צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים. 

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995 

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s