries across the world.”

David Stavrou

Haaretz Contributor

עדות מהצד השני של החומה הסינית

במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין מוחזקים בגולאגים יותר ממיליון בני-אדם. סיירגול סאוטביי היתה שם והיא כעת מספרת את סיפורה. עינויים, אונס שיטתי וניסויים בבני אדם. כיצד מתבצע החינוך מחדש במחנות בסין?

פורסם במוסף "הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-MAGAZINE-1.7990219

עשרים אסירים חיים בחדר קטן. הם אזוקים, ראשם מגולח ומצלמות שתלויות על התקרה מפקחות עליהם. דלי בפינת החדר משמש כשירותים. בשש בבוקר מתחיל סדר היום. הם לומדים את השפה הסינית, משננים שירי תעמולה ומתוודים על חטאים שהם נדרשים להמציא. יש ביניהם נערים, ויש גם קשישים. הארוחות דלות ודלוחות. הן מסתכמות במרק עכור ופת לחם.

בחלל המכונה החדר השחור מתבצעים עינויים. מסמרים, ציפורניים, מכות חשמל. כולם נענשים כל הזמן. האסירים מחויבים ליטול כדורים ולקבל זריקות. הצוות מספר להם סיפורים על מניעת מחלות, אך למעשה מדובר בניסויים בבני אדם. רבים סובלים מנסיגה קוגניטיבית. חלק מהגברים הופכים עקרים. נשים נאנסות כעניין שבשגרה.

כך נראים החיים במחנות הסיניים לחינוך מחדש, כפי שהם משתקפים מעדותה הנדירה של סיירגול סאוטביי (Sayragul Sauytbay), מורה שהצליחה להימלט מסין וקיבלה מקלט בשוודיה. מעטים הם האסירים שהצליחו להיחלץ מהמחנות ולספר את סיפורם. העדות של סאוטביי יוצאת דופן עוד יותר, מאחר שבנוסף על היות אסירה היא נאלצה לשמש כמורה במחנה. בעוד שסין מבקשת לשווק לעולם סיפור על תוכנית חינוכית והכשרות מקצועיות, סאוטביי נמנית על רשימה מצומצמת של אנשים שיכולים לספק עדות מהימנה על מה שבאמת קורה שם.

פגשתי אותה שלוש פעמים, ובאמצעות מתורגמן היא שטחה את סיפורה בפני מוסף הארץ. העדות היתה קוהרנטית. בשיאה של הזוועה, דמעות הציפו את עיניה. חלק ניכר מהתיאורים שלה תאמו עדויות קודמות של אסירים שברחו למערב והרשויות השוודיות, החליטו להעניק לה מקלט היות ועדותה מעמידה אותה בסכנת חיים אם תוסגר לסין.

היא בת 43, קזחית במוצאה. כמו מאות אלפי בני מיעוטים אחרים, רובם אויגורים, גם היא נפלה קורבן למהלך הנרחב שמובילה סין לדיכוי כל סימן של רוח בדלנית במחוז שינג'יאנג שבצפון מערב המדינה. בשנתיים האחרונות הוקמו שם מחנות רבים, כחלק ממאבק במה שהמשטר בבייג'ין מכנה "שלוש הרעות החולות" – קיצוניות, בדלנות וטרור. לפי הערכות במערב, המאבק הזה הביא לכליאה במחנות של מיליון עד שני מיליון מאזרחי החבל.

סאוטביי. "ידעתי שאמות שם,ולא יכולתי להשלים עם זה"
סיירגול סאוטביי, צילום: אלינור קולין

שק על הראש

בצעירותה, סאוטביי השלימה לימודי רפואה ועבדה בבית חולים. בהמשך פנתה לחינוך, והפכה לאחראית על חמישה גני ילדים בשירות המדינה. על אף שמצאה את מקומה, במשך שנים היא ובעלה תכננו לעזוב את סין עם שני ילדיהם ולעבור לקזחסטן. אלא שהתוכנית התעכבה, וב-2014 החלו השלטונות לאסוף את הדרכונים של עובדי מדינה וגם דרכונה נלקח. כעבור שנתיים, רגע לפני שנאספו הדרכונים מכלל האוכלוסייה, מיהר בעלה לצאת מהמדינה עם הילדים. סאוטביי קיוותה להצטרף אליהם בקזחסטן ברגע שתקבל אישור יציאה, אך אישור כזה מעולם לא הגיע.

"בסוף 2016 המשטרה התחילה לאסור אנשים בלילות, בחשאי", מספרת סאוטביי, "זו היתה תקופה של אי שקט חברתי ופוליטי. מצלמות הופיעו בכל המרחב הציבורי, וכוחות הביטחון הגבירו את הנוכחות שלהם. באיזשהו שלב לקחו מכל בני המיעוטים באזור דגימות דנ"א, ואספו מאתנו את כרטיסי ה-SIM של הטלפונים. יום אחד הזמינו אותנו לאסיפה של עובדי מדינה בכירים. היו שם אולי 180 איש, אנשים שעבדו בבתי חולים ובבתי ספר. באסיפה הופיעו בפנינו קציני משטרה וקראו מתוך מסמך. הם אמרו שבקרוב ייפתחו מרכזים לחינוך מחדש של האוכלוסייה, על מנת לייצב את המצב באזור".

כשהסינים מדברים על ייצוב המצב באזור הם מתכוונים למאבק הבדלני הממושך שמנהל המיעוט האויגורי. עוד בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 אירעו כמה פיגועים בחבל. לאחר שורה של פיגועי התאבדות בין 2014 ל-2016, החליט המשטר בבייג'ין על מדיניות נוקשה וחסרת מעצורים.

"בינואר 2017 התחילו לקחת אנשים שיש להם קרובים בחו"ל", היא מספרת. "באו אליי הביתה בלילה, שמו לי שק שחור על הראש, ולקחו אותי למקום שנראה כמו כלא. שם נחקרתי על ידי שוטרים שרצו לדעת איפה בעלי והילדים, ומדוע הם נסעו לקזחסטן. בסוף החקירה הורו לי לדרוש מבעלי לחזור הביתה ואסרו עליי לספר על החקירה".

אלא שסאוטביי שמעה שאנשים שאכן חזרו במקרים דומים נעצרו מיד ונשלחו למחנות. לכן, כששוחררה לאחר החקירה, היא ניתקה מגע עם בעלה והילדים. כשהימים חלפו והמשפחה לא חזרה, השלטונות לא הרפו ממנה. שוב ושוב היא נלקחה לחקירות ליליות והואשמה בהאשמות שווא שונות. "הייתי חייבת להיות חזקה", היא אומרת, "בכל יום כשהתעוררתי בבוקר הודיתי לאלוהים שאני עדיין חיה".

חמש מצלמות על התקרה

כמעט שנה אחר כך, חל המפנה. "בנובמבר 2017 קיבלתי הוראה להתייצב בכתובת בפרברי העיר, להשאיר הודעה טלפונית במספר שניתן לי ולחכות למשטרה". לאחר שהגיעה ליעד והשאירה את ההודעה, הופיעו ארבעה לובשי מדים חמושים. הם שמו לה שק על הראש והכניסו אותה לרכב. כעבור כשעה של נסיעה היא הוכנסה לבניין שלא הכירה. היה זה אחד מהמחנות לחינוך מחדש, מקום שיהפוך לכלא שלה בחודשים הקרובים. נאמר לה שהיא הובאה לשם כדי לשמש מורה לסינית, ומיד החתימו אותה על מסמך שפירט את תפקידה ואת חוקי המחנה.

"פחדתי מאוד מהחתימה", מספרת סאוטביי. "היה כתוב שם שאם לא אעמוד בתפקידי, או שלא אקיים את החוקים, יוטל עליי עונש מוות. במסמך נכתב שאסור לדבר עם האסירים, אסור לצחוק, אסור לבכות ואסור לענות על שאלות של אחרים. חתמתי בלית ברירה, ואז קיבלתי מדים והועברתי לחדר שינה קטנטן עם מיטת בטון ומזרן פלסטיק דק. על התקרה היו חמש מצלמות, אחת בכל פינה ועוד אחת באמצע".

האסירים האחרים, אלה שלא נמנו על הצוות, חיו בתנאים קשים יותר. "בחדר שגודלו 16 מ"ר חיו קרוב ל-20 איש", היא משחזרת. "גם בחדרים שלהם היו מצלמות וכך גם במסדרון. בכל חדר היה דלי פלסטיק ששימש כשירותים. לכל אסיר הוקצבו שתי דקות ביום להשתמש בשירותים, והדלי רוקן רק פעם ביום. אחרי שהוא התמלא היה צריך לחכות ליום שלמחרת. האסירים לבשו מדים וראשיהם גולחו. הם היו אזוקים בידיים וברגליים כל היום, למעט בזמן שהם היו צריכים לכתוב. אפילו בשינה הם היו אזוקים, והיתה חובה לישון שעונים על צד ימין. מי שהתהפך נענש".

סאוטביי נדרשה ללמד את האסירים את השפה הסינית ואת שירי התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, והיתה צמודה אליהם בכל שעות היום. לדבריה, סדר היום החל בשש בבוקר. אחרי ארוחת בוקר צנועה החלו שיעורי סינית, ואחריהם הוקדש זמן לחזרה ושינון. בהמשך היום היו שעות שהאסירים היו צריכים ללמוד שירי תעמולה ולדקלם סיסמאות מפלקטים: "אני אוהב את סין", "תודה למפלגה הקומוניסטית", "אני סיני" ו"אני אוהב את שי ג'ינפינג", נשיא סין.

שעות אחר הצהריים והערב הוקדשו לווידוי על חטאים ופשעים. "בין ארבע לשש התלמידים היו צריכים לחשוב על החטאים שלהם. כמעט כל דבר יכול היה להיחשב כחטא, מקיום פרקטיקות דתיות, דרך אי ידיעת השפה או התרבות הסינית ועד התנהגות בלתי מוסרית. תלמידים שלא חשבו על חטאים חמורים מספיק ולא המציאו משהו נענשו".

העיסוק בחטאים נמשך גם אחרי ארוחת הערב. "כשהתלמידים סיימו לאכול הם נדרשו לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה, ולחשוב שוב על הפשעים שלהם. בעשר היו להם שעתיים שבהן הם היו חייבים לכתוב את החטאים ולמסור את הדפים לאחראים. למעשה סדר היום נמשך עד חצות, ולפעמים האסירים גם היו משובצים לשמירות ליליות. מי שלא שובץ לשמירה יכול היה לישון בין חצות לשש".

סאוטביי מעריכה שבמחנה שהו כ-2,500 אסירים. האדם המבוגר ביותר שפגשה היה אישה בת 84, והצעיר ביותר היה בן 13. "היו שם תלמידי בית ספר ופועלים, אנשי עסקים וסופרים, אחיות ורופאים, אומנים ואיכרים פשוטים שלא ביקרו בעיר מעולם".

את בכלל יודעת באיזה מחנה היית?

"אין לי מושג איפה המחנה היה ממוקם. בזמן השהות שלי שם לא הורשיתי לצאת ממנו אפילו פעם אחת. אני חושבת שהוא היה בבניין חדש כי היה הרבה בטון חשוף. החדרים היו קרים. אסור היה לקיים קשרים אחד עם השני. בחדרי המגורים היתה הפרדה בין גברים לנשים, אבל במהלך היום למדו יחד. כך או כך, בכל מקום היו שוטרים שפיקחו על הכל".

מה אכלתם?

"היו שלוש ארוחות ביום. כל הארוחות כללו מרק אורז או מרק ירקות דלוח וחתיכה קטנה של לחם סיני. בימי שישי הוגש בשר, אך זה היה בשר חזיר. האסירים היו חייבים לאכול אותו, גם אם הם היו דתיים ונמנעו מאכילת חזיר. סירוב גרר עונש. האוכל היה גרוע, שעות השינה לא היו מספיקות וההיגיינה היתה נוראית. כל אלו גרמו לכך שהאסירים הפכו לגוף ללא נשמה".

אנשים חזרו בלי ציפורניים

סאוטביי מספרת שמפקדי המחנה ייחדו חדר לעינויים, אך מכיוון שאסור היה לדבר על כך במפורש, הוא כונה החדר השחור. "היו שם כל מיני עינויים", היא מספרת. "היו אסירים שנתלו על הקיר והיכו אותם באמצעות אלות שנותנות מכות חשמל. היו אסירים שהושיבו אותם על כיסא מכוסה במסמרים. ראיתי אנשים שחוזרים מהחדר הזה כשהם מכוסים דם. אחרים חזרו בלי ציפורניים".

מה היה הרקע לעינויים האלה?

"הם היו מענישים על כל דבר. כל מי שלא קיים את החוקים נענש. גם מי שלא הצליח ללמוד סינית או שלא שר את השירים נענש. גם בני נוער נענשו".

ודברים יומיומיים כאלה גררו עינויים?

"אני אתן לך דוגמה. היתה במחנה קשישה שלפני המאסר עבדה כרועת צאן. היא הגיעה למחנה כי היא הואשמה שדיברה בטלפון עם מישהו מחו"ל. זאת היתה אישה שלא רק שלא היה לה טלפון, היא גם לא ידעה בכלל איך משתמשים בטלפון. באחד מדפי החטאים שהאסירים נדרשו למלא היא כתבה שהשיחה שהואשמה בה לא התקיימה. בתגובה היא מיד נענשה. ראיתי אותה כשהיא חזרה. היא היתה מלאה דם, לא היו לה ציפורניים והעור שלה היה מקולף".

פעם אחת נענשה סאוטביי בעצמה. "לילה אחד הועברו למחנה כ-70 אסירים חדשים", היא נזכרת. "אחת מהם היתה אישה קזחית מבוגרת, שאפילו את הנעליים היא לא הספיקה לקחת איתה. היא זיהתה אותי כקזחית וביקשה ממני עזרה. היא התחננה שאוציא אותה משם וחיבקה אותי. למרות שלא חיבקתי אותה בחזרה, נענשתי. חטפתי מכות ולא קיבלתי אוכל במשך יומיים".

סאוטביי מספרת שנחשפה במחנה לפרוצדורות רפואיות שבוצעו באסירים בלי כל הצדקה. היא סבורה שזה היה חלק מניסויים בבני אדם שנעשו במחנה באופן מאורגן. "האסירים קיבלו כדורים או זריקות. אמרו להם שזה נועד למנוע מחלות, אבל האחיות אמרו לי בסוד שהכדורים מסוכנים ושעדיף לי לא לקחת אותם".

ומה קרה למי שלקח אותם?

"היו לכדורים השפעות שונות. היו אסירים שנחלשו שכלית. נשים הפסיקו לקבל מחזור, וגברים נהיו עקרים".

והיו גם אסירים שחלו ונזקקו לטיפול רפואי אמיתי. סאוטביי נזכרת באישה צעירה שסבלה מסוכרת ועבדה כאחות לפני מאסרה. "הסוכרת נעשתה גרועה יותר ויותר וכבר לא היה לה כוח לעמוד. היא לא הצליחה אפילו לאכול. האישה הזאת לא קיבלה שום עזרה או טיפול. היתה אישה אחרת שעברה ניתוח מוח לפני שנאסרה. למרות שהיה לה מרשם לכדורים, היא לא קיבלה אישור לקחת אותם".

סאוטביי מספרת שגורלן של הנשים במחנה היה אכזרי במיוחד. "באופן יומיומי השוטרים לקחו איתם נשים יפות, והן לא חזרו לחדרים כל הלילה. הכוח של השוטרים היה בלתי מוגבל. הם יכלו לקחת את מי שהם רוצים. היו גם מקרים של אונס קבוצתי. באחד השיעורים שלימדתי הגיעה קורבן למקרה כזה חצי שעה אחרי תחילת השיעור. השוטרים הורו לה לשבת, אבל היא פשוט לא הצליחה, אז הם לקחו אותה להיענש בחדר השחור".

כשסאוטביי מספרת את הסיפור הקשה ביותר מימיה במחנה היא נמלאת דמעות. "יום אחד השוטרים אמרו לנו שהם הולכים לבדוק אם החינוך שלנו מחדש מצליח, אם אנחנו מתפתחים. הם הוציאו החוצה 200 אסירים, גברים ונשים, וביקשו מאחת האסירות הצעירות להתוודות על חטאיה. היא עמדה מולנו והכריזה שהיא היתה אדם רע, אבל עכשיו שהיא למדה סינית היא הפכה לאדם טוב יותר. כשהיא סיימה לדבר הורו לה להתפשט, והשוטרים פשוט אנסו אותה אחד אחרי השני, מול כולם. בזמן שהם אנסו אותה בחנו אותנו כדי לראות איך אנחנו מגיבים. אנשים שהסבו את מבטם ועצמו עיניים, או מי שנראו כועסים או מזועזעים, נלקחו משם ולא ראינו אותם יותר. זה היה נורא. אני לא אשכח את התחושה הזאת של חוסר אונים, שאני לא יכולה לעזור לה. אחרי המקרה הזה כבר היה לי קשה להירדם בלילות".

סאוטביי ובעלה עבדולוולי סיילים. "לא אוכל לשכוח את עיני האסירים, מביטים בי ומצפים שאעשה משהו בשבילם"
סיירגול סאוטביי ובעלה, עבדולבלי סיילים, צילום: אלינור קולין

הפלות בכפייה

עדויות של אסירים אחרים שהוחזקו במחנות הסיניים כוללות מרכיבים שדומים לעדותה של סאוטביי: החטיפה עם שק שחור על הראש, החיים עם אזיקים והכדורים שגורמים לפגיעות קוגניטיביות ולעקרות. בימים האחרונים קיבלה עדותה של סאוטביי חיזוק משמעותי גם בנוגע לפגיעות המיניות, כשהוושינגטון פוסט והאינדיפנדנט פרסמו עדויות על התעללות מינית במחנות בשינג'יאנג. כמה נשים סיפרו כי נאנסו, ועדויות נוספות תיארו הפלות כפויות והתקנה בכפייה של אמצעים למניעת הריון.

רוקיה פרהאט, אישה אויגורית בת 30 שהוחזקה במחנות במשך ארבע שנים וכיום חיה בטורקיה, סיפרה שנאנסה כמה פעמים במחנה על ידי השומרים, נכנסה לשני הריונות, ושניהם הופסקו בכפייה. לדבריה, "כל אישה או גבר מתחת לגיל 35 נאנסו ועברו ניצול מיני במחנה".

גולזירה אולקהאן, אישה בת 40 שהוחזקה במחנות במשך שנה וחצי, סיפרה שאנשי הצוות היו נכנסים לתאים ושמים שקים על הראש של הנשים שהם רצו. שומר קזחי באחד המחנות הצליח להבריח מכתב שבו סיפר היכן נהגו לאנוס את האסירות: "במטבח היו שני שולחנות", הוא כתב, "אחד בשביל מזון וליקר, והשני בשביל לעשות עליו דברים".

העיתונאי בן מאוק, שכתב בעבר על סין לניו יורק טיימס מגזין, העמיק בסיפור המחנות בשינג'יאנג ופירסם חוברת עם עדויות של אסירים לשעבר. אחד מהם הוא זרקינבק אוטן, בן 32, שהוחזק במחנה במשך שמונה חודשים. "כשהגענו למחנה לקחו את הבגדים שלנו", סיפר אוטן. "הם נתנו לנו מדי אסיר והזריקו לנו זריקה שלטענתם היתה נגד שפעת ואיידס. זה כאב במשך ימים".

אוטן הוסיף כי מאז הוא אימפוטנט ונוטה לאבד את הזיכרון. את המחנה הוא תיאר כבניין ענק מוקף גדר, שהפעילות בו מנוטרת על ידי מצלמות שניצבות בכל פינה. "היו עונשים על הכל, אם אוכלים לאט מדי או אם שוהים זמן רב מדי בשירותים. היכו אותנו, צעקו עלינו, החזיקו אותנו עם הראש למטה".

אורינבק קוקסבק, בן 39, סיפר שהוחזק במחנה כארבעה חודשים. "במהלך אחד התשאולים הם הוציאו אותי לחצר", הוא נזכר. "זה היה בדצמבר והיה קר. בחצר היה בור שהיה יותר עמוק מגובה של בן אדם. הם אמרו שאם אני לא מבין מה הם אומרים, הם יגרמו לי להבין. הם שמו אותי בבור, הביאו דלי מים קרים ושפכו אותו עליי. הייתי בידיים אזוקות ואיבדתי את ההכרה". קוקסבק סיפר גם על מסדרים שהתקיימו פעמיים ביום, שבהם ספרו את האסירים גלוחי הראש "כמו שסופרים חיות".

שקהידים ממנובה (Shakhidyam Memanova), בת 31, סיפרה על שלטון הפחד והטרור של הסינים בשינג'יאנג. "הם עצרו מכוניות בכל פינה, בדקו את הטלפונים שלנו, נכנסו לבתים שלנו כדי לספור את האנשים. אנשים נעצרו כי החזיקו תמונות של כוכבי קולנוע מתורכיה בטלפונים שלהם, אימהות הופרדו מתינוקות שזה עתה נולדו ונשלחו לעבוד במפעלים כעבדים". בהמשך עדותה היא הוסיפה שילדים תוחקרו בבתי-הספר כדי לגלות אם הוריהם מתפללים ושכיסויי ראש ואחזקת ספרי קוראן נאסרו.

שער מוסף הארץ

שלא יפריעו לצמיחה

מחוז שינג'יאנג הוא חבל ארץ רחב ממדים שחיים בו יותר מ-20 מיליון בני אדם. בשטחו הוא גדול יותר משטחן של גרמניה, צרפת וספרד גם יחד. כ-40% מתושביו הם בני האן, הקבוצה האתנית הדומיננטית בסין, אולם מרבית התושבים משתייכים למיעוטים אתניים. הקבוצה הגדולה ביניהם היא המיעוט האויגורי, שאליו שייכים כמחצית מתושבי המחוז ובנוסף אליו קיימים מיעוטים נוספים, ביניהם הקזחיים והקירגיזים.

שינג'יאנג הפך לחלק מהרפובליקה העממית של סין ב-1949, וקיבל מעמד אוטונומי. בעשורים האחרונים עברו על החבל תהליכים חברתיים ופוליטיים דרמטיים. המחוז, שנשען בעבר על חקלאות מסורתית, עבר תיעוש מואץ שהביא לצמיחה כתוצאה מהפקת מינרלים, נפט וגז טבעי. הוא גם הפך לחלק מרכזי מפרויקט התשתיות השאפתני "דרך המשי החדשה", שמסייע להתפשטות הכלכלית של סין.

"מאז שנות ה-50 השקיעה הממשלה בבייג'ין השקעה מסיבית בשינג'יאנג", אומר ד"ר מגנוס פיסקשו, אנתרופולוג מאוניברסיטת קורנל שמתמחה במיעוטים אתניים בסין. "חלק גדול מההשקעה הזאת מתנהל על ידי תאגיד ממשלתי-צבאי בשם בינגטואן, שיחד עם צעדים כלכליים ופוליטיים שונים של השלטון הסיני המרכזי יוצר טינה בקרב האוכלוסייה המקומית שמופלית לרעה, וגם הופכת למיעוט בארצה בעקבות העברת המוני סינים בני האן לשינג'יאנג. המדיניות של סין לא רק שאינה מיטיבה עם בני המיעוטים, היא פוגעת בהם. זה הרקע למתיחות, שלעתים הידרדרה לטרור מאורגן".

פיסקשו אומר שהרוב המכריע של בני המיעוטים בשינג'יאנג מתנגד לאלימות, אך קיצונים אויגורים הצליחו בתקופות מסוימות להכתיב את הטון. "הממשל הסיני ניצל את המחאות ואת מעשי הטרור כדי לצייר את כלל האוכלוסייה בשינג'יאנג כטרוריסטית, ולפתוח במערכה למחיקת הזהות התרבותית שלהם. מחיקת התרבות לא נעשית רק במרחב הציבורי, אלא גם במרחב הפרטי. הם עושים למעשה קרימינליזציה של זהויות אתניות, ומוחקים כל זכר לדת המוסלמית ולשפות המיעוטים. הם אוסרים זמרים, משוררים, סופרים ואנשי ציבור, ומחזיקים בגולאגים מודרניים כ-10% מאוכלוסיית המיעוטים".

לדבריו, בעוד בתחילה הסינים הכחישו כל טענה בנושא, כיום הם מספקים גרסה אחרת, לאור תצלומי לוויין שמוכיחים שמחנות נבנים בכל רחבי המחוז, ולאחר שמסמכים סודיים בנושא דלפו. "כעת סין מודה בקיום המחנות וטוענת שמדובר בקמפיין חוקי שנועד להילחם בקיצוניות ולבער את העוני באמצעות מה שהם מכנים מרכזי חינוך מחדש".

ד"ר נמרוד ברנוביץ מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה סבור כי "הטענה הסינית, כאילו מדובר במחנות להכשרה מקצועית שהאסירים בהם אינם נמצאים שם בכפייה, היא שקר גמור. אני מכיר בצורה ישירה ולא ישירה מאות אנשים שנכלאו במחנות ולא זקוקים לשום הכשרה מקצועית. נעלמו אינטלקטואלים, פרופסורים, רופאים וסופרים. אחד מהם הוא ד"ר אבלט אבדורישיט ברקי (Ablet Abdurishit Berqi), פוסט דוקטורנט שהיה איתנו כאן בחיפה. אני מקווה שהוא עדיין חי".

ברנוביץ מצביע על ההתעלמות של המדינות המוסלמיות מהדיכוי הסיני. "מבחינת לא מעט מדינות, מדובר לא רק באחים לדת אלא גם בקרבה אתנית, מאחר שהאויגורים הם ממוצא טורקי. העניין הוא שמדינות מוסלמיות רבות מעורבות בפרויקט דרך המשי. לדעתי, אחת הסיבות לקידום היוזמה הזאת, שהרציונל הכלכלי שלה לא תמיד ברור, היא לאפשר את חיסול הבעיה האויגורית. באמצעות השקעות והבטחה להשקעות עתק עתידיות, סין קנתה את שתיקתן של מדינות מוסלמיות רבות".

ואכן, כאשר ביולי השנה נשלח למועצת זכויות האדם של האו"ם מכתב דחוף בעניין שינג'יאנג משגרירי 22 מדינות, בעיקר מאירופה, הוא נענה במכתב תמיכה בסין שנחתם על ידי נציגי 37 מדינות, בהן סעודיה, סוריה, כוויית ובחריין.

שתיקת העולם לגבי המתרחש בשינג'יאנג היא אפשרית, בין השאר, הודות לעובדה שסין סגרה למעשה את חבל הארץ הענק הזה מאחורי מסך של חשאיות באמצעות פיקוח וריגול, צנזורה על האינטרנט ועל רשתות חברתיות, איסורים על נסיעות, על קשר עם זרים וקרובי משפחה בחו"ל והיקף עצום של כוחות שיטור, פיקוח ובקרה. ע"פ דר' פיסקשו אמצעים אלו מסתירים ג'נוסייד של ממש (ע"פ הגדרות האו"ם מ-1948). "ילדים נלקחים מהוריהם שנאסרו במחנות ריכוז ונמסרים לבתי-יתומים סיניים", הוא אומר, "במחנות עצמם מזריקים לנשים זריקות שהופכות אותן ללא פוריות, יש חדירה לבתים פרטיים והרס של סממנים תרבותיים ויש ענישה קולקטיבית רחבת היקף".

את מואשמת בבגידה

סיפורה של סאוטביי קיבל תפנית מפתיעה במרס אשתקד, כשבלי שום הודעה מוקדמת היא התבשרה שהיא משוחררת. שוב שמו לה שק שחור על הראש, שוב הכניסו אותה למכונית, אך הפעם לקחו אותה הביתה. תחילה ההוראות היו ברורות: עליה לחזור לעבודתה הקודמת כמנהלת גני ילדים, ואסור לה לומר מילה על מה שעברה. אלא שביום השלישי לחזרתה לעבודה היא פוטרה ונלקחה שוב לחקירה. היא הואשמה בבגידה ובקיום קשרים עם אנשים בחו"ל. העונש לאנשים כמוה, הוסבר לה, הוא חינוך מחדש, רק שהפעם יהיה עליה לחיות במחנה כאסירה רגילה, ולשהות בו בין שנה לשלוש שנים.

"אמרו לי שלפני שישלחו אותי למחנה אחזור הביתה כדי לעשות חפיפה למחליפה שלי בתפקיד", היא מספרת. "בשלב הזה כבר לא ראיתי את ילדיי כשנתיים וחצי והתגעגעתי מאוד. מאחר שכבר הייתי במחנה, ידעתי מה זה אומר. ידעתי שאמות שם, ולא יכולתי להשלים עם זה. אני חפה מפשע. לא עשיתי שום דבר רע. עבדתי בשביל המדינה 20 שנה. למה שאיענש? למה שאמות שם?".

לבסוף החליטה שלא לחזור למחנה. "חשבתי לעצמי שאם גם ככה נגזר גורלי למות, לפחות אנסה לברוח. היה לי שווה לקחת את הסיכון בשביל הסיכוי שאוכל לראות שוב את ילדיי. מחוץ לדירה שלי היתה משטרה ולא היה לי דרכון, אבל בכל זאת ניסיתי. יצאתי מהחלון וברחתי לבית של השכנים. משם תפסתי מונית לגבול עם קזחסטן, והצלחתי להסתנן ולעבור אותו. כשהגעתי לקזחסטן מצאתי את המשפחה שלי. חלומי התגשם. לא יכולתי לקבל מתנה גדולה יותר".

אלא שסיפורה של סאוטביי לא הסתיים שם. מיד אחרי הפגישה המרגשת עם המשפחה, היא נעצרה על ידי השירותים החשאיים של קזחסטן, והוחזקה בכלא הקזחי במשך תשעה חודשים בגין חציית הגבול. בקשות מקלט שהגישה נדחו שלוש פעמים, והיא היתה בסכנת הסגרה לסין. לאחר שקרוביה יצרו קשר עם כמה כלי תקשורת, גורמים בינלאומיים התערבו ובסופו של דבר היא זכתה למקלט בשוודיה.

"לעולם לא אוכל לשכוח את המחנה", אומרת סאוטביי. "לא אוכל לשכוח את העיניים של האסירים, מצפים שאעשה משהו בשבילם. הם חפים מפשע. אני חייבת לספר את הסיפור שלהם, לספר על החושך שהם שרויים בו, על הסבל שלהם. העולם חייב למצוא פתרון כדי שהעם שלי יוכל לחיות בשלום. הממשלות הדמוקרטיות צריכות לעשות כל מה שהן יכולות כדי לגרום לסין להפסיק את מה שהיא עושה בשינג'יאנג".

תגובת שגרירות סין בשוודיה:

"דבריה של סיירגול סאוטביי הם שקרים מוחלטים ומהווים מתקפת השמצות זדונית נגד סין, ואנחנו מתנגדים לה בתקיפות. סאוטביי מעולם לא עבדה במרכז להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים בשינג'יאנג, והיא מעולם לא נעצרה לפני שעזבה את סין. ב-2018 חצתה סאוטביי את גבול סין-קזחסטן באופן לא חוקי ונשפטה על ידי הרשויות בקזחסטן. המעשה שלה הפר גם את החוק הסיני האוסר חצייה לא חוקית של הגבול הלאומי של סין. בנוסף לכך חשודה סאוטביי בהונאת אשראי בסין, ולא החזירה חובות בסך 400 אלף יואן. שום גוף שלטוני, בשום רמה, לא רודף אותה. השקרים שלה חסרי בושה ונועדו להשמיץ את ממשלת סין על מנת לבקש מקלט ולהתחמק מרשויות המשפט בסין ובקזחסטן.

"בשנים האחרונות אזור שינג'יאנג היה נתון לאיומים של בדלנות אתנית, קיצוניות דתית ואלימות טרוריסטית. המרכזים להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים נוסדו בהתאם לחוק על מנת למגר קיצוניות. הם לא מחנות ולא בתי כלא. הם מילאו תפקיד חשוב בקידום היציבות במחוז. כתוצאה מכך לא אירעו בשינג'יאנג תקריות טרור כבר יותר משלוש שנים. המרכזים להכשרה זכו לתמיכת כל הקבוצות האתניות בשינג'יאנג, וקיבלו תגובות חיוביות ממדינות רבות בכל העולם.

"אנו תקווה ש'הארץ' וחברינו באמצעי התקשורת האחרים לא יראיינו את סאוטביי, לא יאמינו לשקרים בעלי המרכיבים האנטי-סיניים, וידווחו על סין באופן אובייקטיבי והוגן".

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? א'

בשבוע שעבר נשמעה בעולם ביקורת קשה על התבטאותו של נשיא ארה"ב, דונלד טרמפ, שטען ש״הכורדים לא עזרו לנו עם נורמנדי״. בהתבטאות משונה זו הוא ניסה, בדרכו העילגת, לתת הקשר היסטורי לנסיגה האמריקאית מצפון סוריה שמאפשרת לתורכים לטבוח בלוחמים ובאזרחים כורדים הנמצאים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7990444#commentsSection

הביקורת על דברי הנשיא היתה כמעט אוטומטית – שוב התייצבו אנשי הניוז נגד אנשי הפייק-ניוז ובידם עובדות מוצקות נגד הדברים חסרי השחר של הנשיא. הניו-יורק טיימס, הסי-אנ-אן ואמצעי תקשורת נוספים שלפו מיד את מיטב המומחים שהסבירו שלכורדים לא היו מדינה, ממשלה או צבא ב-1944 ולכן הם לא יכלו להילחם בגרמנים בחופי צרפת. חלקם אף סיפרו על כורדים אמיצים שבכל זאת נלחמו בנאצים במסגרת הצבא האדום. שוב טרמפ משקר, הם טענו, שוב הראינו לעולם שהנשיא שלנו אידיוט.

והם צודקים כמובן. הבעיה היא שהסיבה שהתבטאותו של הנשיא טרמפ היא מסוכנת היא לא הטעות ההיסטורית אלא עצם ההנחה שמה שהכורדים עשו במלה"ע השנייה הוא רלוונטי לקבלת ההחלטות. נניח, לשם הוויכוח, שהכורדים יכולים היו לשלוח גייסות לחופי אומהה, יוטה וג'ונו והחליטו לוותר על התענוג. מה אז? האם אז היה מוצדק לרצוח את נשיהם וילדיהם, 75 שנה מאוחר יותר? ומה עם הגרמנים? אם הכורדים לא ראויים להגנה כי הם לא תרמו למאמץ המלחמתי בשנות הארבעים, מדוע מקיימת ארה"ב קשרים צבאיים ומסחריים עם הגרמנים והיפנים, האויבים המרים עצמם? המניע האמיתי לנטישת הכורדים הוא הרי שונה לגמרי. הוא נחשף כמה ימים מאוחר יותר וייאמר לזכות הנשיא האמריקאי שהוא לא טרח להסתירו. "אתם מוכנים לזה?", הוא שאל כשדיבר על הסיוע הצבאי לסעודיה, "לבקשתי, הסעודים הסכימו לשלם על כל מה שאנחנו עושים. זה תקדים". עכשיו הכל ברור: הגנה על העולם החופשי וזוטות שכאלו זה שמאל חלש. אצל החזקים הביזנס הוא אמת המידה היחידה. צריך לשחרר את בוכנוואלד ודכאו? אין בעיה, הנה מספר חשבון הבנק שלנו. צריך להתערב ביוגוסלביה המדממת? וודאי, רק תעבירו קודם מקדמה.

זה לא שמדיניות החוץ של ארה"ב היתה מופת של סולידריות ואלטרואיזם בעבר, אבל ליד הנשיא הנוכחי מחווירים גם הציניקנים שבמדינאים. ומהם טיעוני האופוזיציה נגד הדוקטרינה הנלוזה הזו? במקום לבקר את העקרון שעומד בבסיסה, השמאל הליברלי מלגלג על האינטליגנציה של הנשיא ומשקיע את כוחותיו בשיעורי היסטוריה, בעוד הימין, שמתנגד גם הוא אבל נזהר בכבודו של הנשיא, הולך על טיעונים סנטימנטליים יותר. מאיילת שקד ועד הרפובליקנים בקונגרס, נשמעות טענות על כך שיש להגן על הכורדים כי הם קורבנות נצחיים ובעלי-ברית נאמנים שננטשו.

כל זה אולי נכון אבל ההגנה על הכורדים דורשת יותר מסימפטיה – היא דורשת כסף, נשק ולחץ דיפלומטי. אולי גם מגפיים על הקרקע. זוהי מדיניות הדורשת תשלום מחיר ואם היא תתבסס על שקר היא לא תעבור. הדוגמא של הכורדים היא קלאסית. אם העולם יגן עליהם רק כי הם קורבנות נצחיים, יצוצו תמיד טיעוני נגד. לא נהוג לדבר על זה היום, אך היו כורדים שהיו שותפים של התורכים ברצח העם הארמני. אם ההגנה עליהם מבוססת על טיעונים היסטוריים, מה יאמרו הארמנים? מדינאות זו של פנקסנות היסטורית מולידה תמיד נרטיבים סותרים ולכן קל לשתק אותה. הדבר משול לאוהדי כדורגל התומכים בנבחרת הולנד כי "הם הצילו יהודים". זה לא רציונאלי, זה לא הוגן וזה גם לא מדויק. בכדורגל זה נסבל, במדינאות, לא.

חשוב אמנם ללמוד מההיסטוריה אך למי ששבוי בה, מימין ומשמאל, יש נקודות עיוורון בקריאת המציאות. השמאל האירופאי, לדוגמא, מתעלם מכך שגם פלסטינים יכולים להיות סרבני שלום אלימים למרות מה שקרה להם ב-48 ו-67. הימין האירופי, לעומת זאת, מדרדר לגזענות ולאומנות קיצונית בגלל ההתמקדות במופעים הנוכחיים של הלאומיות הערבית והתפיסה שהמוסלמים לעולם יהיו ברברים ופנאטיים. אבל תפיסות אלו הן קריקטורות של המציאות. לא המציאות עצמה.

השאלה איננה אם עמים משתנים או אם יש להם "גן רצחני" או "תרבות דכאנית". מדיניות חוץ היא בד"כ תוצר של אינטרסים כלכליים, שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח פנימיים, לא של "תת-מודע קולקטיבי". בעולם האמיתי סביר להניח שאלו ימשיכו להיות הבסיס להחלטות המכריעות. אבל אם כבר אפשר להוסיף שיקולים, עדיף שאלו לא יהיו שיקולים רומנטיים המבוססים על התחשבנויות היסטוריות, אלא שיקולים מוסריים המבוססים על תפיסה ברורה של טוב ורע. צריך לסייע לכורדים לא בגלל נורמנדי ולא למרות נורמנדי, אלא בגלל שרצח-עם הוא המחלה הגדולה של זמננו ויש לרפא אותה בלי קשר לנסיבות היסטוריות. ובכלל, מי שלא ייקח בחשבון שיהודים יכולים לרצוח למרות השואה, שמוסלמים יכולים לאהוב למרות דאע"ש ושגרמנים יכולים לחיות במדינה משגשגת, חופשית ודמוקרטית למרות אושוויץ, לא רק עיוור למציאות ולוקח סיכונים אדירים, אלא גם מאבד תקווה ומפספס את כל הסיכויים.

Eichmann, Demjanjuk and Me

Here I am, in the glass booth. Beside me sit two police officers, across from me are three judges. It’s a large room, filled with people. I’m not entirely sure how I got here, but in the minutes during which the final preparations are being carried out for what I assume to be my trial, I reconstruct the events of the past few days. It’s a bit choppy, but I remember the most important parts. 

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-eichmann-demjanjuk-and-me-1.7536315 

It was around 8 P.M. Someone attacked me outside, near my home. I fell down and was shoved into a parked car. There were four people in the car. They laid me down, bound my wrists, covered my mouth and blindfolded me. After that it gets blurry. I’m not sure whether the handcuffs, the detention cell and the interrogations were real or a dream. I’m positive, though, that right now an important man is standing in the room, pointing at me. It appears to be the attorney general. “When I stand before you here, judges of Israel, to lead the prosecution of David Stavrou, I am not standing alone“, he says, “With me are 6 million accusers”.
What terrible thing did I do, I ask myself. I’m a regular guy. Maybe not the greatest mind of my generation, certainly not without my faults, but even if I made mistakes here and there, I can’t come up with a single thing that would justify this kind of commotion. This is no ordinary criminal trial, I grasp that immediately. After all, I’m not a thief, a rapist or a murderer. There’s something broader here, something dark. The longer the speech continues, the more confused I become. The prosecutor’s tone grows harsher and it becomes clear that I, to my disgrace, pose a threat to the entire Jewish people.
At this stage, I must admit, I give up. What the hell do they want from me? Despite not observing all 613 commandments (truth be told, occasionally I trample rudely on some of them), I was sure that overall I do at least the minimum: I served in the military and I paid my taxes; in my humble family we speak Hebrew, hold a seder at Passover and light Hanukkah candles. We have Friday-night dinner at home and on Memorial Day we stand for the sirens. True, some of my clothes are shatnez, containing the prohibited blend of wool and linen, and there have been occasions when I have carried objects on Shabbat in an area without an eruv, but with all due respect that’s not exactly incest or idol worship.
And then, just as I’m about to give up, I have a light-bulb moment. It’s all her fault, she's why I'm here. We met 25 years ago, when she was a volunteer on the kibbutz where I lived. You know how it is. One thing leads to another. She wasn’t Jewish, but we were happy together and without giving it too much thought, seeing as I’m a simple, shallow man with little sense of history and lacking a deep national consciousness, I fell for her charms. Over time our relationship deepened and eventually we even raised a family. What a terrible mistake!
Now, as the prosecutor reaches the stage of calling the expert witnesses, an internationally known witness takes the stand. I know him. I’ve read about him in the newspaper here and there, and I’m almost thrilled by the idea that a person of his stature is taking the time to testify at my trial, even if it’s for the prosecution. It’s the Israeli minister of education. When he begins to speak his words are crystal-clear. I grasp my head in my hands and am filled with guilt feelings.
Six million Jews were lost as a result of assimilation and mixed marriages among Diaspora Jews, he says. The audience’s jaws drop as one, and I realize that my irresponsibility and lack of moral backbone have turned me into a Nazi war criminal. “Assimilation,” says the expert witness in summation, “is like a second Holocaust.”
He is followed by additional witnesses. One, I think the minister of agriculture, also speaks about the assimilation Holocaust. Another, I’m told he’s the deputy minister of religious services, laments the silent Shoah. I began to comprehend my place in the history of Israeli law: Eichmann, Demjanjuk, Stavrou.
I admit that when I waited for the verdict, I was still angry. I was suspicious about the motives of the witnesses. That gradually passed. I came to understand that trivial matters such as love, family ties and deep, true relationships cannot excuse violating the boundaries of race and Jewish religious law. I cause a Holocaust, therefore I am a Nazi, a danger to the Jewish people. Fortunately, the education and agriculture ministers are protecting the chosen people by combating Nazism with the help of race laws, which prohibit mixed marriages and strip inferior races of political and human rights.
At first I was still confused and suspicious, but a friendly prosecutor explained the background of their policy to me. As it turns out, the education minister solved all the problems of the education system and now, when Israel’s schoolchildren enjoy an excellent, free education, and the schools are brilliant campuses of academic excellence and values education, he has turned his attention to solving the problems of the Jewish people in Israel and the Diaspora. It took time, but eventually I understood, and I lovingly accepted the necessary verdict. I have sinned. I have transgressed. All I can do is to hope that on my execution day an enormous crowd will welcome me with jeers and curses.

תודה לך הרב פרץ. בזכותך הבנתי, אני ממחוללי השואה

הנה אני יושב בתא זכוכית. לצידי יושבים שני שוטרים ומולי שלושה שופטים. זהו אולם גדול והוא מלא קהל רב. אני לא לגמרי בטוח מה הוביל אותי לכאן אך בדקות בהן נעשות ההיערכויות האחרונות למה שאני יכול לשער שהוא המשפט שלי אני משחזר את אירועי הימים האחרונים. הזיכרון קצת קטוע אבל את העיקר אני זוכר – זה היה בסביבות שמונה בערב, מישהו קפץ עלי סמוך לביתי. נפלתי על הארץ ומייד נדחפתי לרכב חונה. במכונית היו ארבעה אנשים, הם השכיבו אותי, כפתו את ידיי, חסמו את פי וכיסו את עיניי. מכאן הכל קצת מטושטש. אני כבר לא בטוח אם האזיקים, תא הכליאה והחקירות היו מציאות או חלום. מה שבטוח הוא שכעת עומד באולם אדם חשוב ומצביע עלי. נדמה לי שזה היועץ המשפטי לממשלה. "במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על דיויד סטברו – אינני עומד יחידי", כך הוא פותח את נאומו, "עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים".

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7527807

מה כבר עשיתי? אני שואל את עצמי. אני אדם נורמטיבי. אולי לא גאון הדור, בוודאי שלא חף מטעויות, אבל גם אם טעיתי פה ושם אני לא מצליח להיזכר בשום עבירה שמצדיקה את כל ההמולה הזו. זהו איננו משפט פלילי רגיל, את זה אני מבין מיד, אני הרי לא גנב, לא אנס ולא רוצח. יש כאן משהו כללי יותר. אפל וקודר. ככל שנמשך הנאום אני יותר ויותר מבולבל. התובע מחריף את הטון ומסתבר שאני, בעוונותיי, מהווה סכנה לעם היהודי כולו. בשלב זה, אני חייב להודות, אני מרים ידיים. מה הם רוצים ממני לעזאזל? למרות שאינני שומר מצוות (ולפעמים, צריך להגיד בכנות, אני אפילו מפר אותן ברגל גסה), הייתי בטוח שבחשבון הכללי אני לכל הפחות עושה את המינימום. שירתי בצבא ושילמתי מיסים. במשפחתי הצנועה מדברים עברית, עושים סדר פסח ומדליקים נרות בחנוכה. ביום שישי אנחנו יושבים סביב שולחן השבת וביום הזיכרון אנחנו עומדים בצפירה. נכון, ייתכן שחלק מבגדיי הם שעטנז וכבר קרה שטלטלתי חפצים בשבת ללא תיקון עירוב, אבל עם כל הכבוד זו לא בדיוק עבודה זרה או גילוי עריות.

ואז, ממש לפני שאני מתייאש, יורד לי האסימון. זאת היא אשמה. היא הפילה אותי. פגשתי אותה לפני 25 שנה כשהיתה מתנדבת בקיבוץ שחייתי בו. אתם יודעים איך זה. דבר הוליך לדבר. היא לא יהודייה אבל היה לנו טוב יחד ובלי לחשוב על זה יותר מדי, היות ואני אדם פשוט בעל מחשבה שטחית וללא חוש היסטורי מפותח או תודעה לאומית עמוקה, נשבתי בקסמה. עם השנים העמיק הקשר ולימים אפילו הקמנו משפחה. או, איזו טעות אומללה. כעת, כאשר הקטגור מגיע לשלב הזמנת העדים המומחים עולה לדוכן מומחה בעל שם עולמי. הוא מוכר לי. קראתי עליו פה ושם בעיתון ואני כמעט מתרגש מכך שאדם כה רם מעלה, מקדיש מזמנו כדי להעיד במשפטי, גם אם העדות היא נגדי. זהו שר החינוך של מדינת ישראל. כשהוא פותח בעדותו מילותיו צלולות וברורות ואני תופס את ראשי בעודי מתמלא ברגשות אשמה. שישה מיליון יהודים אבדו בעקבות נישואי תערובת וההתבוללות בקרב יהודי העולם, הוא אומר. הקהל שומט את לסתו ואני מבין שחוסר האחריות שלי וחוט השדרה המוסרי העקום שלי הפכו אותי לפושע מלחמה נאצי. "ההתבוללות", מסכם העד המומחה, "היא כמו שואה שניה". דברי חכמים בנחת נשמעים, כמובן, ואחריו באים נוספים – אחד, נדמה לי שהוא משמש כשר החקלאות, מדבר על שואת ההתבוללות, אחר, סיפרו לי שהוא סגן שר הדתות, כונן על השואה השקטה. התחלתי להבין את מקומי בהיסטוריה של המשפט הישראלי – אייכמן, דמניוק, סטברו.

אני מודה, כשהמתנתי לגזר-דיני עדיין כעסתי. חשדתי במניעים של העדים. עם הזמן נרגעתי. הבנתי שדברים פעוטים כמו אהבת אדם, קשרי משפחה ומערכות יחסים כנות ועמוקות אינם יכולים להיות תירוץ לפריצת גבולות הגזע וההלכה. אני גורם לשואה, משמע אני נאצי, סכנה לעם היהודי. מזל ששר החינוך ושר החקלאות לא נדבקו במחלה הנאצית והם מגינים על עם הסגולה באמצעות חוקי גזע, האוסרים נישואין ושוללים זכויות פוליטיות ואנושיות מגזעים נחותים. בהתחלה עוד התבלבלתי וחשדתי בהם אבל פרקליט ידידותי הסביר לי את הרקע למדיניותם. מסתבר ששר החינוך פתר כבר את בעיות מערכת החינוך ועכשיו, כשכל תלמידי ישראל זוכים לחינוך מעולה ובחינם ובתי-הספר הפכו בזכותו לקריות נוצצות של מצוינות אקדמית וחינוך ערכי משובח, הוא התפנה לפתור את בעיותיו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. זה לקח זמן אבל בסופו של דבר הבנתי וקיבלתי עלי באהבה את גזר הדין המתבקש. חטאתי. פשעתי. לא נותר לי אלא לקוות שביום הוצאתי להורג יהיה קהל עצום שיקדם את פני בשיקוצים.