השוודים לא נגדנו

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453339

כשקורין אלאל שרה ב-1989 את שירו של מאיר גולדברג "ארץ קטנה עם שפם" היה הגיון פוליטי במשפט "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע היה רונלד רייגן והכוונה הייתה ברורה: כל הצהרה פוליטית של נשיא ארה"ב מורגשת מיד בירושלים. 25 שנה מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי אינו היחיד הדופק על שולחנות. הנה ביום שישי נאם ראש-ממשלת שוודיה הטרי, סטפן לופבן, את נאומו הראשון בפרלמנט ובמהלכו הצהיר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. התגובות לא איחרו לבוא – שר החוץ הפלסטיני קרא למדינות נוספות ללכת בעקבות שוודיה, שר החוץ הישראלי זימן את השגריר ואפילו יו"ר האופוזיציה שוחח עם השוודים הסוררים.

עכשיו, רגע לפני שהחרבות מוצאות מהנדנים, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרה השוודית ומה אמורים אזרחי ישראל להבין ממנה.

ראשית יש להצביע על שתי טעויות נפוצות.

הראשונה נוגעת לתוכן הדברים והיא טעותם של אלו המאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני המניחים שבהיעדר תהליך מדיני, טוב יעשה העולם הנאור אם יתמוך בפלסטינים ע"י הכרה במדינתם העתידית. זוהי טעות מכיוון שהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה בינלאומית ללא מו"מ עם ישראל מנוגד להיגיון הבסיסי ביותר של פתרון סכסוכים – שלום אמיתי דורש הקשבה לטענות האויב, הכרה בזכויותיו ונכונות לפשרה. ממש כפי שצעדים חד-צדדיים ישראליים (בין אם הם נסיגות או סיפוחי שטחים) אינם מקדמים את פתרון שתי המדינות, גם המהלך הפלסטיני לא יעשה זאת. הוא ייצור פלסטין חלשה כלכלית עם שכנה עוינת וגבולות לא מוכרים. הכרה חד-צדדית מהווה מכה למעטים שעדיין מאמינים בתהליך השלום.

טעות נוספת היא צהלות ה"אמרנו לכם" של ישראלים המשוכנעים שההצהרה השוודית, כמו כל דבר אחר היוצא מאירופה, היא תוצאה של "ההשתלטות המוסלמית" על היבשת. זוהי גישה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שקריים ועל אגדות אורבניות בדבר ג'יהדיסטים המטילים את חיתתם על רחובות סטוקהולם ומאלמו. אין זאת לומר שהמצב בשוודיה טוב. יש בה אנטישמיות מכל הסוגים, יש בה בעיות בקליטת המהגרים (במיוחד בגלל ההפרטות במגזר הציבורי) ויש בשוליים גם ניצני אלימות. אך שוודיה אינה צרפת. מהגרים מכל העולם, כולל מהמזה"ת, נקלטים בה בהצלחה יחסית, איש אינו מנסה להשליט בה את חוקי השריע ובכל מקרה, על מנת להבין את הצהרותיו של לופבן מוטב לבחון את המציאות הפוליטית בה הוא פועל ולא לחפש קונספירציות איסלמיסטיות.

ראשית יש להכיר את מפלגתו. דמיינו את מפא"י ההיסטורית – מפלגה גדולה שהקימה מדינה ונמצאת בשלטון עשרות שנים. עכשיו הכפילו ושלשו את הענק הפוליטי הזה והנה קיבלתם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. זו המפלגה שבנתה את שוודיה המודרנית והייתה בשלטון במשך רוב המאה העשרים. כמו מפא"י, היא גדולה כל כך שיש בה ימין ושמאל, גוורדיה וותיקה ותורכים צעירים וסכסוכים אישיים שלא היו מביישים את פרס ורבין או אלון ודיין.

סטפן לופבן נבחר לראשות המפלגה כמועמד פשרה בין המחנות המרכיבים אותה כדי להחזירה לשלטון אחרי שמונה שנות אופוזיציה. הוא סיפק את הסחורה, אך ניצחונו בבחירות היה דחוק וממשלתו היא ממשלת מיעוט חלשה. כעת הוא חייב לשמור על מפלגתו מאוחדת כדי לא לאבד את השלטון. אמירתו המפורסמת של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים מתאימה מאוד להצהרותיו של לופבן – הן נועדו לפצות את מה שמכונה מחנה השמאל במפלגתו על קיפוחו בסבב המינויים המיניסטריאליים ועל מדיניות פנים בה הוא מתכוון לנקוט.

בכל הנוגע למדיניות חוץ לופבן הוא טירון פוליטי. עד לפני שנתיים הוא כיהן כראש איגוד עובדי המתכת, הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה והוא נטול ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. בכהונתו יעסוק לופבן בעיקר במשק השוודי, ביצירת מקומות עבודה, בקידום הייצוא ובמערכת הרווחה. לכן הוא מינה לשרת החוץ את מרגוט וולסטרום, פוליטיקאית בעלת ניסיון בינלאומי רב ותמיכה בזירה המקומית. עם זאת, לופבן מחויב למסורת הסוציאל-דמוקרטית הרואה בשוודיה מדינה ניטרלית שאינה מזדהה עם אף מעצמה ושמחויבת לדיפלומטיית שלום וסיוע הומניטרי.

אך לניטרליות השוודית צורות רבות, מהניטרליות האופורטוניסטית בשתי מלחמות העולם, דרך האקטיביזם של ראש-הממשלה (שנרצח) אולוף פלמה בשנות השבעים ועד המדיניות הפרו-אמריקאית של רבים מיורשיו. מתוך גישות אלו יצטרך לופבן לבחור את דרכו בתוך מערכת לחצים מורכבת. הימין שואף להצטרף לנאט"ו, השמאל קורא לעמידה נחושה מול האמריקאים בסוגיות כמו ריגול-סייבר והממסד הביטחוני חושש משותפיו הקואליציוניים של לופבן, מפלגת הירוקים, המתנגדת לייצוא הצבאי ולאנרגיה גרעינית. ייתכן שלופבן החליט להשתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להרגיע את הירוקים ולקדם נושאים שחשובים לו יותר כמו התעשייה הצבאית אליה הוא מקורב (מינוי איש מפלגת הירוקים, מהמט קפלן, שהשתתף במשט לעזה ב-2010, לשר השיכון הוא צעד באותו כיוון).

ולמרות זאת לופבן לא עוין את ישראל. בחודשים האחרונים הוא הספיק לכתוב שישראל היא מודל לחיקוי (בסוגיות של יזמות כלכלית), לתמוך בזכותה להגן על עצמה במבצע האחרון בעזה ולהשתתף במצעד נגד אנטישמיות בסטוקהולם. הוא איש פשרות ופרגמטיסט, לא אידיאולוג דוגמטי. יש לציין גם שמשמעותה של הצהרתו בפרלמנט לא ברורה לחלוטין. הוא לא הקציב למהלך לוחות זמנים, הוא התחייב לקיים שיחות עם הצדדים והיא נעטפה באמירות על חשיבות ההכרה ההדדית וזכותם של שני הצדדים לביטחון והגדרה עצמית.

אבל חשוב מכך, למרות שלשוודיה יש השפעה מסוימת על האיחוד האירופי היא איננה משחקניו המרכזיים. יש לה מסורת דיפלומטית ארוכה והיא נחשבת למובילה בתחומים מסוימים, אך לונדון, ברלין ופריז יקבעו בסופו של דבר את עמדתן בעניין הפלסטיני ע"פ האינטרסים שלהם, לא ע"פ אילוצים קואליציוניים של ראש-ממשלת שוודיה. לכן, אל לישראל להיות מודאגת מדי מהצהרותיו של לופבן בשלב זה. בעתיד, עם זאת, כשלופבן יצבור ניסיון ואשראי פוליטי, ייתכן שדווקא הוא יוכל לתרום משהו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהילה הבינלאומית ניסתה הרי הכל – מו"מים ישירים ועקיפים, וועידות בינלאומיות ומתווכים מכל הסוגים, אולי דווקא מנהיג פועלים, איש של עבודה, פשרות והסכמים קיבוציים, יוכל לתרום לפתרון הסכסוך יותר מכל הדיפלומטים והמדינאים שניסו את מזלם ונכשלו.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s