הייתי בהופעה של בוב דילן. למרות שהיא לא התקימה.

על פי תקנון ועדת פרס נובל, הזוכים מחוייבים לשאת הרצאה ציבורית כתנאי לקבלת הכסף – כמיליון דולר. מצד שני, בוב דילן, חתן הפרס לספרות, לא מיהר עד כה לשתף פעולה עם האקדמיה השוודית. לכן, הגעתו לשטוקהולם להופעה לוותה בדרמה קטנה – ירצה, או לא ירצה? אבל כמובן שעם דילן, התשובה אף פעם לא פשוטה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3985171#article-comments

כל מי שעוקב אחרי הקריירה של בוב דילן יודע לְמָה אפשר ולְמָה אי אפשר לצפות מהופעות של המוסיקאי האמריקאי בן ה-75. מעריציו המושבעים מקבלים את זה בהבנה, אחרים מתקשים לעכל את התופעה – דילן לא יוצר קשר עם הקהל, הוא חוסך, שלא לומר מתקמצן, במילים ובמחוות והשירים שהוא מבצע מופיעים לעיתים בעיבודים שונים מאוד מהגרסאות המוקלטות. במובן הזה דילן שונה מאוד ממוסיקאים אחרים בני דורו שציניקנים יקראו להם רוקרים מזדקנים. זכיתי לראות את הופעותיהם של כמה מהם בשנים האחרונות ויאמר לזכותם שהם מקפידים לתת לקהל תמורה מלאה לכרטיסים היקרים שרכשו. ראיתי את ברוס ספרינגסטין, למשל, מקיים מערכת יחסים של ממש עם הקהל שלו במשך למעלה משלוש שעות. ראיתי את קט סטיבנס, או בשמו הנוכחי יוסוף איסלאם, מספר לקהל אגדות וסיפורים, את ניל יאנג בן השבעים משקיע את נשמתו על הבמה ואת רוג'ר ווטרס מספק קרקס שלם של קרני לייזר, תפאורות גרנדיוזיות וחזירים מעופפים. המשפט האחרון לא נכתב למען הניים-דרופינג. הוא מבהיר עד כמה דילן חריג. גם הוא, כמו המוסיקאים הנזכרים למעלה, הוא יליד שנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה ובכל זאת כשהוא עומד על הבמה, והוא עושה זאת כמאה פעמים בשנה בשלושים השנים האחרונות, הוא לא עושה אהבה עם הקהל, לא משתף אותו בהגיגיו ולא עושה שימוש בחידושים טכנולוגיים. לא משנה היכן הוא מתקיים, המופע של דילן הוא מופע רוק בסיסי ולא מילימטר יותר מזה. בפעם האחרונה שראיתי אותו, ב-2007, הוא לא טרח אפילו לומר ערב טוב או תודה לקהל. למרות שההופעה היתה טובה מבחינה מוסיקלית נשמעו תלונות על סגנון השירה של דילן שהפך את כל השירים לדומים מאוד אחד לשני. אם מצרפים לסגנון ההופעות של דילן את ההתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו, שהן מוזרות במקרה הטוב ולא ממש נאמנות למציאות במקרה הרע, מקבלים הסבר לתדמית הציבורית של דילן בעשורים האחרונים – גאון מוסיקלי שהוא גם מיזנתרופ אקסצנטרי וא-סוציאלי.

למרות כל זאת שמחתי מאוד על ההזדמנות לראות שוב את דילן. נרגן וצפוי ככל שהוא יהיה, דילן הוא אמן בעל שיעור קומה היסטורי והוא תמיד היה מהמוסיקאים האהובים עלי. אבל היתה גם סיבה נוספת. זו קשורה לעובדה שהחל מסוף השנה שעברה דילן הוא גם המוסיקאי היחידי שזכה בפרס נובל לספרות. העובדה הזו לכשעצמה איננה אמורה להשפיע על הופעותיו שכן הפרס השוודי הוא בסה"כ תוספת אחת מיני רבות לרשימת הפרסים שדילן זכה בהם הכוללת אוסקר, פוליצר, גלובוס-זהב, 13 פרסי גראמי, אות לגיון הכבוד הצרפתי ואפילו מדליית חירות נשיאותית. עם זאת, פרס הנובל כולל מרכיב מיוחד. ע"פ תקנון הפרס וע"פ המסורת המקובלת כבר למעלה ממאה שנה, זוכי הפרס מחויבים לשאת הרצאה ציבורית בנושא הקשור לתחום שבעבורו הם קיבלו אותו. דילן, כידוע, לא הגיע כלל לטקס הענקת הפרס אך חוקי קרן הנובל נותנים מענה גם לסיטואציה כזו. תיאורטית לפחות, הפרס הכספי מותנה במתן הרצאה תוך שישה חודשים מיום הזכייה. כלומר, בוב דילן, האיש שלא אמר מילה אפילו כשהנשיא אובמה העניק לו את מדלית החרות ושכבר שנים מסרב בתוקף לדבר על שיריו, אמור לשאת הרצאה על יצירתו בפני עם ועולם. והנה עכשיו, במקרה או שלא במקרה, הוא פותח את סיבוב ההופעות החדש שלו בסטוקהולם, ביתו של פרס הנובל.

כבר כשקיבלתי את הכרטיס להופעה לפני מספר שבועות הבנתי שיש כאן דרמה קטנה – האם דילן, שמגיע עד למפתן דלתה של האקדמיה השוודית שהעניקה לו את הפרס, יאכזב אותה בכך שיתעלם מתקנותיה או שיקרה הבלתי יאומן ודילן לא רק שיואיל בטובו ויפתח את הופעתו ב"ערב טוב סטוקהולם!" אלא יפרוס ממשנתו ויגלה לנו מעט מעולמו הפנימי?

****

וכך, כהכנה להופעה בסטוקהולם ועל מנת לדעת למה לצפות, בדקתי היכן בדיוק עומדים הדברים. כשפניתי לקרן הנובל על מנת לברר אם מתוכננת לדילן מסיבת עיתונאים בזמן ביקורו בסטוקהולם והאם תואמה לו הרצאה התשובה היתה: "אנו מפנים שאלות הנוגעות לנושאים אלו לאקדמיה השוודית". האקדמיה השוודית היא מוסד שנוסד במאה ה-18 ומקבל את ההחלטה על זהות זוכי פרס נובל לספרות כבר 116 שנה. פניתי אליה אך תשובתה לא היתה נדיבה יותר. "אין לנו מידע בנוגע ללוח-הזמנים של בוב דילן בשוודיה", כך נמסר לי ממזכירות האקדמיה. כשהתעקשתי ושאלתי באופן ספציפי על מצב הדברים בנוגע להרצאה שדילן אמור לקיים התשובה היתה: "אנחנו בקשר רציף עם מר דילן דרך מנהלו. בשלב זה אנחנו לא יכולים לומר יותר. מכיוון שהדד-ליין ע"פ תקנון קרן הנובל הוא ב-10 ביוני יש עדיין מספיק זמן לקיים את ההרצאה". בינתיים, התחילה גם העיתונות השוודית לרחרח בנושא. העיתונים המרכזיים התקשו, כמוני, לקבל תגובות מפורטות מהאקדמיה ואף אחד מהם לא הצליח להשיג התייחסות של בוב דילן עצמו או של מישהו מטעמו לנושא. אחד מהם אפילו פרסם את הכותרת: "דילן עשוי לאבד את המיליונים של הפרס". ספקולציות נזרקו, שמועות התפשטו אבל מספר ימים לפני ביקורו של דילן בסטוקהולם איש לא ידע למה לצפות. כשדילן הגיע לבסוף לשוודיה על מנת לפתוח את סיבוב ההופעות שלו היה חשש אמיתי שהוא יביך את האקדמיה השוודית ויתעלם ממנה כליל. אבל כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך וכיצד התפתחה הפרשה צריך לחזור כמה חודשים אחורה לתחילתה של השתלשלות האירועים שהיא אופיינית לקשר שבין המוסיקאי המסתורי לשאר העולם.

****

הכל התחיל בהכרזה החגיגית של האקדמיה השוודית בדבר זכייתו של דילן באוקטובר אשתקד. "בוב דילן", כך היא נימקה את החלטתה, "יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". אחרי ההודעה ניסתה מזכירת האקדמיה, פרופ' שרה דניוס, במשך ימים לא מעטים להשיג את דילן טלפונית וכשלבסוף עלה הדבר בידה דילן אמנם הביע את הערכתו ותודתו אך לא התחייב להגיע לקבל את הפרס. בשבועות הבאים הוא פיזר ערפל. תחילה הוא אמר בראיון שיגיע לטקס בסטוקהולם אם זה "רק יהיה אפשרי" ובאתר האינטרנט שלו צוין בכמה מילים שהוא זכה בפרס. ימים ספורים מאוחר יותר נמחקה ההתייחסות לפרס מאתר האינטרנט ובאמצע נובמבר שלח דילן מכתב לאקדמיה בסטוקהולם והודיע שלצערו לא יוכל להגיע לטקס "בגלל התחייבויות קודמות". חברי הוועדה, שידעו שלדילן אין הופעות כלל במהלך דצמבר תהו בוודאי בליבם באילו התחייבויות מדובר, אבל הם הודיעו שהפרס שייך לדילן בכל מקרה ושהם מצפים להרצאת הנובל שחייבת להתקיים בששת החודשים הקרובים. מאז לא קרה הרבה. בימים שלקראת הטקס קיוו מארגני הטקס שדילן יפתיע ויגיע בכל זאת אבל לבסוף הם נאלצו להודות שדילן לא בא, דילן גם לא מטלפן.

שתיקתו של דילן היתה רועמת במיוחד לאור העובדה שההחלטה של האקדמיה השוודית עוררה דיון ציבורי סוער בשוודיה ומחוצה לה. האם ניתן לכנות את שיריו של דילן ספרות? האם החלטת הוועדה היתה צעד פופוליסטי? האם דילן, כמוסיקאי, זכאי לפרס היוקרתי יותר מסופרים ומשוררים אחרים בני זמנו? כבר מרגע ההודעה על הזכייה היה נדמה שלכולם יש מה לתרום לדיון. "מזל טוב לאחד המשוררים האהובים עלי", כתב נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וביטא הערכה להחלטת האקדמיה כפי שעשו גם סופרים וסופרות כמו ג'ויס קארול אווטס וסאלמן רושדי. גם מוסיקאים השתפו בדיון. ליאונרד כהן, לדוגמא, אמר, פחות מחודש לפני מותו, שהענקת הפרס לדילן היא כמו לתת מדליה לאוורסט על כך שהוא ההר הגבוה ביותר. היו גם כאלו שהתלהבו פחות. הסופר הסקוטי אירווין וולש (טריינספוטינג) כתב ש"זהו פרס מוטעה ונוסטלגי שיצא מבלוטות הערמונית העבשות של הִיפִּים מלהגים וסניליים". גם הסופר האמריקאי גארי שטיינגרט הצטרף לביקורת. "אני מבין לגמרי את וועדת הנובל", הוא כתב, "לקרוא ספרים זה קשה".

בעשירי בדצמבר התקיים טקס הענקת פרסי הנובל בסטוקהולם כמיטב המסורת אבל ללא חתן השמחה המרכזי ששלח נאום תודה שהוקרא ע"י שגרירת ארה"ב בשוודיה. למרות שיש אפשרות שמדלית הזהב והדיפלומה המוענקים לזוכי הנובל יוענקו לנציג מטעמו, השגרירה לא התבקשה משום מה לקחת את הפרס ודילן אמנם הוכר באופן רשמי כזוכה אך לא קיבל את הפרס הפיסי. המרכיב השלישי בפרס, סכום כסף העומד על כ-900,000 דולר, מותנה, כאמור, במתן הרצאת הנובל ולכן גם הוא נותר בחזקת סימן שאלה. הפרק הבא בעלילה נרשם כאשר האקדמיה השוודית הודיעה ימים ספורים לפני הופעתו של דילן בסטוקהולם בתחילת אפריל שאין טעם לצפות להרצאה בזמן הביקור אבל שיש לה סיבות להאמין שהרצאה מוקלטת תשלח במועד מאוחר יותר. החדשות הטובות מבחינתה של האקדמיה היו שדילן הסכים להיפגש עם חבריה, ללא נוכחות אמצעי תקשורת כמובן, ושהוא יקבל לידיו סוף סוף את הדיפלומה והמדליה. המפגש התקיים לבסוף תחת מעטה כבד של חשאיות. דילן לא הטריח את עצמו למשכן האקדמיה. היו אלא חברי האקדמיה שהגיעו אליו, ככל הנראה אל אחורי הקלעים של האולם בו התקיימה הופעתו, תחת הנחיות ברורות לגבי הדלפות שלא היו מביישות תדריך עם ראש ה-C.I.A. מזכירת האקדמיה נראתה באותו ערב בכניסה לאולם כשהיא מרכיבה משקפי שמש ומסרבת לומר דבר על תגובתו של דילן לפרס. מאוחר יותר היא פרסמה דיווח קצר בבלוג שלה. "מצב הרוח היה מרומם", היא כתבה והוסיפה שהיתה גם שמפניה. תמונה לא התפרסמה. זה היה ללא ספק טקס הענקת הנובל החשאי והמוזר ביותר שהתקיים מעולם.

בשיחה שערכתי עם ד"ר גוסטאב שלסטרנד, היסטוריון המתמחה בפרסי הנובל, הוא נתן הקשר היסטורי לאירועים הבלתי שגרתיים. "דברים כאלו קרו בעבר", הוא סיפר לי בשיחה שנערכה במוזיאון הנובל בעיר-העתיקה של סטוקהולם, "גם אלברט איינשטיין התעכב זמן רב עד שהתייחס לזכייתו בפרס וזוכים רבים אחרים לא הגיעו לסטוקהולם על מנת לקבל את הפרס. חלקם היו חולים מדי כמו המחזאי האנגלי הארולד פינטר, אחרים היו מבוגרים מדי בכדי לעמוד בנסיעה לשוודיה. היו זוכים שלא הגיעו כי ישבו בכלא או כי השלטונות מנעו מהם את הכבוד כמו השלטונות הסובייטים שמנעו מבוריס פסטרנק לקבל את הפרס. במקרים אלו הפרס ניתן לנציג מטעם הזוכה או לשגריר של מדינתו. בכל מקרה ההחלטה שמתפרסמת באוקטובר היא סופית ואי אפשר לקחת מהזוכה את הפרס". ע"פ שלסטרנד יש גבול למה שאפשר לדרוש מהזוכים, שאחרי הכל לא ביקשו לעצמם את הפרס, ויש גמישות גדולה לגבי הענקתו. מרבית הזוכים אמנם משתתפים באירועים המסורתיים המתקיימים בסטוקהולם הכוללים את הטקס, הנשף ושורה ארוכה של פגישות, הרצאות, סעודות חגיגיות וקבלות פנים, אך בעבור הזוכים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעמוד בכך נמצאים פתרונות מסוגים שונים. הרצאת הנובל היא אמנם תנאי קשיח לגבי קבלת הסכום הכספי אך שלסטרום לא מודאג. "נדמה לי שהעניין ייפתר", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כבר יותר ממאה שנה ואף פעם לא היתה בעיה מיוחדת לתת למישהו מיליון דולר".

****

וכך, שעות ספורות אחרי הטקס הסודי, הגעתי להופעתו של האיש עצמו – יודע שאין לצפות מדילן לנאומים, הרצאות או סיפורים אישיים ונזהר מציפיות לחוויה מוסיקלית יוצאת דופן. ובכל זאת, אני מודה בהכנעה, קיוויתי שיקרה משהו שלא מן המניין. אחרי הכל, יש כאן הזדמנות להיות עד לאירוע מוסיקלי מכונן. דילן סיפק כבר רגעים כאלו בעבר הרחוק ואולי ההתרחשות סביב פרס הנובל תוציא ממנו איזו אמירה או התבטאות מפתיעה. האולם בו התקיים הקונצרט הוא לא גדול, בערך 3,000 איש בקהל. זה היה הקהל האופייני של דילן. אנשים לא צעירים במיוחד ולא עממיים במיוחד. אני מניח שאפשר לקרוא להם אליטה תרבותית. פה ושם יושבים דילניסטים אדוקים שטסים בעקבותיו ברחבי העולם ומפעילים פורומים אינטרנטיים המנתחים את אלפי ההופעות של המאסטר. הם יודעים באילו הופעות בדיוק דילן ניגן גיטרה חשמלית, הם יכולים להסביר מדוע הוא עבר לפסנתר ולשלוף מהזיכרון את שמות השירים מ-Blond on Blond שהופיעו בהופעות בסיבוב של 1991 בדרום אמריקה. אפשר לזהות אותם ע"פ המבטים המזלזלים שלהם באלו מאתנו שראו את דילן פחות מ-250 פעמים. האולם מתמלא. אין כיסא פנוי. לידי שני גברים בגיל העמידה מנתחים את הסיכוי שדילן יוציא הערב את המפוחית. כשאני מגלגל מילים בראש לכתבה שאני אמור לשלוח עד מחר בבוקר אני מצליח עם קצת מאמץ ורצון טוב לגייס מספיק אופטימיות בשביל להשתעשע בביטויים כמו אווירה דרוכה וחשמל באוויר. ואז נכבים האורות.

****

האנטי-קליימקס, לא איחר לבוא כמובן. נכון, זו היתה הופעה טובה של מוסיקאי מהשורה הראשונה אבל היא לא היתה אירוע היסטורי ולא אבן דרך בתולדות הרוק. דילן, כהרגלו, לא אמר מילה. הסאונד היה טוב והבמה היתה עירומה, בלי תפאורה, בלי מסכי ווידאו ועם תאורה מינימלית. חבוש בכובע לבן ולבוש בחליפה שנראית כאילו היא שייכת לאמרגן קאנטרי מנאשוויל דילן התעלם מהפרס שהוא זכה בו וגם מהקהל שהמשיך, למרות הכל, להעניק לו אהבה והערכה. חמשת הנגנים שליוו אותו היו מצוינים ורשימת השירים כללה קלסיקות אהובות של דילן כמו Desolation Row ו Tangled Up in Blue לצד גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בהדרן שר דילן את Blowing in the Wind. זה היה ערב של מוסיקה טובה באווירת אמריקנה ובעבור אנשים ששיריו של דילן ליוו אותם מילדות הוא היה אפילו מרגש. העיתונות השוודית נתנה ביקורות טובות אם כי היו לה הסתייגויות. עיתונאי אחד כתב שלמרות שזאת היתה הופעה מצוינת היא זהה בדיוק להופעותיו הקודמות של דילן כאן. "קח חופשה ארוכה", הוא המליץ לדילן, "כתוב שירים חדשים, קנה מלתחה חדשה או תחליף להקה". מבקר אחר כתב שהוא אמנם נהנה אבל בפרפרזה על הודעת האקדמיה הוא הוסיף "הערב לא היה הערב שדילן יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". הם צדקו. אין חדש אצל דילן וקשה להאמין שהאיש שהופיע אמש בסטוקהולם יצליח אי פעם לספק הרצאה על יצירתו. לפחות לא במובן הקונבנציונלי. הדבר נוגד את אופיו ואין לו גם צורך בכך – את הכבוד הוא כבר קיבל ואת הכסף הוא כנראה לא ממש צריך.

אבל אפשר גם לחשוב על זה אחרת. ייתכן שהופעתו של דילן היתה הרצאה אחרי הכל. בהרצאה זו דילן שטח את השקפת עולמו בדבר תפקידו של האומן בחברה. ע"פ השקפה זו, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לאומן יש תפקיד אחד בלבד והוא יצירתה והוצאתה לאור של אומנותו. כל מה שמעבר לזה רק מחליש את היצירה ופוגע באמינותה. דילן אמנם שינה את סגנונו במהלך עשרות שנות פעילותו אבל בעניין זה הוא עקבי לחלוטין. כששאלו אותו ב-1965 אם הוא משורר או מוסיקאי הוא אמר שהוא רואה בעצמו כ"איש של שיר וריקוד", כשהציגו אותו כקולו של הדור וכנביא מחאה הוא דחה את הדברים בתוקף וכשניסו לפרש את שיריו הוא סירב לשתף פעולה. פרשנים שמצאו הקשרים ביוגרפים ברורים ביצירת המופת Blood on the Tracks, למשל, גרדו את פדחתם כשדילן כתב שהאלבום מבוסס בכלל על סיפורים קצרים של צ'כוב. לכו תדעו אם הוא היה רציני. כשהופיעו פרשנויות על כך שהשיר איש הטמבורין עוסק בסמים דילן אמר שהשיר הוא על, ובכן, איש המנגן על טמבורין. דומה שדילן מציג את עצמו כמעין פועל שחור של היצירה שלו. הוא בסה"כ הולך לעבודה, עושה מה שהוא עושה ונא לא לבלבל לו את המוח עם כל היתר. גם בנאום התודה שהקריאה שגרירת ארה"ב בסטוקהולם אפשר רק לנחש אם השורה האחרונה נכתבה עם חיוך אירוני. "מעולם לא היה לי את הזמן לשאול את עצמי אם שירַי הם ספרות", הוא כתב, "אני מודה לאקדמיה השוודית על כך שלקחה את הזמן לשאול את השאלה הזו ועל התשובה הנפלאה שהיא סיפקה".

רבים מאלו שזכו בפרס נובל לספרות נטלו חלק משמעותי במעשים של שינוי חברתי. זוהי מורשתם המפוארת של אנשי רוח כמו אלבר קאמי, וויסלבה שימבורסקה וסווטלנה אלקסייביץ'. זוכים אחרים חשפו את חייהם האישיים וניסו לעורר מודעות לסוגיות חברתיות. דילן מייצג גישה שונה לחלוטין. הוא כותב שירים המוסיפים יופי לעולם, בכך אין ספק. שיריו מעוררים מחשבה ורגשות ומציתים את הדמיון. אבל אלו השירים, לא האומן, ששייכים לקהל. הופעתו של דילן בסטוקהולם, כמו אלפי הופעותיו האחרות, היא הצהרה אומנותית וחברתית מכיוון שבעבור אומן מסדר הגודל שלו גם אי אמירה היא אמירה. אם יורשה לי אתרגם אותה בעבור הקוראים: "אני מוסיקאי. לא מנהיג, לא מעצב דעת קהל ולא אושיית רשת. אין לי מה לומר לכם בתוכניות אירוח או במוספי החג כי החיים שלי הם פשוט לא עניינכם. אני כותב שירים ושר אותם. אתם מוזמנים לשמוע אותם בהופעות שלי או באלבומים שאני מוציא ולעשות איתם מה שבא לכם. אם אתם רוצים הרצאות פוליטיות תתקשרו בבקשה לבונו, אם אתם זקוקים לדרמות משפחתיות, הנה המספר של אוזי אוסבורן". דילן סיים את הופעתו בסטוקהולם בשיר מתוך אלבום גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים שביצע פרנק סינטרה שהוא הוציא לפני שנתיים. "שאנשים יתמהו, שיצחקו שיזעיפו פנים", הוא שר בקול ברור גם אם מעט סדוק וסיים את ההופעה במשפט שאולי אומר את הכל: "תמיד הייתי הליצן שלך, למה לנסות ולשנות אותי כעת?".

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s