עשרים שנה לחוק השוודי, האם הפללת צרכני זנות הוכתרה בהצלחה?

לפני עשרים שנה הפלילה שוודיה את לקוחות הזנות מבלי להפליל את הזנות עצמה ואת הנשים העוסקות בה. זו היתה חקיקה מהפכנית, ראשונה מסוגה בעולם בכך שהיא יצאה להילחם בזנות ע"י מאבק בגברים הקונים מין במקום במאבק בנשים המוחלשות הנאלצות למכור מין. החוק היה תוצאה של מגמות פמיניסטיות רדיקליות שהשפעתן בשוודיה של שנות התשעים הצליחו לפרוץ את גבולות האקדמיה ולחדור למסדרונות השלטון. למרות שבישראל התנועה הפמיניסטית חלשה בהרבה, חוק הפללת הלקוחות הישראלי עבר לפני כשלושה שבועות קריאה ראשונה בכנסת. עכשיו, רגע לפני שהוא נכנס לתוקף, כדאי לבדוק מה היו תוצאות הניסיון השוודי. האם, עשרים שנה אחרי, יש בשוודיה עדיין זנות? האם הציבור מתייחס אחרת לתופעה והאם הנשים בזנות נהנות מפירותיו או סובלות מתוצאותיו של החוק שנועד להצילן?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6632785 (כאן מובאת הגרסה הארוכה והמקיפה יותר הכוללת גם את סיפורה של גרמניה בה יש לגליזציה של הזנות).

"בדרך כלל אנחנו תופסים את העבריינים כשהם יוצאים מהדירה", מספר פטר אוסטרום, איש היחידה לתפיסת לקוחות זנות בסטוקהולם וסביבתה. "אנחנו מעמתים אותם עם העבירה, והם כמעט תמיד מכחישים. לפעמים הם אומרים שהם רק נפגשו עם חברה, אבל כששואלים אותם מה שמה, הם נוקבים בשם מהמודעה לשירותי זנות, לא בשמה האמיתי". לפי אוסטרום, "כשהגברים מבינים שיש נגדם עדויות מוצקות, הם מתחילים להתחנן. הרבה פעמים הם מבקשים שהנשים שלהן לא יגלו. בשלב הזה אנחנו מציגים להם שתי אפשרויות: משפט או הודאה. 25% בוחרים במשפט. מי שבוחר בהודאה מקבל מכתב הביתה עם דרישה לתשלום קנס". הקנסות בשוודיה נקבעים בהתאם להכנסה, כך שהמחיר שישלם מי שנתפס שקול ל–50 ימי עבודה. על הנייר, הגברים שנתפסים חשופים גם למאסר, אולם עד היום האפשרות לא מומשה, והרשויות השוודיות בחרו בפגיעה בכיס. בנוסף לקנסות, מופנים הלקוחות לטיפול ולייעוץ ללא תשלום, שמוענק על ידי עובדים סוציאליים שעובדים בשיתוף עם הרשויות, אולם הטיפול אינו בגדר חובה. מי שיעדיף לפנות למשפט, יגלה שהמשטרה השוודית לא מסתפקת בהמתנה מחוץ לדירות שבהן מתקיימת הזנות. נציגי מערכת אכיפת החוק מתייצבים למשפטים עם ראיות, מקונדומים משומשים, דרך חומרים שונים שנאספו במהלך המעקב ועד עדויות של הנשים עצמן, שנוהגות לפי אוסטרום לשתף פעולה עם המשטרה ומוסרות הצהרה כתובה שמאששת את החשד.

תמיכה גוברת בחוק

הדיון הציבורי על הזנות הוא דיון טעון. חילוקי הדעות בנושא אינן רק על קביעת המדיניות כלפיה אלא על הגדרות בסיסיות. אין אפילו הסכמה על שם לתופעה. הנשים שבשפת הרחוב מכונות "זונות" מכונות "נשים בזנות" ע"י אלו המבקשים למגר את הזנות ו-"עובדות מין" ע"י אלו המבקשים למסד אותה. הפוליטיקה של הזנות שונה ממדינה למדינה והיא מתבטאת בחוקים הכתובים בשפה משפטית יבשה אך כמעט תמיד הם תוצאה של בסיס אידאולוגי עמוק. בשוודיה מדובר בפמיניזם הרדיקלי שבשנות התשעים של המאה הקודמת נהנה מהשפעה לא רק במסדרונות האקדמיה אלא גם בפרלמנט ובממשלה. אחד מהחוקים המהפכניים ביותר שחוקקו בתקופה זו הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהיה הראשון מסוגו בעולם ובחודש הבא ימלאו לו 20 שנה. החוק אוסר על צריכת מין בתשלום, ובמקביל נמנע מהפללה של המוכרות. המחוקקים השוודים סברו כי בעולם שבו אין שוויון בין גברים לנשים ושיש בו מבנים חברתיים המקפחים ומחלישים נשים, הרי שגם קניית מין בהסכמה היא אקט אלים. לצד העיקרון היסודי הזה, עמדה ההבנה שחלק ניכר מתעשיית הזנות כרוכה בסחר בבני-אדם, בהחזקה בתנאי ניצול ובאלימות יומיומית.

הפרלמנט השבדי החליט להילחם באלימות הזאת על ידי צמצום הביקוש, באמצעות הרתעת הלקוחות, הפללתם וענישתם. החידוש שהביא איתו החוק לא הסתכם בהתמקדות בלקוחות. בשורה לא פחות משמעותית היתה בכך שהמאבק בזנות חרג מתחומי המוסר והסדר הציבורי, והפך לחזית של התנועה הפמיניסטית. בעוד שברחבי העולם המתנגדים לזנות היו נבחרי ציבור שמרניים וכוהני דת, הרי שבשוודיה ראו עצמם תומכי החוק כמי שחותרים לשוויון מגדרי. כעת, כששני עשורים חלפו מאז הושלמה החקיקה, ביקש מוסף הארץ לעמוד על השלכות החוק. האם הצעד הנועז של שוודיה צמצם את הזנות? האם השתפר מצבן של הנשים שעדיין עוסקות בזנות? האם החקיקה יצרה גלי הדף שחוללו תמורות גם בהיבטים נוספים, כמו למשל שיעורי האלימות המינית?

את הדיון בהשלכות החוק צריך להתחיל עם שתי הערות אזהרה. האחת נוגעת לקושי למדוד את היקף הזנות, בשל המתודות השונות והמוגבלות, ממעקב אחר היקפי פרסום ועד נתונים על תפיסת לקוחות. השנייה נוגעת לכך שסביר כי התמורות שמתחוללות בשוודיה נובעות מסיבות שונות ומגוונות, כך שקשה לקבוע בכל מדד מה היתה ההשפעה של החוק, אם בכלל. לאחר שתי האזהרות הללו, אפשר להציג את הממצאים הבאים: אין סימנים מובהקים לכך שב-20 השנים האחרונות הזנות בשוודיה הצטמצמה; זנות הרחוב פחתה בשיעור חד; האהדה לחוק גוברת עם השנים, והיום שניים מכל שלושה גברים שוודים תומכים בו; בשורה של היבטים, הורע מצבן של הנשים במה שמכונה תעשיית המין; ובמקביל, בשנים האחרונות חלה עלייה חדה במספר הדיווחים על אלימות מינית.

סטטיסטיקה מורכבת

השאלה המתבקשת כשבוחנים את החוק השוודי היא האם הוא הצליח להפחית את הזנות. אלא שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת, מכמה סיבות: מטבע הדברים הזנות מתרחשת בסתר; אין מתודולוגיה מוסכמת וחד משמעית למיפוי הזנות; וחלק ניכר מהנשים העוסקות בזנות בשוודיה הן זרות שאינן מופיעות ברישומים הסטטיסטיים הרשמיים, כך שהן נופלות עוד יותר מתחת לרדאר. עם זאת, ישנם כמה נתונים שניתן להתייחס אליהם. דוח מקיף של הממשלה שהתפרסם ב-2010 קבע שזנות הרחוב הצטמצמה בכמחצית מאז נכנס החוק לתוקפו. הדוח קבע כי ניתן לומר שהצמצום הזה נובע מחוק ההפללה, מאחר שהמגמה הושוותה למדינות שכנות ודומות. בצד זאת קובע הדוח שבכל הנוגע לזנות שאינה מתחילה ברחוב, שהיא חלק הארי של הזנות, הידע מוגבל מאוד, ויש להסתפק בקביעה שאין אינדיקציה להתרחבות התופעה, בניגוד למדינות שכנות שבהן נצפתה עלייה.

דוח רשמי אחר מ-2014 קבע שמספר האנשים שקונים ומוכרים מין בשוודיה נותר קבוע, פחות או יותר. הדוח הראה ש-7.5% מהגברים השוודים בגילאי 18 עד 65 שילמו בעבור מין לפחות פעם אחת בחייהם, ושקצת פחות מאחוז מהגברים עשו זאת בשנה האחרונה. הנתונים הללו אמנם נמוכים בהשוואה למדינות אחרות, אך אין בהם עדות לכך שהם תוצאה של חוק ההפללה, מה גם שאותו דוח הצביע על עלייה במספר המודעות באינטרנט שמציעות מין בתשלום. גם נתוני המועצה השוודית הלאומית למניעת פשיעה אינם חד-משמעיים, ומראים שמספר הלקוחות שנתפסים התחיל בכ-90 בשנה, עלה למאות בודדות, טיפס ב-2011 ליותר מ-1,200, ואז ירד והתייצב על מספרים שנעים בין 500 ל-800 בשנה. גם הנתונים על סחר בבני אדם וסרסרות עולים ויורדים בלי להצביע על מגמה ברורה, מה גם שעלייה בתפיסות עשויה לנבוע משינויים ביעילות הפעילות המשטרתית, מסדרי עדיפויות תקציביים של גורמי אכיפת החוק או מסיבות אחרות.

אלא שהצלחתו של החוק צריכה להימדד לא רק בצמצום הזנות, אלא גם במגמות עומק, של חינוך והשגת שינוי תודעתי ביחס לזנות. האם החקיקה הצליחה לשכנע את השוודים שזנות היא דבר שלילי באופן קטגורי? מנתון אחד עשויים תומכי החוק לשאוב עידוד: מדובר בממצאים של דוח רשמי שהופק ב-2015, והראה שבחלוף השנים הוויכוח בשאלת הלגיטימיות של זנות למעשה הוכרע – 16 שנה לאחר שנחקק החוק תמכו בו 85% מהנשים, וגם בקרב הגברים כבר נרשם רוב בעד ההפללה, שעמד על 60%. השינוי שחל עם השנים בעמדת הציבור חד וברור: לפני שנחקק החוק, תמכו בהפללה רק 20% מהגברים ו-45% מהנשים.

אלא שגם למטבע הזה יש צד שני. חלק ניכר מהנשאלים לא ראו בנשים קורבנות, וסברו כי יש להפליל גם אותן. מחקרים אחרים הראו שמבין הגברים שהודו כי שילמו בעבור מין, פחות מ-10% העידו כי החוק הביא לשינוי בהתנהגותם. מי שקיווה שלחוק יהיו השלכות עומק חיוביות על שיעורי האלימות המינית, מתוך תפיסה שלגיטימציה לזנות נותנת לגיטימציה לפגיעה בנשים, יתקשה למצוא לכך חיזוקים אמפיריים. בפועל, נרשמה מגמה הפוכה: שיעורי האלימות המינית בשבדיה נסקו ב-20 השנים האחרונות. כך, בעוד שב-1999 דווח על 2,100 מעשי אונס, הרי שהמספר עלה בהתמדה ל-7,300 בשנה שעברה. העלייה ניכרת גם בעבירות מין אחרות. יש לציין שהדיון על אלימות מינית בשוודיה הוא מורעל פוליטית. רבים בימין הפופוליסטי מייחסים את העלייה בעבירות אלו לעלייה בשיעורי המהגרים במדינה. טענה זו נפוצה מאוד בשיח הציבורי בשוודיה למרות שאין לה כל הוכחה. גם הקשר לחוק הפללת הלקוחות הוא ככל הנראה מופרך. העלייה בשיעורי האלימות המינית בשוודיה היא ככל הנראה עלייה ברמות הדיווח יותר מאשר עלייה במספר מקרי האלימות עצמם והיא תוצאה של עלייה במודעות לאלימות מינית. עלייה זו איננה מאפיינת רק מדינות בהן הופללו לקוחות הזנות והיא קיימת גם במדינות בהן הוסדרה הזנות (כמו גרמניה ודנמרק) ובמדינות בהן ישנה אי-הפללה מוחלטת (כמו ניו-זילנד).

היבט אחד שבו השפעות החוק ברורות נוגע למצבן של הנשים שעוסקות בזנות. לפי שורה של מחקרים, הכנסתן של הנשים נפגעה, הן סובלות מאפליה בהשכרת דירות וחדרי מלון, והן נתקלות בלקוחות לחוצים ואלימים יותר, באופן שעשוי להיות קשור גם לירידה למחתרת שכפה החוק. החוקרת הפינית נינה ווליירבי ערכה במשך שנתיים 113 ראיונות עם נשים העוסקות בזנות בשוודיה, נורבגיה ופינלנד, שכולן אימצו מודלים שונים של הפללת לקוחות. ווליירבי מצאה שביטחונן ושלומן של הנשים מקבלים עדיפות משנית, כשהרשויות מתמקדות בלכידת הלקוחות ובאכיפת חוקי ההגירה על הנשים הזרות העוסקות בזנות. לדבריה, יש מתח מובנה בין הרצון לחסל את שוק המין, לבין הצורך להגן על הנשים שלוקחות בו חלק.

אחת הנשים ששוחחו עם ווליירבי היטיבה לתאר את הקשיים שנוצרו בשוודיה: "אם את ברחוב זה מוביל לרישום משטרתי. אם את בדירה הם יכולים לבוא לדירה. לפעמים הם מודיעים לבעל הבית שהוא מבצע עבירה. הם דוחקים אותך. אי אפשר להתקשר למשטרה אם את בצרה, אם מישהו אלים או שודד אותך. כלומר אפשר להתקשר, אבל יש לזה השלכות. אם את בדירה שכורה, תצטרכי לעזוב אותה. אם את אישה זרה, הם יכולים לגרש אותך. אי אפשר לדעת מה הם יעשו".

וכך, הוויכוח על החוק רק מתחדד: בעוד שרבים סבורים כי החוק אמור להגן על הנשים העוסקות בזנות כיום, הממשלה השוודית מציגה מטרה אחרת – חתירה למיגור הזנות גם במחיר פגיעה בנשים בהווה. המחשה מדהימה למדי לעמדה הזאת ניתן לראות במשפט אחד שהופיע בדוח ממשלתי בנושא מ-2010: "בעבור אלו המנוצלות עדיין בזנות, התופעות השליליות של החוק אותן הן מתארות, צריכות להיתפס כחיוביות מבחינת מטרת החוק, שהיא אכן מלחמה בזנות".

לקוחות מכל הסוגים

אוסטרום הוא חלק מיחידה המונה שישה שוטרים, שמלבד תפיסת לקוחות זנות נאבקת גם בסחר בבני-אדם. אוסטרום אומר שאין קו מחבר בין הגברים שבהם הוא נתקל בעבודתו. "יש לקוחות מכל הסוגים", הוא אומר, "מפוליטיקאים ואנשי עסקים, דרך שוטרים ושופטים ועד שיכורים מקומיים. הם צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים, מהגרים ומקומיים. הדבר היחיד שמשותף להם הוא שהם גברים ושיש להם יכולת לשלם על מין". הנשים העוסקות בזנות, לעומת זאת, שייכות לדבריו לאוכלוסייה מובחנת מאוד. "הן באות מרומניה, בולגריה, ניגריה. כמעט תמיד הן אינן שוודיות".

במשטרת סטוקהולם יודעים לספר שכמעט כל הנשים הזרות שעוסקות בזנות לא עובדות באופן עצמאי, וכי התחום נשלט על ידי פשע מאורגן. אוסטרום מהדהד את הנתונים שמצביעים על הצמצום של זנות הרחוב: "מדי שבוע אנחנו מוצאים חמש עד שמונה נשים ברחוב, אבל הן בשוליים. אנחנו מעריכים שיש היום בין 1,200 ל–1,500 נשים בזנות בשוודיה והרוב המוחלט של הפעילות עבר לאינטרנט ולדירות, אבל להבנתי זה לא קשור לחוק אלא להתפוצצות של האינטרנט בתחילת שנות האלפיים. גם כשהזנות בדירות יש לנו דרכים למצוא אותה, עם מעקבים, איסוף מודיעין ברשת וקבלת מידע מהציבור".

אוסטרום, שדבק בעקרונות שעומדים מאחורי החוק, משוכנע שיש להחמיר עם הלקוחות ולהטיל עליהם עונשי מאסר: "הביקוש לזנות עדיין גבוה והטלת עונשי מאסר תעלה באופן משמעותי את הסיכון שלקוחות לוקחים, ולכן תוריד את הביקוש. בטווח הרחוק אנחנו שואפים להוריד את הביקוש למינימום. אנחנו לא מאמינים שיש כאן שוק חופשי. אין אשה על הפלנטה שבוחרת בעבודה הזאת מרצונה החופשי, ואין זכות לאיש לקנות את גופו של אדם אחר".

כשאוסטרום ועמיתיו יוצאים לעצור לקוחות הם אינם לבד. מתלווה אליהם גם מאלין אנדרסון, עובדת סוציאלית שצברה מומחיות בעבודה עם לקוחות, כמו גם עם נשים העוסקות בזנות. "אני עם השוטרים לאורך כל הדרך", מספרת אנדרסון, "אוספת מידע באינטרנט ויושבת במעקבים". אנדרסון מודה שיכולות הסיוע שלה מוגבלות, ורק לעתים רחוקות היא עוזרת לאשה לעשות צעדים ראשונים ליציאה מהזנות. היא משתדלת לזהות סימנים של ייאוש ולאתר את המקרים הקשים ביותר, של קטינות או של נשים שגובות מחירים זולים במיוחד וזמינות 24 שעות ביממה. "נתקלתי בנערה שסיפרה שהיו לה כבר 11 לקוחות באותו יום ושהיא לא יכולה לקבל עוד כי כואב לה. יש מקרים שמדובר בנשים שנמצאות לבד, במדינה זרה, יושבות כל היום בחדר בלי חלון ומקבלות לקוחות. יש נשים שהגבולות שלהן התרחבו עד כדי כך שהן כבר לא יודעות מה נורמלי. אני לא רוצה להביא אותן לסף התאבדות. צריך איכשהו לתת להן מוטיבציה לצאת מזה בלי לגרום להן להרגיש עד כמה מצבן גרוע".

אנדרסון אומרת שהיא חייבת לזכור שאינה יכולה לתקן הכל. "אני לא יכולה להשאיר בשוודיה נשים ניגריות שאין להן אישורים, גם אם הן קורבנות של עבדות. ואני גם לא יכולה להבטיח שלא יהרגו את המשפחות שלהן בבית אם הן יסייעו לנו לתפוס את הסוחרים. אני חייבת להיזהר לא להבטיח מה שאי אפשר לקיים".

לא חוקי, יותר מרגש

כשהשוטרים מסיימים את התשאול הראשוני של הלקוחות, ברכב המשטרתי, אנדרסון נכנסת לניידת וממשיכה את התהליך. "כשאני פוגשת אותם אני בדרך כלל שואלת מה הביא אותם לכאן. אני מבררת אם הם במצב לחץ, אם הם מתחרטים ומוכנים לקבל עזרה. יש כאלו שאומרים שהם מרגישים רע, אבל יש גם לקוחות עוינים שלא מוכנים לדבר". אנדרסון מספרת שהיא פוגשת גם גברים שמרגישים שאיבדו שליטה ושמחים שנתפסו. לדבריה, הם חוששים שהדבר יתגלה לבני המשפחה ולחברים, ומשוכנעים שהמעידה לא מאפיינת את מי שהם. "כשהם יושבים בניידת הם מלאים בושה, אבל אם הם לא יקבלו עזרה מקצועית הם יחזרו לזה אחרי כמה שבועות, כשהבושה תתפוגג. צריך לברר מה הסיבה האמיתית לכך שהם לוקחים סיכון שיכול להביא לרישום פלילי ולפיטורים. רוב האנשים שאנחנו פוגשים הם לא משולי החברה. הם לא נכים ולא אנשים מוגבלים חברתית, אלא בעלי משפחות, אנשים עובדים, רובם בני פחות מ–40, אנשים ממוצעים. הדרך היחידה להשפיע עליהם היא לגרום להם להבין באמת את השפעת מעשיהם על הנשים שהם קונים מהן מין".

גם אילבה גרונבל מאוניברסיטת מאלמו היא עובדת סוציאלית בעלת ניסיון בעבודה עם לקוחות זנות. במחקר שערכה היא ביקשה לבדוק איך קניית שירותי מין משפיעה על התנהגותם של גברים ועל מערכות היחסים שלהם. גרונבל, כמו אוסטרום ואנדרסון, מתארת את הלקוחות כקבוצה לא הומוגנית. מניסיונה, ניתן להסיק שלקוחות שונים הושפעו מהחוק בצורות שונות. "יש כאלה שהפכו לזהירים ולבררנים בבחירת האשה המוכרת והמקום", היא אומרת. "יש כאלה שהחקיקה לא השפיעה עליהם בכלל. יש מי שעבורו כל העניין נהיה מרגש יותר מאז שהוא לא חוקי. אחרים עברו לקנות מין בחו"ל. החוויה של ההפללה היא אינדיבידואלית מאוד, ויש בה ניואנסים".

Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff
Ylva Grönvall Photo by Niklas Aladjoff

באחד ממחקריה הקודמים ניתחה גרונבל תיאוריות שונות על המניעים של לקוחות זנות: מסקרנות והרפתקנות, דרך בדידות ודימוי עצמי נמוך, ועד מבנים חברתיים של אי-שוויון מגדרי ומסחור של מערכות יחסים. היו גברים שסיפרו לה שהם קונים מין כמעין תבלין לחיי היום־יום. אחרים סיפרו שחיפשו אינטימיות, והיו גם מי שאמרו שנזקקו לפורקן בחייהם הלחוצים. הלקוחות שאיתם שוחחה היו במערכות יחסים, וראו בזנות פתרון פשוט יותר מניהול רומן. חלקם ראו בצריכת זנות מעשה יומיומי כמו קניות בסופר או הזמנת פיצה. נראה שהחוק השפיע על הלקוחות שאיתם שוחחה גרונבל, אבל לא באופן שהביא אותם לוותר על צריכת מין בתשלום. "יש מי שנמנעים כעת מקניית מין מנשים זרות, ומנשים בזנות שפועלות ברחוב", היא אומרת. "הסיבה לכך היא כפולה — מצד אחד ניסיון להימנע מקניית מין מנשים שהן קורבנות סחר, ומצד שני פשוט פחד להיתפס".

מין איננו קדוש

האם צרכני זנות יכולים לשכך את תחושת האשם בכך שהם נמנעים מקניית מין מנשים זרות שנפלו קורבן לסחר בבני-אדם? לפי משטרת סטוקהולם, כשבוחנים את המאפיינים של הנשים השוודיות במעגל הזנות, יש היבטים קשים אחרים. לפי המשטרה, הנשים המקומיות שמוכרות מין הן בדרך כלל קטינות, וגילן נע בין 15 ל–19. החיבור בינן לבין הלקוחות מתבצע ברשתות החברתיות. מלבדן, השוליים מזמנים גם מקרים אחרים. את אנה (שם בדוי), אישה שוודית כבת שלושים, פגשתי בבית גדול ומרווח בפרבר ווילות שקט ומנומנם של סטוקהולם. היא מגדירה את עצמה כקווירית ולמרות שהיתה לה ילדות רגילה היא עסקה כבר כבת-עשרה בדוגמנות של צילומי פֶטִישׁ, שיעבוד ובגדי לייטקס. כנערה היא מכרה צילומים וקליפים ובמשך זמן רב היא חשבה להתחיל לעשות מה שהיא מכנה "Full Service Sex Work". "הייתי סקרנית לגבי זה", היא אומרת, "מין לא היה איזה דבר קדוש עבורי וכשהייתי בת 18 חברה סיפרה לי שהיא מוכרת מין. למרות שמיד התחלתי לבכות ולרחם עליה כי חונכתי על הנרטיב שנשים המוכרות מין הן קורבנות, היא לא ראתה בזה בעיה בכלל. היא היתה בסדר גמור". בשלב זה החלה אנה ללמוד את הנושא ולאחר זמן מה החלה בעצמה למכור מין לפרנסתה. "מבחינתי הייתי שמחה לעבוד בזה במשרה מלאה", היא אומרת, "זה קשה כי שוודיה היא מדינה קטנה, קל מאוד לזהות אותך ויש הרבה סיכונים, לכן התחלתי לנסוע לאוסטרליה פעם בשנה כי שם הרבה יותר קל ועובדות מין אינן מבודדות כמו בשוודיה". מרבית חבריה ובני משפחתה של אנה אינם יודעים במה היא עוסקת בגלל הסטיגמה של עובדות מין בשוודיה אבל אין לה רצון או כוונה לעזוב את התחום. "אני נהנית מזה", היא אומרת, "קשה לי לחשוב על עבודה של תשע עד חמש בשכר נמוך. עבודת מין נותנת לי חופש, אני עובדת מעט בעבור תשלום גבוה וזה טוב לבריאות הנפשית שלי".

באופן מעשי מקבלת אנה רק לקוחות בודדים בחודש והיא מתקשה להתקיים מעבודה זו בלבד. היא משאילה דירות מחברים, ממיינת לקוחות שפונים לאתר אינטרנט בו היא מפרסמת וכשלקוח רציני נמצא היא מנהלת איתו מו"מ מראש כדי להגדיר בדיוק איזה שרות היא תבצע ומה יהיה המחיר. הסיכומים מראש נועדו כדי להקטין את הסיכונים ולהימנע מקונפליקטים. ואכן, אנה טוענת שהיא מסתמכת על תחושות בטן ומעולם לא נשדדה או נאנסה בעבודה. היא אפילו משלמת מיסים על הכנסותיה המדווחות לרשויות המס כהכנסות מדוגמנות. את הטענה שזנות כרוכה תמיד בכאב והשפלה היא פוסלת. "זוהי מוסרנות. אנשים פריבילגים חושבים לעיתים קרובות שהדעות והערכים שלהם הם אובייקטיביים ונורמטיביים. הם לא מבינים שהם כופים את הערכים שלהם על אחרים. הטיעון ש"לא היית רוצה שהבת שלך תעשה את זה" הוא נדוש. אני אומרת שאם הבת התיאורטית שלי היתה עושה את זה הייתי רוצה שיהיו לה תנאי עבודה טובים, ביטחון ונגישות לרשויות. זו אולי לא עבודה אידיאלית אבל החברה שלנו היא דפוקה. הרבה דברים אינם אידיאליים. ברור שנשים רבות עושות את זה מחוסר ברירה אבל גם קופאיות בסופר עובדות שם כי אין להן ברירה. העולם האוטופי של הפמיניזם הרדיקלי מנותק לגמרי מהמציאות של עובדות מין", מוסיפה אנה, "זה נכון שמין לא בהכרח מהנה אם עושים את זה הרבה פעמים ביום. זה נהיה כמו מופע, זו עבודה. נכון גם שיש לקוחות מעצבנים, לפעמים מגיע מישהו מגעיל, ובאופן כללי אני לא ממש אוהבת גברים. כשהם נכנסים בדלת אני אומרת לעצמי הנה עוד אחד שצריך להתמודד איתו, אבל אני ריאליסטית, זה לא טראומטי, יש לי ציפיות נמוכות מגברים ולכן אני גם לא נפגעת מהם".

אחת הקולגות של אנה, קרולין (שם בדוי), בת 32 מסטוקהולם, היא אחות במקצועה, אמא לשני ילדים והיא מסבכת את התמונה עוד יותר. קרולין עוסקת באופן מזדמן בעבודות מין שונות ממופעי חשפנות, דרך מכירת תמונות וקליפים ועד שירותי פֶטִישׁ שונים. היא החלה כצעירה שמכרה את תמונותיה באינטרנט "למדתי בגיל צעיר שאני יכולה להשתמש בגוף שלי כדי להשיג דברים שאני רוצה", היא אומרת, "היום יש לי בן-זוג והוא כבר לא רוצה שאעשה שירות מלא עם חדירה אבל הוא בסדר עם מה שאני עושה עכשיו". קרולין ואנה מתנגדות לחוק הפללת הלקוחות השוודי שפוגע, לדבריהן, בביטחונן וביכולתן להתפרנס. הן טוענות שזו איננה פגיעה בהן בלבד והן מודעות לכך שיש עובדות מין שמצבן שונה מאוד משלהן – מהגרות, נשים עניות מאוד וקורבנות סחר. אלו, לדברי אנה, נפגעות אפילו יותר מהחוק שמבודד אותן, מביא עליהן פשיטות משטרה, קיפוח, אפליה וסכנת גירוש.

גישה אחרת כלפי עולם הזנות שמעתי מנינה (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה שפגשתי בגרמניה. נינה, כמו נשים רבות אחרות, חוותה בשנים שעסקה בזנות ניצול חמור ואלימות קשה. היא אישה צעירה, ילידת גרמניה, שנקלעה לזנות בלי שממש התכוונה לזה. במובן זה היא אחת ממיליונים. היא גדלה במשפחה נורמטיבית, סיימה תיכון וכאשר החלה ללמוד לימודים גבוהים היא נקלעה לקושי כלכלי. היא פתרה את הבעיה ע"י מכירת שירותי מין באמצעות מודעה שפרסמה באינטרנט. לאחר שנפתרה הבעיה הקונקרטית היא שבה לחייה הרגילים אך בתום לימודיה היא איבדה את עבודתה, נקלעה שוב למצוקה כלכלית וחזרה למה שהיא מכנה ה"מערכת". בשיחה שקיימתי איתה בבית-קפה במרכז ברלין היא מדגישה שבתור אישה בזנות היא לא היתה עצמאית אלא בורג קטן בתוך מערכת אכזרית, מנוכרת ואלימה. "עבדתי במספר מקומות המכונים "סטודיו" – דירות אליהן מגיעים לקוחות המעוניינים לקנות מין", היא מספרת, "הדירות האלו מנוהלות ע"י צ'יפים שהן בד"כ נשים קשוחות שחושבות רק על רווח ואינן מעוניינות כלל בנשים שעובדות שם. יש במקומות האלו חוקים ברורים: צריך לשהות בהם בשעות מוגדרות, יש תורנות ניקיון וצריך לבקש אישור אפילו ללכת להתקלח. בדירה אחת לא היתה מקלחת תקינה, רק כיור. תמיד היתה שם אווירה של לחץ, אם הצ'יף לא היתה מרוצה מרמת ההכנסה של אישה מסוימת היא יכלה להעיף אותה. לכן קשה לסרב ללקוחות ויש מתח תמידי. היו ימים שלא היו לי לקוחות כלל והיו ימים שהיו לי עשרה".

נינה מספרת שהדרך היחידה להתמודד עם הלחץ היתה להינעל רגשית. "ניסיתי לא להרגיש כלום", היא מספרת, "הייתי חושבת על טיול אופניים בטבע בזמן שהגברים היו מגיעים. חלק מהלקוחות היו גברים ששונאים נשים. אלו באו לסטודיו כדי להשפיל ומשכו אותי מעבר לגבולות שהצבתי. זה קרה על בסיס יומיומי. הם היו אגרסיביים ואלימים. פעמים רבות נאנסתי. מכיוון שבגרמניה זנות היא חוקית המשטרה אמנם היתה מגיעה מדי פעם לדירה אבל לא כדי לטפל במעשי אונס, דברים כאלו לא עניינו אף אחד, אלא כדי לאכוף את ענייני הניירת והמיסוי". "המערכת" שנינה מתארת היתה רווחית אמנם אבל הרווחים התחלקו כך שנינה קיבלה רק כ-50% ממה שהלקוחות שילמו. כ-15% הלכו לפרסום ו-35% לצ'יף. נינה לא יודעת בדיוק מי עמד מאחורי הצ'יפים אבל היא מתארת מציאות שפעמים רבות נשמעו בה ביטויים כמו "הנשים שלי" ושהיו בה קרבות על אזורי פעילות בין צ'יפים. "היו גם לקוחות מסוג אחר", היא ממשיכה, "כאלו שהיו עדינים יותר וחיפשו לכאורה סיפור אהבה. אלו רצו כל הזמן נשיקות וחיבוקים וגם זה היה קשה כי בשלב מסוים זה נהיה מתיש להסביר שאני לא מעוניינת. זה לא עניין אף אחד ואיש לא כיבד את זה". לאחר כשלוש שנים במערכת בדירות "סטודיו" בערים שונות בגרמניה מספרת נינה שהבינה שיש בתוכה קיר שמפריד בין מי שהיא באמת לבין מי שהיא כאישה בזנות. היא היתה בדיכאון קשה, היא סבלה מבעיות פיזיות ונפשיות ולבסוף, בסביבות גיל שלושים היא נעזרה בעמותה גרמנית המוציאה נשים מזנות ושיקמה את חייה. כיום היא פעילה חברתית במסגרת עמותה זו.

להפיץ את הבשורה

אחת הטענות שעולות נגד המדיניות השוודית היא שבמקום להגדיל את המשאבים לטיפול בנשים בזנות, תקציבים רבים מופנים למאמץ כמעט מיסיונרי להפיץ את חוק ההפללה למדינות אחרות. זה שנה וחצי פועל מטעם שוודיה שגריר למלחמה בסחר בבני-אדם, שהמנדט שלו כולל בין השאר "השפעה על מדינות אחרות להפליל את הביקוש לשירותי מין". ייתכן שהמאמצים השוודיים תרמו לכך ששורה של מדינות נוספות חוקקו חוקים ברוח דומה, כמו צרפת, איסלנד, אירלנד וקנדה.

המדינה הראשונה שהלכה בעקבות שוודיה היא שכנתה ממערב, נורבגיה. "הרעיון להפליל את לקוחות הזנות נדון בנורבגיה כבר מ-1980, עוד לפני שוודיה", מספרת מאי-לן סקילבריי, פרופ' לקרימינולוגיה באוניברסיטת אוסלו ומומחית לזנות במדינות הנורדיות, "בשלב המוקדם היה זה בעיקר השמאל הקיצוני שתמך ברעיון כחלק ממאבק בזנות כצורה של ניצול המעמדות הנמוכים ע"י האליטה. בשנות התשעים הדיון נהיה פמיניסטי יותר אך הרעיון להפליל לקוחות נדחה מספר פעמים בגלל הטיעון שהוא יוריד את הזנות למחתרת ויפגע בנשים העוסקות בה. ב-2004, עם זאת, דברים השתנו כשנשים ניגריות החלו להגיע לנורבגיה והצטרפו לנשים מזרח-אירופאיות שכבר עסקו כאן בזנות. עוד לפני כן החלו לראות בזנות סוג של אלימות אך הנשים הניגריות, חלקן אולי קורבנות סחר בבני-אדם, הוסיפו נדבך נוסף לדיון. כעת הצטרף לשיח על ניצול הנשים גם השיח שעסק בהתדרדרות המרחב הציבורי והשיח שראה בנשים הזרות איום, גם על הנשים המקומיות העוסקות בזנות וגם על מהגרות ממערב אפריקה שאינן עוסקות בזנות ונפגעו מהסטיגמה". כלומר החוק הנורבגי התקבל רק כאשר הטיעונים על הפגיעה בנשים קיבלו חיזוק משמרנים ומתנגדי הגירה. בשלב זה כבר התקבלו דיווחים נלהבים על הצלחת החוק בשוודיה והחוק הנורבגי נכנס לתוקף ב-2009.

בשנים שעברו נעשו ניסיונות לבדוק אם החוק הנורבגי אכן הקטין את ממדי התופעה. דו"ח ממשלתי מ-2014 הראה שאכן ישנה ירידה דרמטית בזנות במדינה אך סקילבריי סקפטית מאוד לגבי ממצאיו. היא מסבירה שבניגוד לזנות רחוב שנבדקת באמצעות תצפיות, זנות בדירות ובבתי-מלון נמדדת באמצעות איתור מספרי טלפון המשמשים מוכרי מין והכנסת המידע על מספרי הטלפון לאלגוריתם. אלגוריתם זה מבוסס על השערה בלתי מוכחת שיש יחס ישר בין כמות מספרי הטלפון למספר הנשים העוסקות בזנות וסקילבריי טוענת שהדו"ח שנעשה בנורבגיה מבוסס על מתמטיקה מוטעית ואין לו שום הוכחה אמפירית. "אי אפשר לדעת אם הזנות בנורבגיה היא במגמת עליה או ירידה. לא ראיתי שום ניתוח שאפשר להאמין לו המצביע על כך ואני עוסקת בתחום כבר 25 שנה", היא אומרת, "שוק הזנות הוא גמיש מאוד, יש לו עליות וירידות, לפעמים יש יותר היצע מביקוש והשוק מוצא דרכים לאתר לקוחות ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים. גם אם היתה ירידה זה בעייתי להסיק שהיא תוצאה של חקיקה. מעבר לחוק שהפליל לקוחות יש מרכיבים אחרים שהשפיעו על המצב – לדוגמא, שוטרי הגירה החלו לבדוק ניירות של נשים ניגריות שרבות מהן עזבו את אוסלו ועברו לקופנהגן, לא בגלל העיסוק בזנות וחוקי הפללה אלא בגלל המוצא שלהן וחוקי הגירה". גם בתחום הביקוש לזנות, ע"פ סקילבריי, השפעת החוק היא מוגבלת. "כבר 15 שנה לפני החוק קניית מין לא היתה נורמטיבית בנורבגיה", היא אומרת, "החוק נתן כוח למגמה שכבר היתה שם. ברגע שהכנסנו את הטיפול בזנות לתחום החקיקה היה ברור שתהיה לכך השפעה, אך זוהי לא בהכרח ההשפעה שהתכוונו אליה. אנחנו לא יודעים באמת כמה אנשים קונים מין, אין קשר ישיר בין החוק לשינוי הנורמטיבי ואפילו אלו שהראו שתופעת הסחר בבני-אדם הצטמצמה בגלל החוק מתבססים על הנחה תאורטית ללא עדויות המניחה שאם רמת הזנות יורדת גם רמת הסחר יורדת. למעשה העובדות מצביעות על מציאות אחרת, אף אחד לא יודע כמה סחר באמת יש וכל המספרים הם תוצאה של מי שפונה לעזרה וכמה המשטרה מצליחה לתפוס".

SAMSUNG CAMERA PICTURES
May-Len Skilbrei Photo by Per Jørgen Ystehede, University of Oslo

על מצבן של הנשים העוסקות בזנות יש דווקא השפעה מוכחת. "דיווחים מעובדים סוציאליים מראים שיש יותר אלימות כלפי הנשים", אומרת סקילבריי, "או לכל הפחות, הנשים נעזרות פחות במשטרה וברשויות בגלל הפחד שיגורשו". לטענה זו של סקילבריי יש תימוכין מכיוונים שונים, בין השאר מדו"ח קשה ומעורר מחלוקת של אמנסטי מ-2016 שעל פיו החוק בנורבגיה תרם באופן ישיר או עקיף להפרת זכויות-האדם של אנשים העוסקים במכירת מין. ע"פ הדו"ח, למרות שהלקוחות והסרסורים הם המגזרים המופללים דווקא עובדי ועובדות המין הם אלו החשופים לאלימות, להתנכלויות מצד השלטונות והם הסובלים מסכנת גירוש, פרופיילינג, הדרה וסטיגמה.

Petra Östergren Photo by Orlando G Boström
Petra Östergren Photo by Orlando G Boström

מתנגדת נוספת של חוק הפללת לקוחות הזנות היא החוקרת והסופרת השוודית פטרה אוסטרגרן שעוסקת כבר שנים רבות בחקר הזנות, הפורנוגרפיה, הפמיניזם והמיניות. "העניין שלי בעבודת מין התחיל כסקרנות אינטלקטואלית", היא מספרת בראיון בסטוקהולם, "אבל אז פגשתי עובדות מין, הבנתי שיש כלפיהן אפליה, שהן נטולות זכויות חוקיות ושיש להשמיע קולות שלא נשמעו עדיין". ע"פ אוסטרגרן מדיניות הזנות והסמים של שוודיה היא משטר דכאני, בניגוד לנושאים אחרים שכלפיהם שוודיה היא ליברלית ואינטגרטיבית, כמו היחס לקהילה הגאה. בנושאים כמו טבק ואלכוהול, לעומת זאת, היחס הוא של הגבלה בלבד, לא מניעה ולא הפללה. "עובדות המין הן מיעוט מדוכא. אני חושבת שצריך להגן עליהן אבל אין שום הוכחה שיש מישהי שניצלה בזכות חוק הפללת הלקוחות. מגזר עובדי המין צריך חוקים אחרים, כאלו שיעניקו לעוסקים בו גישה לזכויות, לארגוני סיוע, למשטרה ולרשויות. החוק הפלילי לא יכול הרי לשנות התנהגות, ממש כמו שחוקים נגד סמים ואלכוהול לא מנעו את צריכתם וחוקים נגד הומוסקסואלים לא הקטינו את מספר ההומוסקסואלים, החוק הזה לא מונע תופעות שליליות ויהיו אנשים רעים בכל מקרה. לפי עקרונות משפטיים בסיסיים מה שהחוק צריך לעשות זה להגן על העובדים לא לשנות התנהגויות".

ע"פ אוסטרגרן אין שום סיבה חוקית שהמדינה תיכנס לחדר המיטות ותעסוק במוסריות של פרקטיקות מיניות. במקרה השוודי, היא אומרת, המדינה מגדירה מה מוסרי ומה איננו מוסרי על חשבון עובדות המין. "לקרוא לזנות צורה של אלימות זה שִׂיחַדָשׁ", היא אומרת, "מה שנמכר כאן הוא לא הגוף אלא סוג של שירות. נשים יכולות לקבל החלטות רציונלית ולהחליט בעצמן על הגבולות שלהן". ע"פ אוסטרגרן יש כאן סוג של מוסר כפול. מכיוון שהחוק קובע שהעבריין הוא הלקוח ועובדת המין איננה עבריינית, החוק קובע למעשה שהזנות היא עברה ללא קורבן, זאת מפני שפעילותה, במידה והיא איננה קורבן סחר או קטינה, היא חוקית לגמרי. מכיוון שכך, הזנות היא עבירה נגד החברה ולא נגד קורבן אנושי קונקרטי ולכן הגדרתה כאלימות נגד נשים היא סיסמה כללית שאין מאחוריה מציאות משפטית או חברתית. "במקום להגן על הנשים החוק השוודי פוגע בהן", מסכמת אוסטרגן, "הוא מונע מהן הגנה ושולל מהן זכויות אדם שהוא יכול היה להעניק להן אם הוא לא היה מרוכז בלכידה של לקוחותיהן".

המיסוד הגרמני

חוק הפללת הלקוחות השוודי שואף למגר את הזנות. מדינות אחרות לא מציבות לעצמן יעדים שאפתניים כל כך. בגרמניה, למשל, נהוגה מדיניות של לגליזציה המתירה מכירה וקנייה של שירותי מין תחת בקרה ופיקוח. ע"פ הערכות יש בגרמניה מאות אלפי אנשים המוכרים מין, רובן המוחלט נשים, מרביתן נשים זרות. אחת מהן, מתילדה (שם בדוי), בת 35, איתה נפגשתי בדירתה בשכונת מגורים בדרום ברלין סיפרה לי תוך כדי ארוחת בוקר שהיא ילידת שוודיה שהגיעה לברלין לפני כעשר שנים כי אהבה את העיר. בתקופתה הראשונה כאן היא עבדה בחברת סטרט-אפ. "לא הבנתי עד כמה זה מדכא", היא אומרת, "אנשים יושבים בחדר סגור, עובדים קשה כ"כ בשביל מישהו אחר ובסוף מפטרים אותם. זו היתה תקופה שבה האבטלה היתה גבוהה והעבודות היו גרועות ובשכר נמוך. כפמיניסטית צעירה בשוודיה גדלתי על חוק הפללת הלקוחות. דיברנו עליו בביה"ס וכמו כולם האמנתי שאסור למכור את הגוף ומי שעושה כך היא מנוצלת. כאן, בברלין, קיבלתי פרספקטיבה אחרת. הכרתי עובדי מין מטיפוסים שונים כמו פאנקיסטית שחיה בטריילר ורצתה לעבוד רק מדי פעם או אישה שיש לה ראומטיזם ולא מסוגלת להתפרנס מעבודה של שמונה שעות ביום. פגשתי אנשים אמיתיים עם תכניות, חלומות ובחירה חופשית ולאט לאט העבודה הזו נפתחה עבורי כאופציה".

Matilda
מתילדה

מאז שמתילדה נכנסה לתחום היא עובדת כפעמיים בשבוע, היא מפרסמת באינטרנט, נוסעת לבתי הלקוחות ומדי פעם גם נוסעת לעבוד בחו"ל שם היא מקבלת לפעמים חמישה עד עשרה לקוחות ביום. ובכל זאת, היא טוענת ששלומה בסדר גמור. היא גם דוחה את הטענות הרגילות על כך שנשים העובדות בזנות הן בד"כ נשים נואשות, קורבנות פגיעה מינית ומכורות לסמים. היא עצמה גדלה בבית נורמטיבי, היא מכירה נשים רבות העוסקות בזנות, בולגריות, תאילנדיות ורוסיות, היא התנסתה בעבודה במועדונים ובעבודה ברחוב והיא טוענת שהמחקרים בנושא הם מוטים כי הם מתבססים על הנשים שמגיעות לבקש עזרה ועל אלו שבגלל מצבן הקשה פוגשות שוטרים ועובדים סוציאליים. מתילדה בקיאה במחקר שנעשה בנושא, היא פמיניסטית, היא מכירה לעומק את המערכת החוקית בשוודיה ובגרמניה ויש לה גם עצה למדינות המבקשות להפליל לקוחות: "בשוודיה חוק הפללת הלקוחות הוא פרה קדושה ואנשים הם דוגמטיים ומפחדים לבקר אותו. גם אם יש בו הגיון פנימי בשוודיה זה יהיה מסוכן להעתיקו למדינות אחרות. בשוודיה יש רשת ביטחון חברתית, נגישות להשכלה גבוהה ופחות שחיתות במשטרה. במקומות אחרים מיליונים יכולים להיפגע ולהינטש. זה יכול להיות מסוכן וזה לא אחראי".

בניגוד לסטוקהולם, ברלין היא עיר שמכירת וקניית מין מתבצעת בה באופן פתוח וגלוי. מודעות מפורסמות בשטחים ציבוריים, מועדונים, בורדלים ומכוני מין פועלים באופן חוקי וברחוב Kurfürstendamm המפורסם פועלות בין הכנסיות, בתי-הספר והחנויות נשים העוסקות בזנות רחוב מדי לילה. כמו בסרט שהזמן קפא בו מלכת בשנות השמונים של המאה הקודמת, הן מסתובבות שם לבדן או בזוגות, קוראות להולכי רגל ולעיתים נכנסות למו"מ עם נהג המאט לידן את נסיעתו. אין חלונות אדומים, אין תכונה רבה ואין נוכחות משטרתית. מליסה שפודן, פעילה ב-Sisters, ארגון שהוקם לפני חמש שנים בשטוטגרט ע"מ לנסות ולהוציא נשים ממעגל הזנות, מזהירה לא להתבלבל מהשקט היחסי ומהמעמד החוקי. היא מכירה היטב את האזור והיא שוחחה עם רבות מהנשים הפועלות בו "הנשים שם באות ממקומות כמו הונגריה ובולגריה, מאחוריהן תמיד יש גבר, בן-זוג, אח או דוד שמסרסר בהן", מספרת שפודן, "אין להן חדרים, הפארק הסמוך התמלא בצואה ובמחטים להזרקת סמים ועכשיו יש שם פיתוח נדל"ני, אז הן נאלצות למכור מין ברחוב עצמו, בחדרי מדרגות ובמכוניות של הלקוחות. יש שם אלימות רבה, נשים עם סימנים כחולים והרבה נרקומניות. רבות מהנשים לא יודעות גרמנית, לא מדברות עם הרשויות, חלקן קורבנות סחר וחלקן בנות פחות מ-18. הנשים בד"כ עובדות שם רק שבוע ואז מעבירים אותן לעיר אחרת. אני זוכרת שראיתי שם פעם מרצדס מפוארת ומחוץ למכונית היו הנעליים של הנהג, מסודרות ומחכות שיסיים, בזמן שבפנים הוא אנס בחורה בת 16". וזו לא רק זנות הרחוב. שפודן טוענת שגם הזנות המתקיימת בתוך דירות פועלת בתנאים דומים. "חדירה היא חדירה", היא אומרת ומסבירה שהזנות היא חלק מתרבות האונס. "אנשים שנוטים לאונס לא עושים את ההפרדה בין תשלום לאי תשלום. אם המסר הוא שמותר לעשות את זה בתשלום נמוך לזונה ברחוב זה נותן לגברים כאלו את הרושם שבנסיבות מסוימות אונס הוא לא נורא כל כך. יש הרי נשים שמוכנות לעשות את זה כל יום, הם חושבים". "העניין הוא בדימוי שיש לגברים על נשים", מוסיפה אניקה, קולגה של מליסה במרכז הסיוע, "אם הם מרגישים שיש להם זכות מוקנית למין, אם הם מרגישים שמותר להם לקנות את מימוש פנטזיות הפורנו שלהם, המיניות הגברית נעשית מסוכנת. זה לא מין שוויוני ומהנה, זו צורה של דיכוי". כל עוד הזנות תישאר חוקית, טוענות מליסה ואניקה, גרמניה תישאר חברה מיזוגנית מאוד, והדרך לשינוי חברתי עוברת בהפללת הלקוחות כמו בשוודיה ובסיוע כספי ופסיכולוגי לנשים לצאת מהזנות".

בצד השני של הספקטרום הגרמני נמצא ארגון "הידרה", המייעץ ומסייע לעובדי ועובדות מין בגרמניה כבר כמעט ארבעים שנה. אחת ממנהלות הפרויקטים בארגון היא ליעד קנטורוביץ', ישראלית החיה בגרמניה ופעילה חברתית למען זכויות עובדי מין שגם עבדה בעצמה בעבודות מין שונות בישראל, גרמניה ומדינות נוספות. קנטורוביץ' מספרת שהזנות חוקית בגרמניה מאז 2002 אבל חקיקה שנוספה ב-2017 הרעה מאוד את מצב עובדי המין במדינה. בנוסף להנחיות שונות הקשורות לתנאי עבודתם של עובדי מין ולרגולציה של הפעלת בורדלים, החוק קובע שעובדי מין יהיו חייבים למסור את כל פרטיהם לרשויות, להירשם ולקבל רישיון אותו הם צריכים לחדש אחת לשנה או שנתיים. למעשה, קובעת קנטורוביץ', גרמניה הופכת למדינה שיש בה הפללת זנות בפועל מפני שהיא קובעת כללים וחוקים המגבילים באופן משמעותי את עבודתם של עובדי המין. "החוק של 2017 מציג את עצמו כחוק שנועד להגן על זונות אבל בפועל הוא פוגע בהן", אומרת קנטורוביץ', "מדובר בחקיקה אידאולוגית המובילה להפללה ומונעת ע"י פוליטיקאים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית המתנגדים לזנות. כל מי שעוסק בתחום קובע שהחוק פוגע בעובדי המין, שאף אחד מהם לא סומך על המדינה בניהול המידע שלהם. הפעם האחרונה שגרמניה דרשה מזונות לשאת תעודה היתה ב-1936. זה חוק נאצי. הוא מנוגד לפרטיות, הוא מסכן את עובדי המין ומחזק את הסטיגמה נגדם".

Liad Katorowicz
'ליעד קנטורוביץ

קנטורוביץ' טוענת שבעבר גרמניה הלכה כברת דרך לקראת הכרה בעובדי מין כקבוצה מודרת ומופלית שיש לסייע לה. זאת הסיבה שהממשלה תומכת עדיין ב"הידרה" ושגרמנים רבים רואים בזנות עבודה ולא פשע. "בתחילת שנות האלפיים גבולות אירופה נפתחו. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, קלטה מהגרים רבים ממזרח אירופה שעבדו בעבודות כמו ניקיון, בניין, טיפול בקשישים ועבודות מין. אז החלו לכנות את גרמניה "הבורדל של אירופה", מסבירה קנטורוביץ' את הרקע לחקיקה הגרמנית, "החקיקה של 2002 הכירה בעובדי המין כעובדים רגילים אך היא מעולם לא יושמה במלואה. הזנות לא זכתה ליחס של ענפים אחרים והמשטרה התנכלה לעוסקים בתחום בפשיטות מתוקשרות. החוק של 2017 הוא כבר הפללה של ממש. הוא דורש מעובדות מין לצאת מהארון כאשר החברה מתייחסת אליהן כמצולקות ומשוגעות. זה כמו להסתובב עם טלאי צהוב. עד לקיץ הזה נרשמו פחות מ-20% מעובדי המין ולפי הערכתי יש כבר מאות בתי-זונות שנסגרו, דבר המאלץ את עובדי המין לעבוד במקומות חבויים ולהיעזר בגורמים שונים שיכולים לנצל אותם. אין כאן הגנה, יש כאן ירידת למחתרת וסכנה אמיתית לשלומם וחייהם של עובדי מין". המודל שקנטורוביץ' תומכת בו, לכן, איננו הפללת לקוחות וגם איננו לגליזציה אלא מה שמכונה אי-הפללה, כלומר ביטול החוקים המפקחים על הזנות והמפלילים את המעורבים בה. זוהי שיטה המתקיימת רק בניו-זילנד ובאזורים מסוימים של אוסטרליה ורבים ממתנגדי הפללת הזנות תומכים בה מכיוון שהיא מגנה לכאורה על זכויותיהם ורווחתם של עובדי מין. מטבע הדברים, אלו המתנגדים לזנות כתופעה מתנגדים לאי-הפללה.

לקראת חקיקה בישראל

בימים אלה מתחילה ישראל ללכת בנתיב שסללה שוודיה. בחודש שעבר אושר בקריאה ראשונה חוק שקובע קנס של 1,500 שקל למי שייתפס צורך זנות. החוק זכה לחסותה של שרת המשפטים איילת שקד, שהבהירה כי החקיקה תהווה רק חלק מתוכנית מקיפה, שתכלול מנגנוני שיקום לנשים בתעשיית הזנות, לצד מקלטי חירום, מרכזי גמילה ומרפאות מין. כאן אולי תיבחן המדיניות הישראלית. לישראל יש מה ללמוד משוודיה ובעיקר מהעובדה שהחקיקה השוודית הרעה את מצבן של הנשים העוסקות בזנות. כדי לא לגרום לנשים אלו לשלם את מחיר ההפללה של לקוחותיהן, חשוב לדאוג לפתרונות עומק לבעיותיהן על ידי הקמת יחידה של שוטרים ועובדים סוציאליים המתמחים בנושא ויצירת ארגז כלים לסיוע במגוון תחומים: הסבה מקצועית, יציאה ממעגל העוני, גמילה מסמים, חינוך ובריאות לילדים ופתרונות דיור, כל זאת לצד טיפול יסודי ומעמיק, החורג מקנס בלבד, ללקוחות זנות שנתפסים על מנת למנוע מהם לחזור ולקנות מין.

האתגר בישראל גדול יותר מאשר במדינת הרווחה השוודית מכיוון שבעוד שישראל מאמצת את המודל השוודי כאשר מדובר בטיפול בזנות, היא מתרחקת מכל אספקט אחר שלו. בניגוד לשוודיה, הבריאות והחינוך בישראל הופרטו במידה רבה, הרווחה הופקרה לכוחות השוק והפערים החברתיים צמחו. ההשפעה השוודית של חוק הפללת לקוחות הזנות על ישראל היא תוצאה של שותפות אינטרסים נדירה בין קבוצות פמיניסטיות לממסד דתי ושמרני והיא חיבור בין שיקולים של "סדר ציבורי" להכנסה נאה לקופת המדינה בדמות קנסות גבוהים ללקוחות. אין בכך פסול, אבל טוב יעשו המחוקקים הישראליים אם ילמדו מהניסיון הנורדי בנושא: צודקת ככל שתהיה השאיפה למיגור הזנות, חשוב שהיא לא תרמוס תחת מגפיה את הנשים המהוות את אחד הציבורים המוחלשים בעולם. בדרך לעולם טוב יותר כדאי אולי לעצור רגע ולהקשיב גם להן.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s