אנטישמים, איסלמיסטים, פטריוטים בגרוש וסוציאל-דמוקרטים

לאור התקריות האנטישמיות בשוודיה, הממשלה החדשה באוסטריה וההישגים האלקטורליים של הימין הפופוליסטי ברחבי היבשת, התרסקותן של רבות מהתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות היא בעייתית במיוחד. האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4850060

שני אירועים אירופאיים עלו לאחרונה לכותרות בישראל – כניסתה לקואליציה של "מפלגת החירות" בעלת השורשים הנאציים באוסטריה ותקיפות אנטישמיות בשוודיה, שככל הנראה בוצעו ע"י מבקשי מקלט מוסלמים. למרות השוני ביניהן, שתי התנועות שבלב אירועים אלו, הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי, דומות למדי. שתיהן צוברות כוח בשנים האחרונות, לשתיהן יש שורשים אנטישמיים, ושתיהן, למרות האלימות האצורה בהן, מוצאות ביטוי בשיח הפוליטי הנורמטיבי. שנאת הזרים של הימין מתבטאת בטענות כנגד הגירה ורב-תרבותיות והאנטישמיות והפונדמנטליזם של האיסלמיסטים מתבטאים בהפגנות נגד הממסד, ישראל וארה"ב.

הימין הקיצוני והאיסלם הבדלני באירופה דומים גם בכך שהם מסוקרים בהרחבה בתקשורת. תמונות של צעירים משתוללים בפרברים ומצעדים של גלוחי-ראש מוכרים עיתונים ומביאים רייטינג. עם זאת, יש תופעה פוליטית חשובה יותר המסוקרת הרבה פחות. בבחירות האחרונות בגרמניה, למשל, התמקדה התקשורת בהישג של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הפופוליסטית אך חשובה לא פחות היתה ההתרסקות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שזכתה בתוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1945. גם הסוציאל-דמוקרטיים היוונים נחלשו בבחירות האחרונות ב-2015 ואיבדו כ-40% מכוחם ובהולנד, בעוד כולם עוסקים בהתחזקות של חרט וילדרס הלאומן, איבדה מפלגת העבודה המקומית כעשרים אחוזים מכוחה. תופעות דומות נרשמו גם בספרד, צרפת ואירלנד. בזמן שאירועים אנטישמיים למיניהם נידונים בהרחבה בתקשורת, התגובה להתרסקות של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היא בד"כ פיהוק. הן נחשבות לשרידים אנכרוניסטים של הסדר הפוסט-מלחמתי ולמעט מדינות מעטות כמו שוודיה ופורטוגל ההצטמקות שלהן לטובת הימין (כמו בבריטניה ובישראל) או לטובת תנועות שמאל פופוליסטיות (כמו ביוון ובספרד), נראית טבעית.

אך מעבר להתעלמות התקשורתית היחלשותם של הסוציאל-דמוקרטים אינה תופעת לוואי של גלי הלאומנות והפונדמנטליזם באירופה אלא במידה רבה הסיבה להם. בהתאם לכך, סוציאל-דמוקרטים הם גם היחידים שיוכלו להחזיר את החברה האירופית לאיזון חברתי, לרווחה ולצמיחה. נכון, מי שטוען שהאלימות והשנאה טבועות עמוק בתרבות המוסלמית מחד או בגנטיקה הגרמנית מאידך לא ישתכנע מכך שאפשר לטפל בהן באמצעים פוליטיים. אך מי שמאמין שהתוקפנות האנושית ניתנת לריסון מכיר בכך שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית הצליחה במשך כמה עשורים להגיע להישגים מרשימים בתחום זה. למעשה, מעולם לא היו חברות אנושיות ששילבו צמיחה כלכלית עם דמוקרטיה וזכויות אדם בצורה טובה כ"כ. קיצוניות דתית, לאומנות, עוני וגזענות אמנם לא נעלמו בהן אבל הן טופלו ביעילות באמצעות מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות, מערכות רווחה אוניברסליות וקליטת הגירה שמגובה ע"י לימודי שפה והכשרה מקצועית במימון המדינה. האתגרים החברתיים האדירים של קיום חברה דמוקרטית ורב-תרבותית דרשו אמנם "מדינה גדולה", מנגנון בירוקרטי ומיסוי גבוה אך רוחות הרפאים של העבר האלים של היבשת נותרו תחת שליטה.

אבל אז באו ההפרטות והרפורמות למיניהן וממשלות החלו מושכות ידיהן מהמשק ולסגת מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי. איגודים מקצועיים נחלשו, השכר ירד והאבטלה עלתה. ועם כל אלו חזרו רוחות הרפאים לפני השטח. הלאומנים והפשיסטיים של אירופה גייסו תמיד את תומכיהם בקרב הגברים הצעירים הכועסים וחסרי העתיד של המעמדות הנמוכים, ואלו לא חסרים כאשר הממשלה מקטינה ומחלישה את המגזר הציבורי, כשמערכת החינוך מופרטת וכשהמדינה לא מסייעת יותר במציאת דירה ומקום עבודה. מהצד השני, כשילדי מהגרים שהגיעו ליבשת למדו בבתי-ספר ממלכתיים וכשהוריהם נקלטו בעבודה בסיוע המדינה היה להם טבעי יותר להשתלב בתרבות המקומית ובעבודה לגיטימית מאשר בסניף המקומי של דא"עש. לא שסוציאל-דמוקרטיה מובילה תמיד לאינטגרציה אך כשהיד הנעלמה מטפלת בקליטת הגירה סגרגציה היא תוצאה כמעט הכרחית.

אנטישמיות, גזענות, ושנאה צומחות משילוב של השפעות תרבותיות ובעיות סוציו-אקונומיות וההתמודדות הנכונה איתן עוברת דרך חינוך, הסברה, תעסוקה, דיור ומערכת אכיפת חוק יעילה. אך מי ייקח על עצמו את כל אלו? בוודאי שלא השוק החופשי שאיננו מתערב במה שקורה בתוך הבית, בבית-הספר ובשכונה ומשאיר את התרבות, הנורמות והערכים לפרט ולגורמים מסחריים. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה לפחות עולה למגרש. בניגוד לשמאל החדש של היחסיות התרבותית ולימין הניאו-ליברלי המפקירים את הזירה, יש לו יומרות לחנך, להשפיע ולקבוע גבולות. הימין בונה חומות ומשלה את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ ולא משפיעות על החברה פנימה והשמאל החדש מחליף, כמו שגדי טאוב כתב כאן, את השוויון בין בני-אדם בשוויון בין ערכים ומגיע כך לאבסורדים כמו הגנה על זכותם של מיעוטים לדכא נשים. בסופו של יום האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s