הפרטיזן

נולדתי ביום ה-12 של מלחמת יום-הכיפורים בזמן הצליחה ההיסטורית של תעלת סואץ וארבעים השנים שחלפו מאז המלחמה הן גם ארבעים שנות חיי. זוהי עובדה ביוגרפית מקרית אבל אני משתמש בה כתירוץ להביא בפניכם דברים שכתבתי על המלחמה ההיא, על היום שנולדתי בו וגם קצת על הימים הבאים (זו הפעם הראשונה שאני מפרסם פוסט שלא פורסם קודם בעיתון ושאיננו קשור לעניינים האירופיים שאני עוסק בהם כאן בד"כ. אינני יודע אם יש בו עניין לציבור אך אני מרשה לעצמי לתרום את חמשת הסנט שלי לזרם האדיר של הניתוחים, הפרשנויות והזיכרונות שמציפים את הדיון הציבורי בימים האחרונים).

***

מטוסי ענק הנמיכו טוס מעל הרחוב. זה היה יום רביעי, היום השבעה-עשר בחודש אוקטובר וחול המועד סוכות היה חמים כמו בסתיו ארץ-ישראלי רגיל. אבל השנה הייתה 1973 וזה לא היה סתיו רגיל. ביומה השניים-עשר של מלחמת יום-הכיפורים נמשכו הקרבות בחזית הצפונית ויום דרמטי במיוחד נרשם בחזית הדרומית. למרות שזו הייתה מלחמה ללא חזית במרכז הארץ, קולות הפגזות ואזעקות נשמעו מדי פעם אפילו בגוש-דן. לאלו נוספו ארבעה ימים לפני השבעה-עשר בחודש גם מטוסי הגלאקסי הענקיים שהרעישו עולמות כשהם חצו את קו החוף לקראת נחיתה בשדה התעופה לוד. הייתה זאת הרכבת האווירית האמריקאית שהביאה מארה"ב אמצעי לחימה ותחמושת. "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארה"ב", אמר עליה הרמטכ"ל דוד אלעזר, "את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן".

היא שמעה את רעש המטוסים החולפים מעל בניין המגורים שלהם בבת-ים גם כשהצירים התחילו. הבניין היה ריק מאדם. כמו בתי דירות רבים של זוגות צעירים ברחבי הארץ, הוא התרוקן עם פרוץ הקרבות. הגברים הלכו לחזית והנשים ארזו את חפציהן ונסעו להורים. אבל הם עלו לארץ מאנגליה זמן לא רב לפני פרוץ המלחמה. היא הייתה בחודש תשיעי והוא לא גויס כי הוא לא הספיק לעשות טירונות. אז הוא התנדב לצבוע פנסי מכוניות ולחלק צווי גיוס כאשר היא ממתינה לבדה בדירת שניים וחצי החדרים שלהם ברח' בר-יהודה. בניגוד לשכניהם, הם לא דאגו לאף קרוב משפחה בחזית וגם לא היה מי שידאג להם. הם היו לבד. העברית שלהם לא הייתה מספיק טובה כדי להתעדכן מאמצעי התקשורת ולמרות שהם חוו כל יום את ההחשכות, האזעקות והמחסור בחנויות, את הד"שים לחיילים וההודעות על ההרוגים, הם חוו אותם אחרת, כזרים.

הצירים התחזקו ולמרות שזה היה הריונה הראשון היא ידעה שזה מתחיל. מכיוון שהם עדיין לא קיבלו קו טלפון הם נהגו להתקשר מהטלפון הציבורי ברחוב הסמוך אבל כעת לא היה למי להתקשר. הם עזבו הכל, ירדו למטה ועלו יחד על מונית לביה"ח אסותא בת"א. הכל היה מתוכנן מראש אבל המלחמה שינתה קצת את התוכניות. הגניקולוג שהיה אמור להיות המיילד גויס ואת פניהם קיבלו שתי אחיות ורופא אחר, מבוגר יותר. בחדר הלידה, בין הצירים, הרדיו היה פתוח. בקעו ממנו דיווחים על אוגדת שרון, על הארמיה השלישית, על אש תופת, כוחות הנדסה ומקורות אספקה. היו אלה החדשות של השעה שתיים בצהריים והקריין דיבר על צליחת התעלה.

מלחמות הן אירועים אפיים. הן מנקזות אליהן את כל תשומת הלב והן יצרניות מיתוסים פתולוגיות. כל סיפור שמתרחש בתקופתן יכול להיהפך לרומן. אבל לידה בזמן מלחמה היא הרואית פחות ממוות. ובעורף הדרמה מתגמדת לעומת סיפורי הגבורה וההקרבה מהחזית. בעבורי, עם זאת, יש לסיפור הקטן הזה משמעות מיוחדת שכן הזוג הצעיר מאנגליה היו אמא ואבא שלי והתינוק שהגיח לאוויר העולם בזמן הצליחה ההיסטורית של תעלת סואץ היה אני.

***

כמה מאות ק"מ מביה"ח אסותא, בחצי האי סיני, הסתובב באותו היום בין הכוחות הלוחמים אורח לא שגרתי. הוא היה יהודי קנדי שהגיע לישראל והתנדב לתמוך בכוחות הלוחמים. שמו היה ליאונרד כהן. על הביקור הזה נכתבו כבר לא מעט עדויות. כהן, כך מספרים הביוגרפים, הגיע לארץ קצת לפני המלחמה וחיפש הפוגה בחייו האישיים והשראה בחייו המקצועיים. כבר אז הוא היה כוכב בעל שם בינלאומי וכשפרצה המלחמה הוא מצא את עצמו מופיע עם גיטרה צה"לית כמה פעמים ביום בפני הלוחמים העייפים של הגזרה הדרומית. ההופעות התקיימו בשטח, לאור פנסים אישיים, בין הטנקים, המסוקים והתותחים. כהן ישן בשקי שינה על האדמה החרוכה באיסמעליה, אל-עריש, בסיס פיאד ומתחם החווה הסינית. הוא ראה את הפצועים, שמע את ההפגזות, דיבר עם החיילים ומצא את כל מה שהוא חיפש – משמעות, השראה ורומנטיקה של מדבר בוער באש מקלעים ותותחים.

הוא היה שם גם בשבעה-עשר באוקטובר, בזמן שחיילי אוגדה 143 היו בשיא חציית התעלה. מעניין ומעט הזוי לחשוב על ליאונרד כהן, הרומנטיקן המהורהר, מסתובב במקום ההוא ושר שירים כמו סוזן או ציפור על חוט תיל. ובכל זאת שיר אחד שהוא שר שם, הפרטיזן שמו, ביטא משהו עמוק על עברה ועל ההווה של המדינה אליה הוא הגיע כמתנדב באחד מרגעיה הקשים. זהו שיר על ההתנגדות הצרפתית לנאצים שנכתב בלונדון בעיצומה של מלה"ע השנייה. "הרוח מנשבת, דרך הקברים היא מנשבת. החירות תבוא", שר כהן בקולו הנמוך והיפה, "אז נצא מן הצללים".

למרות שהוא מזוהה לפעמים עם דור ילדי הפרחים, ליאונרד כהן לא היה היפי ולא היה פציפיסט. חשוב לזכור את זה בעיקר כשמדובר בשיר הפרטיזן. הפרטיזן הרי נלחם בעד הטוב והצדק והוא לא יימנע משימוש בכוח אם הטוב והצדק מצדיקים אותו. העובדה שכהן הופיע בפני החיילים ביום-כיפור ושר את הפרטיזן נשמעת הגיונית, כמעט מובנת מאליה: הוא התייצב בעד עמו הקטן והנרדף המותקף ע"י צבאות ענק מכל הכיוונים והוא שר שיר על פרטיזן הלוחם בנאצים. זהו רגע שבו המוסר והאסתטיקה מתאימים, רגע שבו שיר ישן ומעורר השראה מופיע בעיצומה של מלחמה שהתחילה כמו באיזו מגילה, במתקפת פתע ביום הקדוש. זו המלחמה שאבא שלי היגר אליה כדי להסתובב ברחובות בת-ים ולהשחיר פנסי מכוניות בזמן שהצנחן המזמר שומר על ההר, הים וגזרת המגננה. זו המלחמה שבני דורי התייתמו ממנה, המלחמה של לו יהי, מלחמת האין ברירה.

אבל מעבר למוסר ולאסתטיקה יש ליום ההוא, היום שבו באתי לעולם, גם מימד פוליטי. זהו אולי המימד החשוב ביותר שלו אבל גם המבלבל ביותר מכיוון שחלק גדול מהשיח שהתפתח בעקבות מלחמת יום-הכיפורים היה נגוע באינטרסים וצבוע במיסטיפיקציה ושקרים. וזה מתחיל כבר מהנחת היסוד, מה-"אין ברירה" המיתולוגי. בשונה ממלחמתו של הפרטיזן, מלחמת יום-הכיפורים לא הייתה מלחמת אין ברירה, לא במובן שלא היה ניתן למנוע אותה לפחות. שהרי תרגום תוצאות מלחמת ששת-הימים להסכם שלום יכול היה למנוע אותה. וזו לא הייתה רק אפשרות תיאורטית. היה מחנה פוליטי שתמך במהלך כזה. אבל היה גם מחנה אחר והוא היה זה שהוביל לקיפאון המדיני ולסיבוב המלחמתי הבא.

למרות הנטייה לחשוב על מלחמת יום-הכיפורים במונחים פסיכולוגיסטיים, דבר היוצר לה מעין הילה א-היסטורית ותחושה מזויפת של אחדות לאומית סביב טראומה, מדובר בדיוק באותם שני מחנות פוליטיים שחצו את ההנהגה הישראלית לפני המלחמה, תוך כדי המלחמה וגם אחריה. השיח על "הזעזוע", "השבר המוראלי" ו"האופוריה שהתנפצה", כמו גם סיפורי הרכילות שממלאים את מוספי סוף השבוע מדי אוקטובר ומלחמות הגרסאות של גנרלים במיל' ופוליטיקאים לשעבר, כמעט ומשכיחים את העובדה הפשוטה שמלחמת יום-הכיפורים הייתה גם אירוע פוליטי, לא רק טראומה לאומית. היו מי שרצו מלחמה ומי שלא רצו בה, היו שהרוויחו ממנה והיו שהפסידו וכמובן שבסופו של דבר היו לה השלכות מדיניות ופוליטיות לא רק חשבונות נפש וסיפורי גבורה.

שתי הגישות הפוליטיות היו ברורות כבר בערב המלחמה. מעניין, עם זאת, לציין שהן היו מוסוות היטב והן לא היו מקבילות למה שמכונה היום שמאל וימין וכונה בעבר יונים וניצים. הנה תזכורת כמעט מיותרת – השטחים והאוכלוסייה שישראל כבשה ב-1967 עוררו עם תום הקרבות וויכוח קשה בקרב ההנהגה והציבור בישראל. היו מי שטענו שהשטחים הם שטחי מולדת שגורלם להישאר חלק ממדינת ישראל לנצח, אם מסיבות דתיות-מיסטיות, אם מסיבות ביטחוניות-מדיניות. המחנה הפוליטי שדגל בגישה זו דאג לשבץ יישובים ישראלים בלב האוכלוסייה האזרחית ולטרפד כל סיכוי להסדרי שלום הכוללים החזרת שטחים. אסכולה אחרת טענה שהשטחים הכבושים הם טרגדיה הגוררת את ישראל לנהל מדיניות כיבוש בלתי מוסרית ושהשליטה בשטחים הכבושים, אלו שביהודה ובשומרון כמו אלו שבגולן, בסיני וברצועת עזה צריכה להסתיים ללא תנאים או הסתייגויות. אסכולה זו הייתה זניחה בגודלה בשנים שמיד לאחר המלחמה אך היא גדלה בהתמדה אחרי מלחמת יום-הכיפורים ובמהלך שנות השמונים והתשעים היא גם הצמיחה מתוכה זרמים שונים שחלקם ערערו על עצם הלגיטימיות של הקיום הישראלי העצמאי. כל זה ידוע כבר ונטחן עד דק.

העובדה שרבים לא שמים לב אליה, עם זאת, היא שגישות אלו התחברו באופן מעשי והיו למחנה פוליטי אחד גדול ששילב, גם אם באופן ציני למדי, בין התוכניות של היונים והניצים. כבר בסוף שנות השישים, דגל מחנה זה בגישה שהסכמי שלום אינם אפשריים מכיוון שאין שותף שאיתו אפשר להגיע אליהם ולכן בשטחים מסוימים יש להחזיק לטווח ארוך או לנצח (כפי שרצו אנשי גוש-אמונים) ומאחרים יש לסגת באופן חד-צדדי אפילו ללא תמורה (כפי שרצו חלק מאנשי שלום-עכשיו). הייתה זו מעין קומבינציה של נסיגה חד-צדדית, ללא תמורה, מן הגולן ומסיני למשל, ומצד שני החזקת שטחים עמוסי אוכלוסייה אזרחית ביהודה ובשומרון. מדיניות זו לוותה בעימותים צבאיים מוגבלים שאין בסופם שיחות והסכמי שלום ובגירעון מדינת ישראל.

גישה זו יצרה סטאטוס-קוו של גבולות מתוחים ותסיסה דמוגרפית שעודדו סכסוך מתמיד ולא מוכרע. לא מלחמה אבל גם לא שלום. לשם כך היה צורך בעידוד גורמים קיצוניים מכל הצדדים. המתנחלים יצרו מציאות בשטח שהקשתה על נסיגות ישראליות, הקיצוניים הפלשתיניים חיסלו את ההנהגה המתונה המקומית והמחנה הקרוי שמאלי בישראל לחץ על נסיגה ללא תנאי מכל השטחים. כך נוצרה הברית הבלתי רשמית בין שמאל וימין. מנהיגי המחנה הזה, הפרגמטי לכאורה, תמכו בשני הצדדים ובתמורה הם קיבלו את דימונה, את אלון-מורה ואת אש"ף הגולה והטרוריסטי כנציג הבלעדי של הפלשתינים במקום תנועת שחרור אזרחית ועממית במוצאה ובדרכי פעולתה.

המחנה הפוליטי השני בהנהגה הישראלית היה מעוניין בסיומו של הסכסוך, לא בשימורו. זה המחנה שדחף את ישראל אל הישגי ששת-הימים מלכתחילה וזה שהיה מעוניין להשתמש בשטחים שנכבשו בה כקלפי מיקוח. הוא היה מה שמכונה "ימני" במובן זה שהוא היה נגד נסיגה ללא הסכמי שלום שיספקו גבולות שניתן להגן עליהם והוא היה "שמאלי" במובן זה שהוא היה בעד נסיגה תמורת שלום אמיתי ויציב. יגאל אלון, למשל, הציע מיד לאחר מלחמת ששת-הימים תכנית לפתרון ארוך טווח לשלוש בעיות אסטרטגיות מרכזיות – בעיית הפליטים הפלשתינים, בעיית היחסים עם המדינות השכנות ובעיית גבולות הקבע של מדינת ישראל. פתרון בעיות אלו יכול היה ליצור מציאות של פיתוח ונורמליזציה של מדינת רווחה יהודית-דמוקרטית בלב המזה"ת במקום מדינת מצור הנמצאת במאבק מתמיד על חייה והשבויה בידי הכוחות הפחות סימפטיים של הפוליטיקה העולמית, תומכי הפונדמנטליזם הדתי, הגלובליזם הפיננסי והפצת הנשק הגרעיני.

המאבק נמשך גם בימים המתוחים של טרום מלחמת יום-הכיפורים וגם בזמן הקרבות עצמם. נהוג לומר שהידיעות וההתראות בדבר המלחמה הקרבה לא הובילו להיערכות המתאימה בגלל קונספציית מודיעין מוטעית. היום כבר ברור שלכל הפחות זוהי לא כל התמונה. ידועות העובדות על ההתראה המוקדמת מהמלך חוסיין, על הידיעות שהביא המוסד מאירופה, ועל גורמי מודיעין שונים שהתריעו על כוחות אויב שנערכו ומשפחות יועצים סובייטים שפונו. וועדת אגרנט הצביעה, כאמור, על האמון העיוור בקונספציה ועל הנהלים הבעייתיים באמ"ן, חוקרים אחרים שפכו אור גם על ההונאה של האויב, על המצב הבינ"ל המורכב ועל השאננות והשחצנות בצד הישראלי. ובכל זאת עולה החשש שיש גורם נוסף. האם ייתכן שהיה מי שרצה להיות מופתע? זוהי לא אפשרות מוזרה כל כך אם לוקחים בחשבון שגם בצד הישראלי היה מי שמלחמה תשרת את מטרותיו הפוליטיות.

למרות שמטבע הדברים ברור שאיש בצמרת המדינית של ישראל לא היה מעוניין בתבוסה מוחלטת בשדה הקרב, היו מי שחשבו לפני המלחמה שמצבה של ישראל היה טוב יותר לולא היא החזיקה את הגולן, את סיני ואת קו המוצבים המכונה בר-לב. מעובדה זו ניתן להסיק כי היה מי שלא התנגד לכך שישראל תאבד את הנכסים האלו. ואכן, אחרי ימיה הראשונים של המלחמה היה סיכוי סביר שזה יהיה המצב. ההפתעה לא גרמה לחורבן מדינת ישראל אבל הסירוב להעלאת הכוננות בימים שלפני המלחמה גרמה לאובדן שטחים שנויים במחלוקת פוליטית, עובדה שיחד עם מספר האבדות והאווירה הציבורית הקשה, שיחקה לטובת אסכולה פוליטית מסוימת שהרוויחה אפשרויות פוסט-מלחמתיות שלא היו לה קודם לכן. ללא סיני והגולן יהיה בלתי אפשרי להגיע לשלום עם מצריים וסוריה ולאחר משבר צבאי דרמטי כל כך לא יהיה קשה לשכנע את הציבור הישראלי בחוסר הסיכוי לשלום ובדבר נחיצותו של נשק יום-דין אפוקליפטי. כאן עולה החשד ש"מחדל יום-הכיפורים" לא היה מחדל כלל אלא מדיניות שהכירה בכך שהמציאות אחרי מלחמת ששת-הימים אפשרה מו"מ והסכמי שלום, ומכיוון שאלו לא תאמו את תפיסתם המדינית-ביטחונית של חלק מסוים בהנהגה הישראלית הוחלט לשנות את המצב. ואיזה כלי מתאים יותר לשינוי המצב ממלחמה מוגבלת שבה ישראל תאבד חלק מנכסיה?

זוהי לא תיאורית קונספירציה. אלו גם לא הגיגים מקוריים במיוחד, מי שמחפש היטב בחומר שנכתב על המלחמה ומוכן לנפות את ההיסטוריונים מטעם ואת חובבי המיסטיקה, יוכל למצוא גם את הניתוח הזה שבבסיסו העובדה הפשוטה, הכמעט מובנת מאליה: מכל משבר צבאי יש מי שעושה רווח פוליטי. זהו מאבק בין גישות מנוגדות שניתן למצוא לו הדים גם בסיפורי המלחמה עצמה. בצד המצרי סאדאת נאבק ברמטכ"ל שלו סעד א-שאזלי (שלימים היה ממתנגדי הסכמי קמפ-דייויד) ואפילו פיטר אותו במהלך הקרבות. בצד הישראלי משה דיין התנגד לכיבושם מחדש של חלקים מהגולן וסיני, הוא תמך בהתחפרות, התנגד למתקפות נגד ורצה לצאת בהודעה לאומה ברוח זאת. לימים תיארו זאת כחולשה זמנית של דיין אך אלו היו עמדותיו לאורך כל הדרך. בשלב מאוחר יותר של המלחמה הוא תמך בהכרעת הארמייה המצרית השלישית בסיני ובהשפלת המצרים. עמדותיו אלו לא התקבלו וגישת האמריקאים, באמצעות מזכיר המדינה קיסינג'ר, הביאה לכך שמצריים זכתה להישג מדיני ולא נחלה מפלה מוחצת. כך היא יכלה לטעון שהיא מנהלת מו"מ מתוך עמדה של שוויון. אח"כ באו המו"מ בקילומטר ה-101, הסכם הפרדת הכוחות, הסדרי הביניים ולימים הסכמי קמפ-דייויד שהיו לכרטיס הכניסה הרשמי של ישראל למזה"ת והכרה ראשונה מסוגה בישראל בעולם הערבי. אלו היו ההישגים של אלו אשר שאפו לסיים את הסכסוך באמצעות הסכמי שלום. אך המתנגדים בשני הצדדים לא נכנעו. סאדאת נרצח במצריים, אש"ף המשיך את הפעילות הטרוריסטית וגם בישראל התחזקו מתנגדי המו"מ. השמאלנים והימנים כאחד. מלחמת יום-הכיפורים השאירה בתודעה הציבורית שיח על הפתעה וטראומה, מחדלים, אשמה וועדות חקירה. כאן מתחילה הטרגדיה. למרות שזוהי המלחמה שהולידה את הסיכוי לשלום במזה"ת, זוהי גם המלחמה שהולידה את שינוי המאזן הפוליטי בישראל וכתוצאה מכך את הרחבת ההתנחלויות, את העמקת הכיבוש ואת הקצנת השיח הציבורי. אחריה שום דבר כבר לא היה כשהיה קודם והמלחמות הבאות שישראל השתתפה בהן כבר היו אחרות לגמרי.

***

אפשר לחלק את מלחמות ישראל למלחמות ברירה ומלחמות אין ברירה, מלחמות של חזיתות רבות ומלחמות של חזית אחת, אבל החלוקה המשמעותית יותר היא בין מלחמות שבסופן יש סיכוי להסכמי שלום ולכאלו שנועדו רק להתשה או להכרעה זמנית של האויב. מלחמת יום-הכיפורים הייתה אחרונת המלחמות מן הסוג הראשון. אחריה הגיעו המלחמות האבודות. וזה לא משנה בכלל אם הן היו מוצדקות או מי ניצח בהן. אלו הן מלחמות לשם מלחמה, לשם התשה והשגת מטרות טקטיות זמניות. הן מוגבלות בהיקפן והן משמשות כהקדמה למלחמה קרה שמציתה בתורה מלחמה מוגבלת נוספת. אלו מלחמות שלא נועדו לשם צבירת קלפי מיקוח או שיפור עמדות לקראת עולם פוסט-מלחמתי. הן אינסופיות והן מופסדות גם אם מנצחים בהן.

השינוי באופן שבו ישראל נלחמת הוא טראגי מפני שהוא ביטוי לשינוי רחב יותר. התהליך הוא פשוט. הייאוש מפתרונות שנוסו לכאורה וכשלו והדמוניזציה של האויב שהופכת, עם שינוי ההנהגה שלו, לנבואה שמגשימה את עצמה, גוררות את ישראל למדיניות שבעבר הייתה מעוררת שאט-נפש אפילו בתוכה פנימה. רוצה לומר, כאשר האויב המקורי נשחק והאויב היחיד שנותר הוא ארגון שבבסיסו עומדת תכנית ג'נוסיידיאלית ותרבותו היא פולחן מוות פונדמנטליסטי, קשה לנהל מלחמה לצורך הגעה להסכמים ופשרה. ישראל נגררת למלחמות מן הסוג החדש שגורמות לה להיראות כפושעת מלחמה ואפרטהיידיסיטית. וזוהי לא רק מראית. מעשיו הבלתי מוסריים של האויב מובילים לתגובות שבעבר נחשבו כלא מוסריות וכעת הן נחשבות להכרחיות. בשלב הבא כבר יש לאותם המעשים רציונליזציה, הם הצעדים היחידים שנחשבים לריאליים וכל התנגדות אליהם מושתקת כבוגדנית, תבוסתנית ולא לגיטימית. זוהי תחילת הדרך לפשיזם.

ההימנעות מהגעה להסכם שלום כאשר זה היה עוד אפשרי הפכה את הקיצוניות ההזויה של פעם לריאל-פוליטיק. לא רק שיש קונצנזוס כללי על כך שאין פרטנר אלא שסיסמאות העבר כמו "שתי מדינות לשני עמים" או "שטחים תמורת שלום" יחד עם מושגים כלליים יותר כמו "משא ומתן" ו"פשרה טריטוריאלית" הופכים לנלעגים, מגוחכים והזויים. וכעת, ממש כמו בתום מלחמת ששת-הימים, שני המחנות המנוגדים לכאורה, הימין והשמאל המדומה, מובילים בדיוק לאותו מקום. שניהם אינם מאמינים במו"מ או אפילו במלחמה שיש בה הכרעה. הם בעצם אותו מחנה. זהו מחנה המוביל לווריאציות שונות של מדינה דו-לאומית, מדינת קנטונים, מדינת מצור או ממלכה מקראית.  וכך נראה הזרם המרכזי, הריאליסטי לכאורה, של הפוליטיקה הישראלית ארבעים שנה אחרי מלחמת יום-הכיפורים: המרכז בונה גדרות הפרדה ומעדיף, כאילו בלית ברירה, את ניהול הסכסוך על סיומו תוך כדי קידום נסיגות ו/או כיבושים טקטיים וחד-צדדיים. השמאל מקיים דיונים באקדמיה ובתקשורת בדבר הנרטיבים השונים של הסכסוך, הקולוניאליזם הציוני והאנכרוניזם של רעיון מדינות-הלאום והימין מלבה את האש באולפנות ובישיבות ההסדר ודן בנחיתותם הרוחנית של הגויים ובהיפרדות מדין-מלכות. המחנה השני, זה השואף להקמתן של שתי מדינות לאום דמוקרטיות שיש ביניהן הסכמי שלום ופיתוח כלכלי, נחלש פוליטית. "רעיון שתי המדינות מת" מכריזים בתקשורת בימים אלו לקול מצהלות מימין ומשמאל. למחנה שפעם תמך ברעיון שתי המדינות אין תכנית עבודה ואין רעיונות חדשים, העובדות בשטח דוחקות אותו למבוי סתום והוא הופך לאימפוטנט פוליטי שעיקר כוחו נובע מלחצים חיצוניים. אך יש דבר חמור מזה. במצב שנוצר כבר אין עוד מאמינים רבים ברעיון שהעתיד ניתן לעיצוב לאור אידיאל או רעיון של תיקון והמלחמה הופכת לפוליטיקה היחידה האפשרית.

***

אבל מלחמות הן לא רק פוליטיקה, הן גם גיהינום אנושי. ואם לסמוך על עדויות החיילים, יום-הכיפורים הייתה מהגרועות שבהן. כשליאונרד כהן בא לסיני ושר על פרטיזנים גיבורים, על אחוות הלוחמים של המעטים שאיבדו את הכל והנלחמים מול הרבים, הוא הביא איתו, ביודעין או שלא ביודעין, משהו שעמד להיעלם מהמלחמות באזור הזה, כמו גם מהתקופות שביניהן. הוא שר על מורשת הגבורה של מלה"ע השנייה, זו של הרזיסטאנס בצרפת, של מורדי הגטאות ושל הלוחמים הפרטיזנים ביערות. הוא נטע בלב המדבר המזרח-תיכוני את רעיון הלחימה בעד רעיון, לחימה על החירות כנגד כל הסיכויים. הפרטיזן לא נלחם כדי לנקום באויב, הוא לא נלחם בעד מטרות מדיניות טקטיות וגם לא כדי להציל את חייו, הוא נלחם כדי לעצב את העתיד. הוא אוחז בנשק למרות שהוא רודף שלום, הוא מנצח במלחמה למרות שהוא מפסיד בקרב והוא זוכה לחיי נצח למרות שהוא נופל במערכה.

והרעיון הזה לא מת לחלוטין. כמו רבים אחרים מבני דורי, ראיתי את ליאונרד כהן בסיבוב ההופעות האחרון שלו. כשהוא שר את השורה הראשונה של הפרטיזן, האולם נמלא מחיאות כפיים ושריקות ואגרופי-כוח באוויר. זה היה ביצוע גדול, עם העוד-מנדולינה של חוויאר מאס וקצב רדיפה על הסנייר והאחיות ווב בקולן המתוק. ומתעוררת השאלה – מה מביא אנשים בכל רחבי העולם להניף אגרוף קפוץ כשכהן שר את הפרטיזן? מה מחבר את ההמונים המקשיבים לזמר יהודי בדמי ימיו בברלין ובשטרסבורג, בווינה ובלגראד, בשטוקהולם, תל אביב וברצלונה? התשובה נוגעת ללב. התשובה מעודדת: נותרו עוד אלו שמתרגשים מזה, מהעמידה לצד הצדק.

אבל למרות כל זאת, ההיסטוריה נכתבת עדיין כדברי ימי המלחמות. במיוחד אצלנו, במזה"ת. זה הרי בדיוק מה שהם רוצים. כל הגנרלים שהפכו לפוליטיקאים והכתבים הצבאיים שהפכו לכתבים מדיניים. מלחמות הן הלו"ז של ישראל והסכסוך עם השכנים היה במשך עשורים העיקרון המארגן של החברה, התרבות וההיסטוריה שלה. השאר נשכח. ההיסטוריה, כפי שכתב הגל, היא לא קרקע שמניבה אושר. הוא התכוון לכך שתקופות של מלחמה הן אלו הנחשבות לעושות ההיסטוריה. תקופות של אושר, הוא הוסיף, הן הדפים הריקים שלה.

כשמביטים בספרי ההיסטוריה של ישראל נראה שהגל צדק. המלחמות הן האירועים הפוליטיים המעצבים את תקופות השלום שאחריהן. הן קלות יותר להפרדה משטף האירועים הרגיל, קל להדביק להן תאריכי התחלה וסיום והן מקבלות את כל הכותרות. מלחמת יום-הכיפורים היא דוגמא מצוינת. המוני ספרים נכתבו עליה, ערימות אינסופיות של כתבות, סרטים דוקומנטאריים ותוכניות רדיו נעשו עליה. מעניין להשוות את זה לכמות החומר שנכתב ושודר על תהליכים חשובים לא פחות בהיסטוריה של ישראל – הסכמי אוסלו, לדוגמא, או המהפך בהסתדרות, העלייה מברה"מ או תהליך ההפרטה והליברליזציה של המשק הישראלי. בין אם זוהי מציאות או מניפולציה, איכשהו נדמה שמלחמת יום-הכיפורים חשובה יותר, שהיא קו פרשת מים.

ואני ורבים מבני דורי נולדנו אל תוך מלחמת יום-הכיפורים. מאז אנו צופים, מקרוב או מרחוק, במלחמות שבאו בעקבותיה ובסירובם העיקש של מנהיגי כל העמים היושבים באזור הזה להביא להן סוף. כל אחד מהם רושם לעצמו שורה או שתיים בספרי ההיסטוריה שהם, כאמור, ספרי דברי ימי המלחמות. העבר שלנו מתחיל ביום-כיפור, עובר בלבנון, באינתיפאדות, באוסלו ובכישלונה, בשירות הצבאי שלנו בעיישיה ובבנת-ג'בל, בחאן-יונס ובחברון ומסתיים בארבעה בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. מאז זהו רק הווה חסר תכלית.

אבל אלו לא רק העבר וההווה. "אני ראיתי את העתיד", שר ליאונרד כהן כמעט עשרים שנה אחרי שהוא שר את הפרטיזן בסיני, "העתיד הוא רצח". שלא כמו הפרטיזן, שיר העתיד של כהן הוא חזון נבואי פסימי וקשה. למרבה הצער זהו חזון שמתאים יפה למציאות הישראלית, מלא בחומות הפרדה, דיכוי ומעשי טבח. אך האם זה חייב להיות כך?

ארבעים שנה עברו מאז היום בו זוג מהגרים צעירים מאנגליה נסעו מבת-ים לת"א כדי להביא אותי לעולם. ארבעים שנה עברו גם מאז שרבים כל כך מבני דורי איבדו את אביהם בשדות הקרב של סיני והגולן. וכך, כאשר אני אב בעצמי, לכבוד יום ההולדת הפרטי שלי אני מרשה לעצמי לבקש מתנה צנועה – רגע קטן של תקווה. וזו לשונה: אני מקווה שליאונרד כהן טעה. אני מקווה שהעתיד איננו רצח. אני מקווה שהעתיד הוא ספר ארוך ורב כרכים. ואני מקווה, אם לדבוק בשיטתו של הגל, שכל הדפים בו ריקים.

(ותודה לדניאל שהיה שותף בכתיבת הטקסט והיצירה מתוכה הוא לקוח).

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

מחשבה אחת על ”הפרטיזן“

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s