המסע של רוזאן קאש

לאחר מותם של שלושת הוריה – אביה, האם המאמצת והאם הביולוגית, יצאה רוזאן קאש למסע חייה. המסע הניב שלושה אלבומים יוצאי דופן. בביקורה האחרון בסטוקהולם נפגשתי עם קאש ושוחחנו על האלבומים, על החיים בכלל ואפילו על ישראל.
פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3062575
סיפור שלושת אלבומיה האחרונים של הזמרת האמריקאית רוזאן קאש אינו רק סיפור מוסיקלי. זהו סיפור של יצירה מתוך אובדן וחיפוש אחר זהות ומשמעות הנובעים ממנו. ב-2003 נפטר אביה של רוזאן, הזמר האגדי ג'וני קאש. זה היה מספר חודשים לאחר מותה של ג'וּן קארטר, אשתו של ג'וני ואמה המאמצת של רוזאן. במאי 2005 נפטרה וויוויאן ליברטו, אשתו הראשונה של קאש האב ואמה הביולוגית של רוזאן. כך איבדה רוזאן קאש שלושה הורים בתקופה של שנתיים. ימים קשים אלו הולידו שלושה אלבומים הנובעים מתוך האבל האישי של קאש אבל הם הרבה יותר מזה. הם מסע היסטורי ותרבותי אל לב אחת המשפחות המשפיעות ביותר במוסיקה האמריקאית בת זמננו.
רוזאן קאש נולדה בממפיס, טנסי ב-1955, השנה בה הקליט אביה את שיריו הראשונים באולפני סאן המיתולוגיים. בשנות השישים, כאשר היתה קאש ילדה קטנה, נפרדו הוריה. ג'וני, שהיה בשלב זה מכור לסמים, נישא בשנית לזמרת ג'וּן קרטר שהיתה אף היא בת למשפחה מוסיקלית מאוד. ג'וּן, אמה ואחיותיה הרכיבו את "משפחת קרטר", הרכב מוסיקלי שהיה חלק ממסע ההופעות של ג'וני קאש בשנות השישים. כשהשלימה רוזאן את לימודיה בתיכון היא הצטרפה למסע ההופעות של אביה, תחילה כעוזרת האחראית על הכביסה ואח"כ כזמרת. את החיים בסיבוב ההופעות של אביה היא תיארה בספר זיכרונותיה: "להסתובב בעולם, לצפות בו מופיע, לשיר באוטובוס, כל אלו הם בסיס לתהליך חינוך רציני". בספר מספרת קאש כיצד למדה לנגן בגיטרה מהמוסיקאים שליוו את אביה וכיצד התאמנה במשך שעות בנגינת אקורדים של השירים שהם לימדו אותה. "גיליתי את התשוקה לכתיבת שירים", היא מספרת, "תשוקה זו עדיין איתי והיא מובילה אותי כזמרת וכותבת שירים – המקצוע המשפחתי שלי".
הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה התחילה בהיסוס. במשך חודשים אחדים היא חיה בלונדון, היא למדה תיאטרון בלוס-אנג'לס, הקליטה אלבום בגרמניה, ובסוף שנות השבעים נישאה למוסיקאי רודני קראוול. שנות השמונים הפכו אותה לכוכבת. היא הקליטה חמישה אלבומים ורבים משיריה, ששילבו בין מוסיקת פופ פולק וקאנטרי, כיכבו במצעדי הפזמונים. במקביל להצלחה המסחרית, היא זכתה לביקורות מצוינות ובפרסים רבים (עד היום היא צברה ארבעה פרסי גראמי ו-12 מועמדויות נוספות). בתקופה זו ילדה קאש את שלושת בנותיה, קייטלין, צ'לסי וקארי.
בראשית שנות התשעים נקלעו נישואיה של קאש למשבר, היא הוציאה שני אלבומים שתיארו, בין השאר, את הקשיים בחיי הנישואים שלה שהסתיימו לבסוף ב-1992. במקביל לפרידה מבעלה היא נפרדה גם מבירת הקאנטרי של אמריקה, נאשוויל, ועברה לניו-יורק. בחייה החדשים בחוף המזרחי של ארה"ב היא נישאה בשנית למוסיקאי ג'ון לוונטל שהיה שותף ביצירת אלבומיה הבאים והפך לאב לבנה הצעיר של רוזאן, ג'ייקוב בן ה-17. מאז המעבר לניו-יורק הקריירה של רוזאן קאש התפתחה לכיוונים רבים: היא כתבה וערכה מספר ספרים, תרמה מכתביה לניו-יורק טיימס, ניוזוויק ורולינג סטון והופיעה והקליטה עם מוסיקאים כמו ברוס ספרינגסטין ואלביס קוסטלו. בשנים האחרונות היא זכתה בפרסים רבים והיתה פעילה במספר ארגונים פוליטיים וחברתיים.
סיפור שלושת אלבומיה האחרונים התחיל ב-2003 עם מותם של הוריה. האלבום הראשון בטרילוגיה יצא לאור ב-2006 והוא התמודדות ראשונית, כנה ומטלטלת עם המוות. האלבום השני יצא לאור ב-2009 והוא מבוסס על רשימת שירי קאנטרי קלאסיים שג'וני קאש נתן לביתו על מנת להרחיב את אופקיה המוסיקליים. מתוך 100 השירים ברשימה בחרה קאש 12 ונתנה להם פרשנות משלה. האלבום האחרון יצא לאור ב-2014 והוא מתאר מסע בדרום ארה"ב של קאש ובעלה, ג'ון לוונטל, שגם השתתף בכתיבת השירים והפיק את האלבום.
האלבום הראשון, Black Cadillac, הוא מעין מפה של אובדן ואבל", מספרת קאש בראיון להארץ, "התחלתי לכתוב אותו כאשר אבי עדיין היה חולה. כשכתבתי את שיר הנושא יצא ממני מן "אוי לא", ידעתי שזה מגיע. אבי נפטר אחרי שסיימתי לכתוב את שני השירים הראשונים וכשסיימתי את האלבום והוא היה מוכן לצאת לאור נפטרה אמי הביולוגית. ג'וליאן ריימונד (איש חברת התקליטים קפיטול, ד.ס) התקשר ואמר לי: התקליט לא גמור, את צריכה לכתוב עוד שיר. ואז הוספתי את Like Fugitives". השיר האחרון שנוסף לאלבום בעקבות מותה של וויוויאן ליברטו הוא שיר כועס מאוד, מעין כתב אשמה נגד הכנסייה, נגד עורכי-הדין המרוויחים מסבלם של אחרים ונגד העולם בכלל, עולם שבעבור רוזאן היה עכשיו עולם ללא אמא. "כשאביך מת יש בך צער, כשאמך מתה יש בך כעס", מצטטת רוזאן ביטוי מוכר ומוסיפה, "אפשר לחשוב שאתה מוכן לזה אבל כשמישהו שמחזיק חצי מה-DNA שלך עוזב את הפלנטה זו מכה ענקית. הייתי בהלם שאבי מת למרות שהוא היה חולה במשך זמן רב והייתי באותה מידה של הלם כשאמי, שהיתה חולה חודש אחד בלבד, נפטרה. לא יכולתי להיות מוכנה לזה".
השיחה עם קאש התקיימה בסוף אוגוסט, במהלך סיבוב הופעות אירופי קצר שלה. נפגשנו מאחורי הקלעים של האולם בו היא הופיעה בסטוקהולם, בירת שוודיה. קאש היא לא זמרת של איצטדיונים, היא מופיעה באולמות אינטימיים, מלאים במאזינים המרותקים לסיפוריה ולשיריה. יחד איתה על הבמה עומד בעלה, מלחין, מפיק וגיטריסט מוכשר בפני עצמו והדינמיקה ביניהם נותנת תחושה של מערכת יחסים אמיתית ומורכבת, כזו של זוג אנשים רגילים, לא של כוכבי רוק. החומר שהם מבצעים ברוב ההופעות נכתב ברובו ע"י רוזאן אך ניכר שג'ון, בעלה, הוא המנוע המוסיקלי. כשהם על הבמה הם אמנם זוג אבל הם גם במקום העבודה שלהם. בזמן בדיקת הסאונד הוא מלמד אותה אקורדים של שיר של הביטלס אותו הם מבצעים יחד, לעיתים בסבלנות, לעיתים קצת פחות בסבלנות. במהלך החזרה הוא מנחה אותה במקומות בהם היא מתקשה ומתאים סולמות לקול שלה היכן שצריך. בההופעה מספרת רוזאן בבדיחות הדעת על אחד השירים שהשניים כתבו יחד עם בעלה הראשון של רוזאן. "אני גאה בזה", היא אומרת ומוסיפה, "היה צורך במעט אבולוציה על מנת להצליח לעשות את זה". "ממש משפחה מודרנית", מעיר ג'ון, ספק בגאווה, ספק בציניות.
השיחה עם קאש נטולת גינונים של כוכבת, כשהיא מגיעה להופעה אין לה דרישות מהמארגנים המקומיים זולת כוס תה שחור. היא לבושה בפשטות, שפת הגוף שלה ישירה מאוד, היא נעימה וחברותית אבל גם רצינית. היא מודעת היטב לכך שרבים מעוניינים בה בגלל הייחוס המשפחתי שלה אבל בגיל 61 דומה שהיא כבר מעבר לתסביכים ולנסיונות התמרדות או התנערות ממנו. היא גאה ואוהבת את המקום שממנו היא באה והיא שמחה לשתף ולדבר על הוריה וילדיה כמו גם על יצירותיה וניסיון החיים שלה אם כי היא עושה זאת באופן שאין בו רכילות, חדירה לפרטיות או סגירת חשבונות. היא אישה שראתה דבר או שניים בחייה אבל היא מספרת עליהם בתבונה ובזהירות של אדם שהמילה הכתובה היא המקצוע שלו ושהתוודע כבר בגיל צעיר לכוחה ההרסני של תקשורת ההמונים. בספרה הביוגרפי היא מספרת על זכרון ילדות לא נעים כאשר צוות טלוויזיה הגיע לביתה לצלם את משפחתו של ג'וני קאש. האם היתה עצבנית, הילדים נאלצו להתלבש יפה ונאסר עליהם לזוז ולדבר. קאש בת ה-5 כעסה מאוד על אביה שהכניס את הפולשים הביתה. "מאז אני נזהרת מעיתונאים", מסכמת קאש את הסיפור.
ואכן, החיים באור הזרקורים לא הקלו על חיי משפחת קאש לדורותיה. זו לא היתה משפחה של חיים פשוטים ושלווים. כילדה נאלצה רוזאן להתמודד עם אבא שלצד היותו כוכב היה מכור לסמים ונהג לשתות בכבדות ולבגוד באשתו. יחסיה עם אמא הביולוגית היו מורכבים. היא הייתה אישה עדינה שנשאה על גבה את ניהול הבית וגידול הילדים ואחרי הגירושים גם את כישלון נישואיה. עובדה זו גרמה לרוזאן, הבת הבכורה, לקחת על עצמה לעיתים את תפקיד המבוגר האחראי. גירושיהם של הוריה וכניסתה של אמא חורגת לתמונה סיבכה את העיניינים עוד יותר. וויוויאן המשיכה להאשים את ג'וּן קרטר בפירוק נישואיה, בעוד העולם כולו, ובתוכו הבת רוזאן, צפו בהשתאות בסיפור האהבה הפומבי והמתוקשר של בעלה ואשתו החדשה. אחד הפרקים הקשים במערכת היחסים המשפחתית המורכבת היה יציאתו לאור של הסרט Walk The Line שחשף את סיפורו של ג'וני קאש ושתי נשותיו בפני מיליוני צופים.
"לראות את הסרט היה כמו טיפול שורש ללא הרדמה", אמרה בזמנו קאש לגארדיאן הבריטי והסבירה שזו היתה חוויה קשה מכיוון שהיא לא זיהתה בו את שלושת הוריה כפי שהם היו באמת. בעבור שאר המשפחה הסרט עורר רגשות קשים עוד יותר. וויוויאן ליברטו, אשתו הראשונה של ג'וני קאש המוצגת בסרט בצורה לא מחמיאה, כתבה בספר אוטוביוגרפי לפני מותה ב-2005 שבניגוד למוצג בסרט היתה זו ג'וּן, לא ג'וני, שהיתה המחזרת הראשית. ע"פ ליברטו, שלא ראתה את הסרט אבל היתה מודעת לדמותה המוצגת בו, ג'וּן סיפקה לג'וני סמים והיא זו שפירקה במתכוון את נישואיו. "וויוויאן, הוא יהיה שלי", כך היא אמרה, טוענת וויוויאן, בעימות כעוס איתה מאחורי הקלעים באחת ההופעות. סינדי, אחותה של רוזאן, הסכימה עם אמה הביולוגית וכעסה מאוד על יוצרי הסרט ורק כדי לעשות את הדרמה המשפחתית הזאת מורכבת עוד יותר, אחיה החורג של רוזאן, ג'ון, בנם המשותף של ג'וני וג'וּן, היה מעורב בהפקה.
רוזאן מעולם לא ניסתה ברצינות לתקן את הרושם שנוצר בסרט. היא מודעת לכך שזהו טבע הדברים בסרטים הוליווידיים, היא לא כועסת, לפחות לא בפומבי. במהלך השנים היתה רוזאן קאש בקשר עם שלושת הוריה. לקשרים אלו היו אמנם עליות וירידות אבל היחסים תמיד היו פרטיים ותמיד היו משמעותיים. לא פלא שמותם של השלישייה בתוך זמן קצר כל כך הניב יצירה משמעותית כל כך. זוהי יצירה זו, לא ראיונות עיתונאיים או סרטים דוקמנטריים, שדרכה רוזאן מתמודדת עם יחסיה עם הוריה.
ההתמודדות היצירתית עם מות הוריה של רוזאן התחיל באלבום Black Cadillac שהוא תיאור מדויק, עמוק ואמיץ של אבל. הוא פרטי מאוד, חושפני כמעט, אבל יש בו גם משהו אוניברסלי. כל אדם שאיבד מישהו, במיוחד מי שמתאבל על מותם של אב או אם יוכל למצוא בו משהו מהכאב שלו. קאש אומרת שהאבל שלה מגדיר אותה. "אני רשימה של כל מי שיש לי לאבד", היא שרה בשיר היפה באלבום, The World Unseen, "אני מי שהייתי וכמה שאני יכולה לכאוב". לעיתים האבל הוא ישיר וקאש שרה על בדידות וייאוש כתגובה מידית וישירה של אישה שאיבדה את אביה ממש עכשיו. "אני נושאת לב שחור של כאב והוא מתאים לי בדיוק, לא יכולתי לעשות בשבילך כלום כשעוד היית חי", היא שרה בשיר הנושא של האלבום ובשיר אחר היא שואלת "למי נותר לי להאמין בעולם בלי קול, למי נותר לי להאמין עכשיו ששמו אותך באדמה".
אבל לעיתים הרגשות הופכים מופשטים יותר וחשוב מכך, הזמן הופך גמיש יותר. הזמן באלבום אינו לינארי, דבר שיאפיין גם את אלבומיה הבאים של קאש. היא עוברת בין תקופות, מדלגת בין זמנים ונקודות מבט כך שהיא כמעט ומוציאה את העוקץ מהסופיות והמוחלטות של המוות. בתחילתו של השיר I was watching you, למשל, היא צופה מלמעלה בחתונתם של הוריה, כאילו היא קיימת לפני שהיא נולדה. בסופו של אותו שיר אביה הוא זה שמבטיח להתבונן בה מלמעלה אחרי מותו, קיים גם אחרי שהוא איננו. כך נמתח האלבום אחורה וקדימה בזמן. The Good Intent מתאר את האב המייסד של שושלת קאש האמריקאית מלפני 400 שנה ו-God is in the Roses מתאר את בית-הקברות בו מונחים הוריה של קאש "השמש מאירה את בית-העלמין, עלים על האבנים, מעולם לא היה מקום שהרגיש כל כך כמו בית. אנחנו נופלים כמו עלי הקטיפה, אנחנו מדממים וקרועים, אבל אלוהים נמצא בשושנים ובקוצים".
האלבום השני בטרילוגיה, The List, הוא אחר לגמרי. הוא מבוסס על רשימת מאה השירים שאביה נתן לה בגיל 18 כחלק מהחינוך המוסיקלי שלה. השירים הם חלק מה-DNA המשפחתי שלה ובמובן מסוים קאש מתמודדת איתם מאז ועד היום. "האלבום הזה הוא תביעת בעלות מחודשת של המורשת והשושלת המוסיקלית שלי", מספרת קאש ומסבירה שהיא ניסתה להתמודד עם השירים בכבוד של עובדת ארכיון, באהבה של בת ובתבונה של תושבת ניו-יורק. מצד אחד השירים הם קלסיקות אמריקאיות שבוצעו ע"י מבצעים רבים, כולל אביה, מצד שני היא מעניקה למורשת התרבותית של אביה ביצועים אישיים ופרשנות ייחודית. "בהתייחס למורשת המלאה הזו אני עדיין כותבת שירים לפני כל דבר אחר", טוענת קאש, "עבודת האוצרות ותשומת הלב לקול שלי באלבום הזה, לאו דווקא למילות השירים, רק הוסיפו לתחושת הכבוד שלי ככותבת שירים ולהערכה שלי לאומנות ולדיסיפלינה הזו".
התפתלות מעניינת בעלילה התרחשה כאשר בתה של רוזאן, צ'לסי, החלה לעשות בעצמה צעדים ראשונים בעולם המוסיקה. "איפה הרשימה שלי אמא?", היא שאלה ודרשה מאמה רשימה כמו זו שהיא קיבלה מאביה. מאז החלה קאש לכתוב רשימה משלה. "אני עדיין עובדת על הרשימה של צ'לסי", היא מספרת, "הבעיה היא שאני לוקחת את זה ברצינות רבה מדי. אם יהיו רק מאה שירים, הם צריכים להיות בדיוק השירים הנכונים. בשלב זה יש כמה שירים של ניל יאנג של ספרינגסטין ושל הביטלס, יש גם כמה מהשירים שאבי השאיר לי כמו I'm so lonesome I can Cry של האנק וויליאמס, אבל אני מתלבטת אם מותר לי להכניס יצירות מז'אנרים אחרים כמו Freddie Freeloader של מיילס דייוויס".
ההתלבטויות של קאש אינן רק קוריוז. הרשימה היא עניין חשוב. "אני מקווה שאני לא עומדת למות בקרוב", קאש אומרת בצחוק, ומוסיפה שאין לה דד-ליין אבל ניכר שהיא חושבת על זה ברצינות ושזוהי משימה משמעותית בעבורה. לכל משפחה יש את המסורות שלה, במשפחת קאש זוהי מסורת מוסיקלית ורוזאן דואגת לכך שברשימה שלה יהיה שילוב בין שירים שאביה נתן לה לשירים שהיא הוסיפה בעצמה מתוך ניסיון חייה. כך הרשימה המתגבשת מקבלת אופי של המשכיות לצד התחדשות.
"האלבום הזה היה אנומליה בשבילי ככותבת שירים" אומרת קאש שאיננה רגילה לבצע שירים של אחרים, "הדבר הכי קל בשבילי לעשות אחריו היה להוציא עוד אלבום כזה, מעין רשימה מספר שתיים, אבל זה לא היה הדבר הנכון בשבילי לעשות". במקום זה יצאה קאש למסע נוסף, הפעם היה זה מסע פיזי ורוחני בדרום ארה"ב ובמיוחד בדלתא של המיסיסיפי. מסע זה הוליד את אלבומה האחרון The River and the Thread. "זה אלבום הרבה יותר רחב, גם מבחינה גאוגרפית וגם רוחנית", היא אומרת, "אם מסתכלים על שלושת האלבומים כאילו הם צבעים או צורות הייתי מתארת את האלבום הראשון כאפל ועצור ואת השני כחקרני ורב ממדי יותר. לאלבום האחרון יש נוכחות גדולה יותר, הוא מעין מפה גדולה בעבורי".
האלבום זכה לביקורות מצוינות ולשלושה פרסי גראמי. הוא עמוק, הוא מעורר סקרנות ועניין ויותר מכל, הוא נותן תחושה של תנועה. הוא עוסק בעזיבה, בחזרה, בגילוי ובגילוי מחדש של מקומות זרים ומוכרים. כמו מדריך טיולים טוב, הוא מעביר את המאזין במעין מסע בין אתרים שונים בדרום ארה"ב וחושף בפניהם את הרבדים העמוקים של ההיסטוריה שלהם ואת הדמויות האנושיות הקשורות אליהם. "נסיעות ומסעות הם חלק כל כך טבעי בחיים שלי שאני לא יכולה לתאר לעצמי חיים ללא מסעות", אומרת קאש, "אני מקבלת מהם השראה וחוסר המנוחה שהוא חלק מכל מסע הוא טוב ליצירתיות שלי. שירים מהאלבום האחרון כמו Money Road ו Sunken Lands ממש נכתבו במקומות הנושאים את השמות האלו". בהופעותיה מספרת רוזאן שה- Sunken Lands הם האזור בארקנסו בו גדל ג'וני קאש ועבד כילד בקטיף כותנה ו-Money Road היא הדרך המובילה לעיירה Money שבמיסיסיפי שנודעה כמקום שבו ב-1955 נחטף, עונה ונרצח נער אמריקאי שחור ע"י בעל מכולת לבן שנקם בו על שפלירטט עם אשתו. מעבר לפינה נמצא גשר טלהאצ'י, עליו נכתב להיט הקאנטרי Ode to Billie Joe ומעט דרומה משם, ב-Greenwood, נקבר ב-1938 גיטריסט הבלוז הנודע רוברט ג'ונסון שמת חסר כל בגיל 27. "זהו אזור קטנטן", אומרת קאש, "מעין מערבולת קטנה, שג'ון ואני נסענו בה. דבר כזה נשאר אתך תמיד".
רוזאן קאש היא אדם של מסעות. "אני רואה את עצמי כאדם גלובלי ולא לאומני", היא אומרת, "זה מעניין כי האלבום הזה הוא אמריקאי מאוד, הוא ספוג באמריקה אבל אני לא בטוחה שהייתי יכולה לכתוב את השירים האלו אם הייתי ספוגה באמריקה בעצמי, אני חושבת שהיה כאן צורך בצעד אחורה". הפרספקטיבה עליה מדברת קאש איננה חדשה, "חייתי בלונדון ובמינכן, טיילתי הרבה וקיבלתי מבט גלובאלי על הדברים", היא מספרת, "כשחייתי בלונדון ראיתי בעצמי גולה, אהבתי להיות גולה ואהבתי את הפרספקטיבה שהגלות נותנת. יש בארה"ב מעין קוצר ראייה, הרבה אנשים אינם רואים עולם וזה יוצר מעין לאומנות של קצרות רואי. כל מה שצריך זה לצאת החוצה. מסעות הם החינוך הטוב ביותר, הם מרחיבים את הנשמה, הם יוצרים צניעות וחמלה". קאש מחברת את הדברים גם לנושאים פוליטיים. היא מדברת על עלייתו של דונאלד טראמפ. "באירופה שומעים את המבטא שלי וישר מתחילים לדבר איתי על טראמפ. הם מספרים לי שגם באירופה יש אנשים כאלו אבל שבאירופה נבונים מספיק בשביל לא להצביע עבורם".
למרות שקאש היא אשת העולם ולמרות הביקורת שלה כלפי מולדתה היא עדיין פטריוטית במובן הפשוט והיסודי של המילה. היא יוצרת אמריקאית מאוד והיא עוסקת בשורשיה ובמקומה של משפחתה בהיסטוריה האמריקאית. בסרט קצר וניסיוני מ-2006 היא מספרת את סיפורה המשפחתי כמעין הרחבה וויזואלית וטקסטואלית של האלבום Black Cadillac. הסרט, Mariners and Musicians, מציג את קאש, בשחור לבן ובליווי פסנתר כאשר היא מספרת על אבותיה שהגיעו מסקוטלנד למסצ'וסטס באמצע המאה ה-17. במאות השנים שחלפו, הפכו בני המשפחה לחוואים והתפשטו דרומה לווירג'יניה, ג'ורג'יה וארקנסו. ג'וני קאש, יליד 1932, היה הראשון שהפך למוסיקאי. "עכשיו במאה ה-21", מספרת קאש בסרט, "המלחים והחוואים נעלמו אבל מוסיקאים, זמרים וכותבי שירים עושים את דרכם במורד הדורות". בהמשך מספרת קאש על אחד מאבותיה, וויליאם קאש מנאנטקט, שניצל מאניה שטבעה בסערה ליד לונג-איילנד במאה ה-19. הוא שחה לחוף וחייו ניצלו. קאש חוזרת לשם לעיתים, מביטה לים וחושבת: "אני רוח-הרפאים של העתיד שלו, אני האמריקאית שהוא יהיה", וכמו מתוך חלום היא ממשיכה: "אני עוזרת לו כשהוא זוחל אל החוף, אני עומדת לידו ואומרת לו – זה לא הסוף. אנחנו מאמינים בהישרדות. הספינה שלנו שקעה כאן אלף פעמים. הטרגדיות שלנו אינן קבועות, הגאולה באה בגלים, החוף הזה שייך לכולם ואני אהיה רב-חובל יום אחד. אני חלק מנהר של נשמות המרכיבות את החלק של אמריקה השייך לימאים ולמוסיקאים, אלו האוהבים את הים ואלו העושים מוסיקה. הים והאדמה, הגוף והנפש, המילים והמנגינה. אני נמצאת במפגש של ים ועפר ההופך לשיר. אני חלק משורה ארוכה של אמריקאים ללא אשליות, הפכנו בדיוק למי שהיינו. הנהר בו אני שטה הוא נהר של כמיהה למה שיש לי וכאב להיות מי שכבר הנני, אמריקאית ללא אשליות, בת העולם, הנהר והאוקיינוס אליו הוא זורם".
מסעותיה של קאש הובילו אותה גם לישראל. כצעירה היא הצטרפה פעמיים למסעותיהם של אביה ואמה המאמצת לארץ שהם כינו הארץ המובטחת. ג'וני קאש היה נוצרי מאמין. הוא ביקר בישראל מספר פעמים והתקבל בה בכבוד רב מכיוון שהוא נחשב כאוהב ישראל וכתומך בה. באחד הביקורים הוא אפילו נפגש עם ראש-הממשלה, מנחם בגין. במהלך ביקוריו הוא היה שותף בהפקתם של שני סרטים שצולמו בישראל. הראשון צולם ב-1973 והוא מספר את סיפורו של ישו על רקע נופי הארץ. הסרט השני צולם ב-1990 והוא מתאר ביקור של ג'וני, ג'וּן ובנם המשותף ג'ון בארץ הקודש. בסרטים ניתן לצפות בקאש מצטט פסוקים, שר שירי גוספל, מבקר במקומות הקדושים לנצרות, מטיף את הבשורה הנוצרית ובמשתמע גם תומך בישראל ובעם היהודי.
רוזאן זוכרת את הביקורים שלה בישראל כנערה כחוויה מיוחדת. "הייתי צעירה והביקורים היו עוצמתיים מאוד בעבורי. לא נראה לי שהבנתי מה זו היסטוריה עד שהגעתי לישראל. אני זוכרת שהייתי בחנות עתיקות בירושלים והיו שם חריטות שהתעניינתי בהן. כששאלתי אם הן עתיקות המוכר אמר שלא, הן רק בנות 300 שנה. רק בישראל קיבלתי את הפרספקטיבה של תהליכים הנמשכים אלפי שנים. 300 שנה בישראל זה כלום".
"היינו בגליל, בירושלים, בת"א ובית-לחם וזה היה יפהפייה ועוצמתי", ממשיכה קאש לתאר את ביקוריה בישראל, "כשהייתי בכותל המערבי כנערה בת 19 ראיתי את הנשים מקפלות את התפילות שלהן ושמות אותן בחריצים. עמדתי נדהמת ונרגשת, הסתכלתי עליהן במשך זמן רב. כנראה שהמראה הזה נכנס בי עמוק כי עשרים שנה מאוחר יותר קמתי מהמיטה יום אחד, הרמתי את הגיטרה וכתבתי על זה שיר". השיר, Western Wall, הוא אחד מלהיטיה של קאש והיא מבצעת אותו עד היום בהופעותיה. הוא עוסק אמנם באתר המהווה מקום קדוש בעבור מיליונים אבל הוא איננו שיר בעל מסר דתי כמו שירי הגוספל של ג'וני קאש. למעשה יש מרחק רב בין אמונותיו של האב והבת. "אני זוכרת שאבי לקח אותנו לירדן על מנת להטביל אותנו", נזכרת קאש, "אני ישבתי בצד, הסתכלתי ולא רציתי להשתתף עד שאבא שלי ראה אותי ובא אלי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני לא יכולה לעשות את זה כי אני פשוט לא מאמינה, לא באופן הזה. הוא אמר, זה בסדר גמור, אבל בואי נעשה את זה בכל זאת". וכך, למרות היותה אדם לא מאמין, הוטבלה רוזאן קאש לנצרות בנהר הירדן. ג'וני, שהיה כריזמטי ודומיננטי מאוד, שילוב מרתק של אדם אדוק וחוטא, כנראה לא היה אדם שקל לסרב לו.
מבחינה פוליטית קאש בקיאה ועוסקת יותר בפוליטיקה אמריקאית מאשר בזו של המזה"ת. "אני מרגישה שאני לא צריכה להציע דעות גדולות על מה שאני לא יודעת עליו מספיק", היא אומרת, "כמו כל אמא, כואב לי הלב לראות שילדים נהרגים, לא משנה מי הילד ובאיזה צד הוא. אני לא יודעת מה הפתרון אבל אני יודעת שללא ספק הייתי מופיעה בישראל, כל מה שצריך לעשות זה להזמין אותי".
ואכן, המוסיקה של רוזאן קאש יכולה לעשות טוב לישראלים. זו אינה מוסיקה של סיסמאות גדולות, למרות שהיא נושאת מורשת תרבותית גאה ומקומית, אפילו פטריוטית, היא הומניסטית, ללא הצהרות בומבסטיות. זוהי מוסיקה עדינה וצנועה והיא מורכבת מהחומרים של החיים האמיתיים – הורים וילדים, דרמות משפחתיות ויומיום משפחתי, חולי, מוות ואובדן, אהבות ופרידות, נישואין וגירושים, חולשות, התמכרויות ובדידות. למרות ייחוסה המשפחתי רוזאן קאש מכירה בכך שהיא חוותה מכל אלו בדיוק כמו כל אחד אחר. עם זאת, בהתאם למסורת המשפחתית שלה, היא לקחה על עצמה תפקיד. "אנחנו זקוקים למוסיקה ממש כמו שאנו זקוקים לחמצן בדם", היא כותבת בביוגרפיה שלה, "ככל שהתרבות הפופולארית הופכת למפוצצת, מרדימה ותוקפנית יותר, אנו זקוקים יותר לאמת של שיר מלא ביופי הנובע מחוויותיו העמוקות של אדם אמיתי המגיש אותן בכנות".

הנה כמה מהיצירות המוזכרות בטקסט:

השיר The World Unseen מתוך Black Cadillac:

ג'וני קאש וג'וּן קארטר מספרים על הביקור בישראל בסוף שנות השישים: https://www.youtube.com/watch?v=kdccVUX8bZs

הסרט Mariners and Musicians, 2006: https://vimeo.com/28227615

השיר Western Wall: https://www.youtube.com/watch?v=jV-c0NIzEuY

רוזאן קאש ואני…
img_4988

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

2 תגובות בנושא ״המסע של רוזאן קאש"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s