ממלכת אש וחימר: דיאלוג של זהות ישראלי-איראני

זוהי סצנה עדינה ונוגעת ללב. שני שחקנים עומדים על במה אי שם באירופה. ברקע מנגנים קונטרבס וקלידים. אחד השחקנים פורט על גיטרה וכשהוא מתחיל לשיר מתמלא החדר במילים של פיוט יהודי מימי הביניים. "אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים", הוא שר, "בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָל הַנְּשָׁמָה". בזמן השירה דומה שהשחקן השני מזהה את המנגינה והוא מצטרף אליה, אלא שהוא אינו שר בעברית. המנגינה זהה אבל המילים הן בפרסית. זהו שיר מהפכה מאיראן. הוא מתאר חורף שהופך לאביב, לילה שנרדף ע"י האור וגיבור המגיע מן ההרים חמוש ברובה, לחם ופרחים. זהו רגע של ניגודים משתלבים – העברית משתלבת בפרסית, האמונה נוגעת במהפכה. כולן יחד הופכות לניגון אחד.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-1.2622193

זהו רק אחד מהרגעים הטעונים במופע "ממלכת אש וחימר (ישראל נגד איראן)" המוצג בשנה וחצי האחרונות על בימות בכל רחבי אירופה. זהו מופע של דיאלוג דינאמי, יש בו רגעים של חברות ואינטימיות, סצנות של מתח וכעס גדול ועיסוק בסוגיות של תרבות, זהות, היסטוריה ופוליטיקה. אלו נידונות דרך סיפורים אישיים ומיתוסים עתיקים מן התרבות היהודית והפרסית. המופע נכתב ומוצג ע"י שניים: השחקן הישראלי רפאל רודן המתגורר בשנה האחרונה באמסטרדם ומספר הסיפורים סאהנד סאהבדנבני, שנולד באיראן והיגר עם הוריו להולנד בגיל שלוש.

שתי הדמויות על הבמה (המלוות בשני מוסיקאים) הן בני דמותם של סאהבדנבני ורודן, שני אמנים ממוצאים שונים, לעיתים עוינים, הנפגשים בבית-קפה אירופאי. במהלך המופע הם משוחחים על ילדותם, על משפחותיהם, על מולדותיהם ועל השקפותיהם הפוליטיות. כשהדיון הוא סביב זיכרונות של טעמים, ריחות וקולות מארצות מוצאם יש ביניהם קירבה והזדהות. אך כשהפוליטיקה נכנסת לתמונה מתפתח קונפליקט. הסוגיות שבמחלוקת הן הגזענות והעוינות כלפי יהודים וישראל באיראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זה קורה תוך כדי שהשניים משחקים שש-בש, מעלים זיכרונות, שרים ומנגנים, אבל יותר מכל דבר אחר, רודן וסאהבדיבני מספרים סיפורים. כך הם מעניקים ממד עומק לדיאלוג ולקונפליקט ביניהם.

"מה שמרתק במדיום הזה הוא שהזהות והאישיות של בני-אדם נוצרות בעיקר ע"י סיפורים", אומר רודן, "זהו הנרטיב של התרבות, ההיסטוריה והמשפחות של כולנו. סיפורים מעצבים בצורה תת-מודעת את ההתייחסות שלנו לעולם והם נותנים גישה ישירה לאישיות, לתרבות ולזהות שלנו". "אנחנו חיים בתקופה של אי יציבות פוליטית והגירה מאסיבית", מוסיף סאהבדנבני, "במשפחה שלי, שהיגרה מאיראן לאירופה, סיפורים היו הדבר היחיד שאבי יכול היה לקחת איתו. הם העניקו לנו תחושה של שורשים והבחירה שלו אילו סיפורים לספר ואילו לא לספר עיצבו את האישיות שלי".

סאהבדנבני טוען שחלק גדול מתחושות הניכור והזעם שחשים בני מהגרים באירופה נובעות מהחוסר בסיפורים, ומתלישות תרבותית. עיסוק בסיפורים, הוא אומר, יכול להיות חלק מהפתרון לבעיה זו. בעניין זה מושפע סאהבדנבני גם מהמסורות היהודיות. "התרבות היהודית הייתה נעלמת ללא ההכרה בכך שסיפור סיפורים הוא תנאי לשימור ההיסטוריה", הוא אומר ומביא לדוגמא את השואה שלא נשכחה בזכות הספרים, הסרטים והסיפורים שנמסרו לדורות הבאים. "זוהי משימה אישית שלי", הוא מסכם, "להראות לבני התרבות שלי את חשיבותם של הסיפורים האישיים שלנו".

המפגש בין רודן וסאהבדנבני הוא פורה מאוד. הם נפגשו באמסטרדם לפני כשלוש שנים בשידוכו של במאי פסטיבל ששניהם הופיעו בו. החיבור היה מידי. שניהם ילידי 1980, שניהם מושפעים מאימותיהם שהן בנות אותו גיל וילידות אותה מדינה (רודן הוא ישראלי ממוצא פרסי) והם חולקים אהבה משותפת לשילובם של סיפורים אישיים עם סיפורים מיתולוגיים. החיבור ביניהם עובד בכמה רמות. מצד אחד הם חולקים אהבה לדברים פרוזאיים כמו משחק השש-בש (התופס גם מקום מרכזי במופע), מצד שני שניהם עוסקים בשאלות הגדולות של החיים. "שנינו חיים עם שאלות בוערות בתוכנו", אומר רודן, וסאהבדנבני מפרט: "שאלות של זהות ותרבות והדרך שאומנות מתייחסת אליהן".

רודן נולד בירושלים והתבגר בישוב כורזים שבגליל. הוא למד תאטרון בישראל ובלונדון ועבד עם בני-נוער יהודים וערבים, במסגרות שונות של מפגש באמצעות תיאטרון. בשנה האחרונה הוא חי באמסטרדם, עוסק בתאטרון, מעביר סדנאות ופעיל במסגרת בי"ס המלמד את אומנות סיפור הסיפורים בהקשר של פתרון קונפליקטים, סובלנות ובניית גשרים בין-תרבויותיים. סאהבדנבני, הוא אומן מוכר בהולנד המנהל מרכז מספרי סיפורים באמסטרדם. "המופע הזה היה אתגר גדול עבורי", הוא אומר, "מכיוון שעד עכשיו הופעתי רק כמספר סיפורים קלאסי וכמוסיקאי ואין לי ניסיון בתיאטרון, דיאלוג ומשחק". רודן, המנוסה יותר בתיאטרון, מצא את האתגר במקום אחר, "זהו מופע ניסיוני מאוד", הוא אומר, "זה תיאטרון אבל יש בו אלמנט של קשר עם הקהל, אנחנו מדברים עם הקהל, לא אל הקהל, וזהו קשר ישיר ואותנטי. עם זאת, יש רגעים שהקהל פאסיבי וסאהנד ואני חיים את מערכת היחסים שלנו על הבמה". השתתפות הקהל במופע היא לעיתים טעונה פוליטית. "הופענו גם בפני ישראלים וגם בפני פלסטינים", מספר רודן, "פעם אחת אמר לי צופה פלסטיני שזו הפעם הראשונה שהוא הזדהה עם כאב של ישראלי. מצד שני, שמעתי גם הערות של ישראלים שאמרו שהיה להם קשה לראות כמה מהסטראוטיפים שאנו מציגים הקשורים בישראל".

ואכן, מבחינה פוליטית זהו מחזה מורכב. שני האומנים מציגים אהבה עמוקה למולדתם, רודן לישראל וסאהבדנבני לאיראן. אך כשזה נוגע למשטר במולדתם המצב מסתבך. סאהבדנבני מתנגד למשטר באיראן באופן חד משמעי. אביו נלחם במהפכה האיראנית כקומוניסט והומניסט ומשפחתו נמלטה מאיראן ומצאה באירופה מקלט מהמשטר החומייניסטי. אצל רודן הדברים מורכבים יותר. המחזה מציג את מדיניותה של ישראל בעזרת סיפור הגולם מפראג המהווה אנלוגיה לציונות שאמנם הצילה את העם היהודי אך הכוח והעוצמה שהיא צברה הביאו אותה למעשים כוחניים ובלתי מוסריים. עם זאת, הדמות שרודן מציג זועמת על הביקורת כנגד ישראל מכיוון שהיא חד-צדדית ומתעלמת מהמורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "יש בי אהבה גדולה לישראל והיא תמיד תהיה שם", הוא אומר, "היחס שלי למדיניות שלה, עם זאת, אמביוולנטי יותר". רודן אומר שהוא לא יכול להתעלם מהסבל של הצד השני והוא האחרון שיצביע לנתניהו אבל הוא מודע לכך שאין באזור הזה שחור ולבן . "אני מנסה לחיות את המרכז", הוא מסביר, "אני לא תומך עיוור בישראל אבל גם לא מתנגד לכל מה שהיא עושה". לרודן אין פתרונות ברורים לסכסוך. "זה היה מלאכותי אם היינו מציגים תשובות שאין לנו", הוא אומר.

קונפליקט שבולט בחסרונו במחזה הוא המשבר סביב תכנית הגרעין האיראנית. "זהו קונפליקט שאינו מעניין אותי מבחינה אומנותית", אומר סאהבדנבני שמתנגד אמנם לכך שלאיראן תהיה פצצה גרעינית אך גם לסנקציות המסייעות לדבריו למשטר באיראן ומזיקות לעם הפשוט, "הסכסוך הנוכחי הוא משחק פוליטי", הוא אומר, "לא סכסוך עמוק ויסודי בין העמים".

בינתיים המופע, שהיה אמור להיות מוצג כ-15 פעמים בהולנד ובבריטניה בלבד, צובר פופולאריות והוא הוצג כבר כחמישים פעמים. האולמות נהיים גדולים יותר והוא התפשט גם לשבדיה, נורבגיה ובלגיה. המופע הוצג גם בישראל בשנה שעברה וסאהבדנבני מספר שהוא נתקל ביחס אוהד מאוד בארץ. "ריגשו אותי במיוחד הישראלים ממוצא איראני", הוא אומר, "אבל היה עצוב לגלות עד כמה האנשים האלו שחולקים איתנו שפה, אוכל ותרבות רחוקים מאיתנו היום".

רודן וסאהבדנבני אינם תמימים. הם יודעים שהמזה"ת לא יהיה בעתיד הנראה לעין גן-עדן של שלום, הבנה ואחוות עמים. עם זאת, הם מקיימים דיאלוג בין-תרבותי העוקף את חוסר המוצא של השיח הפוליטי. "לפעמים יש באומנות סימני קריאה", אומר רודן, "לנו, אין כאלו. אנחנו לא נותנים תשובות ברורות, במקום זה אנחנו עומדים בפני מציאות קשה ושמים את הלב על השולחן". ייתכן שנכון לעכשיו זה הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות.

מדיניות חוץ פמיניסטית – שוודיה (שוב) מנסה לתקן את העולם

"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית" הודיע ראש-ממשלת שוודיה החדש, סטפן לופבן, בנאומו הראשון בפרלמנט באוקטובר השנה. מיד אח"כ הוא מינה שרת חוץ המקדמת מדיניות המבוססת על ערכים ולא על אינטרסים. האם מדיניות זו מצליחה? האם אפשר להתמודד עם המצב במזה"ת, המלחמה באוקראינה ומעשי רצח-עם באפריקה באמצעות פמיניזם, הומניזם ודמוקרטיה? האם יש מי שמנסה לשים מקלות בגלגלים והאם יש לממשלה השוודית גם מניעים נסתרים?

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2614125

למרות הצלחותיה הרבות של התנועה הפמיניסטית במאה השנים האחרונות, יש תחום שבו נשים עדיין נתקלות בחומות בצורות ותקרות זכוכית בכל רחבי העולם. זהו תחום המדינאות הבינלאומית והדיפלומטיה המהווה עדיין מועדון גברי כמעט סגור. למרות קיומן של מנהיגות כמו הילרי קלינטון ואנגלה מרקל, מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ליחסי חוץ וקונפליקטים בינלאומיים הם עדיין כמעט כולם גברים.

אך כעת נראה שבשוודיה נעשה ניסיון מעניין לשנות את מצב הדברים. באוקטובר האחרון הורכבה ממשלה חדשה במדינה. רוה"מ החדש, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית סטפן לופבן, הודיע לפרלמנט כבר בנאומו הראשון ש"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית". בהמשך הוא הצהיר שממשלתו מתכוונת להילחם בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כדי ליצור חברה טובה יותר ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

בממשלתו החדשה בת 24 השרים שילב רוה"מ 12 שרות, ביניהן שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שכיהנה בעבר בשורת תפקידים בכירים באו"ם ובאיחוד האירופי. וולסטרום לא המתינה הרבה לפני שהיא לקחה את הצהרותיו של רוה"מ צעד נוסף קדימה. "אנחנו נוביל מדיניות חוץ פמיניסטית", היא הכריזה ומאז הפך הנושא למקור של ביקורת ואפילו לעג במסדרונות הכוח ובמערכות חדשות ברחבי העולם. אך וולסטרום לא נרתעה. בנאום בוושינגטון בינואר השנה היא ציטטה את מהטמה גנדי בתגובה למבקריה: "תחילה מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים בך ולבסוף את מנצחת".

אך מהי בעצם מדיניות חוץ פמיניסטית? במבט על, מדובר במדיניות חוץ שאיננה ממוקדת בקידום אינטרסים לאומיים צרים אלא בחזון רחב של שלום, זכויות-אדם ופיתוח אנושי גלובלי. השוודים רואים במדיניות פרוגרסיבית שכזו גם אינטרס לאומי וגם צו מוסרי. ע"פ שרת-החוץ וולסטרום העובדה שבחלק גדול מהעולם נשים לא זוכות בזכויות-אדם בסיסיות וסובלות מאפליה ומקיפוח היא איום ממשי על שלום העולם. כך גם העובדה שמאות מיליוני נשים בעולם חשופות לאלימות, בין אם מדובר באלימות בתוך הבית או באלימות הנובעת מקונפליקטים צבאיים. במצב עניינים זה, מדיניות בינלאומית שמטרתה שלום, ביטחון ויציבות, מחויבת להתמקד במאבק להגשמת זכויותיהן של נשים ובהבטחת ביטחונן. השוודים הם הראשונים שהציגו מדיניות שכזו במרכז דוקטרינת החוץ שלהם אך היא לא באה משום מקום – היא מבוססת על החלטות האו"ם ומושפעת ממדיניותם של מנהיגים כמו הילרי קלינטון וויליאם הייג, שר החוץ הבריטי לשעבר.

וולסטרום מדברת על ארגז כלים פמיניסטי הכולל שלושה מרכיבים – זכויות, ייצוגיות ומשאבים. התזה היא שאם נשים תקבלנה זכויות-אדם בסיסיות, נגישות למערכות אכיפת החוק ואפשרות להשתתף בשלטון, מצב העולם ישתפר. לצורך כך יש להקצות משאבים רבים, למנות יותר נשים לתפקידים בזירה הבינלאומית, ולהשקיע באמצעים של מה שמכונה "כוח רך" כמו דיפלומטיה, בניית מערכות החברה האזרחית, השקעה בחינוך וכו' ולא רק ב"כוח קשה" (התערבות צבאית). עם זאת, אין מדובר במדיניות פייסנית המחליפה גברים במדים ובחליפות בנשים רכות וענוגות. זוהי מדיניות המגדירה מחדש הנחות יסוד וסדרי עדיפויות והמניחה שעולם שבו זכויותיהן ושלומן של נשים נשמרות הוא עולם שבו לא סוחרים בבני-אדם, מתייחסים בהוגנות לפליטים, לא ששים אלי קרב ונלחמים בנחישות בקרטלי סמים ובארגוני טרור.

אך מה קורה כשרעיונות כאלו נתקלים בדילמות הבוערות של המציאות הבינלאומית? איך ניתן לקבל החלטות מעשיות המבוססות על רעיונות פמיניסטיים והומניסטיים כשמדובר במלחמה באוקראינה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמעשי הג'נוסייד באפריקה ובמזה"ת? למרות שניתן היה לצפות שעיקרון המציאות והאינטרסים הצרים יכפו פשרות כואבות על הכוונות הכמעט אוטופיסטיות של השוודים, מה שלמעשה קרה הוא לא פחות ממדהים. תוך חודשים מעטים נקלעה שוודיה למספר חזיתות של עימות עם כוחות חזקים ממנה בהרבה בגלל מה שעל פניו נראה כמו ניסיון יוצא דופן להכניס שיקולים מוסריים למערכות המונעות בד"כ משיקולי עלות ותועלת.

זה התחיל עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד אחרי כינונה של הממשלה השוודית החדשה היא הכירה במדינה פלסטינית, צעד שאף מדינה מערבית אחרת לא עשתה. כעבור מספר חודשים שוודיה הגדילה את הסיוע לפלסטינים תוך כדי לחץ על הרשות הפלסטינית להילחם באלימות ולהיטיב את מצב הנשים ברשות. ההכרה במדינה הפלסטינית הביא למשבר חמור ביחסים עם ישראל ולביקורת רבה מכל רחבי העולם.

המשבר הבא היה קרוב יותר לבית. שוודיה ושכנותיה מתמודדות בחודשים האחרונים עם השלכות התוקפנות הרוסית באוקראינה ותקריות של הפרת ריבונות ע"י כלי-טיס וצוללות רוסיות. כל אלו גרמו לחזית דיפלומטית אירופאית להתגבש נגד הרוסים והשוודים נדרשו ליישר קו עם המערב. אך בניגוד לשר-החוץ הקודם, קרל בילדט, וולסטרום עושה רושם שהיא חוזרת למדיניות שאפיינה את שוודיה בימי המלחמה הקרה – ביקורת חריפה על הרוסים כשהם מפירים זכויות-אדם, אך הימנעות מהזדהות עם מי מהצדדים בקונפליקטים בין-מדינתיים. השוודים אמנם משתפים פעולה עם מאמצי האיחוד האירופי והם ללא ספק מתנגדים לרוסים, אך ברור גם שחשוב להם להשמיע קול עצמאי ושבניגוד לשכניהם הם מסרבים עדיין להצטרף לנאט"ו.

אך הצרות הרציניות התחילו כאשר שרת החוץ וולסטרום ביקרה בחריפות את ערב-הסעודית על מצב זכויות-האדם שבה. במקביל ביטלה ממשלת שוודיה הסכם שיתוף פעולה צבאי עם ערב-הסעודית מטעמים של התנגדות למכירת נשק למדינות דיקטטוריות. הסעודים לא קיבלו את העניין בהבנה. הם החזירו את השגריר הביתה, הודיעו שלא ינפיקו יותר וויזות לאנשי עסקים שוודיים וגרמו לביטול נאומה של וולסטרום בפני הליגה הערבית (בכינוס אליו היא זומנה כאורחת כבוד בעקבות תמיכתה של שוודיה בפלסטינים). וכך, אחרי שהואשמה באנטי-ישראליות, מואשמת שוודיה בכך שהיא אויבת האסלאם.

למרות תדמיתה שוחרת השלום, שוודיה היא יצואנית נשק גדולה ויש לה אינטרסים רבים בעולם הערבי ולכן חלקים נרחבים מהאליטה שלה (יש שיגידו – האליטה הגברית) נבהלו ונעמדו על הרגלים, כולל גורמים בתוך הממשלה עצמה. מלך שוודיה מיהר לנסות ולפייס את הסעודים והצמרת הכלכלית של המדינה השמיעה מחאות חריפות על הפגיעה ביצוא ובמקומות עבודה ועל הצורך בפרגמטיזם ובדיאלוג.

גם העיתונות השוודית, שאהבה את מדיניות החוץ של וולסטרום בשלב ההצהרות, לא חסכה את שבטה ברגע שהיא החלה להפוך למציאות. "הדיפלומטיה השוודית דומה לריקוד זוגות ביזארי בשבועות האחרונים", נכתב במאמר המערכת של "דגנס ניהטר" אחד העיתונים היומיים החשובים במדינה, "צעד קדימה, שניים אחורה, שניים לצדדים ואז פירואט מוזר". כותרת המאמר, "החובבנים במשרד החוץ", היא אופיינית למבקריה של וולסטרום המציגים את מדיניותה כנאיבית ולא רצינית.

מבקרים ציניים יותר רואים במדיניות החוץ החדשה ניסיון לפתור בעיות בתחום מדיניות הפנים. הממשלה שוולסטרום חברה בה היא ממשלת מיעוט הפועלת בתנאים פרלמנטריים קשים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חייבת לשמר את תמיכתה של מפלגת הירוקים, שותפתה הקואליציונית, והיא זקוקה לעיתים גם לתמיכת מפלגת השמאל או אחת ממפלגות הימין שבאופוזיציה. בחודשים האחרונים מתקבל הרושם שהממשלה משתמשת באספקטים מסוימים של מדיניות החוץ שלה כדי לרָצות את השמאל ובתחומים מסוימים של מדיניות הפנים שלה כדי לרָצות את הימין.

מעבר לכך, ציבור הבוחרים השוודי, שחי בשלום ובשגשוג יחסיים, תומך במדיניות חוץ אידיאליסטית. כמו כל ציבור בוחרים אחר הוא איננו בקיא בקודים הנוקשים של העולם הדיפלומטי, על השפה וכללי הטקס המלאכותיים שלו, הוא אוהב לראות פעולה ישירה והוא תומך במאמץ לצרף את העולם לדרך ששוודיה כבר החלה לצעוד בה. יש לזכור שבשוודיה קיימת תנועה פמיניסטית משפיעה מאוד, שכ-44% מחברי הפרלמנט שלה הן נשים ושבשוק העבודה שלה נשים מתקרבות, גם אם לא הגיעו לגמרי, לשכר שווה לגברים. בשוודיה שוויון מגדרי הוא חלק אינטגרלי מתכניות החינוך בבתי-הספר, אבות מחויבים לקחת לפחות 60 מתוך 480 ימי חופשת הלידה שהמדינה מעניקה וחקיקה מתקדמת נאבקת באלימות כלפי נשים.

ויש עוד מניע ברקע. שוודיה נאבקת בשנה האחרונה על כיסא במועצת הביטחון של האו"ם ונראה שהיא מנסה ליצור תדמית של סמכות מוסרית כבדת משקל שתעניק לה יתרון בהצבעה ב-2016. היא אינה גדולה או חזקה מספיק בכדי להכריע סוגיות בינלאומיות מרכזיות ולכן היא מנסה להפוך למעצמה עולמית מסוג חדש – כזו שאיננה מבוססת על משאבים חומריים או על גייסות חמושים אלא על מעמד מוסרי.

בקרוב ימונה שר-חוץ חדש למדינת ישראל (סביר להניח שהוא יהיה גבר כמו 88% משרי החוץ לפניו, 92% מראשי הממשלה ו-100% משרי הביטחון והאוצר). השר החדש ייאלץ להתמודד עם זירה בינלאומית מסוכנת בהרבה מזו של שוודיה והוא יעסוק ככל הנראה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אך אולי בכל זאת יש לו מה ללמוד מהמודל השוודי.

הדבר החדשני במדיניות החוץ השוודית היא התפיסה שבזירה הבינלאומית יש מקום לערכים ולרעיונות ולא רק לאינטרסים. יהיו כאלו שיטענו שזוהי פריבילגיה ששוודיה יכולה להרשות לעצמה כמדינה שאיננה מאוימת ישירות ע"י אויבים מבחוץ, אך ייתכן שגם האינטרסים האמיתיים של ישראל משוועים כעת לערכים, לרעיונות גדולים וליוזמה. זה לא שהתבססות על אינטרסים צרים הביאה את ישראל רחוק במיוחד בזמן האחרון. להיפך, ייתכן שהיא זו שהביאה למשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב, למתח עם האירופאים ולאיומי החרמות, בתי-הדין הבינלאומיים והסנקציות. אולי דווקא יוזמה המבוססת על רעיון אוניברסלי תוכל להיות כרטיס כניסה מחודשת אל משפחת העמים המהווה צורך אסטרטגי מרכזי של ישראל אם היא שואפת ברצינות לשלום, ביטחון ויציבות.