Eichmann, Demjanjuk and Me

Here I am, in the glass booth. Beside me sit two police officers, across from me are three judges. It’s a large room, filled with people. I’m not entirely sure how I got here, but in the minutes during which the final preparations are being carried out for what I assume to be my trial, I reconstruct the events of the past few days. It’s a bit choppy, but I remember the most important parts. 

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-eichmann-demjanjuk-and-me-1.7536315 

It was around 8 P.M. Someone attacked me outside, near my home. I fell down and was shoved into a parked car. There were four people in the car. They laid me down, bound my wrists, covered my mouth and blindfolded me. After that it gets blurry. I’m not sure whether the handcuffs, the detention cell and the interrogations were real or a dream. I’m positive, though, that right now an important man is standing in the room, pointing at me. It appears to be the attorney general. “When I stand before you here, judges of Israel, to lead the prosecution of David Stavrou, I am not standing alone“, he says, “With me are 6 million accusers”.
What terrible thing did I do, I ask myself. I’m a regular guy. Maybe not the greatest mind of my generation, certainly not without my faults, but even if I made mistakes here and there, I can’t come up with a single thing that would justify this kind of commotion. This is no ordinary criminal trial, I grasp that immediately. After all, I’m not a thief, a rapist or a murderer. There’s something broader here, something dark. The longer the speech continues, the more confused I become. The prosecutor’s tone grows harsher and it becomes clear that I, to my disgrace, pose a threat to the entire Jewish people.
At this stage, I must admit, I give up. What the hell do they want from me? Despite not observing all 613 commandments (truth be told, occasionally I trample rudely on some of them), I was sure that overall I do at least the minimum: I served in the military and I paid my taxes; in my humble family we speak Hebrew, hold a seder at Passover and light Hanukkah candles. We have Friday-night dinner at home and on Memorial Day we stand for the sirens. True, some of my clothes are shatnez, containing the prohibited blend of wool and linen, and there have been occasions when I have carried objects on Shabbat in an area without an eruv, but with all due respect that’s not exactly incest or idol worship.
And then, just as I’m about to give up, I have a light-bulb moment. It’s all her fault, she's why I'm here. We met 25 years ago, when she was a volunteer on the kibbutz where I lived. You know how it is. One thing leads to another. She wasn’t Jewish, but we were happy together and without giving it too much thought, seeing as I’m a simple, shallow man with little sense of history and lacking a deep national consciousness, I fell for her charms. Over time our relationship deepened and eventually we even raised a family. What a terrible mistake!
Now, as the prosecutor reaches the stage of calling the expert witnesses, an internationally known witness takes the stand. I know him. I’ve read about him in the newspaper here and there, and I’m almost thrilled by the idea that a person of his stature is taking the time to testify at my trial, even if it’s for the prosecution. It’s the Israeli minister of education. When he begins to speak his words are crystal-clear. I grasp my head in my hands and am filled with guilt feelings.
Six million Jews were lost as a result of assimilation and mixed marriages among Diaspora Jews, he says. The audience’s jaws drop as one, and I realize that my irresponsibility and lack of moral backbone have turned me into a Nazi war criminal. “Assimilation,” says the expert witness in summation, “is like a second Holocaust.”
He is followed by additional witnesses. One, I think the minister of agriculture, also speaks about the assimilation Holocaust. Another, I’m told he’s the deputy minister of religious services, laments the silent Shoah. I began to comprehend my place in the history of Israeli law: Eichmann, Demjanjuk, Stavrou.
I admit that when I waited for the verdict, I was still angry. I was suspicious about the motives of the witnesses. That gradually passed. I came to understand that trivial matters such as love, family ties and deep, true relationships cannot excuse violating the boundaries of race and Jewish religious law. I cause a Holocaust, therefore I am a Nazi, a danger to the Jewish people. Fortunately, the education and agriculture ministers are protecting the chosen people by combating Nazism with the help of race laws, which prohibit mixed marriages and strip inferior races of political and human rights.
At first I was still confused and suspicious, but a friendly prosecutor explained the background of their policy to me. As it turns out, the education minister solved all the problems of the education system and now, when Israel’s schoolchildren enjoy an excellent, free education, and the schools are brilliant campuses of academic excellence and values education, he has turned his attention to solving the problems of the Jewish people in Israel and the Diaspora. It took time, but eventually I understood, and I lovingly accepted the necessary verdict. I have sinned. I have transgressed. All I can do is to hope that on my execution day an enormous crowd will welcome me with jeers and curses.

מודעות פרסומת

תודה לך הרב פרץ. בזכותך הבנתי, אני ממחוללי השואה

הנה אני יושב בתא זכוכית. לצידי יושבים שני שוטרים ומולי שלושה שופטים. זהו אולם גדול והוא מלא קהל רב. אני לא לגמרי בטוח מה הוביל אותי לכאן אך בדקות בהן נעשות ההיערכויות האחרונות למה שאני יכול לשער שהוא המשפט שלי אני משחזר את אירועי הימים האחרונים. הזיכרון קצת קטוע אבל את העיקר אני זוכר – זה היה בסביבות שמונה בערב, מישהו קפץ עלי סמוך לביתי. נפלתי על הארץ ומייד נדחפתי לרכב חונה. במכונית היו ארבעה אנשים, הם השכיבו אותי, כפתו את ידיי, חסמו את פי וכיסו את עיניי. מכאן הכל קצת מטושטש. אני כבר לא בטוח אם האזיקים, תא הכליאה והחקירות היו מציאות או חלום. מה שבטוח הוא שכעת עומד באולם אדם חשוב ומצביע עלי. נדמה לי שזה היועץ המשפטי לממשלה. "במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על דיויד סטברו – אינני עומד יחידי", כך הוא פותח את נאומו, "עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים".

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7527807

מה כבר עשיתי? אני שואל את עצמי. אני אדם נורמטיבי. אולי לא גאון הדור, בוודאי שלא חף מטעויות, אבל גם אם טעיתי פה ושם אני לא מצליח להיזכר בשום עבירה שמצדיקה את כל ההמולה הזו. זהו איננו משפט פלילי רגיל, את זה אני מבין מיד, אני הרי לא גנב, לא אנס ולא רוצח. יש כאן משהו כללי יותר. אפל וקודר. ככל שנמשך הנאום אני יותר ויותר מבולבל. התובע מחריף את הטון ומסתבר שאני, בעוונותיי, מהווה סכנה לעם היהודי כולו. בשלב זה, אני חייב להודות, אני מרים ידיים. מה הם רוצים ממני לעזאזל? למרות שאינני שומר מצוות (ולפעמים, צריך להגיד בכנות, אני אפילו מפר אותן ברגל גסה), הייתי בטוח שבחשבון הכללי אני לכל הפחות עושה את המינימום. שירתי בצבא ושילמתי מיסים. במשפחתי הצנועה מדברים עברית, עושים סדר פסח ומדליקים נרות בחנוכה. ביום שישי אנחנו יושבים סביב שולחן השבת וביום הזיכרון אנחנו עומדים בצפירה. נכון, ייתכן שחלק מבגדיי הם שעטנז וכבר קרה שטלטלתי חפצים בשבת ללא תיקון עירוב, אבל עם כל הכבוד זו לא בדיוק עבודה זרה או גילוי עריות.

ואז, ממש לפני שאני מתייאש, יורד לי האסימון. זאת היא אשמה. היא הפילה אותי. פגשתי אותה לפני 25 שנה כשהיתה מתנדבת בקיבוץ שחייתי בו. אתם יודעים איך זה. דבר הוליך לדבר. היא לא יהודייה אבל היה לנו טוב יחד ובלי לחשוב על זה יותר מדי, היות ואני אדם פשוט בעל מחשבה שטחית וללא חוש היסטורי מפותח או תודעה לאומית עמוקה, נשבתי בקסמה. עם השנים העמיק הקשר ולימים אפילו הקמנו משפחה. או, איזו טעות אומללה. כעת, כאשר הקטגור מגיע לשלב הזמנת העדים המומחים עולה לדוכן מומחה בעל שם עולמי. הוא מוכר לי. קראתי עליו פה ושם בעיתון ואני כמעט מתרגש מכך שאדם כה רם מעלה, מקדיש מזמנו כדי להעיד במשפטי, גם אם העדות היא נגדי. זהו שר החינוך של מדינת ישראל. כשהוא פותח בעדותו מילותיו צלולות וברורות ואני תופס את ראשי בעודי מתמלא ברגשות אשמה. שישה מיליון יהודים אבדו בעקבות נישואי תערובת וההתבוללות בקרב יהודי העולם, הוא אומר. הקהל שומט את לסתו ואני מבין שחוסר האחריות שלי וחוט השדרה המוסרי העקום שלי הפכו אותי לפושע מלחמה נאצי. "ההתבוללות", מסכם העד המומחה, "היא כמו שואה שניה". דברי חכמים בנחת נשמעים, כמובן, ואחריו באים נוספים – אחד, נדמה לי שהוא משמש כשר החקלאות, מדבר על שואת ההתבוללות, אחר, סיפרו לי שהוא סגן שר הדתות, כונן על השואה השקטה. התחלתי להבין את מקומי בהיסטוריה של המשפט הישראלי – אייכמן, דמניוק, סטברו.

אני מודה, כשהמתנתי לגזר-דיני עדיין כעסתי. חשדתי במניעים של העדים. עם הזמן נרגעתי. הבנתי שדברים פעוטים כמו אהבת אדם, קשרי משפחה ומערכות יחסים כנות ועמוקות אינם יכולים להיות תירוץ לפריצת גבולות הגזע וההלכה. אני גורם לשואה, משמע אני נאצי, סכנה לעם היהודי. מזל ששר החינוך ושר החקלאות לא נדבקו במחלה הנאצית והם מגינים על עם הסגולה באמצעות חוקי גזע, האוסרים נישואין ושוללים זכויות פוליטיות ואנושיות מגזעים נחותים. בהתחלה עוד התבלבלתי וחשדתי בהם אבל פרקליט ידידותי הסביר לי את הרקע למדיניותם. מסתבר ששר החינוך פתר כבר את בעיות מערכת החינוך ועכשיו, כשכל תלמידי ישראל זוכים לחינוך מעולה ובחינם ובתי-הספר הפכו בזכותו לקריות נוצצות של מצוינות אקדמית וחינוך ערכי משובח, הוא התפנה לפתור את בעיותיו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. זה לקח זמן אבל בסופו של דבר הבנתי וקיבלתי עלי באהבה את גזר הדין המתבקש. חטאתי. פשעתי. לא נותר לי אלא לקוות שביום הוצאתי להורג יהיה קהל עצום שיקדם את פני בשיקוצים.

אל תוותרו על אירופה

את האיחוד האירופי יש לראות, קודם לכל דבר אחר, כסיפור הצלחה. למרות המשבר שהוא עובר בשנים האחרונות והביקורת המועברת עליו מימין ומשמאל, הצליח האיחוד להפוך את היבשת הרצחנית, הגזענית והברברית ביותר בתולדות המין האנושי לברית של מדינות החיות זו לצד זו בשלום ואפילו משתפות ביניהן פעולה. זו אינה שותפות הרמונית ונטולת קשיים אך בפרספקטיבה היסטורית יש לזכור שכשמדובר באירופה, האלטרנטיבה לאיחוד, אינה אוטופיה של שכנות טובה אלא רצף של מהפכות אלימות ומלחמות עולם המסתיים בקברי אחים ומחנות ריכוז.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7271738

בימים הקרובים ילכו האירופאים לקלפיות ויבחרו את 751 החברים בפרלמנט המשותף שלהם המייצגים למעלה מ-500 מיליון בני אדם. למרות שהפרלמנט האירופי הוא הלב הפוליטי של האיחוד, תחזיות צופות שחלק גדול מהנבחרים יהיו כאלו המתנגדים לעצם קיומו. אלו כוללים תומכי ברקזיט מבריטניה, אנשי שמאל הרואים באיחוד מפלצת ניאו-ליברלית של בנקאים גרמניים ואנשי ימין קיצוני הרואים בו בובה של אליטה מושחתת מבריסל. ברית חדשה של מתאו סלביני האיטלקי עם מפלגות ימין קיצוני מגרמניה, פינלנד ודנמרק מצטרפת לעלייה בהשפעתו של וויקטור אורבן ההונגרי ולהתעוררות אנטי ממסדית משמאל כמו זו של שר האוצר היווני לשעבר, יאניס וארופאקיס. כל אלו מאיימים על הממסד האירופי הוותיק. מתנגדי האיחוד צודקים אמנם בחלק מטענותיהם אך התמיכה בהחלשתו, בנטילת סמכויותיו ולבסוף גם בפירוקו מפנים מהווה סכנה ליציבות היבשת.

זו לא רק הסכנה שמדינות אירופה ללא האיחוד יחזרו לדפוס ההתנהגות הקודם שלהן. זו העובדה שהאתגרים המרכזיים של אירופה מחייבים היום עמידה משותפת. זה מתחיל בהתנהלות היומיומית – כיום לא ניתן להשתלט על שריפות יער בשוודיה ללא עזרתם של כבאים פולנים, מודיעין מהשירותים החשאיים של יוון ובלגיה הכרחי לתפיסת מחבלים מתאבדים בצרפת ובריאותם של תושבי היבשת תינזק משמעותית ללא הרגולציה האירופית על מוצרי מזון, תרופות וזיהום הסביבה. אך האיחוד חשוב גם בהתמודדות עם הסוגיות ארוכות הטווח. הדרך היחידה להפחית את פליטת גזי החממה של היבשת היא שיתוף פעולה טכנולוגי, תעשייתי וחקיקתי וההתמודדות עם פליטים, שימשיכו להגיע לאירופה גם בעתיד, מחייבת נשיאה סולידרית יותר בנטל ההשקעה בקליטה ואינטגרציה. דיבורים חסרי אחריות על נטישת האיחוד לא לוקחים בחשבון את הסכמי הסחר, שרשראות האספקה והתרומה של האיחוד לחייהם של מיליונים והם עלולים לגרום לכאוס פוליטי, מיתון כלכלי והגדלת פערים חברתיים.

האיחוד האירופי אינו טוב או רע כשלעצמו. הוא כלי שיכול לשרת מטרות והשקפות שונות. אך הבחירות הקרובות אינן הכרעה בין חזון שמרני, ליברלי או סוציאל-דמוקרטי. הן מאבק בין מועמדים המאמינים בכוחו של האיחוד לפתור בעיות מורכבות בצורה רציונאלית, סולידרית והומניסטית לבין אלו המתעלמים מהבעיות האמיתיות והמתעקשים לפעול מתוך פרספקטיבה לאומית צרה תוך כדי מלחמה באויבים מדומיינים מבית ומחוץ – יהודים, מוסלמים, עיתונאים ומדענים. הפופוליסטים של היבשת, כאחיהם הישראלים, לא מעוניינים בדברים משעממים כמו מקורות אנרגיה חלופיים, מאבק בעוני והסכמים בילטרליים. מכיוון שלשיטתם כדוה"א לא מתחמם כלל, בעיות חברתיות נפתרות בסיסמאות פטריוטיות וצרותיהן של אפריקה ואסיה יכולות להיתחם מאחורי חומות וגדרות, יש להם זמן פנוי להשקיע את כישוריהם בציוצי טוויטר על ג'ורג' סורוס ואנשי הלטאה שהוא עובד בשירותם. אך אירופה לא זקוקה לפוליטיקאים המשתמשים באיחוד האירופי כשעיר לעזאזל בעוד הם חולבים ממנו תקציבים נדיבים, היא זקוקה למנהיגים רציניים.

והרצינות ביום שאחרי הבחירות תחייב יצירתיות פוליטית. על פי הסקרים יגדיל הימין הקיצוני את כוחו ועלייה זו תכפה על אלו הרואים באיחוד לכל הפחות הכרח בל יגונה לגבש קואליציה שמרכיביה ידרשו לוויתורים מכאיבים. הימין יצטרך לוותר על מדיניות הצנע והחנק התקציבי ההרסנית שלו וחלקים בשמאל יאלצו להכיר בצורך האנושי בלאומיות ולוותר על הגשמת חלומות קוסמולפוליטיים. וויתורים אלו הכרחיים לא רק לפתרון הבעיות הגדולות של התקופה אלא להגנה על הישגיה של אירופה הפוסט-מלחמתית, ביניהם שוויון זכויות לנשים, חופש אקדמי ועצמאות בתי-המשפט.

למרות חשיבותן של הבחירות לגורל היבשת, ניכר שהן לא מעניינות במיוחד את העולם. ההתעצמות של סין, מדיניות החוץ האגרסיבית של רוסיה וההתנהגות הבלתי קונבנציונאלית של ממשל טראמפ משתלטות על כותרות העיתונים בעולם וגם בישראל קשה למצוא עניין רב באירופה. ובכל זאת, למרות הצטמצמות ההשפעה האירופית על המזה"ת, טוב יעשו הישראלים אם יעיפו מבט מערבה בתום מערכת הבחירות שהרי מדובר בשכנים קרובים. אירופה היא בֵּיתן של אוניברסיטאות המשתפות פעולה עם האקדמיה הישראלית, היא שותפת הסחר המרכזית של החקלאות והתעשייה הישראלית, היא חופשת סוף-השבוע של הישראלים ובעבור לא מעטים מהם היא גם שורשים משפחתיים ומקור השפעה תרבותית – משירת ימי-הביניים ועד לאירוויזיון. נכון, ישראלים רבים כועסים על מה שהם רואים כמדיניות אנטי-ישראלית ומעדיפים, מסיבות שונות ומשונות, תנועות אירופיות המקימות משטרים סמכותניים ונגועות בגזענות ובאנטישמיות. אך גם אם חלק מהביקורת על אירופה מוצדקת, זו טעות לשפוך את התינוק עם המים. למרות המטען ההיסטורי הכבד והיחסים המורכבים, אירופה היא שכנה חשובה. ישראל זקוקה, אחרי הכל, לפחות לשכנה אחת שהיא פתוחה, דמוקרטית וליברלית. שכנים מהסוג השני יש לה הרי די והותר.

Exposing the Skeletons in Sweden’s World War II Closet

In 1942, an SS officer told a Swedish diplomat about the Nazi death camps. Now, a new documentary revives the story. "En Svensk Tiger – The Swedish Silence" tells the amazing story of SS officer Kurt Gerstein and Swedish diplomat Göran von Otter, their meeting on a night train from Warsaw to Berlin in and the meaning and consequences that night carries to this day. It's a tragic and complicated story but a very human one too. A powerful reminder of all the hate, cruelty and indifference we are capable of but also of the fact that choice between good and evil is always possible, even in the heart of darkness itself.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/.premium-exposing-the-skeletons-in-sweden-s-world-war-ii-closet-1.7211906 

On a summer’s night in 1942, on a train traveling from Poland to Germany, Swedish diplomat Göran Fredrik von Otter noticed a very troubled passenger. “I saw how he was looking at me,” he said in a 1968 interview, “as if he wanted to tell me something.” Since Sweden was neutral during World War II, it still had an embassy in Berlin, and von Otter was working there.

On this particular evening he was on his way back to Berlin after a day of meetings in German-occupied Warsaw. The passenger he met on the crowded train introduced himself as Kurt Gerstein, lit a cigarette and said: “I saw something terrible yesterday.” He then told his interlocutor that he was an SS officer, returning from a visit to two places that were almost totally unknown at the time: Treblinka and Belzec.

That summer, only a handful of office-holders in Germany knew what was actually going on in the death camps in Poland. The Nazi officer told the Swedish diplomat what he had seen, providing him with one of the earliest testimonies, both credible and detailed, to emerge from the extermination camps. From time to time the German officer broke down in tears, and in the end he urged von Otter to tell the Swedish government what he had told him and to see to it that the world put a stop to the crimes he had witnessed. The two parted ways when the train reached Berlin.

The annihilation of Jews did not cease, however, and the information revealed in that nighttime encounter, which were supposed to reach millions, were revealed to only a few in real time. Even after the war, Gerstein’s name did not become well known, even though it surfaced in a number of movies, plays and biographies. But now this story has surfaced again, in the form of a new documentary called “The Swedish Silence,” directed by Carl Svensson.

The wrong man

“I first learned about the story from Gitta Sereny’s book about Albert Speer,” Svensson says in a conversation in a Stockholm café in mid-April, referring to the Austrian-British author’s 1995 biography of the notorious Nazi leader. “I began to research it and naturally the meeting on the night train became the starting point of the film.”

The main protagonists of the story, Gerstein and von Otter, are no longer alive – the former allegedly committed suicide in 1945; the latter passed away in 1988 – but in the process of making the documentary, Svensson did track down some of their relatives. Indeed, the men’s daughters, Birgitta von Otter and Adelheid von Platen, respectively, star in the new film, which does not focus on the historical episode per se but rather on how it affected a much wider group of people over three generations.

“This became a new perspective,” Svensson tells me. “Von Otter is looking for the truth her father didn’t want to talk about, while von Platen talks a lot about being part of ‘an SS family’ after the war. We have to continue talking about the Holocaust but we need new perspectives so that it doesn’t become a cliché.

“In this film,” he adds, “the main characters are the next generation: They didn’t witness the events themselves, they are ‘witnesses of the witnesses,’ and the incident that led to the connection between them – the meeting on the train – is still very present in their lives. It’s an open wound.”

“Father didn’t really want to talk about it,” says Birgitta von Otter, who is in her 80s today and found out about the incident over the years, through letters, newspaper interviews and fragments of conversations with her parents. “My mother said that my father was pale after his encounter with Gerstein, and he proceeded directly to write a report about it. When he presented his report to his superiors at the embassy [in Berlin] he was asked not to write about it, but to tell the Foreign Ministry in Stockholm next time he went there.”

There is still a lack of clarity regarding the identity of the person who gave von Otter these instructions and the timing of his next trip to Stockholm, but it’s clear that when he arrived there a few months later, he reported Gerstein’s testimony to the head of the ministry’s political department, Staffan Söderblom.

“It’s not clear what Söderblom did with the information,” says von Otter. “At the foreign ministry they said that they only heard about Gerstein’s story when they read about it in the papers much later.”

For their part, the Swedes claimed later that they did not decide to take any action since the situation was known by the time they received it. To this day, no official document has been found to indicate that people-in-the-know in the Swedish government were planning to disseminate the information provided by Gerstein.

“I don’t want to judge von Otter,” says Carl Svensson, “but I think he was the wrong person at the wrong place and the wrong time. In many ways he’s a symbol of Sweden’s World War II policy. We were among the first to know about the Holocaust but we didn’t do anything about it. Being neutral is a commitment. We should have done more, we should have been a safe haven for refugees, not just avoid being attacked. Von Otter was in a way a typical Swede, a bureaucrat, someone that does as he’s told, respects authority and avoids conflicts.”

The documentary also presents the complex historical context in which von Otter was operating. Along with humanitarian operations such as those spearheaded by businessman and diplomat Raoul Wallenberg and efforts to help save the Jews of Denmark and Norway, Sweden cultivated ties with the Third Reich – selling iron to Germany’s military industries, which paid for it with money stolen from European Jews. Many claim that in this way Sweden contributed to the prolongation of the war.

“We are taught that Sweden was not part of World War II, but that’s not entirely true,” says Svensson. “We were also part of Europe’s history in the 1940s and we must face that.”

“The Swedish Silence” is a Holocaust movie but it’s not about Jews: Its main focal point is not the victims, and not even the murderers, but rather the onlookers and bystanders – those who had a choice about how to react.

Kurt Gerstein was an SS officer and part of the German extermination machine, but at the same time he opposed the Nazis and served as a one-man resistance movement within the SS, who tried to disseminate news about their crimes to the world. He was a devout Christian and was active in religious organizations as well as being a Nazi Party member.

In the mid-1930s, perhaps due to the murder of a relative by the Nazis, Gerstein became an active opponent of the regime, distributing anti-regime materials and participating in protests. He got into trouble with the authorities and was arrested by the Gestapo, losing his job as a mining engineer. A few months before the war broke out, however, he returned to the party, and in 1941 he became an officer in the Waffen SS Hygiene Institute. Among his responsibilities was supplying Zyklon B to Auschwitz. The highly poisonous pesticide was initially used for disinfection but in 1942 the Nazis began using it to gas people to death, and Gerstein was in charge of delivering it in large quantities.

In August of that year he was asked to go to Poland to advise senior Nazi officials Odilo Globocnik and Christian Wirth, who were responsible for building and operating camps for the extermination of Jews in that country. At those camps, Treblinka, Sobibor and Belzec, the Nazis were then using carbon monoxide to murder Jews and Gerstein was tasked with two jobs: helping to expedite the process of killing people, and disinfecting the enormous piles of clothes that they left behind. After Globocnik warned Gerstein and his associates, at a meeting in Lublin, that everything they were going to see was top secret, and that divulging anything would lead to a death sentence – they left for their first stop: Belzec.

Gerstein was horrified by what he saw there. He watched a transport of thousands of Jews from Lwow arriving at the camp’s gates just after 7 A.M. one day. Hundreds were already dead. When they got off the train they were told to undress, the women’s hair was shorn, and they were all made to run naked along a fenced-in path, being whipped along the way. At the end of the path was the building holding the gas chambers. Gerstein noticed the geraniums in the yard and the picture of a Star of David on the ceiling of the building.

After an SS officer assured everyone that no harm would befall them, they were crowded into the chambers, the doors were locked, and a diesel engine started pumping in the poisonous gas. In the report he submitted to the Allies after the war, Gerstein describes how the engine failed that day, and the whole process was halted for three hours, with shouting and cries audible from the outside. After the engine started working again, the killing process took half an hour. Gerstein watched the bodies being taken out and buried.

“Even in their death you could identify the families,” he described in the report. “The bodies of children, women and men were taken out, still holding hands.”

After that fateful visit to Belzec, Gerstein toured Treblinka and then returned to Warsaw. On August 20 he got on the night train to Berlin, where he met von Otter and told him everything he’d seen. He didn’t stop after meeting the Swede by chance: He continued to disseminate the information at every opportunity: to leaders of the Catholic Church, to Swiss diplomats and to the Dutch government in exile.

His efforts had no effect, apparently, and Gerstein ended up serving in the SS until the end of the war. According to different testimonies, he suffered pangs of conscience and tried to diminish his own role in abetting Nazi crimes by destroying shipments of Zyklon B on several occasions. At the end of the war he surrendered to the French, and volunteered to write about the crimes perpetrated by Nazis and to testify at their trials.

At that time, after the war in 1945, Göran von Otter had been transferred to the Swedish embassy in Helsinki. He knew nothing had been done by his government with the information he had received from Gerstein, and asked a colleague in London to pass on the information to the Allies. If Swedish diplomacy could not save the victims, he may have thought, perhaps the information would help Gerstein avoid being executed as a war criminal. Here too, the diplomat’s actions were too hesitant and too late. The letter was sent, but the day it arrived in London, Gerstein was found hanging in his cell. He left behind a wife and three children, who learned of his death only three years later.

Families’ encounter

Birgitta von Otter (whose sister, Anne Sofie, is a world-famous opera singer) says that her father was in contact with Gerstein’s widow after the war. “He visited her in the 1980s, wanting to look her in the eyes. He must have felt guilty, thinking he could have done more.” In Svensson’s documentary, three generations are present at the encounter between the families.

“It was interesting to see how Adelheid lived in the shadow of her father,” says von Otter. “She can’t remember him but she talks about him and has kept photos and several of his possessions. Ultimately, she’s a child who lost her father and suffered greatly because of what happened to him. The family lived in poverty, was condemned as Nazis, and fought for years to clear his name.”

She adds that the recent visit to Germany helped her understand the importance of the role the war still plays there even today – as compared to Sweden, where it is much less present.

“There is a certain naivete in Sweden about the role it played during the war,” notes director Svensson, adding that Swedish TV turned down requests to air the film a couple of times. “Now we’ve shortened the film and we’re talking with SVT (Sweden’s public broadcaster), trying to have it aired anyway. But many Swedes just don’t want to talk about it.”

Thus, despite the fact that many of his countrymen wish to avoid the whole subject, Svensson’s film, in a way, is putting Sweden back in European history.

“Moral decisions are taken by individuals, not by collectives,” says Arne Ruth, a senior Swedish journalist and editor, who knew Göran von Otter personally and supports Svensson’s effort. “It’s not about collective guilt. Swedish TV may think it has dealt enough with the Holocaust and that it doesn’t need to deal with this rather strange story, but it’s an important story because it shows how a life of an individual changed because of inaction, and how even the next generation of the family was affected by this passivity. It’s a human perspective and therefore always relevant.”

Indeed, the story involving von Otter and Gerstein is important although it did not change the course of events over 70 years ago. The information brought by Gerstein about the annihilation of Jews did not stop it, and it is difficult to estimate how many people could have been saved had the official Swedish response been more resolute. However, the report he wrote at the end of the war was used in trials against Nazi war criminals, including at Nuremberg and the Eichmann trial in Jerusalem. His testimony has also been used in combating Holocaust denial.

More importantly, perhaps, Gerstein’s legacy is a troubling reminder of human apathy and a powerful argument against averting one’s gaze, and against claims that it was impossible to oppose the Nazi war machine. Gerstein showed that choosing between good and evil is possible even under unbearable conditions, and that actions against evil can be carried out almost anywhere – even from within the very innards of the monster itself.

הדיפלומט ששמע מקצין נאצי על המתרחש במחנות ההשמדה ולא עשה די

בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.7187727

יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.

אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.

בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.

הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.

"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".

"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.

"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.

קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.

באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".

אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.

באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.

בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.

"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.

"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".

ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.


Code Red

Chinese Institutes at Universities Are Under Fire, but Israeli Scholars Insist There's No Undue Influence. Are these Beijing-funded entities disseminating China’s contentious policies to the West under the guise of language courses, cultural events and research programs?

Published in Haaretz: http://bit.do/eQ7VK

Apr 20, 2019 3:39 PM

In the past, the Chinese Communist Party worked hard to suppress the legacy of Confucius. But in recent years it has been making extensive – and some would say cynical – use of the name and thought of the renowned philosopher, who lived from 551 to 479 B.C.E. The most salient example is the Confucius Institutes and Confucius Classrooms, educational institutions which teach the Chinese language and culture and operate in some 150 countries. The institutions are established at the initiative and with the funding of Hanban, the Office of Chinese Language Council International, which is accountable to China’s Ministry of Education and represents the interests of the Communist Party.

In recent years, however, the institutes have come under fierce criticism on the grounds that they engage in censorship, disseminate propaganda and restrict academic freedom. More than 20 institutes have shut down as a result, and there are calls for greater transparency from those that continue to operate. According to the official data, 548 Confucius Institutes now operate worldwide, including in Israel, along with 1,193 smaller Confucius Classrooms. In a certain sense, the institutes, which are funded to the tune of hundreds of millions of dollars a year, resemble international organizations that promote language and culture, such as the British Council and Germany’s Goethe Institute. But a closer examination reveals dramatic differences.

In contrast to their European counterparts, the Confucius Institutes are located within existing academic institutions and operate in tandem with Asian studies departments under a contract between Hanban and the host university. Chinese government funding for each institute can be as much as $200,000 annually. The institutes draw on teaching materials from China and in many cases employ Chinese staff who are paid by their home country. In return, the universities provide office space, computers and access to the students. The contract contains clauses that subordinate the institute to the head office in Beijing; it prohibits activity that is contrary to Chinese laws and regulations.

The lesser allegations against the institutes maintain that their presence on campus, combined with economic, legal and political pressure, restricts academic freedom and leads to self-censorship by students, lecturers and researchers. More extreme allegations hint that the Confucius Institutes are forward positions that serve Chinese interests by collecting information and engaging in industrial espionage under the cover of Chinese language courses, cultural events and academic research.

Eyes on the prize

There are two Confucius Institutes operating in Israel. The first opened at Tel Aviv University in 2007 and the second at Hebrew University of Jerusalem in 2014. Senior Chinese officials, including the deputy prime minister, Liu Yandong, attended the opening ceremony in Jerusalem. Prime Minister Benjamin Netanyahu, whose visit to China a year earlier paved the way for the institute’s establishment, sent a recorded message with greetings.

“The decision to open a Confucius Institute, which is involved in the East Asian Studies Department and is headed by a tenured professor who gets a salary to study China without any pressure, is a distinct and clear conflict of interest,” says Noam Urbach, who teaches Chinese at Bar-Ilan University and is an Asian studies doctoral student at the University of Haifa. “There’s no reason to open an institute of this kind in the university, or for its cooperation with the department, other than to engage in censorship, exert pressure and limit academic freedom.”

Urbach cites a number of issues in the study of contemporary China that Beijing considers sensitive, which the Chinese authorities make every effort to keep out of public discourse. “Human rights in China, for example, can’t be mentioned,” he says. “Nor can you talk about domestic political problems or about the suppression of minorities such as the Uyghur community,” a reference to the persecuted Muslim group in the country.

“China can open whatever institution it wishes, from Mount Hermon to Eilat,” says Urbach, “But to allow it to operate within a university is like letting Likud open a [Ze’ev] Jabotinsky Institute in the political science department.”

Even though pressure on the local universities is not absolute and the influence emanating from Beijing can be restrained, Urbach believes it is impossible to ignore the negative effects. The academics who research these issues are liable to pay a price. One of Israel’s leading sinologists, Prof. (Emeritus) Yitzhak Shichor, was blacklisted and blocked from visiting China after he contributed to a book of essays about Xinjiang, an autonomous territory of the Uyghur people in northwest China.

“In 2000-2001 I took part in a research project about Xinjiang, which was conducted at Johns Hopkins University,” Shichor says. “A Chinese professor claimed that the project encourages Uyghur isolationism in Xinjiang, which was absolute nonsense. In the wake of his complaint, the Chinese leadership decided to blacklist all 16 participants. I was the only non-American. For 15 years, with the exception of one year, I couldn’t get a visa for China.” Three years ago, he says, something changed. “I was asked to help with the establishment of an institute for Middle East research in Sun Yat-sen University in southern China. After that, not only did I receive a visa and get invited to conferences, I also received comfortable conditions. A few weeks ago, I was awarded a lifetime achievement prize by the China Cultural Center in Israel.”

But Urbach finds it difficult to agree. “There is tremendous self-censorship among researchers of China in Israel,” he observes. “It goes well beyond the dreams of every cadre in the Communist Party.” He cites as an example the fact that Israeli students who did not want to endanger their participation in the institutes’ programs – which offer scholarships, student exchanges and trips to China – opted to stay away from a meeting with the author of an important report on Chinese government suppression of Falun Gong, a spiritual practice. There are allegations in the international community that Falun Gong practitioners have been sent to “reeducation camps,” that hundreds have been executed and that they are subjected to organ harvesting for commercial purposes.

“The Confucius Institutes distribute coveted scholarships for studies in China, and students are afraid that they will lose out on a scholarship if they’re reported to have participated in a conference of that kind,” continues Urbach. “The institutes have the right to operate like that, but why should an East Asian studies department cooperate with them? … The university’s interest does not lie in the annual budget of $100,000 or $200,000 – that’s peanuts. What’s important is the potential for other agreements in hefty areas such as biotechnology and nanotechnology. It’s important for universities to receive research budgets from China and postdoctoral students from Chinese universities. That’s the real motivation.”

‘Separate and distinct’

Various sources, including Chinese exiles, international intelligence agencies and independent researchers alike have accused the Confucius Institutes of engaging in industrial espionage, collecting information and exerting pressure on Chinese citizens living outside the country, and collaborating with the United Front Work Department, a mysterious agency under the auspices of the Communist Party in China and elsewhere. Even if these claims are exaggerated, one cannot deny the influence wielded by the Confucius Institutes on the discourse about China, which senior Chinese official Li Changchun described in 2009 as “an important part of China’s propaganda apparatus abroad.”

Dr. Lihi Yariv-Laor, head of the Confucius Institute at Hebrew University, rejects such allegations outright. “The researchers and professors here enjoy full academic freedom,” she says. “To this day, during the five years of existence of the Confucius Institute at Hebrew University, the Chinese side has not dictated anything to us.”

Yariv-Laor, a former head of the university’s Department of East Asian Studies and until 2018 the academic chairwoman of both the Education Ministry’s committee on Chinese studies and the Council for Higher Education’s steering committee to further Israel-China relations, maintains that the status of the Confucius Institute at Hebrew University is unique. As opposed to most institutes, the branch in Jerusalem is research-oriented and does not engage in teaching the Chinese language or culture, which have been taught in courses elsewhere in the university for years. In addition to Yariv-Laor, the institute’s staff consists of an associate director sent from Beijing’s Peking University and an administrative coordinator. The salaries of the Israeli employees are paid by Hebrew University while the associate director’s salary is paid by Hanban.

“Hanban supplies the institute with materials, books, decorations and various accessories such as calendars,” Yariv-Laor says. “It does not dictate the use of any textbooks. The teachers of the Chinese language, who are subordinate to the Hebrew University’s languages unit, decide exclusively about the curriculum.” She adds, “Never have we received from anyone in China a directive about which issues to address and which issues not to address, and there are no Chinese guidelines according to which the institute operates. The criteria for prizes and scholarships are also decided by the Asian studies professors alone. They are academic criteria, according to the university’s rules, and they have nothing to do with any body in China.”

In addition to academic activities, Yariv-Laor says, the institute offers financial support for Asian studies students who give talks on China in high schools in and around Jerusalem, and organizes transportation for high-schoolers who study Chinese in the Jerusalem area. The institute also supports a two-week study tour in China for Israeli teenagers.

Her views are echoed by Prof. Asaf Goldschmidt, an East Asian studies professor at Tel Aviv University who heads the Confucius Institute there. “There are no direct or hidden restrictions on subjects for discussion at the Confucius Institute,” he explains. “The content of academic conferences is decided solely by the organizers of the conference or the organizing committee. We have never received a ‘grocery list’ of subjects that may or may not be discussed, and to this day, to the best of my knowledge, no restrictions or censorship have been imposed on the institute’s activity, and of course not on the activities of the East Asian Studies Department.”

The Confucius Institute at Tel Aviv University is funded by Hanban and operates in cooperation with Renmin University in Beijing, whose representative is part of the institute. According to Goldschmidt, the partnership takes the form of scientific conferences, student exchanges and reciprocal visits by faculty members; the department at TAU and the institute are two separate and distinct entities.

“The department, its students and its researchers often deal with controversial subjects,” Goldschmidt adds. “A salient example is a conference the department recently held in which a whole session dealt with issues of minorities in a completely open way.”

Rising tide of opposition

Several prominent incidents raised suspicions about the Chinese bodies in charge of research and education. In New Zealand, accusations were leveled at the Chinese authorities when burglars broke into the home, office and car of researcher Prof. Anne-Marie Brady after she published studies about Chinese policy in Antarctica and China’s use of “soft power” in the West. According to reports in the local media, the burglars only took her computers and cellphone but ignored other valuables.

In another headline-making incident in 2014, the director of Hanban ordered her staff to tear out pages containing information about academic institutions in Taiwan from a conference program in Portugal. In 2017, China stopped funding Chinese scholars studying at the University of California, San Diego after it hosted the Dalai Lama.

Yet another highly publicized incident occurred in 2008, when a photography exhibit about the suppression of the Falun Gong movement was removed from Tel Aviv University. Following a lawsuit filed by the exhibit’s organizers, the court ordered the university to remount the show and pay the organizers 45,000 shekels (about $11,000). The judge noted that the decision to remove the exhibit was made in part after pressure, apparently from the Chinese Embassy, was brought to bear on the dean of students.

A particularly fraught case happened a number of years ago in Canada, which is home to many Chinese immigrants. In 2012, the Toronto District School Board signed an agreement with the Chinese government to fund a branch of the institute that would offer Chinese language instruction to hundreds of thousands of Canadian students.

“The agreement wasn’t made public and didn’t get media coverage, even though it was supposed to bring about the establishment of the biggest Confucius Institute in the world,” says Doris Liu, a Canadian film director who made a documentary on the subject in 2017, called “In the Name of Confucius.” “In 2014, the festive opening ceremony [of the institute] was held in the presence of senior figures from China. At that stage, the public became aware of the program and a protest started by parents who were concerned that their children would be brainwashed.”

The protest quickly gained momentum. There were letters and petitions, Liu relates, and panicky conversations with members of the schools’ boards of directors, together with fierce demonstrations. Liu’s film documents the dramatic struggle and its protagonists: a Chinese teacher who defected from the institute and was granted asylum in Canada; a senior figure in the Canadian education system who had worked to develop the ties with the Chinese and resigned for vague reasons; and a Canadian intelligence official who warned that the institute would be a Trojan horse and claimed that Chinese-Canadian organizations were faking popular support for the institutes.

The parents were victorious: Not long after the institute’s inauguration, the agreement was canceled. Naturally, the Chinese were not pleased with Liu’s film, and she says they are still trying to prevent it from being shown. “A screening at Victoria University in Melbourne, which has a Confucius Institute, was canceled. The Australian press discovered afterward that the cancelation was due to the intervention of the Chinese consulate,” she says, adding that the Chinese also tried to interfere with screenings in New Zealand and Japan.

Public criticism in Toronto resonated beyond the city and brought about the closure of other Confucius Institutes in Ontario and in Quebec. And Canada is not alone: More than 20 other institutes have shut down in recent years, including ones at the University of Chicago, Pennsylvania State University and other colleges in Texas and Florida. Institutes in Sweden, Denmark, France and Germany have also closed.

The first Confucius Institute in Europe, established in 2005 at Stockholm University, also shuttered in 2015. Alberto Tiscornia, the head of the Department of Asian, Middle Eastern and Turkish Studies, emphasizes that the institute closed due to “legal difficulties and issues of proper administration.” The reason for an end to the cooperation, he explains, “was the problematic character of hosting an institute that is financed by another country on the university’s grounds.” The case sparked criticism in the media and a demonstration by Chinese exiles.

“There is a certain naiveté amongst university bureaucrats in the West. In China’s political reality there are no independent units, they are all managed by the [Communist] Party down to the smallest detail,” the Swedish journalist Ingvar Oja wrote. “The teachers who are sent abroad are handpicked by the party and are party loyalists.”

The complexity of the ties with China may be gleaned, perhaps, from comments by Prof. Daniel Leese, an expert on Chinese history and politics from the University of Freiburg in Germany.

“After June 4th [the date of the Tiananmen Square massacre in 1989], many said we should cut our ties with China,” he says. “But how should we then keep in dialogue with the Chinese at various levels? Confucius Institutes like the ones here in Germany make the connection possible. Cross-cultural dialogue is always complicated, but the people in the institutes are individuals, and if you do it properly, real dialogue is possible. The party doesn’t have total control of what Chinese citizens think, as is sometimes described in the media. But we should also be aware of the fact that many within the Chinese populace are simply not waiting for liberal democracy to arrive, especially given recent developments in the West.”

Leese is aware of the fact that his research, which focuses on how China’s Communist Party copes with wrongdoings and atrocities that occurred during Mao Zedong’s rule, drew the attention of the authorities. There is general surveillance of what he and others are doing, he says. His academic freedom in Germany has not been compromised, he notes, but when he’s in China, pressure is put on people who work with him.

“I have to be careful who I work with,” he explains. “In recent years things have become harder and our access to archives, sources and people to interview isn’t as good as it used to be. Once the rules were clearer; today I’m not sure what things will be like in the years to come.”

נורה אדומה

מכוני קונפוציוס הסיניים מעתירים תקציבים ומלגות על אוניברסיטאות ברחבי העולם אך רבים טוענים שלנדיבות זו יש מחיר גבוה. בעוד בעולם גוברת המחאה ומכונים רבים נסגרו, מנהלי המכונים בישראל מתעקשים שהחופש האקדמי לא נפגע.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.7135971

"יש לחשוש ממשלה דכאנית, יותר משיש לפחד מנמר", כך לפי משפט המיוחס לפילוסוף הסיני קונפוציוס שחי לפני כ-2,500 שנה. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם עשתה רבות על מנת לעקור את מורשתו של קונפוציוס מהחברה הסינית מאז עלתה לשלטון ב-1949, אך בשנים האחרונות היא דווקא עושה שימוש נרחב, יש שיאמרו ציני, בשמו ובתורתו של הוגה-הדעות הידוע ביותר שפעל בסין מעולם. הדוגמא המובהקת ביותר לתופעה זו היא "מכוני קונפוציוס" ו-"כיתות קונפוציוס", מוסדות חינוכיים להוראת התרבות והשפה הסינית הפועלים כיום בכ-150 מדינות ובחמש יבשות. מוסדות אלו מוקמים ביוזמת ובמימון "המועצה הבינלאומית להוראת השפה הסינית" (בסינית: Han Ban), גוף הכפוף למשרד החינוך הסיני והמייצג את האינטרסים של המשטר הסיני והמפלגה הקומוניסטית השלטת. ע"פ הנתונים הרשמיים של המועצה פועלים כיום 548 "מכוני קונפוציוס" ו-1,193 "כיתות קונפוציוס" בעולם (ההבדל הוא בסדרי הגודל ובקהל היעד). מדובר בפעילות חינוכית ואקדמית שמשתתפים בה מיליוני תלמידים ואנשי צוות ושהממשלה הסינית משקיעה בה מאות מיליוני דולרים בשנה. כל זאת בזמן שמיליוני ילדים עניים בסין עצמה, במיוחד בפריפריה, סובלים מחינוך לקוי. מבחינה מסוימת דומים מכוני קונפוציוס למוסדות בינלאומיים אחרים כמו ה-British Council ו-Goethe Institute המפיצים את התרבויות והשפות של בריטניה וגרמניה בעולם, אך במבט מקרוב ההבדלים הם משמעותיים.

בניגוד למכונים דומים במדינות המערב, מוצבים מכוני קונפוציוס בתוך מוסדות אקדמיים קיימים והם פועלים בסמוך לחוגים ללימודי אסיה ע"פ חוזה בין המועצה הסינית לאוניברסיטאות המארחות. המכונים מתוקצבים ע"י הסינים בתקציב שנתי (במקרים רבים בסכום של בין 100 ל-200 אלף דולר לשנה), הם משתמשים בחומרי הוראה המגיעים מסין ובמקרים רבים מעסיקים אנשי צוות סיניים המקבלים משכורות סיניות. בתמורה, דואגות האוניברסיטאות המארחות למשרדים, למחשבים ולגישה לציבור הסטודנטים ולחברה הסובבת אותם (כולל פעילות בקרב ילדים ובני-נוער). החוזה כולל, בין השאר, סעיפים בדבר כפיפות למטה הממוקם בבייג'ינג ואיסור פעילות המנוגדת לחוקים ולתקנות סיניים. מבנה זה מעורר ביקורת רבה ברחבי העולם. הטענות הקלות יותר מדברות על כך שהמיקום בקמפוסים עצמם, בשילוב מנופי לחץ כלכליים, משפטיים ופוליטיים מגבילים את החופש האקדמי וגורמים להפעלת צנזורה עצמית של סטודנטים, מרצים וחוקרים. טענות קיצוניות יותר מדברות על מכוני קונפוציוס כמעין מוצבים קדמיים המשרתים את האינטרסים הסיניים באמצעות איסוף מידע וריגול תעשייתי תחת כסות של לימודי סינית, אירועים תרבותיים ומחקר אקדמי.

בישראל פועלים שני מכוני קונפוציוס. הראשון נפתח באוניברסיטת ת"א ב-2007 והשני נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014, כאשר בטקס הפתיחה נכחו בכירים סיניים, ביניהם סגנית ראש-הממשלה, ליו יאן-דונג, והושמעו דברי ברכה מוקלטים של רוה"מ נתניהו, שביקורו בסין שנה לפני כן הניח את הקרקע להקמת המכון. "ההחלטה לפתוח מכון קונפוציוס שמעורב בחוג ללימודי מזרח אסיה, שבראשו עומד פרופסור עם קביעות המקבל משכורת כדי לחקור את סין כאשר הוא משוחרר מלחצים, היא ניגוד עניינים מובהק וברור", אומר נעם אורבך, מורה לסינית באוניברסיטת בר-אילן ודוקטורנט בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, "זוהי תופעה פסולה בעיני מכיוון שאין סיבה לפתוח מכון כזה דווקא באוניברסיטה ובשיתוף עם חוג ללימודי אסיה זולת הפעלת צנזורה, הפעלת לחץ והגבלת החופש האקדמי". אורבך טוען שלמרות שההגבלות אינן מוחלטת ושניתן להגביל את ההשפעה מבייג'ינג, אי אפשר להכחיש את ההשפעה השלילית. "סין יכולה לפתוח כל מוסד שהיא רוצה מהחרמון ועד לאילת אבל לתת לה לפעול בתוך אוניברסיטאות ככלי להפעלת לחץ זה כמו לתת לליכוד לפתוח מכון ז'בוטינסקי בתוך חוג למדע המדינה". ע"פ אורבך ישנם נושאים רבים בחקר החברה והפוליטיקה הסינית העכשווית שהם רגישים מבחינת המשטר הסיני שעושה כל מאמץ לדחוק אותם מהדיון הציבורי. "זכויות-אדם בסין – הס מלהזכיר, אין לדבר גם על בעיות פוליטיות פנימיות ועל דיכוי מיעוטים כמו המיעוט האויגורי". כשנושאים כאלו נחקרים למרות ההתנגדות הסינית החוקרים עלולים לשלם מחיר גבוה. אחד מבכירי הסינולוגים בישראל, למשל, פרופ' יצחק שיחור, הוכנס ע"פ אורבך לרשימה שחורה וכניסתו לסין נמנעה בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק בסינג'יאנג, אזור האוטונומיה של המיעוט האויגורי בסין.

פרופ' שיחור הוא פרופ' אמריטוס בלימודי אסיה ומדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית ופרופ' אמריטוס בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם "הארץ" הוא מאשר את הפרטים. "אכן, בשנת 2000-2001 השתתפתי בפרויקט מחקר על סינג'יאנג שהתנהל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב", הוא אומר, "פרופ' סיני טען כי הפרויקט מעודד בדלנות אויגורית בסינג'יאנג, מה שהיה שטות גמורה. בעקבות פנייתו החליטה ההנהגה הסינית להכניס את כל המשתתפים (16 איש) ל"רשימה שחורה". אני הייתי הלא-אמריקאי היחיד. הספר פורסם ותורגם לסינית בהוצאה חסויה ובמבוא נכתב שרוב המשתתפים אינם מבינים בסינג'יאנג אם כי יש בו גם שניים-שלושה פרקים אובייקטיביים (אחד מהם, פרק 5, הפרק שלי). במשך 15 שנה (פרט לשנה אחת) לא הצלחתי לקבל ויזה לסין ואז, לפני כשלוש שנים, משהו השתנה. ביקשו את עזרתי להקים מכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת סון יאט-סן בדרום סין ואחר כך לא רק שקיבלתי ויזה והוזמנתי לוועידות שונות, אלא שזכיתי בתנאים נוחים. לפני כמה שבועות זכיתי ב"פרס מפעל חיים" מטעם המרכז לתרבות סין בישראל".

עם זאת, פרופ' שיחור אינו חושב שמכוני קונפוציוס משפיעים על השיח האקדמי בנושא סין בישראל. "למיטב ידיעתי המכונים אינם גורמים לצנזורה או לפגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות", הוא אומר, "אני משוכנע שצנזורה כזאת כן קיימת בכל מה שנוגע לפעילות של מכוני קונפוציוס עצמם אבל בסה"כ מטופלים נושאים "רגישים" עבור הסינים בישראל באופן חופשי, כל זמן שאינם קשורים במימון מטעם מכוני קונפוציוס, ולמיטב ידיעתי אין ניסיונות סיניים להשפיע על הציבור הישראלי בנושאים אלה. ניסיונות כאלה קיימים דווקא מצד גורמים טייוונים".

נעם אורבך חולק על דברים אלו. "הצנזורה העצמית שנוצרה בקרב חוקרי סין בישראל היא עצומה", הוא אומר, "מעל ומעבר לחלומות הרטובים של כל קאדר במפלגה הקומוניסטית". הוא מביא כדוגמא את העובדה שסטודנטים ישראלים נמנעו מהשתתפות במפגש עם מחבר הדו"ח החשוב ביותר בעולם בנושא דיכוי מתרגלי הפאלון-גונג (שיטה רוחנית שנוסדה בסין בשנות התשעים ושהמפלגה הקומוניסטית מדכאת את מתרגליה, ד.ס). בעולם ישנן טענות על פשעים נוראים שמחולל המשטר הסיני כלפי מתרגלי הפאלון-גונג – שליחתם למחנות "חינוך מחדש", הוצאות המוניות להורג ובעקבותיהן קצירת איברים למטרת סחר להשתלות. "מכוני קונפוציוס מחלקים מלגות נחשקות ללימודים בסין והסטודנטים פוחדים שישללו מהם מלגות אם מישהו ידווח על זה שהם השתתפו בכנס שכזה", מסביר אורבך, "זכותם של המכונים לפעול כך אבל מדוע שהחוג ללימודי מזרח אסיה ישתף עם זה פעולה?". מבחינת אורבך זו איננה שאלה רטורית ויש לו הסבר: "האינטרס של האוניברסיטאות איננו ההקצבה השנתית של 100 או 200 אלף דולר. זה גרושים. מה שחשוב הוא הפוטנציאל להסכמים אחרים בתחומים מדושנים יותר כמו ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה. לאוניברסיטאות חשוב לקבל תקציבי מחקר מסין ופוסט-דוקטורנטים מאוניברסיטאות סיניות. זו המוטיבציה האמיתית והיחסים הטובים עם הסינים דורשים, בין השאר, את הקמתם של מכוני קונפוציוס".

הלחץ הסיני, ע"פ אורבך, לא מסתכם בהקמת המכונים. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג "זווית-אחרת", הוא חשף כי "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" הוקמה בסוף שנה שעברה ביוזמת השגרירות הסינית כגוף שנועד לדבריו "לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונותיה וצרכיה של סין". זהו חלק מהמאמץ הסיני להפעיל מה שמכונה "עוצמה רכה" (Soft Power) ברחבי העולם כלומר, השגת השפעה באמצעות דיאלוג תרבותי, אומנותי וחברתי המצטרף בשנים האחרונות לתהליך ההתעצמות הכלכלי, הפוליטי והצבאי של סין. פרופ' שיחור מסכים שמכוני קונפוציוס מפעילים "עוצמה רכה" אך מסויג לגבי השפעתה. "מכוני קונפוציוס הם אמנם חלק מהפעלת "עוצמה רכה" מצדה של סין", הוא אומר, "אך באופן אישי אינני חושב שמכונים אלו, גם לא הישראלים, משפיעים על העמדות הפוליטיות כלפי סין ומבחינה זאת אין להם שום עצמה".

אך לא כל הכוח שמפעילה סין בתחום החינוך והתרבות הוא רך. ישנם גורמים המאשימים את מכוני קונפוציוס באיסוף מידע, מעקב והשפעה על סינים החיים בגלות, הפעלת סוכנים ולקיחת חלק בפעילות ה"חזית המאוחדת" (United Front Work Department), המהווה מעין ארגון חשאי הפועל בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית בסין ומחוצה לה. גם אם טענות אלו הן מוגזמות, קשה להכחיש את ההשפעה על השיח הנוגע לסין שיש למכוני קונפוציוס אותם כינה ע"פ האקונומיסט הבריטי לי צ'אנג צ'ון, האחראי על מערך התעמולה הסיני במשך יותר מעשר שנים, כ"חלק חשוב ממערך התעמולה של סין בחו"ל".

בניגוד לטענות שמכוני קונפוציוס פוגעים בחופש האקדמי ומהווים חלק ממערך תעמולה, אומרת ד"ר ליהי יריב-לאור, המכהנת כראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים, ש"החוקרים והמורים באוניברסיטה העברית נהנים מחופש אקדמי מלא. עד היום, במשך חמש שנות קיומו של מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, לא היו כל הכתבות מצד הצד הסיני". יריב-לאור, שכיהנה בעבר גם כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ושימשה עד 2018 כיו"ר אקדמי של הוועדה הממונה על לימודי מקצוע הסינית במשרד החינוך וכיו"ר אקדמי של ועדת ההיגוי לקידום קשרי ישראל עם סין והודו מטעם המועצה להשכלה גבוהה, מסבירה שמכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית הוא ייחודי. לעומת מרבית המכונים בעולם, המכון באוניברסיטה העברית הוא מוכוון מחקר ואינו עוסק בהוראת השפה והתרבות הסינית, מקצועות הנלמדים כבר עשרות שנים באוניברסיטה עצמה. צוות העובדים במכון מורכב מד"ר יריב-לאור עצמה, מנהל-שותף שנשלח מאוניברסיטת פקין, שהיא המוסד האקדמי המקביל לאוניברסיטה העברית בניהול מכון קונפוציוס, ורכזת אדמיניסטרטיבית. משכורות אנשי הצוות הישראלים משולמות על ידי האוניברסיטה העברית והמשכורת של המנהל השותף מאוניברסיטת פקין משולמת על ידי המועצה הסינית הבינ"ל להוראת סינית.

"המועצה הסינית מספקת למכון חומרים, ספרים, קישוטים ואביזרים שונים כגון לוחות שנה – לפי בקשת המכון", אומרת יריב-לאור, "אך היא אינה מכתיבה שימוש בספרי לימוד כלשהם. מורי השפה הסינית, הכפופים ליחידת השפות של האוניברסיטה העברית, הם הקובעים הבלעדיים של חומרי הלימוד". "מכון קונפוציוס יוזם ותומך בפעילויות אקדמיות מגוונות ביותר: כנסים, סדנאות, הרצאות, הזמנה של מרצים אורחים בתחומי סין, וכיו"ב", מוסיפה יריב-לאור, "מעולם לא קיבלנו מכל גוף שהוא בסין הנחיה באילו נושאים לעסוק ובאילו נושאים לא לעסוק ואין כל הנחיות סיניות שהמכון פועל לפיהן. גם הקריטריונים לפרסים ומלגות נקבעים ע"י מורי החוג ללימודי אסיה בלבד. אלו קריטריונים אקדמיים, ע"פ כללי האוניברסיטה, ואין להם כל נגיעה לגוף כלשהו בסין". בנוסף לפעילויות האקדמיות, מספרת יריב-לאור, המכון תומך כספית בסטודנטים של החוג ללימודי אסיה היוצאים מדי שנה לבתי-ספר באזור ירושלים ומלמדים על סין, הוא מארגן הסעות לתלמידי בתי-ספר הלומדים סינית באזור ירושלים ומביא אותם לאירועים באוניברסיטה הקשורים לסין ולתרבותה ותומך בסיור לימודים בן שבועיים של תלמידי תיכון בסין.

דברים דומים אומר גם אסף גולדשמידט, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה וראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת ת"א. "אין הגבלות ישירות או סמויות בנושאי הדיון במכון קונפוציוס בת"א. מי שקובע את התכנים בכנסים האקדמאים הם מארגני הכנס או הוועדה המארגנת בלבד. מעולם לא קיבלנו "רשימת מכולת" כלשהי של נושאים שמותר או אסור לדון בהם ועד היום, למיטב ידיעתי, לא הוטלו מגבלות או התקיימה צנזורה על פעילויות המכון וכמובן שלא על פעילויות החוג ללימודי מזרח אסיה". המכון בת"א ממומן ע"י המועצה הסינית וכפוף לחוזה איתה והוא פועל בשותפות עם אוניברסיטת רן-מין בבייג'ינג, שנציג מטעמה פועל במכון. לדברי גולדשמידט השותפות מתבטאת בכנסים מדעיים, חילופי סטודנטים וביקורים הדדיים של חברי סגל כאשר פעילויות המכון כוללות קורסים ללימוד סינית לקהל הרחב ופעילויות תרבות כגון שיעורי טאי-צ'י, שעורי קליגרפיה וציור, הופעות וערבי הווי לציון חגים מרכזיים וכנסים אקדמאים. ע"פ גולדשמידט החוג האוניברסיטאי והמכון הן שתי ישויות נפרדות, יש ביניהן חציצה והאוניברסיטה עצמה מקפידה על חופש ביטוי וחופש אקדמי. "החוג, תלמידיו, וחוקריו אף עוסקים לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת", מוסיף גולדשמידט, "דוגמא מובהקת לכך היא הכנס "סין והמזרח התיכון: פרספקטיבות עכשוויות" שערך החוג לאחרונה, בו מושב שלם עסק בסוגיות של מיעוטים באופן פתוח לחלוטין".

למרות דברים אלו, בעולם הרחב התרחשו בשנים האחרונות לא מעט תקריות המחזקות את הטענות כנגד מכוני קונפוציוס ורשויות סיניות אחרות העוסקות בחינוך, תרבות ומחקר. בניו-זילנד, למשל הופנו אצבעות כלפי הסינים כאשר נפרצו בשנה שעברה ביתה ומשרדה של פרופ' אן-מארי בריידי בעקבות מחקריה על המדיניות הסינית באנטרקטיקה ועל הפעלת "כוח רך" סיני במערב. ע"פ דיווחים בתקשורת, בפריצות לביתה ולמשרדה של בריידי לא נגנבו דברי ערך והפורצים הסתפקו בפריצה למחשב ולמכשיר טלפון נייד. בתקרית מפורסמת אחרת, מנהלת המועצה הסינית המפקחת על מכוני קונפוציוס הורתה לצוות שלה לקרוע דפים שהכילו מידע על מוסדות אקדמיים בטאיוואן מתוך תכנית של כנס האגודה האירופאית ללימודי סין שהתקיים בפורטוגל ב-2014. ב-2017 החליטו הסינים להפסיק להעניק מלגות אקדמיות ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו מכיוון שזו אירחה את הדלאי-למה. עוד לפני אירועים אלו נרשמה התערבות סינית גם בת"א כאשר ב-2008 תערוכת צילומים שעסקה בדיכוי הפאלון-גונג הורדה בלחץ שגרירות סין בישראל אחרי ארבעה ימים בלבד. בעקבות תביעה של יוזמי התערוכה, החליט בית-משפט מחוזי בת"א לחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה לשבוע נוסף ולשלם לאמרגניה, תמוז איתי ויניב ניצן, 45,000 ₪ הוצאות משפט. בפסק-הדין כתב השופט שההחלטה להוריד את התערוכה היתה לא סבירה ושרירותית ושהשגרירות הסינית השתמשה במכון קונפוציוס ובתקציבי המלגות שהיא מעניקה כמנופי לחץ.

בשנים הראשונות שלאחר פתיחת מכון קונפוציוס הראשון בסיאול ב-2004, לא היתה אליהם עדיין התנגדות רבה ומספרם הלך וגדל בהתמדה. תהליך גידול זה נמשך עדיין, אך בשנים האחרונות ישנה גם תנועת נגד. מכונים רבים, בעיקר בצפון-אמריקה ובאירופה נסגרו, חלקם בעקבות טענות על צנזורה, הגבלת חופש אקדמי והעסקה שחורגת מסטנדרטים דמוקרטיים מערביים, כגון סעיף האוסר על מתרגלי פאלון-גונג ללמד במכונים. אחד המקרים הידועים הוא המקרה של טורונטו, קנדה, מדינה שיש בה קהילת מהגרים סיניים גדולה וביקורת רבה על המשטר הסיני.

ב-2012 נחתם הסכם בין מחוז בתי-הספר של טורונטו (Toronto District School Board) לבין הסינים שעל פיו אמורים היו תלמידי בתי-הספר של טורונטו ליהנות משיעורי סינית במימון ובארגון של ממשלת סין. בעקבות ההסכם שלחו הסינים לקנדה מנהל למכון, צוות מורים, ספרי לימוד ותקציב פעילות מכובד. סינית היא השפה השלישית בתפוצתה בקנדה, אחרי אנגלית וצרפתית, ומחוז בתי-הספר של טורונטו הוא הגדול במדינה. יש בו 246,000 תלמידים ב-582 בתי-ספר. "ההסכם שנחתם באוטווה ב-2012 לא פורסם ולא זכה בכיסוי תקשורתי למרות שהוא היה אמור להביא להקמתו של מכון קונפוציוס הגדול בעולם מבחינת מספר תלמידיו", מספרת ל"הארץ" דוריס ליו, עיתונאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ממוצא סיני שחיה בטורונטו ויצרה סרט תיעודי בנושא. "ב-2014 נערך טקס פתיחה חגיגי בנוכחות בכירים סינים", מספרת ליו, "בשלב זה הציבור הרחב גילה את התכנית והחלה מחאת הורים שחששו מפני שטיפת מוח של ילדיהם".

המחאה, ע"פ ליו, התארגנה במהירות. מכתבים ועצומות נשלחו, שיחות להפעלת לחץ פוליטי התקיימו עם חברי מועצת הנאמנים של מחוז בתי-הספר שאמורים היו לקבל החלטה לגבי קיום ההסכם או ביטולו, הפגנות סוערות נערכו ומאבק פוליטי קשה התקיים בין תומכי המכון ומתנגדיו. סרטה של ליו חושף את המאבק הדרמטי ואת גיבוריו: מורה סינית שערקה מן המכון וזכתה למקלט בקנדה, בכיר במערכת החינוך הקנדית שקידם את הקשרים עם הסינים , איש מודיעין קנדי שקרא למכונים "סוס טרויאני" וטען ששירותי הביטחון בקנדה עוקבים אחריהם וארגונים של סינים-קנדים הפועלים בשירות הממשלה בבייג'ינג ומביימים תמיכה עממית לכאורה במכונים מעוררי המחלוקת. "בסוף אוקטובר 2014 המועצה הכריעה סופית לבטל את ההסכם עם הסינים כתוצאה מהמאבק הציבורי", מסכמת ליו וטוענת שהסיבה לכך היא שמכוני קונפוציוס משמשים למעשה זרוע ארוכה של הממשלה הסינית הנשלחת לתוך מערכות חינוך בכל רחבי העולם בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מטבע הדברים הסינים לא מרוצים מסרטה של ליו, שזכה כבר במספר פרסים בינלאומיים ומוקרן בימים אלו במדינות שונות, כולל הקרנות באוניברסיטאות רבות ואפילו בפרלמנטים של בריטניה, אוסטרליה ודנמרק. "בעבור הצופים הסרט פוקח עיניים. התגובות חיוביות ולפעמים גם יוצרות לחץ על הממשלות", אומרת ליו ומוסיפה: "הממשלה הסינית מנסה לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יצפו בסרט. ביפן, למשל, השגרירות הסינית בטוקיו ביקשה מהיפנים לבטל הקרנה באולם בבעלות ממשלתית. הסינים טענו שההקרנה תפגע בידידות בין סין ויפן אך היפנים לא נכנעו והסרט הוקרן. באוסטרליה, לעומת זאת, התבטלה הקרנה באוניברסיטת וויקטוריה במלבורן, שיש בה מכון קונפוציוס, והעיתונות האוסטרלית גילתה שהביטול היה תוצאה של התערבות הקונסוליה הסינית. ביטול דומה התרחש גם בניו-זילנד".

הביקורת הציבורית בקנדה גרמה לא רק לביטול ההסכם בטורונטו, אלא גם לסגירת מכונים נוספים באונטריו וקוויבק. אך קנדה אינה לבדה. מעל עשרים מכונים נוספים נסגרו בשנים האחרונות, ביניהם מכוני קונפוציוס אמריקאים כמו אלו שבאוניברסיטת שיקאגו, פנסילבניה סטייט ואוניברסיטאות נוספות בטקסס, פלורידה ועוד. במקביל נסגרו מכונים אירופאיים בשוודיה, דנמרק, צרפת וגרמניה. אוניברסיטת סטוקהולם, למשל, אירחה את מכון קונפוציוס הראשון באירופה שהוקם בשיתוף המועצה הסינית ואוניברסיטת פודאן שבשנגחאי ב-2005. עשר שנים מאוחר יותר התגלעו קשיים אצל האוניברסיטה המארחת. "בתחילת שנות האלפיים פנו הסינים לאוניברסיטת סטוקהולם והציעו הקמה של מכון קונפוציוס", מסר ל"הארץ" אלברטו טיסקורניה, ראש המחלקה ללימודי אסיה, המזה"ת ותורכיה באוניברסיטה, והסביר שהאוניברסיטה הסכימה על מנת ליהנות משיתוף פעולה עם מורים וחוקרים סינים. עם זאת, כמו במקרה הקנדי, היתה גם בשוודיה ביקורת ציבורית. "יש נאיביות מסוימת בכך שהבירוקרטים של האוניברסיטאות במערב מקבלים את מכון קונפוציוס", כתב העיתונאי השוודי אינגבר אויה, "אין יחידות עצמאיות במציאות הפוליטית הסינית, כולן נשלטות ע"י המפלגה עד לפרטים הקטנים ביותר. המורים שנשלחים לעולם נבחרים בקפידה והם נאמנים למפלגה, הם יכולים להיות מורים טובים, אבל הם לא מביאים איתם את החופש לבחור את נושאי הלימוד". בסופו של דבר נסגר המכון בסטוקהולם בעקבות מה שטיסקורניה מכנה "קשיים משפטיים וסוגיות של מינהל תקין". "הסיבה המרכזית לסיום שיתוף הפעולה", הוא מסביר, "היתה הבעייתיות של אירוח מכון שממומן בידי מדינה אחרת בתוך תחומי האוניברסיטה".

למרות הסגירות הרבות, מכוני קונפוציוס ממשיכים לקום בכל רחבי העולם ולא כל הסינולוגים שותפים למאבק בהם. פרופ' דניאל ליסֵה עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וטוען שלמרות שיש קושי בקשר בין מכוני קונפוציוס לאוניברסיטאות המארחות, יש גישות שונות בנוגע לעוצמת ההשפעה של הסינים וישנן גם דרכים למתן השפעה זו. "יש אמנם בעיות לא מעטות", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל חייבים להשאיר את ערוץ הקשר הזה פתוח. בניגוד למה שרבים חושבים, יש רמות שונות של פוליטיקה סינית ושותפים שונים לשיח. אם יש יחסים טובים עם אנשי מפתח במקומות הנכונים, אפשר לעשות הרבה טוב בלי להסתכן בהשפעה סינית גלויה. כאן, בגרמניה, מכוני קונפוציוס אינם סוס טרויאני ואין להם השפעה דרמטית על המחקר האקדמי. הם מלמדים בעיקר נושאים לא פוליטיים ומקיימים פעילויות תרבותיות בעבור הקהל הרחב".

פרופ' ליסֵה מודע לבעיות שהתגלו במכוני קונפוציוס בעולם, במיוחד במדינות בהן אין תקציבים עצמאיים וסגל הוראה מקומי, ומסכים לכך שיש גבולות שחייבים להקפיד עליהם. עם זאת, הוא טוען שקשר מתמיד הוא הכרחי על מנת לנהל קשרים עם סין. "אחרי ה-4 ביוני (ה-4 ביוני 1989, תאריך הטבח בכיכר טיינאנמן, ד.ס) היו שטענו שצריך לנתק את הקשר", הוא אומר, "אבל אם הקשרים ינותקו כיצד יתקיים דיאלוג עם הסינים ברמות השונות? מכוני קונפוציוס כמו אלו שבגרמניה מאפשרים את הקשר החשוב עם העם הסיני. לי עצמי יש שיחות כנות עם חברי מפלגה בסין. קשר בין-תרבותי הוא תמיד מורכב אבל מי שנמצא במכוני קונפוציוס הם אינדיבידואלים ואם עושים את זה נכון יכול להיווצר דיאלוג אמיתי. המפלגה לא שולטת שליטה מוחלטת במחשבותיהם של הסינים, כפי שלעיתים מוצג בתקשורת, וצריך להכיר בכך שסינים רבים פשוט אינם מחכים להגעתה של דמוקרטיה ליברלית, במיוחד לאור מה שמתרחש כעת במערב".

את המורכבות של הקשר עם הסינים אפשר להבין דרך פרופ' ליסֵה עצמו. במקביל לדבריו על חשיבות הקשר, הוא מודע היטב לכך שהמחקר שלו, העוסק בהתמודדות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם עוולות וזוועות שהתרחשו בימי מאו, נמצא תחת מעקב של השלטונות. "ישנו מעקב כללי אחרי מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "הם רוצים לדעת מה אנחנו חוקרים ומדוע אנחנו מראיינים אנשים מסוימים. החופש האקדמי שלי בגרמניה לא נפגע אבל כשאני בסין אנשים שעובדים איתי הועמדו תחת לחץ ואני נאלץ להיות זהיר לגבי מי שאני עובד איתו. בשנים האחרונות המציאות נעשתה קשה יותר והגישה לחומרי מחקר, ארכיונים ומרואיינים היא מוגבלת. פעם החוקים היו ברורים. היום אני כבר לא בטוח מה יהיה בשנים הבאות".