Wish You Were Here

לציון יום השנה הארבעים לאחד המפגשים המורכבים, הכואבים והאנושיים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולארית.

האורח

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.2652905

היה זה רגע שאיש לא ציפה לו, או לכל הפחות לא היה מוכן אליו. איש עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים הופיע בפאתי החדר. הוא פסע בזהירות בין המוניטורים, הרמקולים והכבלים. כמו רוח רפאים הוא הופיע, לא קרוי, מגיח מהעבר, מחיים אחרים.

למרות שהוא היה מוכר לכל הנוכחים, הוא השתנה לבלי הכר. במבט ראשון היה ברור שהוא השמין והקריח. במבט שני נראה משהו עמוק יותר. אמרו עליו שכבה בו ניצוץ. הם טעו, אלו שאמרו. הוא פשוט הלך לאיבוד. דרכו אבדה ועכשיו, בכניסה לחדר, איש לא זיהה אותו.

הוא לא היה כלי ריק. לפחות לא עדיין. הוא הרגיש שהוא יודע דברים, שאמור להיות לו סיכוי. הוא ידע שאם רק יהיה מי שיקשיב לו באהבה, בעדינות ובזהירות אולי יהיה לו שוב משהו חשוב להגיד. אולי הוא יוכל ליצור שוב, להשפיע, להוסיף ניגון משלו ליצירה גדולה. אולי אפילו לכתוב אחת משלו. אבל הוא כבר היה מישהו אחר. פחות אמיץ, לא מרוכז, אחד שהמחסומים משתקים אותו. פעם הוא דילג בקלילות מעל חומות וגדרות, פעם הוא גייס כוחות-על כל יום. היום הוא מביט על העולם כמי שקפאו שד. הוא כבר לא חלק ממנו. הוא בלון שברח לשמיים ורוצה לחזור לאדמה. רוצה אבל משותק. אם רק היה מי שימשוך לו בחוט. אם רק היה לו עוד קצת משקל.

האורח הביט בחבריו מעבר לזכוכית. הוא לא היה אדיש לטראגיות שבסיטואציה. הוא היה נבוך, לא משוגע. משהו בתוכו רצה לחזור אליהם ואל עצמו אבל בינו לבינו הוא ידע כבר שהוא טעה כשבא לכאן היום. הוא ידע שגם היום אין לו סיכוי. הנוכחות שלו כאן היא קוריוז, היא נוסטלגיה. ואז הם מזהים אותו. הם בהלם. שותקים. שניים מהם מתחילים לבכות. תחילה הם מרוכזים מדי במראה שלו. בוכים בגלל היופי שנעלם, בגלל הכריזמה והנעורים האבודים. אחר כך הם יבינו. על עצמם הם צריכים לבכות, לא עליו. והשיר שהם שרים עכשיו יהיה קינה. קינת סיד.

כך אני מתאר לעצמי את אותו היום, החמישי ביוני 1975, כאשר סיד בארט הגיע לאולפן ההקלטות שבו חבריו ללהקה לשעבר, פינק-פלויד, הקליטו את מה שהפך לאלבומם התשיעי, Wish You Were Here. בארט עזב את הלהקה, יש האומרים פוטר ממנה, ב-1968בעקבות התמכרותו לסמים שהובילה כנראה למחלת נפש. בתקופה זו הוא חדל מלהופיע להופעות וחזרות, הוא התנהג בצורה מוזרה ולא תיקשר עם הסביבה. חבריו, חדורים בשאיפה להצליח בעולם המוזיקה, לא הצליחו להתמודד עם התפרצויותיו ושיגעונותיו ולבסוף החליפו אותו בגיטריסט דיויד גילמור. כעת, שבע שנים לאחר הפרידה, הוא הופיע במפתיע באולפן ההקלטות. לקח להם הרבה זמן לזהות אותו למרות שלמרבה האירוניה הם היו בעיצומו של הקלטת שיר שהיה מוקדש לו. Shine on You Crazy Diamond הם קראו לו.

אני כבר לא יהלום מטורף, הוא חשב בוודאי לעצמו כאשר הוא שמע על מה הם שרים, בעצם מעולם לא הייתי. הייתי אדם רגיל, לא יותר, לא פחות. אדם עם רעיונות, עם קצת תבונה ועיניים פקוחות ורצון ותשוקה. כל אלו באו לא ממני, הם באו מחברת בני-האדם. מאלו שבחדר עכשיו למשל, ועכשיו לא נותר כלום. אלו הן כמובן רק ספקולציות, אינני יודע מה באמת חשב בארט בסיטואציה המורכבת הזו. עם זאת, שמעתי את עדויותיהם של חבריו ללהקה כפי שהן נשמעו בסרט דוקומנטרי מצוין על האלבום (סרטו של הבמאי ג'ון אדגינטון מ-2012) ומהן אפשר לנחש מה היה שם.

מה אני עושה פה? הוא שאל אולי את עצמו ולהם אמר, חצי בצחוק, "מתי תורי לנגן?" זה היה רק חצי בצחוק. חלק ממנו קיווה שהם ייתנו לו לחזור, שהוא ישוב לשורה, לחיקם, שהוא ישוב לעולם. אבל הדברים לא עובדים כך. המציאות מסובכת ויש בה צרכים, מגבלות תקציביות ותאריכי תפוגה, ויש בה גם משקעים וזיכרונות רעים. "כבר הקלטנו את הגיטרות", הם אמרו. הוא הנהן בהבנה. מיותר לומר שברגע הזה משהו בתוכו מת. זהו הרגע שבו הוא הבין שאין לו תקומה. הוא לקח צעד אחורה. בעיני רוחו הוא ראה את העתיד. בית קטן. שכונה שקטה. חדר משקיף לגינה ואימא במטבח. זה טראגי רק בעבור מישהו שמאמין שמגיע לו יותר, הוא אמר לעצמו. בזמן שהוא פתח את הדלת ויצא מן החדר, חבריו ניגבו את הדמעות. ואז, בלי להסתכל אחורה, הם חיברו את הגיטרות והמשיכו לנגן.

אורו של היהלום המטורף

האלבום Wish You Were Here יצא לאור שלושה חודשים אחרי הפגישה המחודשת של חברי פינק-פלויד עם חברם לשעבר, ב-12 בספטמבר 1975. סיד בארט היה אז רק בן 31 ואחרי המפגש הזה וניסיונות נוספים לחזור לחיי יצירה מוזיקלית, הוא פרש לחיים אנונימיים ובודדים בבית אימו בקיימברידג'. הוא נפטר, בן 60, ב-2006.

לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה. קניתי אותו, את Wish You Were Here, באוזן השלישית, כשזו עוד הייתה חנות קטנה לתקליטים משומשים ברח' שנקין. נדמה לי שזה היה באחד מהימים שהברזתי מהתיכון בכפר-סבא וברחתי לת"א עם חברה מבית-הספר כדי להסתכל על הים, לקנות תקליטים וללכת יחף בעיר הגדולה. הסצנה הזו, שהיום נראית לי מביכה, אולי אפילו קצת נלעגת, היתה בסוף שנות השמונים מרגשת ורומנטית בעבורי. בכל מקרה, אני לא זוכר במדויק אבל אני כמעט בטוח שבשמיעה ראשונה התקליט אכזב אותי. חיפשתי אז את הרעיונות המופשטים מהתקליטים המוקדמים יותר של פינק-פלויד או את המסרים הפוליטיים מהתקליטים המאוחרים יותר. התקליט הזה, חשבתי, הוא ייצור כלאיים מוצלח פחות. שיר הנושא היה מאוד יפה, ברור שחשבתי כך כבר אז, אבל בטח חשבתי גם שהוא קצת בנאלי. היצירה שפותחת וחותמת את האלבום, Shine On You Crazy Diamond, היתה ארוכה מדי, מרוחה ומשעממת. היום אני חושב אחרת. היום אני חושב שזוהי יצירה חשובה ומעוררת מחשבה. העניין הוא שפינק-פלויד היא להקה שקל להתאהב בה בגיל הנעורים אבל לא מעט מעריצים עוזבים אותה בגיל מאוחר יותר. רבים מהם מוצאים בטקסטים ובמוסיקה שלה בומבסטיות, חוסר בניואנסים ואפילו תחושת חשיבות עצמית מוגזמת. המקרה של Wish You Were Here הוא שונה. זהו תקליט למבוגרים וכמו לא מעט יצירות מוסיקליות חשובות אחרות, הוא נפתח בארבעה צלילים מכוננים.

קחו את החמישית של בטהובן למשל. גם היא נפתחת בארבעה צלילים מכוננים. אצל בטהובן אלו ארבעה צלילים דרמטיים, מלאי פאתוס ועתירי משמעות. אומרים שבטהובן עצמו נתן להם פירוש. זה הגורל שדופק בדלת, הוא אמר. סול סול סול מי במול. דממה קצרה. ואז עוד ארבע: פה פה פה רה. זהו לא רק קו מלודי. זוהי הצהרה עוצמתית שהפכה עם השנים לאחת הפראזות המוסיקליות המפורסמות בעולם וגם לסמל חשוב. כמעט 140 שנה אחרי שבטהובן כתב את החמישית הפכו הצלילים האלו לאחד מסמלי הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. ארבעה צלילים, שלושה קצרים ואחד ארוך. נקודה נקודה נקודה קו. האות V  במורס. V for Victory. כך הפכה היצירה הכל כך גרמנית הזו לסמל לתבוסתה של גרמניה ואח"כ לאיחודה של אירופה. כעבור שנים הפכו הצלילים האלו גם לשגרירים של האנושות כולה כאשר הם נשלחו ב-1977 לחלל, יחד עם קובץ נבחר של יצירות מוסיקליות, על גבי תקליטי הזהב של החלליות וויאג'ר. כעת הם מטיילים בשולי מערכת השמש שלנו, מחכים למפגש עם תרבויות חדשות.

ארבעת הצלילים הפותחים את Shine On You Crazy Diamond מלאים משמעות גם הם. נכון, הם לא ניצחו את הנאצים ולא נשלחו לחלל, אבל יש בהם עומק, ערך סימבולי ומטען רגשי כבד. הם מגיחים מהגיטרה של דיויד גילמור אחרי קצת פחות מארבע דקות של סולו גיטרה איטי ומלנכולי בסול מינור מלווה בקלידים. סי במול – פה – סול – מי. ושוב אחרי הפוגה קצרה עם הקלידים של ריק רייט, סי במול – פה – סול – מי. גם כאן יותר מאשר קו מלודי הפתיחה היא הצהרה. אבל זו אינה הצהרה מלאה בפאתוס, זהו ביטוי מהורהר של בדידות, אולי אפילו ניכור. גילמור, הגיטריסט של פינק פלויד, חיפש צליל גדול, כזה שמהדהד במרחב. כדי להשיג אותו הוא לקח את הגיטרה והמגברים ועבר מאולפן שלוש לאולפן אחד של אולפני אבי-רואד ששימש בד"כ להקלטות גדולות של מוסיקה קלאסית. הוא ניגן לבדו בחדר הענק והוא הוקלט ע"י מיקרופון מרוחק כמו מחשבה קיומית המהדהדת בחלל. ושוב ארבעת הצלילים, פעמיים, הפעם עם הפסקה קצרה יותר. והנה נכנסים התופים של ניק מייסון והבאס של רוג'ר ווטרס, כאשר ארבעת הצלילים המכוננים ממשיכים להופיע ברקע כמו תזכורת למצב הבסיסי, לתחושת אין האונים שבבסיס היצירה כולה, והכל נשמע כמו הרהור נוגה בשישה רבעים המסתיים באקורד מיוחד, רה 9#7, שפותח את החלל למילים מפורשות של שיר געגועים. כך מתחיל רוג'ר ווטרס לשיר את שיר ההלל לסיד בארט.

מי היה בארט באמת? גאון? חולה נפש? מסומם? יהלום מטורף? יש תיאוריות שונות בנושא. יותר מכל דבר אחר נדמה שהוא היה אדם שפרח ונבל. אדם שנקבר בעודו בחיים והתקליט הזה, Wish You Were Here, הוא הרקוויאם שלו כשהציר המרכזי שלו הוא יצירה שראשי התיבות של שמה מרכיבים את שמו. זוהי יצירה מורכבת בת תשעה חלקים, הפותחת ומסיימת את האלבום, כמעין מסע הלוויה לבארט. אך יש קונטקסט רחב יותר לאלבום.

Wish You Were Here הוא התקליט הראשון שפינק-פלויד הקליטו אחרי מה שנחשבה ליצירת המופת שלהם, The Dark Side of the Moon. אחרי האלבום המכונן הזה מ-1973, הם הפכו מלהקת אוונגרד מקומית לאגדת רוק בינלאומית. הם התפרסמו והתעשרו והם אפילו לא היו צריכים להתפשר כדי לעשות את זה. הם באמת עשו משהו יפה, מקורי וחדשני. הרושם היה שהם הגיעו לשיא. רוג'ר ווטרס, כותב הטקסטים והבאסיסט, אמר לימים שכנראה נכון היה להיפרד כבר אז. לפרק את הלהקה ולהמשיך הלאה. אבל הם לא. הם נכנסו שוב לאולפן וניסו להמשיך ליצור. הניסיון הזה התברר, כפי שניתן היה לצפות, כחוויה קשה. חברי הלהקה לא ידעו לאן להמשיך מהשיא אליו הגיעו. הם רבו אחד עם השני, הם לא ידעו מה הם רוצים והם כרעו תחת נטל הציפיות מהם. הם למדו בפעם הראשונה שהצלחה מביאה איתה גם צרות והם היו ממורמרים כעוסים וגם, אני חושב, מלאי געגועים.

וכך, אחרי יצירת המופת שלהם, יצא להם תקליט מופתי פחות מבחינה מוסיקלית אבל כנה, כואב ואמיתי יותר. אולי התקליט היחידי שלהם שבא מהלב. זה תקליט על געגועים ועל אובדן, תקליט שבא מחוסר אמון, משעמום, מחוסר עניין, מניתוק. זהו תקליט על חוסר. על חור שקשה למלא. שלא כמו קודמו הוא לא מושלם. הוא תוצר של מאבקים, של איחורים, של הסחת דעת. החומרים שלו הם לא "פינק-פלוידיים" קלאסיים. הוא לא חללי, מופשט ופילוסופי, הוא לא הצהרה פוליטית והוא לא עוסק באידיאולוגיות. זהו תקליט על חבורה של אנשים צעירים שעשו משהו גדול אבל איבדו את הדרך שלהם בעולם, עולם שהם מכירים כעת טוב יותר. הם רואים שהוא יכול להיות מכוער, שוחק, שטחי ואדיש. הם מתגעגעים לחבר שחסר, והם מתגעגעים לעצמם, למה שהם היו פעם.

הרגשות האלו ותחושות האשמה והחוסר של חברי הלהקה הובילו לאבחנות קשות על העולם שבו הם פעלו. בשיר Have a Cigar הם עוסקים במלאכותיות ובשקר של עולם המוזיקה הפופולארית. שיר אחר, Welcome to the Machine, מצייר את החברה האנושית כמכונה דכאנית המעצבת בעבור האדם את חלומותיו ותשוקותיו. אלו לא שירים עמוקים במיוחד אבל הם מתארים התבגרות כואבת. רובנו מכירים את הרגעים האלו – הרגעים שבהם כל המחשבות הפילוסופיות, השאיפות והחלומות הגדולים נתקלים בחיים האמיתיים, בשגרה של חיי עבודה, בשחיקה של חיי משפחה, בזרות ובניכור של חיי החברה. "האם זה כל מה שיש? האם בזה מסתכמים חיי?" שואל את עצמו האדם המודרני. ורוג'ר ווטרס עונה (בריאיון ב-2012), "חייבים לראות מעבר לצער ולכעס, חייבים למצוא אפשרות לאהבה". אבל המשבר של Wish You Were Here לא עבר ככל שזה נוגע לפינק-פלויד, הם עשו יחד עוד כמה אלבומים, אף אחד מהם לא עסק בחומרים הקשים של האלבום מ-75, ומספר שנים מאוחר יותר ווטרס עזב את הלהקה והותיר אותה ללא המנוע הטקסטואלי שלה. רשמית הלהקה התפרקה אמנם רק בשנה שעברה, אחרי מותו של הקלידן ריק רייט, אבל מרבית מעריציה יטענו שבשנותיה האחרונות היא הייתה רק צל של עצמה.

יש עוד הרבה מה לומר על Wish You Were Here אבל די בדברים האלו כדי להבין למה היצירה הזו היא חומר למבוגרים ולא לבני-נוער. זו הסיבה שלא התלהבתי ממנה כנער אבל בשמיעה חוזרת, כאדם מבוגר, היא נשמעת עמוקה וחיונית יותר. עם זאת, שיר אחד, שיר הנושא, מחבר בין חוויית הנעורים לעולם המבוגרים. זהו שיר שכולם אוהבים. למרות שכבר ארבעים שנה אינספור נערים ונערות מנגנים ושרים אותו בכאב וברגישות למושאי אהבתם, זהו שיר עם מסר מורכב הרבה יותר מכפי שאולי אפשר לחשוב בהתרשמות ראשונה.

הלוואי והיית כאן

מבחינה מוסיקלית הוא די פשוט בסה"כ. קצת יותר מחמש דקות, שני בתים ופזמון, שישה שבעה אקורדים, גיטרות אקוסטיות, פסנתר, באס, תופים. הוא כל כך פשוט יחסית ליצירות המתוחכמות (יש שיגידו מתחכמות) של הפינק-פלויד, שגילמור קרא לו שיר קאנטרי. הוא נכתב כתוצאה מריף גיטרה שנולד באולפן, תוך כדי עבודה על משהו אחר, על גיטרת 12 מיתרים חדשה שגילמור קנה. זה ריף פשוט, כל ילד יכול לנגן אותו אבל כשווטרס שמע אותו הוא התלהב, חיבר אליו מילים שהוא כבר כתב ויחד עם גילמור השלים את הקומפוזיציה ממש תוך כדי ההקלטות. אני מציין את התהליך הזה כי הוא לא אופייני לדרך שבה פינק-פלויד יצרו. גם כי המילים קדמו למוסיקה וגם כי זה שיר שגילמור וווטרס יצרו במשותף. למעשה זה שיא שיתוף הפעולה שלהם. רגע נדיר של יצירה של שני בני אדם יחד.

במקור הוקלט Wish You Were Here על 24 ערוצים. רוב הערוצים הם קונבנציונאליים למדי, מוקלטים עליהם כלי הנגינה, השירה של גילמור, ההרמוניות של רייט וכו' אבל ערוץ אחד הוא אחר. מוקלטים עליו קולות שהוקלטו ממקלט הרדיו במכוניתו של גילמור. הערוץ "הולבש" על המיקס המקורי כדי שתיווצר התחושה שהשיר מתחיל מתוך מקלט רדיו ומסתיים בו. למעשה הערוץ הזה קיים לאורך כל השיר אבל במיקס הסופי הוא מוגבר רק בתחילתו ובסופו. זוהי נקודה חשובה מפני שתיאורטית רעש הרקע קיים שם כל הזמן. גם כשלא ניתן לשמוע אותו.

ויש כאן עניין עקרוני. הכל מתחיל ממקלט רדיו, ממה שהעולם משדר אלינו. בתחילת השיר אנחנו שומעים כמה צלילים, קטע משיחה אקראית, מילה או שתיים משידור חדשות וכינורות מהסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי. מישהו כאילו יושב בחדר עם רדיו פתוח והעולם משדר את עצמו אליו. ואז, מתוך הרעש והכאוס, מתחיל משהו חדש, הרמוניה מתוקה על גיטרה, ואח"כ מגיעות מלודיה ומילים שמצטרפות לעולם, ששמות את עצמן בתוך הרדיו או את הרדיו בתוכן.

נדמה לי שעל זה בעצם השיר מדבר. רוג'ר ווטרס אמר בראיון פעם שהשיר עוסק בצורך להיות חופשי מספיק כדי להסתכל על העולם באופן מלא, לחוות את החיים כפי שהם ולפעול. נדמה לי שהדברים האלו חזקים במיוחד בעבור אלו שהחליפו עולמות, אלו שעזבו מסגרת דומיננטית, נפרדו מבן או בת-זוג או היגרו לארץ אחרת, הם יודעים מהן השאלות החשובות – האם גם בעולם החדש שנזרקנו אליו נדע לחיות? או כפי שאומר השיר, האם נדע להבדיל בין שמיים וארץ? האם נדע לזהות כאב? האם נחליף את הגיבורים שלנו, את דמויות המופת והזהות שלנו ברוחות הרפאים שמציעים לנו?

ווטרס עצמו אומר שהשיר נועד לעודד את עצמו לא לקבל "תפקיד ראשי בכלוב". הוא דורש מעצמו באמצעות השיר להמשיך לעשות מבחני בד לתפקיד ממשי בקרבות, כי שם הוא רוצה להיות, בשוחות, בעולם האמיתי, לא במפקדה. וכמוהו, כל אדם המתמודד עם החיים האמיתיים, החיים הבוגרים, צריך עידוד. אנשים שאיבדו לרגע כיוון, אנשים שעזבו משהו או מישהו, אנשים אחרי משבר יודעים שכבר אין להם גב. הם צריכים לדעת טוב מרע, לכוון נכון, לבחור נכון, לזכור מה חשוב ולא להיכנע לכל הרוע, הבהמיות והאדישות שהעולם זורק לכיוונם. הם צריכים להתחיל מחדש אבל לשמור על עצמם. כמו שכתב פעם הפילוסוף מרטין בובר, לתקן את חלקם בעולם.

אז כשגילמור שר "הלוואי שהיית כאן" הוא לא מתכוון בהכרח לנערה יפה שהוא אהב ועזב. גילמור שר לסיד בארט. הוא לא יכול לשיר את השיר הזה בלי לחשוב עליו. אבל לכל אחד ה-"הלאווי והיית כאן" שלו. בשבילי אלו המון אנשים – אנשים שהיו בחיי, שותפים וחברים, אנשים שהלכו איתי בדרכים שונות לפני שדרכינו התפצלו. אני מניח שלכל אחד יש כאלו. הלוואי שהם היו כאן אבל הם לא. הלאווי שהיה קל להמציא את עצמנו מחדש, אבל זה לא. וככל שאנחנו צועדים בדרכים חדשות וממשיכים לחיות אנחנו מגלים, כמאמר השיר, שאחרי הכל אנחנו רצים על אותה האדמה ומוצאים בדיוק את אותם הפחדים.

שנים שלא שמעתי את Wish You Were Here. גם לא את שאר השירים של הפינק-פלויד. הם מרגישים קצת נוסטלגיים במקרה הטוב ולא רלוונטיים במקרה הרע. לאחרונה גיליתי אותו מחדש. מדי פעם אני אפילו מנער מהאבק את הגיטרה הישנה שלי ומנגן אותו בבית. כמו בתיכון אבל אחרת. הפעם יש בסביבה גם את הילדים שלי שכבר למדו להכיר את השיר והתחילו להתרגל אליו. אתמול, לפני שהשכבנו אותם לישון, תוך כדי ששיחקנו בסלון, נשמעו הצלילים המוכרים ממקלט הרדיו שבמטבח. גדעון, בן החמש, קלט את המנגינה בין הקוביות, הלגו והפאזלים הרים את הראש וחייך אלי. "אבא", הוא אמר, "מנגנים את השיר שלך".

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

3 תגובות בנושא ״Wish You Were Here"

  1. סיד בארט נולד בשנת 1946, שנים ספורות אחרי שהמאמרים הראשונים על אוטיזם ראו אור. עשרות שנים אחר כך, כאשר בארט כבר התקרב אל קץ חייו, החלו להתפרסם מאמרים על האופנים הרבים והמגוונים בהם אוטיזם עשוי להתבטא באנשים שונים. כיום, כאשר מתבוננים באישיותו של בארט – החולמנית, המנותקת, החזרתית, האובססיבית, היצירתית, הבלתי שגרתית – אפשר להבין שהוא היה אוטיסט במידה כלשהי. בסופו של דבר הוא נפטר כתוצאה ממחלת הסוכרת, שהיא נפוצה מאוד בציבור האוטיסטים. סביר שכמויות הסמים שבארט צרך העצימו את התנהגויותיו האוטיסטיות וגם הביאו לידי ביטוי מאפיינים סכיזופרניים באישיותו, אבל אמנים אחרים בני דורו צרכו כמויות דומות של סמים ולא הושפעו כמוהו. סיד בארט היה יהלום אוטיסטי מטורף, אשר הבליח לרגע בשמי חיינו ואחר כך חזר אל האינסוף אליו הולכים כולנו.

  2. זו ביקורת מדהימה! ממש גרמת לי לחשוס כל יצירה ששמעתי לא פחות מאלף פעם! מדהים דייויד!
    זה מחזיר אותי לסרט c. R. A. Z. Y ששם הקטע הזה מהיצירה משתלב באופן קסום במעבר בסרט….

    קיצור… יפה כתבת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s