שוודיה מגלה את ברגמן מחדש

למרות הצלחתו האדירה של הבמאי אינגמר ברגמן ברחבי העולם, דווקא בשוודיה מולדתו נהגו להתייחס אליו ואל יצירתו בקרירות. כעת, לקראת ציון מאה שנה להולדתו, נדמה שהיא מאמצת את מורשתו

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.4609904

בשנה הבאה יציינו בשוודיה מאה שנה להולדתו של הבמאי אינגמר ברגמן, שנולד ביולי 1918 ונפטר בגיל 89 ב-2007. ברגמן היה מחזאי, סופר, במאי תיאטרון ומנהל תיאטרון שהיה מעורב גם בעשרות הפקות בלט, אופרה וטלוויזיה, אך זכה לעיקר תהילתו כבמאי קולנוע. סרטיו הם עטורי פרסים (כולל פרסי דוב הזהב, דקל הזהב ושלושה פרסי אוסקר) ומיטב בימאי העולם, מוודי אלן, דרך פרנסיס פורד קופולה ועד דיויד לינץ' וסטנלי קובריק, הושפעו מהם וציטטו אותם בסרטיהם. בעוד סרטים כמו "החותם השביעי", "פרסונה" ו-"תותי-בר" נחשבים עד היום לנכסי צאן ברזל של הקולנוע העולמי ומעניקים ליוצרם מעמד של גאון קולנועי, דווקא בשוודיה, מולדתו, היחס אליו הוא מורכב יותר.

יאן הולמברג, היסטוריון קולנוע שוודי המשמש כמנכ"ל קרן אינגמר ברגמן בסטוקהולם, טוען שהיחסים בין ברגמן למולדתו תמיד היו מסובכים. "כשעבדתי בקרן כעורך ב-2004 וברגמן עדיין היה בחיים, אף אחד בשוודיה לא התעניין בו", הוא מספר, "עם זאת, אחרי מותו ב-2007 השוודים ראו שהתקשורת הבינלאומית, עיתונים כמו הניו-יורק טיימס ולה-מונד, עשו מזה כותרות ראשיות. זה היה קצת ציני אבל השוודים גילו פתאום שברגמן הוא חשוב יותר ממה שהם חשבו". הולמברג מספר על טענות רבות שהיו לשוודים כלפי ברגמן. היו שטענו שהדיאלוגים שלו גרועים ושבעולם אהבו את סרטיו רק בגלל שהתרגום שלהם שיפר אותם משמעותית. אחרים גרסו שיש לו אפקט של מעין "שמיכה רטובה" המוציאה את כל האנרגיה מהתעשייה המקומית ולא מאפשרת לעוד יוצרים מקומיים לזכות בהצלחה בינלאומית. "אפילו עכשיו, אחרי שהוא מת, קשה לי להסביר לבני ארצי עד כמה ברגמן חשוב", מסכם הולמברג, "הוא מעולם לא ממש נאהב בשוודיה. אם כי כיום יש דור חדש של צעירים המגלים אותו מחדש".

היחסים המעורבים בין ברגמן לבין ארצו לא הסתכמו רק בעולם הקולנוע. בקרב חלק מהממסד האומנותי של שנות השישים הוא נתפס כראקציונר העוסק בנושאים בורגניים ולא בנושאים הפוליטיים הבוערים שאומני שוודיה, תנועות הסטודנטים והפוליטיקאים של התקופה העמידו בראש סדר היום. חלק מהאליטה התרבותית זלזלה בו ובזמן שסרטיו נחשבו לתרבות גבוהה בכל העולם, בשוודיה עבודתו נחשבה עממית יותר. כך לדוגמא במקביל לכך שמבקרי העיתונות הרצינית בשוודיה קטלו את ברגמן, העיתונות הצהובה עסקה רבות בפרשיות האהבים בינו לבין שחקניותיו (ברגמן היה נשוי חמש פעמים והיו לו תשעה ילדים). גם השלטונות בשוודיה לא הקלו במיוחד על חייו של ברגמן. ב-1976 הוא נעצר ע"י המשטרה בזמן חזרה בסטוקהולם ונחקר בחשד להעלמת מס. החשדות לא הגיעו בסופו של דבר לכתב אישום אך ברגמן סבל מדיכאון והתמוטטות עצבים בעקבות החקירה ועזב את שוודיה במחאה אחרי שהחשדות הוסרו. הוא חזר אליה רק כעבור כמה שנים, ב-1984.

כעסו של ברגמן לא הפך למחאה פוליטית נגד השלטון. הוא לא היה אדם פוליטי והוא התעניין בעיקר בשאלות דתיות, ומוסריות, לא בתפיסות חברתיות וכלכליות. התבטאויותיו נטו להיות פסימיסטיות והוא לא האמין במיוחד בתיקון חברתי. "יש לי התרשמות חזקה שעולמנו בדרכו לחורבן", הוא אמר פעם בראיון, "דפוסי ההתנהגות החברתית שלנו הוכיחו את עצמם כפיאסקו. מאוחר מדי בשביל מהפכות". היחס של ברגמן למפלגות ולפוליטיקאים היה מורכב ויאן הולמברג מצטט משפט של ברגמן מאותו ראיון המסביר את יחסו למפלגה ששלטה בשוודיה במשך רוב שנות יצירתו. "אני בטוח שיום אחד החברה האינדיבידואליסטית והטכנולוגית שלנו תהפוך למושבת חרקים גדולה", הוא אמר והוסיף, אולי בנימה צינית, "ובכל זאת, אני סוציאל-דמוקרט טוב".

למרות הביקורת והיחסים המתוחים, ברגמן הוא נכס לאומי בשוודיה והממשלה השוודית לא נוטרת טינה ותומכת בנדיבות בשימור מורשתו. תחילה היא תרמה להקמתו של ארכיון ברגמן וכעת היא משקיעה גם בהנצחתו. "ב-2002, חמש שנים לפני מותו, תרם ברגמן את הארכיון הפרטי שלו למכון הקולנוע השוודי. על בסיס תרומה זו יצר המכון את קרן אינגמר ברגמן בשיתוף פעולה עם שלושה גופים נוספים שהיו המעסיקים העיקריים של ברגמן – רשות השידור הציבורית, התאטרון המלכותי ורשות הקולנוע. ברגמן אסף במשך השנים באדיקות את כל החומר האישי והמקצועי שלו וכשהארכיון הגיע אלינו הוא כלל אלפי כתבי-יד וחומר מקצועי, כמו גם מכתבים אישיים, צילומי דיוקן ואלבומים משפחתיים. חומר זה מאפשר לנו לעקוב אחרי התהליך היצירתי של ברגמן מהטיוטה הראשונה, דרך כתב-היד המקורי ועד לתסריט לביצוע הסרט או המחזה. לאחר שהוקמה הקרן הוענקה לה מלגה מטעם הבנק השוודי המרכזי על מנת להקים קטלוג ולעשות דיגיטציה של החומר. הארכיון כולל כיום כ-1,220 תיקיות המכילות בעיקר תמונות וכתבי-יד, 1,405 קלסרים המכילים אלפי מכתבים אישיים ועוד כ-6,000 מסמכים של תכתובות שונות. רוב החומר נמצא גם בגרסה דיגיטלית וחוקרים העוסקים בברגמן כיום אינם נוגעים כמעט בחומר המקורי אלא יושבים מול מסכי מחשב". סיור בין המדפים של הארכיון חושף את היקפו ואת המקוריות שלו. אפשר לראות שם כתבי-יד מקוריים בכתב ידו של ברגמן על גבי דפי בלוקים צהובים, שרבוטים של עמדות מצלמה אותם הוא רשם תוך כדי עבודה על סרטיו וגם חשבוניות, קבלות והתכתבויות נוספות. הארכיון הוכר ב-2007 כחלק מתוכנית "זיכרון עולם" של אונסק"ו שמטרתה היא שימור האוספים הכתובים שתרמו להתפתחות האנושית.

כל זה לא היה אפשרי ללא המלגה של הבנק המרכזי השוודי אך מעבר לתרומה הממלכתית להקמת הארכיון הצליחו הולמברג ועמיתיו, לאחר עבודת לובינג משמעותית, לגרום לממשלה להשתתף גם בחגיגות לציון הולדתו של ברגמן. לדברי הולמברג הממשלה תתרום כ-9.3 מיליון כתר שוודי (כמעט ארבעה מיליון ₪) לתמיכה באירועי יום השנה. כמחצית מהתקציב הוא תקציב פרסום, תיאום ותקשורת שיועבר לקרן ברגמן והשאר יוענק לתאטרון המלכותי ולמרכז ברגמן באי מגוריו, פוראו. זהו חלק מתקציב גדול הרבה יותר שיקבלו מוסדות אלו בעתיד לשימור מורשתו של ברגמן. ההשקעה הממשלתית הנדיבה, אומר הולמברג, היא לא מעט בזכות שרת התרבות השוודית, אליס בהא קוהנקה המובילה בשלוש השנים האחרונות את מדיניות התרבות של שוודיה. בהא קוהנקה היא נציגת מפלגת הירוקים, ילידת 1971, בת לאם שוודית ואב יליד גמביה. היא אשת תקשורת לשעבר שנכנסה לפוליטיקה אחרי קריירה כמגישת טלוויזיה. "שרת התרבות מעורבת אישית בעניין", אומר הולמברג, "האנשים במשרדה טוענים שהיא תורמת לו בלב שלם ונראה שיש לה עניין אמיתי בנושא. היא בת לדור הרואה בקולנוע צורת אומנות השווה בערכה לצורות אומנות אחרות, כמדיום שהוא גם תעשייה מסחרית וגם אומנות. משרד תרבות מודרני צריך להכיר בקולנוע בצורה כזו ולהכיר בכך שברגמן, ממש כמו איקאה ואבבא, הם חלק מהתרבות השוודית. אני מתרשם ששרת התרבות הנוכחית מכירה במה שאמר בני אנדרסון (חבר להקת אבבא): "ברגמן ואבבא הם שני ענפים באותו עץ של מלנכוליה שוודית". אני בטוח שגם סטיג לארסון והנינג מנקל (שני סופרים שוודים, ד.ס) היו מסכימים לזה. אני חושב ששרת התרבות יודעת עד כמה ברגמן היה חשוב כאומן אבל גם עד כמה הוא תרם לייצוא השוודי כמי שפתח לדוגמא את הדרך לסקנדי-נואר (ז'אנר ספרי וסרטי פשע סקנדינבים שזכו להצלחה מסחרית בינלאומית בשנים האחרונות, ד.ס)".

אם ברגמן פתח את הדלתות בעבור אומנים שוודיים שבאו בעקבותיו זה לא מפתיע שהאירועים לציון הולדתו אינם מוגבלים לשוודיה. בנוסף להקרנות, תערוכות, הוצאות לאור, הרצאות, סמינרים ופסטיבלים בשוודיה יתקיימו בחודשים הקרובים רטרוספקטיבות של סרטי ברגמן בכל בירות סקנדינביה, בערים המרכזיות באירופה וגם במקומות שונים בעולם מוושינגטון וניו-יורק, דרך סאן-פאולו ומונטריאול ועד סינגפור, בייג'ינג והונג-קונג.

אך מעניינות יותר מהקרנות של סרטים ישנים הן ההפקות המחודשות של תסריטיו של ברגמן. התסריטים, אלו שנכתבו בעבור המסך הגדול וגם אלו שנכתבו בעבור התאטרון, עדיין מבוקשים מאוד ובשנת המאה להולדתו של ברגמן מתוכננות הפקות רבות של עבודותיו בכל רחבי העולם. קרן ברגמן בסטוקהולם היא האמונה על האישורים להפקות אלו והולמברג, מנכ"ל הקרן, מספר שמאז מותו של ברגמן הביקוש ליצירותיו רק עולה ובשנים האחרונות מתקיימות כשישים פרמיירות של יצירות ברגמן בשנה. "ברגמן החליט לתרום לקרן את הזכויות על כתבי-היד כדי שהן יממנו את פעילות הקרן", מספר הולמברג, "הוא כנראה רצה שהקרן תוכל לפעול באופן עצמאי ולא תהיה כפופה לגחמות פוליטיות. כשהוא עדיין היה בחיים ברגמן היסס לאשר לעשות שימוש בתסריטיו. גם אני, כאיש קולנוע מהאקדמיה, חשבתי בעבר שאין הרבה מה להרוויח מעיבוד נוסף של יצירות מופת. אבל מאז שיניתי את דעתי. היצירות שלו הן עדיין יצירות מופת אבל בשנים האחרונות ראיתי עיבודים שחלקים מהם עולים על המקור. זוהי בעצם ההגדרה של קלסיקה – היא יכולה לשאת פרשנויות חדשות ולהישאר רלוונטית. העיבודים החדשים האלו הפכו למעשה את ברגמן מקולנוען לכותב". עיון ברשימת ההפקות של החודשים הקרובים מראה שמעבר להפקות תאטרון מסורתיות ניתן למצוא גם זוויות חדשות ופרשנויות מקוריות לתסריטים הישנים כמו אופרה קאמרית המבוססת על "פרסונה" בלוס-אנג'לס או הפקת תאטרון בובות גרמנית המבוססת על התסריט של הסרט "שעת הזאב".

"יש סטנדרטים מסוימים שההפקות צריכות לעמוד בהן", מסביר הולמברג את התנאים ליצירת מחזה או מופע המבוסס על כתבי ברגמן, "ברגמן תרם את הזכויות בתנאי שלא ייעשו שינויים ביצירותיו אבל ככל שהזמן עובר אנחנו ליברלים יותר בפרשנות של ההנחיות. אנחנו מקפידים שייקחו אותן ברצינות ושכל ההפקות יהיו נאמנות לרוח החומר המקורי, אבל שינויים מסוימים, הנובעים מתרגום או תוספות מוסיקליות לדוגמא, מאושרים. את יצירותיהם של ברטולד ברכט וסמואל בקט, למשל, אסור לשנות כלל וזה לא יוצר הפקות תיאטרון טובות". אבל סוד כוחו הקולנועי של ברגמן איננו בהפקה או בעיבודים המודרניים ליצירותיו. היה זה דווקא במאי אמריקאי, וודי אלן, שהטיב להגדיר את העל-זמניות שלהם: "כאשר רבים מהדברים הנחשבים טרנדיים היום יהפכו לעתיקות מעופשות, החומר של ברגמן יהיה עדיין מעולה", הוא אמר בראיון לטיים מגזין, "הסרטים שלו עוסקים בבעיות במערכות יחסים, בחוסר בתקשורת בין אנשים, בשאיפות דתיות, במוסר ובמוטיבים קיומיים. אלו יהיו רלוונטיים גם עוד אלף שנה".

 

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s