ממלכת אש וחימר: דיאלוג של זהות ישראלי-איראני

זוהי סצנה עדינה ונוגעת ללב. שני שחקנים עומדים על במה אי שם באירופה. ברקע מנגנים קונטרבס וקלידים. אחד השחקנים פורט על גיטרה וכשהוא מתחיל לשיר מתמלא החדר במילים של פיוט יהודי מימי הביניים. "אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים", הוא שר, "בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָל הַנְּשָׁמָה". בזמן השירה דומה שהשחקן השני מזהה את המנגינה והוא מצטרף אליה, אלא שהוא אינו שר בעברית. המנגינה זהה אבל המילים הן בפרסית. זהו שיר מהפכה מאיראן. הוא מתאר חורף שהופך לאביב, לילה שנרדף ע"י האור וגיבור המגיע מן ההרים חמוש ברובה, לחם ופרחים. זהו רגע של ניגודים משתלבים – העברית משתלבת בפרסית, האמונה נוגעת במהפכה. כולן יחד הופכות לניגון אחד.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-1.2622193

זהו רק אחד מהרגעים הטעונים במופע "ממלכת אש וחימר (ישראל נגד איראן)" המוצג בשנה וחצי האחרונות על בימות בכל רחבי אירופה. זהו מופע של דיאלוג דינאמי, יש בו רגעים של חברות ואינטימיות, סצנות של מתח וכעס גדול ועיסוק בסוגיות של תרבות, זהות, היסטוריה ופוליטיקה. אלו נידונות דרך סיפורים אישיים ומיתוסים עתיקים מן התרבות היהודית והפרסית. המופע נכתב ומוצג ע"י שניים: השחקן הישראלי רפאל רודן המתגורר בשנה האחרונה באמסטרדם ומספר הסיפורים סאהנד סאהבדנבני, שנולד באיראן והיגר עם הוריו להולנד בגיל שלוש.

שתי הדמויות על הבמה (המלוות בשני מוסיקאים) הן בני דמותם של סאהבדנבני ורודן, שני אמנים ממוצאים שונים, לעיתים עוינים, הנפגשים בבית-קפה אירופאי. במהלך המופע הם משוחחים על ילדותם, על משפחותיהם, על מולדותיהם ועל השקפותיהם הפוליטיות. כשהדיון הוא סביב זיכרונות של טעמים, ריחות וקולות מארצות מוצאם יש ביניהם קירבה והזדהות. אך כשהפוליטיקה נכנסת לתמונה מתפתח קונפליקט. הסוגיות שבמחלוקת הן הגזענות והעוינות כלפי יהודים וישראל באיראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זה קורה תוך כדי שהשניים משחקים שש-בש, מעלים זיכרונות, שרים ומנגנים, אבל יותר מכל דבר אחר, רודן וסאהבדיבני מספרים סיפורים. כך הם מעניקים ממד עומק לדיאלוג ולקונפליקט ביניהם.

"מה שמרתק במדיום הזה הוא שהזהות והאישיות של בני-אדם נוצרות בעיקר ע"י סיפורים", אומר רודן, "זהו הנרטיב של התרבות, ההיסטוריה והמשפחות של כולנו. סיפורים מעצבים בצורה תת-מודעת את ההתייחסות שלנו לעולם והם נותנים גישה ישירה לאישיות, לתרבות ולזהות שלנו". "אנחנו חיים בתקופה של אי יציבות פוליטית והגירה מאסיבית", מוסיף סאהבדנבני, "במשפחה שלי, שהיגרה מאיראן לאירופה, סיפורים היו הדבר היחיד שאבי יכול היה לקחת איתו. הם העניקו לנו תחושה של שורשים והבחירה שלו אילו סיפורים לספר ואילו לא לספר עיצבו את האישיות שלי".

סאהבדנבני טוען שחלק גדול מתחושות הניכור והזעם שחשים בני מהגרים באירופה נובעות מהחוסר בסיפורים, ומתלישות תרבותית. עיסוק בסיפורים, הוא אומר, יכול להיות חלק מהפתרון לבעיה זו. בעניין זה מושפע סאהבדנבני גם מהמסורות היהודיות. "התרבות היהודית הייתה נעלמת ללא ההכרה בכך שסיפור סיפורים הוא תנאי לשימור ההיסטוריה", הוא אומר ומביא לדוגמא את השואה שלא נשכחה בזכות הספרים, הסרטים והסיפורים שנמסרו לדורות הבאים. "זוהי משימה אישית שלי", הוא מסכם, "להראות לבני התרבות שלי את חשיבותם של הסיפורים האישיים שלנו".

המפגש בין רודן וסאהבדנבני הוא פורה מאוד. הם נפגשו באמסטרדם לפני כשלוש שנים בשידוכו של במאי פסטיבל ששניהם הופיעו בו. החיבור היה מידי. שניהם ילידי 1980, שניהם מושפעים מאימותיהם שהן בנות אותו גיל וילידות אותה מדינה (רודן הוא ישראלי ממוצא פרסי) והם חולקים אהבה משותפת לשילובם של סיפורים אישיים עם סיפורים מיתולוגיים. החיבור ביניהם עובד בכמה רמות. מצד אחד הם חולקים אהבה לדברים פרוזאיים כמו משחק השש-בש (התופס גם מקום מרכזי במופע), מצד שני שניהם עוסקים בשאלות הגדולות של החיים. "שנינו חיים עם שאלות בוערות בתוכנו", אומר רודן, וסאהבדנבני מפרט: "שאלות של זהות ותרבות והדרך שאומנות מתייחסת אליהן".

רודן נולד בירושלים והתבגר בישוב כורזים שבגליל. הוא למד תאטרון בישראל ובלונדון ועבד עם בני-נוער יהודים וערבים, במסגרות שונות של מפגש באמצעות תיאטרון. בשנה האחרונה הוא חי באמסטרדם, עוסק בתאטרון, מעביר סדנאות ופעיל במסגרת בי"ס המלמד את אומנות סיפור הסיפורים בהקשר של פתרון קונפליקטים, סובלנות ובניית גשרים בין-תרבויותיים. סאהבדנבני, הוא אומן מוכר בהולנד המנהל מרכז מספרי סיפורים באמסטרדם. "המופע הזה היה אתגר גדול עבורי", הוא אומר, "מכיוון שעד עכשיו הופעתי רק כמספר סיפורים קלאסי וכמוסיקאי ואין לי ניסיון בתיאטרון, דיאלוג ומשחק". רודן, המנוסה יותר בתיאטרון, מצא את האתגר במקום אחר, "זהו מופע ניסיוני מאוד", הוא אומר, "זה תיאטרון אבל יש בו אלמנט של קשר עם הקהל, אנחנו מדברים עם הקהל, לא אל הקהל, וזהו קשר ישיר ואותנטי. עם זאת, יש רגעים שהקהל פאסיבי וסאהנד ואני חיים את מערכת היחסים שלנו על הבמה". השתתפות הקהל במופע היא לעיתים טעונה פוליטית. "הופענו גם בפני ישראלים וגם בפני פלסטינים", מספר רודן, "פעם אחת אמר לי צופה פלסטיני שזו הפעם הראשונה שהוא הזדהה עם כאב של ישראלי. מצד שני, שמעתי גם הערות של ישראלים שאמרו שהיה להם קשה לראות כמה מהסטראוטיפים שאנו מציגים הקשורים בישראל".

ואכן, מבחינה פוליטית זהו מחזה מורכב. שני האומנים מציגים אהבה עמוקה למולדתם, רודן לישראל וסאהבדנבני לאיראן. אך כשזה נוגע למשטר במולדתם המצב מסתבך. סאהבדנבני מתנגד למשטר באיראן באופן חד משמעי. אביו נלחם במהפכה האיראנית כקומוניסט והומניסט ומשפחתו נמלטה מאיראן ומצאה באירופה מקלט מהמשטר החומייניסטי. אצל רודן הדברים מורכבים יותר. המחזה מציג את מדיניותה של ישראל בעזרת סיפור הגולם מפראג המהווה אנלוגיה לציונות שאמנם הצילה את העם היהודי אך הכוח והעוצמה שהיא צברה הביאו אותה למעשים כוחניים ובלתי מוסריים. עם זאת, הדמות שרודן מציג זועמת על הביקורת כנגד ישראל מכיוון שהיא חד-צדדית ומתעלמת מהמורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "יש בי אהבה גדולה לישראל והיא תמיד תהיה שם", הוא אומר, "היחס שלי למדיניות שלה, עם זאת, אמביוולנטי יותר". רודן אומר שהוא לא יכול להתעלם מהסבל של הצד השני והוא האחרון שיצביע לנתניהו אבל הוא מודע לכך שאין באזור הזה שחור ולבן . "אני מנסה לחיות את המרכז", הוא מסביר, "אני לא תומך עיוור בישראל אבל גם לא מתנגד לכל מה שהיא עושה". לרודן אין פתרונות ברורים לסכסוך. "זה היה מלאכותי אם היינו מציגים תשובות שאין לנו", הוא אומר.

קונפליקט שבולט בחסרונו במחזה הוא המשבר סביב תכנית הגרעין האיראנית. "זהו קונפליקט שאינו מעניין אותי מבחינה אומנותית", אומר סאהבדנבני שמתנגד אמנם לכך שלאיראן תהיה פצצה גרעינית אך גם לסנקציות המסייעות לדבריו למשטר באיראן ומזיקות לעם הפשוט, "הסכסוך הנוכחי הוא משחק פוליטי", הוא אומר, "לא סכסוך עמוק ויסודי בין העמים".

בינתיים המופע, שהיה אמור להיות מוצג כ-15 פעמים בהולנד ובבריטניה בלבד, צובר פופולאריות והוא הוצג כבר כחמישים פעמים. האולמות נהיים גדולים יותר והוא התפשט גם לשבדיה, נורבגיה ובלגיה. המופע הוצג גם בישראל בשנה שעברה וסאהבדנבני מספר שהוא נתקל ביחס אוהד מאוד בארץ. "ריגשו אותי במיוחד הישראלים ממוצא איראני", הוא אומר, "אבל היה עצוב לגלות עד כמה האנשים האלו שחולקים איתנו שפה, אוכל ותרבות רחוקים מאיתנו היום".

רודן וסאהבדנבני אינם תמימים. הם יודעים שהמזה"ת לא יהיה בעתיד הנראה לעין גן-עדן של שלום, הבנה ואחוות עמים. עם זאת, הם מקיימים דיאלוג בין-תרבותי העוקף את חוסר המוצא של השיח הפוליטי. "לפעמים יש באומנות סימני קריאה", אומר רודן, "לנו, אין כאלו. אנחנו לא נותנים תשובות ברורות, במקום זה אנחנו עומדים בפני מציאות קשה ושמים את הלב על השולחן". ייתכן שנכון לעכשיו זה הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s