ההתרפסות המסוכנת בפני הימין האירופי החדש

 האם היחסים המתפתחים בין ישראל לבין משטרים לאומנים, גזעניים ואוטוקרטים משרתים את האינטרס הישראלי ומהווים "ריאל-פוליטיק"? תגובה למאמרה של מור אלטשולר ב"הארץ".
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6787220
האם ישראל הרשמית צריכה להחרים ראשי מדינה מאירופה שיש להם רקע אנטישמי או נטיות לאומניות וגזעניות? זוהי שאלה מעניינת מוסרית ופוליטית כאחד ולמור אלטשולר יש תשובה ברורה. לראש-ממשלת ישראל אין את הפריבילגיה להחרים ראשי מדינה, היא טוענת, וכך זה היה תמיד. כמו שבן-גוריון חתם על הסכם השילומים עם גרמניה, מסבירה אלטשולר, כך נפגש נתניהו עם מנהיגים אירופיים המצטטים את מוסוליני או מכחישים את חלקה של מדינתם בשואה. זה פשוט ריאל-פוליטיק. הוויכוח האמיתי הרי איננו על העבר אלא על ההווה, מוסיפה אלטשולר וכותבת שהמתנגדים להידוק הקשרים עם מדינות כמו הונגריה ופולין עושים זאת רק כי הימין האירופי מתנגד להגירה מוסלמית ונאבק באליטות השמאל. נתניהו, על פי הסבר זה, מנתב בחכמה את האינטרס הישראלי באירופה שמִטלטלת בין השמאל הרדיקלי של קורביין הבריטי לימין שונא הזרים של סלביני האיטלקי.

גם אם נסכים לשים בצד את העבר ונדון, כפי שמציעה אלטשולר, רק בהווה, יש בעיה עובדתית עם דבריה. אירופה איננה מקשה אחת. מדינותיה נבדלות זו מזו לא רק בתרבויותיהן אלא גם במערכותיהן הפוליטיות. מה שאלטשולר מתארת כימין ושמאל מתאר במדינות רבות במערב אירופה רק את השוליים הקיצוניים ביותר של השיח הפוליטי. ברבות ממדינות אלו דווקא הימין היה זה שעיצב מדיניות נדיבה של קליטת פליטים. קנצלרית גרמניה הנוכחית, אנגלה מרקל, וראש-ממשלת שוודיה הקודם, פרדריק ריינפלדט, לדוגמא, פתחו את דלתות מדינותיהם לפליטים למרות ששניהם מנהיגי מפלגות ימין שמרניות. כאשר התפתח במדינות אלו וויכוח על מדיניות הגירה לא היה זה וויכוח על "שנאת" או "אהבת" מוסלמים כפי שמתארת אלטשולר, אלא וויכוח רציני ולגיטימי על המחיר הכלכלי של ההגירה, על תכניות אינטגרציה שונות ועל האיזון בין קשיי קליטת המהגרים לקיום החוק הבינלאומי.

במדינות אלו יש אמנם מפלגות ימין קיצוני המשתמשות ברטוריקה מניפולטיבית כדי לנצל פחדים קמאיים של הציבור, אך הן רחוקות מן השלטון ואינן משפיעות על מדיניות. גם אלטשולר משתמשת ברטוריקה הזו במשפטים כמו: "השמאל מתעקש לראות במהגרים המוסלמים את היהודים החדשים של אירופה, ולהעניק להם מעמד של נרדפים ומעונים" ו-"ברלין היא בירת הסובלנות העולמית בזכות מאות מסגדיה, המעניקים כפרה לגרמנים על הרס בתי-הכנסת בליל הבדולח". אלו טענות הנשמעות כאילו יש להן משקל היסטורי עמוק אך הן למעשה אמירות חסרות בסיס שכל כולן מטפורות, דימויים ואגדות אורבניות. אף צד רציני בשמאל האירופי לא חושב שצריך לקלוט מהגרים כי "המוסלמים הם היהודים החדשים של אירופה" ואין אף מפלגה ימנית רצינית במדינות כמו צרפת, אנגליה או ספרד (אפילו לא "החזית הלאומית" של לה-פן) הדורשת לגרש את המוסלמים (שהרי רובם המוחלט הם אזרחי המדינה והם או הוריהם היגרו אליה כחוק). אלטשולר מבססת על אמירות אלו טענה בזכות מדיניות "ריאל-פוליטיק", בזמן שמי שאומר אותן הם הגורמים השוליים והשליליים ביותר בפוליטיקה האירופית.

יש, עם זאת, מדינות שבהן הימין הקיצוני התקרב ואפילו הגיע לשלטון. במדינות אלו האנטישמיות והשנאה התקדמו מהספסלים האחוריים אל מסדרונות השלטון ואיתן גם ההגבלה על חירויות הפרט והאיום על הדמוקרטיה. האם מדינות אלו יכולות להיות שותפות אסטרטגיות של ישראל? ע"פ הריאל-פוליטיק של אלטשולר אין טבעי מכך. הבעיה היא שהמשענת של מדינות מסוג זה היא רעועה מאוד. גם אם שמים בצד את עברן ואת האנטישמיות של מנהיגיהן צריך לזכור את המניעים האמיתיים של הימין הפופוליסטי באירופה. התנגדותו להגירה, למשל, מפתה את מעצבי המדיניות בישראל כי יש בבסיסה שנאת מוסלמים, אך היא מבטאת למעשה חוסר אחריות ועצימת עיניים לבעיות הגלובליות המאיימות על יציבות העולם. בעיות אלו, כולן קשורות זו לזו וכולן מעשה ידי אדם, פשוט לא מעניינות את הימין הפופוליסטי. הוא מתעלם מההתחממות הגלובלית, מהמלחמות האזוריות וממעשי הטבח ורצח-העם שיוצרים את הפליטות העולמית ולשיטתו גם את האיום הדמוגרפי. במקום לעלות למגרש ולהציע טיעונים או תכניות פעולה, הימין הפופוליסטי מבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויוצר אויבים שימושיים שניתן לכלות בהם את זעם הציבור. מצד אחד הוא מתנגד לקליטת פליטים ומצד שני הוא מתנגד להשקעה במוסדות בינלאומיים באזורי סכסוך. מצד אחד הוא לא מאמין למדענים, לעיתונאים, לפמיניסטיות ולהומואים ומצד שני הוא טוען שהמהגרים יכפו על אירופה תרבות שמרנית, דכאנית ומפגרת. עם חברים כאלו, מי צריך אויבים?

בסופו של יום הימין הקיצוני האירופי איננו מתעניין בישראל וגם אינו באמת מוטרד מהגירה מוסלמית שהרי אין במדינות אלו מהגרים מוסלמים כלל. הפרויקט שלו הוא שינוי החברה האירופית עצמה באמצעות מלחמת קודש בהפרדת הרשויות, בחופש הביטוי, באקדמיה, בליברליזם, בזכויות-האדם האוניברסליות ובפמיניזם. הפחדת הציבור מפני מהגרים מוסלמים והידידות המזויפת עם ישראל הם רק כלים לקידום מטרות אלו. השותפות עם משטרים בעלי נטיות רודניות ואנטי-דמוקרטיות באירופה בנויה על יסודות רעועים ועל חנופה המעורבבת בחשדנות. היא איננה יציבה, היא אופורטוניסטית ויש לה מחיר בדמות סיכון הקשרים עם שותפות אסטרטגיות וותיקות ואמינות יותר (גם אם הן מביעות קצת ביקורת פה ושם). כל אלו הופכות את ההתרפסות בפני הימין האירופי החדש למדיניות נפסדת מבחינה מוסרית אבל גם למסוכנת מבחינה מדינית.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s