תרועת הפסטיבלים

ישנם כמה רגעים מכוננים בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית של חמישים השנים האחרונות המשמשים עד היום סמל רב עוצמה ומקור השראה לדורות של מוסיקאים וחובבי מוסיקה. כמה מרגעים אלו התרחשו בחדרי חדרים – באולפני הקלטות, דירות מגורים וחדרי חזרות. אבל רגעים היסטוריים לא מעטים התרחשו באוויר הפתוח, לעיני עשרות אלפי צופים בפסטיבלי מוסיקה מיתולוגיים. ג'ימי הנדריקס נכנס לפנתיאון כשהוא שרף את הגיטרה שלו על הבמה במונטריי ב-1967, בוב דילן עורר מחאות נזעמות כשהחליף את הגיטרה האקוסטית בחשמלית בניופורט ב-1965, קורט קוביין הדהים את הקהל ברדינג ב-1992כשעלה לבמה בכיסא גלגלים, שלא לדבר על אורגיית הבוץ, הסמים והרוקנרול של וודסטוק שהפכה לסמל של תרבות הנגד והמחאה של שנות השישים.
התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.2057206
ההופעות המיתולוגיות ההן הפכו כבר לאירועים היסטוריים. חותמם ניכר עדיין אבל הם שייכים לעבר הרחוק. משתתפי וודסטוק למשל הם בני שישים פלוס ומעריצי נירוונה הנלהבים משנות התשעים הם כבר מבוגרים בגיל העמידה. לכאורה, ניתן היה לחשוב שפסטיבלים מהסוג שילידי שנות החמישים, השישים והשבעים השתתפו בהם בצעירותם ייעלמו מהעולם בעידן האינטרנט, התקשורת הניידת והורדות המוסיקה מהרשת. אחרי הכל טכנולוגיות חדשות מאפשרות לנו לצרוך יותר ויותר אמנות ובידור היישר לאוזניות ולמסכים האישיים ואורח החיים שלנו מקשה עלינו לפנות כמה ימים ברציפות לטובת חוויה טוטאלית כמו פסטיבל רוק בן שלושה ימים. ובכל זאת מסתבר שפסטיבלי המוסיקה לא נעלמו. להיפך, מדי שנה נוספים פסטיבלים חדשים לאלו המתקיימים כבר שנים רבות, הקהל ממשיך לנהור אליהם למרות כל החידושים הטכנולוגיים ורגעים היסטוריים חדשים נרשמים כל שנה – איחודים מרגשים של להקות שהתפרקו, הופעות אורח מפתיעות והפקות פורצות דרך ויוצאות דופן.
באירופה מורגשת מגמה זו גם השנה למרות המשבר הכלכלי הפוקד את היבשת. עשרות פסטיבלים גדולים יתקיימו בין מאי לספטמבר מסרביה שבמזרח ועד אירלנד שבמערב וישתתפו בהם מאות אלפי בני-אדם, שישלמו כסף טוב בעבור הזכות להשתתף באירוע המוני, צפוף ומיוזע, לעיתים בגשם ובבוץ. כמיטב המסורת, הם יגורו באוהלים וקרוונים, הם יישנו בשקי-שינה, הם יישתו, ירקדו, יפגשו חברים חדשים ויתנתקו מהעולם ליומיים שלושה. ממש כמו פעם. אך מהו כוח המשיכה של פסטיבלים בעידן הסטרימינג והרשתות החברתיות הווירטואליות? איך קרה שהם לא פשטו את הרגל כשאורח החיים במאה ה-21 שונה כל כך מזה שהיה נפוץ בעידן שבו הם התחילו, שנות השישים של המאה הקודמת?
"הטכנולוגיה ואורח החיים המודרני הם דווקא הסיבה לכך שפסטיבלי המוסיקה פופולאריים עדיין היום", אומר מלווין בן מנהל חברת פסטיבל ריפבליק, מפיקת הפסטיבלים המובילה בבריטניה המפיקה את פסטיבלי רדינג, לידס ולטיטיוד כמו גם פסטיבלים באירלנד, גרמניה ונורבגיה, "אנשים באירופה של היום עובדים קשה ונמצאים בלחץ מתמיד. הם חיים בעולם ישיר ודיגיטלי, הם זמינים כל הזמן והם זקוקים לאפשרות להיעלם ולהשתחרר". בן, שבמשך עשר שנים הפיק גם את פסטיבל גלסטונברי, הגדול שבפסטיבלי אירופה, טוען שהאפשרות להתנתק מהעולם הווירטואלי ולהתחבר לעולם מוחשי הוא אחד מסודות הכוח של פסטיבלי המוסיקה.
כריסטינה בילדה, דוברת פסטיבל רוסקילדה הדני, אחד הוותיקים והגדולים בפסטיבלי אירופה, טוענת גם היא שאין סתירה בין התרבות הדיגיטלית לבין החוויה הפיזית שפסטיבלים מספקים. "הרצון להתחבר פיזית לאנשים משלים את החברה הדיגיטלית", היא אומרת, "אנשים מחפשים עולם אמיתי בו מתקיים חיבור אנושי במקביל לעולם הווירטואלי". פסטיבל רוסקילדה הוא אחד הפסטיבלים הקהילתיים ביותר באירופה והוא משמר הרבה מהמאפיינים והערכים שאפיינו אותו כשהוא יצא לדרך ב-1971. "זוהי קהילת קמפינג של שמונה ימים המהווה אזור חופשי המאפשר לכל אדם להיות מה שהוא רוצה להיות, או מה שהוא באמת", אומרת בילדה, "הקהל שלנו מעורב מאוד, פתוח ואכפתי מאוד. יש לו אמנם אפשרויות טכניות חדשות לבטא את מעורבותו אבל המנטליות שלו דומה למה שהיא תמיד הייתה".
פרופ' ג'ורג' מקיי מאוניברסיטת סלפורד שבמנצ'סטר מוסיף רובד נוסף. "אני מתבונן בפסטיבל גלסטונברי למשל, זהו פסטיבל שהכרטיסים אליו נחטפים תוך שעות ספורות, חודשים לפני שמתפרסמים שמות האומנים שיופיעו בו", הוא אומר ונותן רשימה של הסברים אפשריים לתופעה הכוללים את המיקום הקסום של הפסטיבל, את האידיאליזם והערכים המקודמים בו ואת שבירת המוסכמות הזמנית שהוא מספק. מקיי, שכתב כבר שני ספרים על פסטיבלי מוסיקה ומשתתף בפסטיבלים כבר כמעט ארבעים שנה, מדבר על כך שפסטיבלים הם בראש ובראשונה אירועים חברתיים היוצרים קהילות זמניות הדוחות את האינדיבידואליזם והאטומיזציה של התרבות הדיגיטלית. "בפסטיבלים הקהל הוא האירוע המרכזי", הוא אומר, "לא הלהקה על במה. אני זוכר להקה אמריקאית מובילה שעלתה לבמה בגלסטונברי לפני כמה שנים והבאסיסט הוציא מהכיס מצלמה כדי לצלם אותנו, את הקהל. חשבתי לעצמי, זה בדיוק נכון, אנחנו האטרקציה המרכזית, לא הם. זהו אישוש לתיאוריות על טשטוש ההבחנה בין משתתפים לצופים בפעולה".
בפסטיבלי המוסיקה, כך מסתבר, באה לידי ביטוי הכמיהה האנושית לחברותא והסלידה מן החברה הרגילה, הנורמטיבית. בפסטיבל כולם שווים, אין איסורים דכאניים ומעמדות חברתיים, זהו מעין עולם אלטרנטיבי בו כל אחד יכול להשתחרר וחשוב לא פחות, כל אחד הוא חלק מקהילה איתה הוא מזדהה ומרגיש בה שייך. על פי מלווין בן, מפיק הפסטיבלים הבכיר מבריטניה, מרכיבים אלו פותחים את שערי הפסטיבלים לקהל רחב מאוד. "הפסטיבלים כיום פונים לכולם וכל אירופאי הוא משתתף פוטנציאלי. עם זאת, פסטיבלים שונים פונים לקהלים שונים. הקהל הצעיר יותר רוצה תקשורת מהירה. מאוד חשוב להם שיהיה WiFi באזור הפסטיבל למשל. הם רוצים ליהנות מהמופעים ולהעלות מיד דיווחים ותמונות של עצמם לפייסבוק ולטוויטר. לקהל המבוגר יותר חשוב פחות לספר לכולם מה הם עושים בזמן שהם מבלים בפסטיבלים". בן מספר על פסטיבלים הכוללים ספרות, שירה, אומנות וכו' הפונים לקהל המבוגר יותר. "אנחנו נדרשים ליצור תכנים רלוונטיים לקהל גדול ומגוון יותר", הוא אומר, "בעבר, בשנות השבעים והשמונים, היו הפסטיבלים בשולי החברה. היום הם חלק מהמיינסטרים התרבותי". למרות כל זאת, טוען בן, זהו תהליך התחדשות, לא שינוי מהותי. "הפסטיבלים המציאו את עצמם מחדש", הוא אומר, "והם יהיו כאן לתמיד".
יש בכל זאת הבדל גדול בין הפסטיבלים המתקיימים באירופה של המאה ה-21 לאלו של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. לעומת ראשית ימי פסטיבלי המוסיקה שהתאפיינו בהתארגנויות מקומיות ואידיאליסטיות יחסית, מהווה היום הצד המסחרי מרכיב חשוב הרבה יותר. הפסטיבלים הגדולים של אירופה הם היום לא פחות אמצעי-ייצור מאשר מסגרת תרבותית, אומנותית וקהילתית. יש להם מודלים עסקיים מודרניים, ניהול מקצועני והפקה מסובכת. יש להם נותני חסות ומפרסמים עם הסכמי בלעדיות לשיווק תוצרתם ולעיתים הם גם חלק באסטרטגיית התיירות והמסחר של הרשויות המוניציפליות בהן הם מתקיימים. החתירה לרווחיות, התחרות וההתמקצעות גורמות למארגני הפסטיבלים להתמודד עם אתגרים לא פשוטים.
פסטיבל Sziget ההונגרי הוא דוגמא מצוינת. זהו פסטיבל המתקיים מדי אוגוסט על אי בדנובה בצפון בודפשט והוא נחשב לאחד הגדולים והאיכותיים ביבשת. Sziget הוא אירוע רב-תרבותי הכולל מוסיקה מז'אנרים וסגנונות רבים ומספר המשתתפים בו מדי שנה הוא מעל 300,000. למרות הפוטנציאל המסחרי, זהו עסק לא פשוט מבחינה כלכלית. "קשה יותר לארגן היום פסטיבלי מוסיקה", אומר מנהל הפסטיבל, תאמאס קאדאר, "מבנה תעשיית המוסיקה השתנה מאוד בשנים האחרונות ומחיר ההופעות החיות עלה מאוד. בעבר להקות יצאו לסיבובי הופעות בכדי לקדם את אלבומיהם, היום הן מוציאות אלבומים על מנת לקדם את ההופעות החיות. ההוצאות על ההופעות החיות גדלו עד כדי כך שזה בלתי אפשרי לפצות עליהן באמצעות מחירי הכרטיסים".
על הקושי הזה נוסף המשבר הכלכלי הנוכחי. "הונגריה הוכתה קשות ע"י המשבר", מספר קאדאר, "ההשקעות במשק צנחו בשלוש או ארבע השנים האחרונות כך שקשה לנו למצוא נותני חסות בסדר הגודל שלנו". ע"פ קאדאר זו גם הסיבה שפסטיבל Sziget לא התמסחר מדי. "זהו פסטיבל בינ"ל אך כ-50% מהקהל שלנו הוא הונגרי ולכן המחירים שלנו עדיין נמוכים יחסית". לכן נאלץ קאדאר להמשיך לעבוד קשה מאוד בכדי למשוך קהלים חדשים לפסטיבל. "מעבר לרשימה של מעל מאה להקות ואומנים ומופע הסיום הענק", הוא מספר, "יש לנו גלגל-ענק בגובה שישים מטר, רחבת מסיבות אלקטרו עשויה עץ, מתקן לקרקסים מודרניים וחוף המנסה ליצור תחושה הדומה לזו שמספקים חופי תל-אביב על שפת הדנובה עם מסיבות ירח מלא בכל לילה".
גם במערב אירופה האתגר הכלכלי איננו פשוט. "את ההצלחה של הפסטיבלים בעשורים האחרונים אפשר לייחס בין השאר לתמיכה של תעשיית המוסיקה", אומר פרופ' ג'ורג' מקיי, "עם הירידה במכירות של מוסיקה (בדיסקים וכו') מסלול ההופעות החיות, והמכירות שלצידן, הפך ליצרן הרווחים העיקרי של התעשייה. פסטיבלים הן גרסאות דחוסות וקולקטיביות של מסלול זה". בשנים האחרונות, מספר מקיי, מספר פסטיבלים בבריטניה נקלעו לקשיים וכמה אפילו בוטלו, מה שגרם לדיבור על התפוצצות הבועה ועל מות הפסטיבלים. למעשה נבעו הקשיים מכך שהשוק הפך לרווי וגורמים כמו מזג-אוויר גרמו לקהלים מסוימים לנדוד מבריטניה למדינות אחרות, אך השמועות על מות הפסטיבלים, אומר מקיי, הן מוגזמות.
כריסטינה בילדה מפסטיבל רוסקילדה הדני מצביעה על השפעה נוספת של המשבר. "בעבר הקהל של הפסטיבל שלנו כלל בערך 50% דנים ו-50% תיירים", היא אומרת, "בשנים האחרונות יש לנו בערך 80% דנים". ייתכן שבמדינות סקנדינביה, שעלות הביקור בהן היא גבוהה יחסית, המשבר דווקא גורם לפסטיבלים לחזור להיות קהילתיים יותר ומגוונים יותר. רוסקילדה, מספרת בילדה, החל להפיק לאחרונה שורה של מיני פסטיבלים נודדים בערים שונות בשוודיה, גרמניה ונורבגיה המקדימים את האירוע המרכזי בדנמרק ונותנים לקהלים מקומיים לטעום את האווירה המיוחדת של רוסקילדה באמצעות הופעות, מיצגי אומנות מודרנית ופעילויות רחוב שונות.
מעבר לזווית הכלכלית יש גם פרספקטיבה פוליטית והיסטורית. סיפורם של הפסטיבלים הגדולים באירופה הוא סיפורן של יוזמות מקומיות שהפכו להפקות ענק. פסטיבל גלסטונברי הבריטי המארח בשנים האחרונות מעל 150,000 משתתפים ביום המשלמים כ-200 ליש"ט לכרטיס, החל כיוזמה של איכר מקומי שאירגן אירוע בהשראה היפית ב-1970. מחיר הכניסה אז היה ליש"ט אחת והשתתפו בו כ-1,500 איש. פסטיבל רוסקילדה הדני נוסד ע"י שני תלמידי תיכון והוא מארח כיום את השמות הגדולים של עולם המוסיקה המופיעים לעיני יותר מ-100,000 צופים. פסטיבל אקזיט הסרבי, הנחשב גם הוא בעיני רבים לאחד הפסטיבלים המובילים בעולם, החל כפעילות מחאה פוליטית של סטודנטים ובני-נוער בנובי-סאד על רקע התפרקות יוגוסלביה והמלחמה בבלקן. היום יש המאשימים את מארגניו בהתמסחרות ובנטישת האידיאלים שמהם הוא התחיל.
פסטיבל Sziget ההונגרי התחיל לפני בדיוק עשרים שנה גם הוא על רקע דרמה פוליטית. "תחילה זו הייתה אמורה להיות התכנסות חברתית עם תחושה חזקה של ידידות ושלום שהתאפשרה לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי" מספר תאמאס קאדאר, מנהל הפסטיבל, "הארגון לא היה מקצועי ומחיר הכניסה היה כיורו אחד במונחים של היום. היום זהו אחד הפסטיבלים הגדולים והחשובים באירופה אך דבר אחד לא השתנה. גם כיום, עשרים שנה אחרי, הערכים שבלב הפסטיבל הם – חברות, חירות וחברותא".
גם מפעיליו של פסטיבל רוסקילדה משוכנעים שהוא לא התמסחר. "חלק גדול מהקהל שלנו הוא קהל קבוע והוא חוזר שנה אחרי שנה. זהו קהל מעורב שאכפת לו מאופי הפסטיבל והוא לא ייתן לנו להתמסחר", אומרת כריסטינה בילדה, "אנחנו עדיין ארגון ללא מטרת רווח, רק 7% מהמחזור שלנו מגיע מספונסרים והפסטיבל מופעל ע"י אלפי מתנדבים".
גם אם קאדאר ובילדה צודקים אי אפשר להתכחש לעובדה שחלק מפסטיבלי הקיץ באירופה אינם התארגנויות קהילתיות, אומנותיות או פוליטיות, ללא מטרות רווח. חלקם מהווים כיום מלכודות תיירים משומנות הכפופות לאינטרסים של יצרני בירה או מפעילי טלפונים ניידים. אך יש צדק בטענה שגם זה אינו חדש. גם בעבר לא היו הפסטיבלים גן עדן של אהבה חופשית ואנרגיות חיוביות בלבד. רק שבעבר לא היו אלה תאגידים בין-לאומיים שקלקלו את המסיבה אלא סוחרי סמים, כנופיות אלימות של אופנוענים ותנאים גרועים.
ע"פ מלווין בן אין שינוי מהותי באופי הפסטיבלים. "הפסטיבל הראשון שהשתתפתי בו היה פסטיבל רדינג ב-1972", הוא מספר, "אני לא חושב שהיו בו פחות ספונסרים או שהיה בו מסר פוליטי שנעלם או התמסמס. תמיד היו מוצרים למכירה בפסטיבלים רק שהיום המוכרים נהיו טובים יותר. זוהי שטות גמורה לדבר על פסטיבלים שהתמסחרו ואיבדו את דרכם".
ואולי הוא צודק. אולי פסטיבלים תמיד היו בעלי אישיות חצויה. מצד אחד יש בהם חתירה לכל הטוב שבעולם – הכמיהה להתפעמות שמוליד מפגש אנושי, היצירה המוסיקלית על הבמות ולצידן ותחושת החופש שמולידה אהבות ראשונות, התנסויות חדשות וטונות של מתח מיני. ומצד שני, כמו בכל מקום אנושי, המידות הטובות מגיעות יחד עם מנה לא קטנה של ניצול מסחרי וחולשות אנושיות כמו אלימות מזדמנת או צריכת יתר של סמים ואלכוהול. פסטיבלי המוסיקה, אלו של 2013 ממש כמו אלו של 1967, הם רוח הכרוכה בחומר, יופי עם נגיעות של כיעור, פסגות וביבים. "אבל אפילו בתוך הרעש, הלכלוך, המסחר והבוץ", מסכם פרופ' מקיי, "פסטיבלים נותנים לנו מבט חטוף של אוטופיה".

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s