רגע האמת של המודל השוודי

ביום ראשון תידרש שוודיה להחליט אם לתת למודל החברתי הייחודי שלה הזדמנות חדשה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2431757

מבחינת הנתונים היבשים הבחירות המתקיימות בשוודיה ביום ראשון (14.9) לא אמורות לעניין אף אחד מחוץ לגבולותיה. אחרי הכל מדובר במדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים הממוקמת בפריפריה של צפון אירופה ושאין לה השפעה בינלאומית משמעותית במיוחד. ובכל זאת, הדרמה הפוליטית המתרחשת בשוודיה בשבועות האחרונים מסוקרת במדינות רבות מכיוון שהיא מעמידה על הפרק את גורלו של המודל החברתי-כלכלי השוודי המהווה מודל לחיקוי והשראה בכל העולם.

כבר שנים רבות שמדינת-הרווחה השוודית מעוררת עניין במדינות רבות המוצאות בה דוגמא לייתכנותו של מודל ייחודי: מצד אחד כלכלה מודרנית, תחרותית ויעילה וחברה דמוקרטית וחופשית ומצד שני פערים חברתיים מצומצמים, מערכת רווחה אוניברסלית, עבודה מאורגנת ובעלות ממשלתית על תשתיות ומשאבים לאומיים. פוליטיקאים מברלין ומלונדון כמו גם מפגינים מוול-סטריט ועד שדרות רוטשילד הניפו בעבר את הדגל השוודי כשביקשו להוכיח שחברה שוויונית וצודקת איננה סותרת בהכרח חברת שפע, תחרותיות ויוזמה פרטית.

האמת, עם זאת, קצת יותר מסובכת. המודל השוודי שינה את פניו עם השנים. הוא החל את דרכו בשנות השלושים של המאה הקודמת כאשר תנועת העבודה השוודית וויתרה על אסטרטגיה מהפכנית וחתרה להסכמה רחבה בקרב הציבור. באמצעות מדיניות רפורמיסטית והגשמת רעיונות קיינסיאניים היא הגיעה לשלטון, בחרה במדיניות תקציבית מרחיבה והשקעה מאסיבית במשק וחתרה לתעסוקה מלאה. הסכמה בין קבוצות אינטרסים שונות, מעסיקים ועובדים למשל, הביאה לבניית מה שכונה מודל "הבית של העם" (Folkhämmet), מדינה שיש בה מגזר ציבורי גדול הממומן ע"י מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והמספק מערכות חינוך ובריאות לכלל האוכלוסייה, דיור ציבורי בהיקף רחב, שכר גבוהה ותנאי עבודה טובים הנקבעים ע"י הסכמים קיבוציים רחבים ונדיבים.

מאז השתנו דברים רבים מאוד במודל השוודי. בשנות התשעים, למשל, קיצצה הממשלה את הוצאותיה ובמקביל ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. אלו היו שנות משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית אך גם כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ל-12 שנים רצופות (1994-2006) הם שינו את פניו של המודל השוודי בהשראת השמאל האירופי החדש  של "הדרך השלישית" והרפורמות הליברליות.

אך שמונה השנים האחרונות היו אחרות. בפעם הראשונה מאז היווצרות המודל השוודי שלטה במדינה במשך שתי קדנציות רצופות ממשלת מרכז-ימין ששמה לעצמה למטרה לפרק את המודל המסורתי. "ממשלותיהן של רה"מ פרדריק ריינפלדט ושר האוצר אנדרס בורג הורידו מיסים, החלישו את העבודה המאורגנת והפריטו חלקים גדולים ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה", אומר דניאל סוהנן פעיל סוציאל-דמוקרטי שכתב שלושה ספרים על הנושא, "כמו הסוציאל-דמוקרטים בשנות השלושים, הם בחרו בטרמינולוגיה רכה ולא מהפכנית, בנו קואליציה פוליטית אפקטיבית וחתרו להסכמה ציבורית רחבה אך תוצאות המדיניות שלהם ברורה – הפערים החברתיים צומחים, מערכות הרווחה מופרטות ומובילות לסגרגציה, האבטלה עולה והביטחון התעסוקתי נפגע משמעותית".

יש אמנם במערכת הבחירות נושאים נוספים שעומדים על הפרק כמו אנרגיה, ביטחון ואיכות הסביבה אך הם שוליים יחסית. השאלות המרכזיות קשורות לשוק העבודה ולמערכת הרווחה (חינוך, בריאות, דיור וכו'). למעשה, השאלה שעל הפרק היא האם תימשך המהפכה של שמונה השנים האחרונות ושוודיה תהפוך עם הזמן למדינה מערבית טיפוסית המעדיפה את ההון על פני העבודה ואת חופש הבחירה והיוזמה הפרטית במערכות הרווחה על פני נגישות שווה למערכות ממלכתיות. החלופה היא שינוי כיוון וחזרה, חלקית לפחות, למודל שהביא את שוודיה להיות מה שכינה הגארדיאן ב-2005 החברה המוצלחת ביותר שהעולם אי-פעם ידע.

הסקרים האחרונים מצביעים על ניצחון לסוציאל-דמוקרטים אך הפער מצטמצם ככל שהבחירות מתקרבות והמאבק מקצין ונהיה צמוד יותר. ארבעת מפלגות המרכז-ימין, למרות הפיגור בסקרים, נהנות מכמה יתרונות. ראשית, לעומת מפלגות השמאל, הן מציגות חזית מאוחדת בדמות הקואליציה שהן הקימו לפני כעשור ושלא מתגלים בה בקיעים משמעותיים. שנית, לעומת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיו לה ארבעה יושבי-ראש בעשר השנים האחרונות, הנהגתה של מפלגת השלטון, מפלגת "המתונים", היא יציבה ופופולארית מאוד – פרדריק ריינפלדט עומד בראשה מאז 2003 והוא זוכה גם היום, לאחר שתי כהונות כראש-ממשלה, לפופולאריות רבה.

לקואליציית המרכז-ימין יש יתרון נוסף בדמות יכולות התעמולה שלה. בשבועות שלפני הבחירות היא פתחה בקמפיין שלילי ואפקטיבי נגד מפלגות האופוזיציה ומצד שני מתמקדים האסטרטגים הפוליטיים שלה בנושאים כמו קבלת פליטים בשוודיה ומתחמקים מנושאים כמו מצבה של מערכת החינוך. הנושא הראשון הוא נושא רגיש שאמור לגרום להצבעה בעבור מנהיגות יציבה, שמרנית ובעלת ניסיון בינ"ל. הנושא השני חושף את כישלונותיה של הממשלה הנוכחית שהביאה את מערכת החינוך למשבר חמור שהתבטא לאחרונה בירידה דרמטית בתוצאות תלמידי שוודיה במבחני פיזה הבינלאומיים.

מן הצד השני עומדת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות סטפן לופבן, שהגיע לראשותה בראשית 2012 מתפקידו כראש האיגוד המקצועי של עובדי המתכת. לופבן הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה ללא כל ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי אך תקוותיהם הפוליטיות של הסוציאל-דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים תלויות בו. לאחר שורה של יושבי-ראש שלא הביאו להצלחה אלקטורלית הם מקווים שלופבן יזכה לתמיכה רחבה עם מסרים של התחדשות, אחדות וסולידריות.

"במערכת הבחירות הזו מתמקדת הממשלה במה שנוח לה – יציבות שלטונית, "אחריות תקציבית" וצמיחה", אומר יאן אולסון, פרופ' למדע המדינה מאונ' אורברו, "האופוזיציה, לעומת זאת, מתמקדת בנושאים שהממשלה מתחמקת מהם – רמת האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, מערכות הרווחה ונזקי ההפרטות". פרופ' אולסון טוען שהימין תופס כעת את מקומה המסורתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. "מפלגת "המתונים" ממצבת את עצמה כמפלגת שלטון הנושאת בעול הנהגת המדינה ומספקת יציבות בעת משבר. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שייתכן שהבוחרים יחפשו דווקא שינוי וכיוון חדש".

כיוון חדש מוצע לא רק ע"י הסוציאל-דמוקרטים. מול הקואליציה השמרנית ניצבות מספר מפלגות נוספות מן השמאל – "מפלגת השמאל" (המפלגה הקומוניסטית לשעבר), מפלגת "הירוקים" וגם "היוזמה הפמיניסטית", מפלגה חדשנית בעלת מנהיגה כריזמטית שמנסה לעבור את אחוז החסימה בפעם הראשונה בתולדותיה. בניגוד למפלגות המרכז-ימין, מפלגות השמאל אינן מציגות חזית מאוחדת ואינן מבטיחות לבוחריהן שיתוף פעולה ביום שאחרי הבחירות.

אך מפלגה נוספת, מפלגת "הדמוקרטים השוודים", מאיימת לסבך את תוצאות הבחירות ולהקשות עוד יותר על הקמת ממשלה. זוהי מפלגת ימין פופוליסטי ושמרני המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה השוודית. המפלגה עברה את אחוז החסימה בפעם הראשונה בבחירות שעברו ויש הצופים שהיא תזכה בכ-10% מהקולות. הגושים המסורתיים מסרבים לשתף איתה פעולה בגלל עמדותיה הקיצוניות, התבטאויות גזעניות של פעיליה ועברה הניאו-נאצי, כך שייתכן שהמפלגה תהווה לשון מאזניים פרלמנטרית בארבע השנים הבאות. "בשוודיה יש מסורת של גושים פוליטיים ברורים, של פשרות ופרגמטיות", אומר פרופ' אולסון, "אבל התחזקות הדמוקרטים השוודיים תגרום לבעיה ביצירת רוב פרלמנטרי".

כך, כאשר מפלגת השלטון משתמשת במהגרים כדי להציג את עצמה כ"מבוגר האחראי" והימין הקיצוני מאחד את תומכיו סביב פחד מהשפעת המהגרים, הפך נושא ההגירה לנושא מרכזי במערכה. אך המודל השוודי מוכיח שזהו לא נושא נפרד. למרות הניסיון לנתק את המהגרים מהשיח הפוליטי-רציונאלי הרגיל ולחבר אותם לשיח על תרבות וזהות, גורל המהגרים תלוי בסוגיות הליבה שבבסיס הבחירות כמו שוק העבודה ומערכות החינוך, הבריאות והדיור. אלו יקבעו את גורל מודל קליטת ההגירה השוודי ממש כפי שהן ייקבעו את גורלו של המודל השוודי כולו.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

4 תגובות בנושא ״רגע האמת של המודל השוודי"

  1. סקירה מצויינת. למרות המודל השוודי הטוב והידוע, מחקר שנעשה הראה שהאליטות השוודיות נשארו במקומן.
    ציטוט:" גם בשוודיה לא ניצחו 
את השיטה

    כדי להבין עד כמה הנתונים של קלארק שונים מהרעיונות המקובלים כיום על ניידות חברתית, כדאי לבדוק מה הוא אומר על מדינה כמו שוודיה. לשוודיה, כמו לשאר המדינות הנורדיות, יש לפי המדדים הקונבנציונליים רמת ניידות חברתית מהגבוהות בעולם. החוכמה המקובלת גורסת ששוודיה היא חברה שוויונית באמת, הודות לשירותי הרווחה המפותחים שלה, רמות האי־שוויון הנמוכות ומערכת החינוך המצוינת – חברה שבה הכנסותיהם של ההורים, מבחינה סטטיסטית, לא יכולות לנבא את הצלחתם של צאצאיהם בחיים. אלא שכאשר קלארק בחן את הניידות החברתית בשוודיה לאורך הדורות הוא גילה מציאות אחרת: האליטה השוודית של 1700 היא האליטה השוודית של היום.

    http://www.themarker.com/markerweek/1.2244001

  2. כדי לבחון את הניידות החברתית בשוודיה לאורך הדורות בחן קלארק שלוש קבוצות שונות של שמות משפחה. האחת היתה קבוצת האצילים. במאה ה–17, הוא מסביר, שוודיה הפסיקה להעניק תארי אצולה חדשים, אבל לפני כן היה נהוג שמשפחה שהוענק לה תואר אצולה אימצה לעצמה שם חדש, שלרוב שילב בתוכו מלים ששיקפו את מעמדה האציל — כמו זהב, כסף או אריה (לרבים מהשמות היו שורשים גרמניים, בשל המספר הגבוה של קציני צבא גרמנים שזכו לתארי אצולה שוודיים). אותה משפחה היתה נרשמת ב"בית האצילים" (Riddarhuset), שב–1668–1865 פעל כסוג של זרוע שלטונית בתוך המדינה, ופועל עד היום כמוסד פרטי ששומר על תיעוד דקדקני של בני אצולה ומגן על האינטרסים של האצילים בשוודיה.

    במשך השנים איבדו בני האצולה בשוודיה את מעמדם המיוחד בחברה, עד שלקראת סוף המאה ה–19 הם כבר לא נהנו מהטבות כלכליות ישירות. אבל הם כן נהנו מהשם שלהם: ב–1901 הועבר בשוודיה חוק שאסר על פשוטי העם לאמץ את שמותיהם של בני האצולה. לכן, למעט כאלה שניסו להידמות לבני אצולה לפני תחילת המאה ה–20, אם אתה נושא כיום שם של בן אצולה בשוודיה — לפי קלארק, יש כ–16 אלף כאלה כיום — אתה כמעט בוודאות צאצא של משפחת אצולה.

    הקבוצה השנייה שבדק קלארק היתה השכבה האינטלקטואלית השוודית — פקידים, מלומדים, מדענים, סוחרים גדולים — שלפני המהפכה התעשייתית נהגה להעניק לעצמה שמות לטיניים. הקבוצה השלישית היתה פשוטי העם, אלה שזכו לשמות שמסתיימים בהברה ״סון״. שוודים מהמעמד הנמוך שלא החזיקו במקצוע נטו להיקרא בשמות אלה, ולכן אם אתם שוודים ושמכם מסתיים ב״סון״, כנראה שלאבותיכם לא היה דם כחול.

    לאחר שבחן את רמת ההכנסות כיום של שוודים בעלי שמות אצולה ושוודים בעלי שמות פשוטים, גילה קלארק שאותם שמות שבהם החזיקה האליטה השוודית במאה ה–17 עדיין מיוצגים במידה לא פרופורציונלית בקרב האליטות השוודיות המודרניות — רופאים, עורכי דין, אקדמאים — ונמצאים בקצה העליון של מפת ההכנסות. המוביליות בשוודיה, הוא פוסק, נמוכה מאוד, ולא גבוהה יותר מאשר בבריטניה או בארה״ב. בכל המקרים, הניידות החברתית קצת יותר מהירה מאשר במאה ה–18 — אך לקיומם של שירותי רווחה מתקדמים, רשתות ביטחון חברתיות, מערכת חינוך שוויונית והעדפה המתקנת לא היתה כמעט השפעה על הקצב הזה.

    ״שוודיה היתה מקרה מעניין במיוחד, כי לפי כל המדדים הקונבנציונליים היא נחשבת לאחת מהחברות עם שיעור הניידות הגבוה בעולם. שיעור הניידות החברתית שם, לפי המדדים המוסכמים, הוא כזה שאולי 10% מהמעמד הכלכלי של אנשים נקבע לפי ירושה ו–90% ממנו לפי המאמצים שלהם, או מזל, או משהו אחר. זאת אמורה להיות חברה שבה אחרי דור או שניים כמעט אין שאריות של העבר, שבה המעמד נולד מחדש מדור לדור. אבל האם, לפי שמות המשפחה, האליטה השוודית נהפכה לממוצעת? התשובה היא 'לא' מוחץ. למעשה, בשוודיה האליטות יורדות לממוצע והקבוצות העניות עולות מעלה בקצב אטי יותר מכל חברה אחרת בעולם. גם כיום אנחנו יכולים לדעת רק לפי השם שלך איפה אתה גר ליד שטוקהולם, מה רמת החינוך שלך ומה רמת החיים שלך״.

    איך קלארק מיישב את ההצלחה הפנומנלית שמשתקפת בשוודיה לפי המדדים הקונבנציונליים עם הניידות החברתית האטית להפליא שמגלים החישובים שלו? גם הוא מתקשה. ״אחד מהדברים שהייתי צריך לעשות בספר הוא לנסות להבין איך ליישב את הנתונים המוכרים עם הנתונים שלי. המדדים הקונבנציונליים לא טועים, הם פשוט מסתכלים על היבט אחד, והיבט שיש בו מידה לא קטנה של רנדומליות. אם אדם נולד לאיש עסקים עשיר אבל בוחר להיות מומחה לתלמוד, למשל, לא תהיה לו הכנסה גבוהה, ולכן במדד הניידות זה ייראה כאילו יש ניידות גבוהה. אבל הכנסה אינה הדבר היחיד שממנו נגזר המעמד שלנו בחיים״.

  3. קלארק אומר כי הוא מנסה להעביר שני מסרים מרכזיים באמצעות הספר. ״האמונה הרווחת היא שבמדינות כמו שוודיה יש ניידות חברתית גבוהה, ושבכל החברות האחרות אנחנו נכשלים באופן דרמטי, ולכן צריך להשקיע הרבה יותר מאמצים ומשאבים בשיפור הניידות החברתית. אחת המסקנות של הספר היא שלעולם לא נשיג את זה. נוכל להיות כמו שוודיה כמה שנרצה, אבל לעולם לא נוכל לשנות את שיעור הניידות החברתית וליהפך לשוודיה – כי אין שוודיה כמו שאנחנו רואים את שוודיה.

    ״הנקודה השנייה היא שאנחנו יודעים מה כן אפשר לשנות: את רמת האי־שוויון בחברה. אפשר לשנות את גודל המתנות שמקבלים אלה שמסיימים בראש הערימה. זה משהו ששוודיה עשתה בהצלחה, ולכן למרות השיעור הנמוך של ניידות חברתית בשוודיה – לא היתה לכך השפעה על איכות החיים או על טבע החיים כמו שהיתה בארה״ב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s