מרצח-עם לאליפות העולם בכדורגל: סיפורה המדהים של דארפור יונייטד

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

אליפות העולם בכדורגל של ConIFA שהתקיימה ביוני השנה משכה אליה הרבה פחות צופים מהמונדיאל בברזיל שהתחיל כמה ימים אחריו. מדובר בטורניר שהתקיים בעיר אוסטרסונד (Östersund) שבצפון שוודיה ושמשתתפותיו היו נבחרות המייצגות עמים ולאומים שאינן חלק מההתאחדות הבינלאומית לכדורגל. באצטדיון המכיל כ-6,600 מקומות בלבד התחרו ביניהן נבחרות המייצגות ישויות מדיניות שאינן מוכרות ע"י הקהילה הבינלאומית כמו נבחרות נגורנו קרבאך וכורדיסטאן העיראקית ונבחרות המייצגות מיעוטים אתניים ועמים חסרי מדינה כמו הטאמילים מסרי-לנקה והסאמים של צפון סקנדינביה. הטורניר הסתיים בדו-קרב פנדלים דרמטי בו ניצחו קבוצת בדלנים מגבול צרפת-איטליה את נבחרת האי מאן המפתיעה. בעבור רוב הנבחרות ההשתתפות הייתה חגיגה של רב-תרבותיות והזדמנות נדירה לשחק בטורניר בינלאומי. אך לטורניר היה גם צד פוליטי יותר. מכיוון שקבלה לחברות ב-FIFA, הארגון המנהל את הכדורגל העולמי, כרוכה במאבק פוליטי לא קל, ההשתתפות בטורניר האלטרנטיבי בשוודיה הייתה בעבור נבחרות רבות גם הצהרה המופנית לדעת הקהל העולמית. כל נבחרת יכלה להשתמש בטורניר להעלאת ענייניה לתודעה הבינלאומית – הכרה בעצמאות מדינית, אוטונומיה תרבותית או מאבק לזכויות אדם, כל נבחרת וסדר היום שלה.

עם זאת, בעבור שחקני נבחרת אחת היווה הטורניר בשוודיה משהו מוחשי וקיומי יותר. בעבורם היה הטורניר יותר מפסטיבל פולקלור ותרבות, הוא היה הזדמנות לספר לעולם את סיפורם ולזכות לחיים חדשים של ממש. שחקני נבחרת דארפור הגיעו לשוודיה ממחנות פליטים בצ'אד אליהם הם נמלטו מרצח-העם המתקיים בדארפור כבר מעל עשר שנים. בניגוד ליריבים שנגדם הם שיחקו, הם הגיעו ממקום שבו כמעט בלתי אפשרי לשחק כדורגל. חלקם ברחו מכפרים בוערים, אחרים ניצלו ממעשי טבח של מליציות אכזריות, רבים איבדו בני משפחה. למרות כל אלו הצליחו 15 שחקנים, בסיוע ארגון i-ACT האמריקאי, להתגבר על האירועים הקשים בעברם ועל הקשיים הכספיים והדיפלומטיים שבדרך, ולהגיע לטורניר בשוודיה. העובדה שהם הגיעו ממחנות שונים, השתייכו לשבטים שונים, דיברו שפות שונות והתחברו, למרות הכל, לקבוצה אחת העניקה לקבוצה את שמה. "דארפור יונייטד" הם קראו לה.

***

ארגון i-ACT האמריקאי עוסק כבר מ-2005 בסיוע לקורבנות רצח-העם בדארפור, בעיקר באמצעות יצירת קשרים אישיים עם פליטים שברחו מסודאן וקיום מפעליים חינוכיים וחברתיים במחנות הפליטים בצ'אד, שכנתה של סודאן ממערב. הארגון עוסק גם בהעלאת המודעות הבינלאומית למצב בדארפור ובצ'אד באמצעות פרויקטים של תיעוד ופנייה בדרכים שונות לדעת הקהל האמריקאית. גבריאל סטאורינג, מנהל הארגון ואחד ממייסדיו, מספר על תחילתו של פרויקט דארפור יונייטד. "כבר מהביקור הראשון שלנו במחנות בגבול דארפור-צ'אד גילינו את אהבתם של הפליטים לכדורגל ואת הכוח הגדול שיש לספורט הזה ביצירת מציאות שבה הם מפסיקים לרגע להיות פליטים וקורבנות. ברגע שהיה להם כדור ושערים מסומנים באבנים הם חוו שמחה לשם שינוי". כמה שנים אח"כ לקחו אנשי הצוות של i-ACT את העניין כמה צעדים קדימה. "הרעיון הועלה ע"י איאן, אחד מאנשי הצוות שלנו בעת ביקור במחנות בצ'אד. הוא סיפר לנו על הטורניר הבינלאומי שהתקיים בכורדיסטאן העיראקית ב-2012 שבו מיוצגות קבוצות שאינן יכולות להיות חברות ב-FIFA. תחילה זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי ואתגר ענק לגרום לקבוצה מהמחנות בצ'אד להשתתף בטורניר שכזה, אבל הצוות שלנו אוהב אתגרים שמטרתם לתת פָּנִים למספרים".

הענקת פנים אנושיות לסטטיסטיקות הקשות ולמספרי הקורבנות בדארפור היא אחת ממטרותיו העיקריות של ארגון i-ACT ופניהם של שחקני דארפור יונייטד הם פניהם של הדור הצעיר במחנות בצ'אד. אחד מהם הוא עבדול חמיד בן ה-26 שמוצאו בכפר קטן באזור גנאינה (Geneina) שבמערב דארפור. "בוקר אחד בקיץ 2003", הוא מספר, "הגיעו לכפר שלי אנשי מילציית הג'ינג'וויד (מיליציות חמושות הפועלות במערב סודאן ומזרח צ'אד הנתמכות ע"י השלטון הסודאני, ד.ס). חלקם הגיעו במכוניות, אחרים היו רכובים על סוסים וגמלים. זה היה בסביבות חמש בבוקר, ואנשי המיליציה, שהיו חמושים ברובים ומטולי RPG, צעקו שיש לגרש את האפריקאים מדארפור והחלו להרוג את התושבים ולשרוף את הכפר. אחרי שהם סיימו הגיעו מסוקים והטילו פצצות על הכפר הבוער. בכפר חיו כ-500 אנשים, רק ארבע משפחות הצליחו לברוח". עבדול חמיד הצליח לברוח עם אמו ואביו והם מצאו מקלט באחד ממחנות הפליטים שהוקמו בצ'אד.

סיפורו של סלאח בן ה-19 דומה. גם הוא זוכר את פשיטת אנשי הג'ינג'וויד על הכפר שלו שבחבל רחד אל-ברדי (Rahad El Berdi) בקיץ 2003. "תחילה הם אספו את בעלי-החיים שלנו", הוא מספר, "הם הרגו את כל מי שהתנגד ואח"כ אנסו את הנשים. בסוף הגיעו המסוקים והטילו פצצות כאשר אנשי הג'ינג'וויד מקיפים את הכפר ויורים בכל מי שמנסה לברוח". סלאח, שהיה אז בן תשע, הצליח לברוח מהכפר ופגש את הוריו ואת אחיותיו כעבור שלושה ימים בכפר סמוך. אחת האחיות נורתה בבטנה ונפטרה מעט אח"כ. במנוסתו ראה סאלח גם את גופותיהם של בני משפחה נוספים כאשר הן מוטלות ברחוב. כמו עבדול חמיד, גם סלאח והוריו ברחו לצ'אד ומצאו בה מקלט.

באותה תקופה הגיע לצ'אד גם איסמעיל, צעיר בן ה-26 מעיד אל-חיר (Ed El Kheir) שבצפון-מערב סודאן. גם הוא נמלט מעירו ב-2003 בעודה בוערת ומותקפת ע"י מיליציית ג'ינג'וויד. הוא חולץ ע"י דודו ודודתו כאשר אמו נשארה מאחור. אחרי שבוע של הליכה ברגל הוא הגיע למחנה הפליטים טולום (Touloum) יחד עם עשרות אלפי פליטים אחרים. "גרנו באוהלים קטנים, ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא שירותים", הוא מספר, "הקצבת המזון שקיבלנו לחודש הספיקה בד"כ לכחמישה ימים והיה מחסור גדול גם בתרופות". אך הרעב והמחלות לא היו הבעיות היחידות. איסמעיל מספר על התעמרות מצד השלטונות בצ'אד, על נשים הנאנסות כשהן יוצאות מן המחנה ועל מערכת חינוך לא מספקת. "אלו חיים עצובים מאוד", הוא אומר, "חיים של חוסר מעש, ללא תקווה".

"בהתחלה המצב במחנה היה סביר", מוסיף עבדול חמיד שמצא מקלט במחנה פרחנה (Farchana), "ארגוני סיוע דאגו למזון ותרופות והמצב היה בטוח יחסית. אבל כיום ממשלת צ'אד השתלטה על המחנות, התרופות הטובות נלקחות ע"י השלטונות ויש מחסור במזון ובעיה רצינית של מים". עבדול חמיד מספר שהוא היה עד למעשי אונס של נשים שיצאו לאסוף עץ לבישול ולחטיפות של צעירים ככל הנראה על מנת לגייסם ללחימה. אחת החטיפות להן הוא היה עד הייתה טראומטית במיוחד בעבורו. "אח שלי נחטף מתוך האוהל שלנו באפריל השנה", הוא מספר, "כעבור כמה ימים הביאו לנו את בגדיו מוכתמים בדם והודיעו לנו שהוא נהרג".

***

רצח העם שמבוצע ע"י הממשל הסודני בחבל דארפור שבמערב המדינה החל ב-2003 עם התפרצותה של מלחמת אזרחים באזור. זוהי אחת ממלחמות אזרחים רבות שהתפרצו בסודאן כתוצאה ממאבקים על רקע אתני ופוליטי ומאבק על משאבים, מחצבים וקרקעות. במסגרת המאבק בדארפור משתמש שלטונו של הדיקטטור עומר אל-באשיר, השולט במדינה מאז 1989, בשיטות שונות של אלימות ישירה ועקיפה כלפי האוכלוסייה האזרחית. במהלך השנים האלו כוחות צבא, בסיוע אנשי המיליציות הערביות החמושות המכונות ג'ינגוויד, התקיפו את תושבי דארפור באמצעות הפצצות מהאוויר, פשיטות אכזריות מן הקרקע, שריפת כפרים, ביזה, אונס מאורגן של נשים, הוצאות להורג, הרעלת בורות מים ועוד. מעבר לכך מתקיימת מערכת נרחבת של גירוש, עקירה, השתלטות על אדמות ושינוי המבנה הדמוגרפי של האזור, כאשר המצב במחנות העקורים שהוקמו בדארפור ובצ'אד הולך ומדרדר – ישנו מחסור חמור במים, מזון ותרופות והעקורים סובלים גם מהתנכלויות אלימות, חטיפות ומעשי אונס.

למרות שהמתרחש בסודאן ידוע בעולם כבר שנים רבות, הקהילה הבינלאומית נמנעת מאכיפת החוק הבינלאומי על סודאן ומהתערבות ברורה ותקיפה להצלת תושבי דארפור. מדינות וחברות שונות מפרות את אמברגו הנשק שהוטל על האזור ומקיימות יחסים כלכליים עם ממשלת חרטום. כוחות חמושים בינלאומיים מגנים על מקורות הנפט שבאזור אך לא על האוכלוסייה המקומית וכוחות הסיוע הבינלאומיים שנשלחו לסודאן לא מצליחים להתמודד עם המצב בשטח. הם סובלים מחוסר באמצעים להגן על אנשיהם ועל ניצולי רצח-העם, ובלחץ הממשלה הסודנית הם אינם מעבירים מידע מדויק על ממדי התמותה במחנות העקורים. כוח המשימה של האו"ם והאיחוד האפריקאי שהוקם ב-2007 איננו אפקטיבי ויש אפילו הטוענים שהוא הפך לחלק מהבעיה וע"פ רוב ההערכות בין כ-300,000 לכחצי מיליון מתושבי דארפור נהרגו עד כה ובין שניים לשלושה מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.

על רקע מציאות קשה זו של אלימות, מחסור ואובדן לא קל למצוא נחמה או פתח לתקווה. אך צוותו של גבריאל סטאורינג ניסה ומנסה עדיין לסייע לצעירים כמו עבדל חמיד, סאלח ואיסמעיל. "יום אחד הם שלחו מסר למחנה שלי", מספר איסמעיל, "הם ביקשו שנשלח את חמשת שחקני הכדורגל הטובים ביותר במחנה שלנו למחנה ג'בל (Djabal). כך הגענו, כ-60 שחקנים מ-12 המחנות שבצ'אד ונפגשנו במבנה ביה"ס שבמחנה. קודם כל הצגנו את עצמנו ואח"כ אנשי i-ACT סיפרו לנו בהתרגשות על הטורניר בשוודיה. ביום שלמחרת התחילו האימונים שבסופם היו אמורים להיבחר 15 השחקנים הטובים ביותר".

"במחנה הפליטים ג'בל יש מגרש עפר, ללא קווים ועם שערים מברזל", מספר סטאורינג, "לרבים מהשחקנים לא היו נעליים, הם היו רגילים לשחק יחפים עם כדורים מתוצרת בית עשויים בד ופלסטיק". הצוות של סטאורינג כלל גם את המאמנת מארגו בייקר שהייתה אחראית על האימונים והמיונים. בתום כחודש נשלחו 45 שחקנים חזרה למחנותיהם ו-15 הנבחרים החלו את מסעם הארוך לסקנדינביה.

"הייתי היחיד שנבחר מהמחנה שלי", מספר איסמעיל, "אחרי המיונים לקחו אותנו לנג'מנה, עיר הבירה של צ'אד, שם קיבלנו את המסמכים הנדרשים לנסיעה וגם תיקים ומדי כדורגל. שהינו בבית-מלון כארבעה ימים במהלכם הספקתי גם להתקשר ולהיפרד מהמשפחה. אמרתי להם שאני נוסע ושאני בר-מזל שקיבלתי את ההזדמנות הזו". מבחינה לוגיסטית זה לא היה מסע פשוט. תחילה צריך היה לעבור את הבירוקרטיה של השגת מסמכים ואישורים של ממשלת צ'אד. אח"כ צריך היה להשיג ויזות לשוודיה דרך שגרירות צרפת בצ'אד ולקנות כרטיסי טיסה. בגלל תהליכי המיון של הנבחרת והנהלים של הרשויות "הכל נעשה ברגע האחרון ובלחץ גדול" כדבריו של גבריאל סטאורינג. בסופו של דבר הצליח המאמץ הדיפלומטי ושחקני דארפור יונייטד החלו את מסעם מאחת המדינות העניות והמסוכנות בעולם צפונה אל שוודיה, אחת המדינות העשירות והשלוות בעולם.

***

"הנחיתה בשוודיה הייתה מוזרה", מספר איסמעיל, "קודם כל כי השמש כמעט לא שקעה (באוסטרסונד יש ביוני כעשרים שעות אור ביממה, ד.ס). חוץ מזה האנשים היו מאוד נחמדים אלינו, שלא כמו בצ'אד, התייחסו אלינו כאל בני-אדם". "זה היה מסע מדהים אבל גם מאתגר", מוסיף גבריאל סטאורינג, "הנוף השוודי היה משהו שהשחקנים מעולם לא חוו קודם. הדרך מסטוקהולם, שבה נחתנו, לאוסטרסונד מלאה ביערות מדהימים, בנהרות ובאגמים. למרות שהשחקנים היו עייפים מאוד הם לא יכולים היו להפסיק להסתכל מהחלונות".

ביום שלמחרת הנחיתה שיחקו שחקני דארפור יונייטד את משחקם הראשון. זה היה משחק נגד נבחרת פאדניה, נבחרת המייצגת בדלנים מחבל ארץ בצפון איטליה. דארפור יונייטד הפסידה 20:0. "הכל היה שונה", מספר סלאח, "בצ'אד שיחקנו יחפים במגרש חול וכשהגענו לשוודיה הכל היה אחרת. מצד אחד התמודדנו עם שחקנים אמיתיים על מגרש דשא, עם נעליים ומדי כדורגל. מצד שני, לא התאמנו מספיק, לא היינו מאורגנים כמו שצריך, לא הייתה לנו תכנית משחק והיינו חלשים מבחינה גופנית. אחרי שלושים דקות משחק לא הייתי מסוגל להבקיע גם אם הייתי עומד לבדי מול שער ריק".

בגלל הבדלי הרמות הגדולים בין שחקני דארפור יונייטד לבין שחקני שאר הנבחרות התוצאות על המגרש היו לא מרשימות בלשון המעטה. הם ספגו 61 שערים בארבעה משחקים ולא הבקיעו אפילו פעם אחת. אבל למרות התוצאות הלא מחמיאות איסמעיל חש מרוצה. "מבחינתי ניצחנו", הוא אומר, "באנו מהמחנות. חלקנו איבדנו בני משפחה רבים, וכשהגענו לשוודיה יכולנו לשכוח לרגע מהעצב הזה. זה היה ניצחון גדול בשבילנו". "אני גאה במה שעשינו", מוסיף סלאח, "אמנם לא היינו כוחות שווים אבל בכל זאת עשינו את כל הדרך ממגרשי החול של אפריקה ועד להתמודדות אמיתית מול שחקנים מקצוענים מאירופה".

אך המשחקים היו רק חלק מהמפגש עם אירופה. "חברים רבים מהקהילה הדארפורית בשוודיה הופיעו כבר באימון הראשון, הם תמכו בשחקנים והתייחסו אליהם כאל ידוענים", מספר גבריאל סטאורינג, "התקשורת הבינלאומית התעניינה בשחקנים שיכלו לספר את סיפורם ולדבר על דארפור ומה שעובר על משפחותיהם במחנות הפליטים". "התייחסו אלינו מאוד יפה כאן", מוסיף סאלח, "הרגשנו שאנחנו מפורסמים וקיבלנו תנאים שלא היו לי בחיים – בתי-מלון, ארוחות מסודרות ותשומת לב. אבל התגעגעתי מאוד וחשבתי הרבה על המשפחה שלי. לפעמים, כשאכלנו בבופה וחמישה אנשים אכלו כמות שהייתה מספיקה לכפר שלם, היה קשה לי לאכול".

אך למרות הקושי וההפסדים הטורניר סוכם בהצלחה. "דארפור יונייטד נתנה לשחקנים תחושה של זהות משותפת ומשהו חיובי להתאגד סביבו", אומר גבריאל סטאורינג, "והכדורגל פשוט מעניק שמחה. קשה להעריך כמה זה משמעותי בעבור אדם צעיר לייצג את העם שלו ולעשות את זה ע"י משחק שאותו הוא אוהב מאז שהוא זוכר את עצמו. קשה גם למדוד כמה זה משמעותי בעבור ילדים, ילדות, גברים ונשים לעודד קבוצה משלהם. דארפור יונייטד נתנה להם תקווה". מעבר לכל אלו יש לפרויקט ע"פ סטאורינג גם אספקט פוליטי. "בעולם שבו כל החדשות מדארפור הן שליליות, דארפור יונייטד הפכה למשהו חיובי ומעורר תקווה שמשך תשומת לב למשבר ולאנשים בחבל הארץ הנשכח הזה".

***

בעבור רוב שחקני דארפור יונייטד הטורניר בשוודיה היווה רק את תחילתה של דרך חדשה. שישה מהם נמלטו לנורבגיה תוך כדי המשחקים וביקשו בה מקלט. כעבור זמן מה חמישה מהם הועברו חזרה לשוודיה והצטרפו לשבעה שחקנים נוספים שביקשו מקלט בשוודיה בסוף הטורניר. למעשה במשחק האחרון בטורניר שיחקו בדארפור יונייטד רק תשעה שחקנים כאשר אחד מהם היה המתרגם. למרות הלחץ של ארגוני הפליטים של צ'אד ושל האו"ם רק שניים מחברי המשלחת חזרו לצ'אד בתום הטורניר. "אנחנו לא תמכנו וגם לא התנגדנו להחלטת השחקנים", אומר גבריאל סטאורינג למרות שייתכן ופעילות ארגון i-ACT תפגע כתוצאה מאי חזרתם של השחקנים, "מבחינתנו הפליטים אינם אסירים ואין להם זכויות שונות מכל אדם אחר. אלו שנשארו עשו את זה בדרך הנכונה. הם ביקשו מקלט בצינורות הרשמיים וככל הידוע לנו הם עוברים דרך התהליך הרשמי והמקובל".

וההליך המקובל בשוודיה הוא נוח למדי בהשוואה למדינות אחרות. "התייחסו אלינו יפה במשרד ההגירה", מספר איסמעיל על המפגש הראשון שלו עם הרשויות בעיר יבלה (Gävle) שם הגיש את בקשת המקלט, "בדקו את המסמכים שלנו, נתנו לנו חדר לשבוע, ראיינו אותנו והעמידו לרשותנו ייצוג משפטי ומתורגמן. אח"כ פיזרו אותנו במקומות שונים למשך הזמן שבו דנים בבקשתנו. אני ועוד שניים נמצאים כרגע בסודרהמן (Söderhamn) וממתינים להמשך הדיון בעניינינו". איסמעיל מכנה את המקום שבו הוא שוהה עם שני חברים נוספים מהקבוצה כ"מחנה פליטים חמישה כוכבים". התנאים טובים, הם החלו ללמוד שוודית והם מעבירים את הזמן, איך לא, במשחקי כדורגל. הם אפילו השתתפו במרתון מקומי והשיגו תוצאות מצוינות.

כיום נידונות בקשות המקלט של שחקני דארפור יונייטד ע"י הרשויות בשוודיה. הם, מצדם, מתחילים לרקום תכניות לחייהם החדשים אבל הם לא שוכחים את אלו שנשארו מאחור. עבדול חמיד רוצה ללמוד באוניברסיטה ובעתיד אולי לחזור לסודאן ולהיכנס לפוליטיקה. "אני מקווה שהעולם יתערב, שיהיה שלום בסודאן ושהחיים יחזרו להיות כמו שהם היו פעם", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "אולי אז אהיה שר החינוך של סודאן".

סלאח חולם להיות שחקן כדורגל מקצועי. "עכשיו יש לי כוח", הוא אומר, "אני צריך מאמן טוב שייתן לי את הכלים ויום אחד אני מקווה לנצח את ברצלונה ואינשאללה אפילו להשתתף במונדיאל האמיתי".

***

ובינתיים במחנות שבצ'אד ממשיכים אנשי i-ACT להשתמש בכדורגל ככלי לשיקום, חינוך ושינוי חברתי. כבר כמעט שנה שכאלף ילדים וילדות במחנה ג'בל משחקים במסגרת אקדמיית כדורגל שהארגון הקים והכשיר את המאמנים והמאמנות שלו, כולם תושבי המחנה. עד 2016 מתכננים ב-i-ACT להקים אקדמיות כאלו בכל 12 המחנות בצ'אד. בכל אקדמיה, הם אומרים, יתאמנו כאלפיים ילדים ובני נוער. ע"פ הארגון משחק הוא אמצעי טיפולי, כלי חינוכי וגם זכות אדם בסיסית והאקדמיות הן כלי מצוין להשגת מטרות אלו.

אך יש גם הקשר רחב ועגום יותר. "יש מעל 300,000 פליטים מדארפור במחנות בגבול צ'אד-סודאן", אומר גבריאל סטאורינג, "האלימות בדארפור ממשיכה ואפילו מתגברת, כך שזרם העקורים ימשיך. חלק מהאנשים יצליחו לעבור את הגבול אבל אחרים יישארו בדארפור. המצב במחנות מדרדר, הקצאת המזון קוצצה ביותר מחצי והמשפחות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי קיצוני. לאלו יש להוסיף קיצוצים גם בחינוך, בתרופות ובשירותי בריאות".

וכך, למרות שהמצב בדארפור ובמחנות בצ'אד מחמיר, דומה שהעולם הפסיק להתעניין. "הקהילה הבינלאומית שכחה את דארפור", אומר איסמעיל, "המצב שם ובמחנות בצ'אד הולך ונהיה גרוע יותר. הממשלות בצ'אד ובסודאן מקשות על החיים במחנות הפליטים וישנם דיווחים על מעשי רצח וחטיפות של ילדים וגיוסם ללחימה. למרות כל אלו לא שומעים בעולם על המצב בדארפור ובצ'אד ועניינו של עומר אל-בשיר (נשיא סודאן המואשם בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) מתמסמס בבית-הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)". ע"פ איסמעיל המשמעות של שתיקת העולם היא ברורה. "זהו אור ירוק לשלטונות להמשיך במעשיהם", הוא אומר, "ולכן חובתי היא להזכיר ולספר".

***

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s