אנרי קרטייה-ברסון: לתפוס את הרחוב במעופו

כשנתיים לפני מותו, כאשר הוא בן יותר מתשעים, הספיק הצלם הצרפתי הנודע הנרי קרטייה-ברסון להרכיב רטרוספקטיבה רחבה של עבודתו. יחד עם שותפו לקרן שהקים לשימור מורשתו, המו"ל רוברט דלפיר, הוא אסף את צילומיו החשובים, הדפיס אותן שוב והרכיב מהן את אחת התערוכות המקיפות ביותר של יצירותיו. התערוכה הוצגה בפריז ב-2003 ולאחר מכן נדדה לברצלונה ולברלין. עם מותו של קרטייה-ברסון, ב-2004, החליטו האחראים על שימור מורשתו שההצגה חייבת להימשך. וכך, למרות שהאמן עצמו מת, יצאה לדרכים תערוכה שהוא הרכיב ממיטב יצירתו וביקרה בערים כמו אמסטרדם, מילאנו, טוקיו וסיאול כשהיא מושכת אליה אלפי מבקרים. בשבוע שעבר היא הגיעה למוזיאון הצילום של סטוקהולם.

הכתבה פורסמה במוסף גלריה של הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.1982028

"בשבילי זהו פרויקט חלומות", אומרת מין-יונג יונסון, מנהלת התערוכות במוזיאון השוודי שנפתח לפני כשלוש שנים אך הספיק כבר לארח תערוכות של צלמים נודעים כמו אנני לייבוביץ', רוברט מייפלתורפ ודייוויד לה-שאפל, "תמיד רצינו לארח כאן את עבודותיו של קרטייה-ברסון שהוא ללא ספק אחד המאסטרים הגדולים של הצילום". יונסון מספרת שהתערוכה כוללת מעל 250 עבודות שצילם קרטייה-ברסון החל משנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת ועד סוף שנות התשעים שלה. העבודות מסודרות בתערוכה לפי המדינות בהן הן צולמו והן חושפות את רוחב היריעה של מפעלו של קרטייה-ברסון שצילם לאורך השנים במרבית מדינות אירופה, כמו גם ברוסיה, סין, הודו, מקסיקו, ארה"ב, אינדונזיה, מצרים, יפן ועוד.

קרטייה-ברסון נחשב לאחד הצלמים החשובים בכל הזמנים. התמונות שלו, שצולמו כולן בשחור-לבן, ללא בימוי, תאורה או עריכה, הן מהעדויות המצולמות המרשימות והמקיפות ביותר של המאה העשרים. מצד אחד הן מצטיינות כיצירות אומנות בעלות קומפוזיציה מוקפדת וערכים אסתטיים המבוססים על יופי גיאומטרי ומצד שני הן בעלות אמירה ערכית ברורה. זוהי אמירה הומניסטית מלאה בחיוב החיים ובאהבת אדם. למרות שחלק מהתמונות הן בנות עשרות שנים יש להן, ע"פ יונסון, משמעות אקטואלית מאוד.

"היום כולם הרי צלמים", היא אומרת בחיוך, "לכולם יש מצלמות בטלפונים הניידים שלהם וישנה אשליה שצילום היא מלאכה פשוטה. התערוכה של קרטייה-ברסון מדגימה עד כמה המלאכה איננה פשוטה ואנחנו מגלים באמצעותה לדור הצעיר את המיומנות הנדרשת לתפוס את "הרגע המכריע" (מושג המזוהה עם יצירתו של קרטייה-ברסון המתאר את הכישרון שלו למצוא את השנייה הקריטית בה המצלמה יכולה לתפוס ביטוי של חיים או רגש אנושי בתוך קומפוזיציה מושלמת). "קרטייה-ברסון לא חתך מעולם את תמונותיו ולא נעזר באמצעים טכנולוגיים של עריכה", מוסיפה יונסון, "הוא המתין בסבלנות לרגע המושלם, כיוון את העינית ולחץ על הכפתור. הייתה לו אתיקה מחמירה של עבודה וכישרון מדהים לזהות את העיתוי והמקום הנכונים".

קרטייה-ברסון נולד ב-1908 למשפחה צרפתית אמידה. כבר בילדותו בפאריז הוא הוא החל להתעניין באומנות ובסוף שנות העשרים הוא אף נחשף לתנועות הקוביסטיות והסוריאליסטיות. במקביל הוא החל ללמוד ציור ולהתעניין בצילום. ב-1931 הוא רכש מצלמת לייקה קטנה בעלת עדשת 50 מ"מ. מצלמה זו הפכה לאמצעי היצירה החשוב ביותר שלו והוא התייחס אליה כאל הארכה של עינו. "כמו צייד המשחר לטרף", הוא אמר, "אני מוכן ללכוד חיים". זו התקופה בה הוא החל לפתח את סגנונו הייחודי כשהוא מעדיף תמיד צילום רחוב ותיעוד של רגעים אמיתיים ויומיומיים ללא בימוי או התערבות. כבר בתחילת דרכו הוא צילם בצורה זו בכל רחבי אירופה וזכה להציג לראשונה בניו-יורק, מדריד ומקסיקו-סיטי. "הכשרתו בציור והקשרים האישיים שלו עם הסוריאליסטיים תרמו מאוד לעבודתו כצלם", אומרת מין-יונג יונסון, "כבר בעבודותיו הראשונות מ-1932 רואים כיצד הוא לקח את הרגישות שלו לפרופורציות ולקומפוזיציה והעביר אותה מהציור והרישום לצילום".

לאחר הצלחתו הראשונית כאמן צעיר החלו המאורעות הפוליטיים והחברתיים של תקופתו להשפיע על חייו של קרטייה-ברסון. מלה"ע השנייה תפסה אותו כאשר הוא עובד כצלם בעבור עיתון ערב קומוניסטי. הוא התגייס לצבא עם פלישת הגרמנים לצרפת ב-1940, נשבה ע"י הנאצים וישב כשלוש שנים בכלא צבאי. הוא ניסה להימלט מספר פעמים וכאשר לבסוף הצליח, בניסיונו השלישי, הצטרף לרזיסטנס עד סוף המלחמה. בחירתו בתנועת ההתנגדות לנאצים הייתה מבוססת על השקפת עולמו וערכיו ההומניסטיים. לאחר המלחמה היו אלו אותם ערכים ממש שהתוו את האמירה האומנותית שלו אבל גם את אופן העבודה שלו ואת המסגרת אליה בחר להשתייך.

ב-1947 הוא ייסד יחד עם חבריו הצלמים רוברט קאפה, דייויד סימור ואחרים את סוכנות הצילום מאגנום. הסוכנות, שהוקמה כקואופרטיב השייך לצלמיו, קיימת עד היום והיא גם שותפה לארגון הרטרוספקטיבה של צילומיו של קרטייה-ברסון. "קרטייה-ברסון היה אמת המידה לאיכות במאגנום כבר בתחילת הדרך", אומרת יונסון, "ורוחו קיימת בסוכנות עד היום". מטרתה המקורית של הסוכנות הייתה לספק תמונות מכל רחבי העולם שישמשו לטובת האנושות כולה. "זוהי קהילה של מחשבה", אמר עליה קרטייה-ברסון, "איכות אנושית משותפת, סקרנות למתרחש בעולם וכבוד למתרחש". משימתו של קרטייה-ברסון במאגנום הייתה תיעוד המזרח הרחוק וכך הוא הפך בסוף שנות הארבעים לעד לרגעים היסטוריים כמו הלווייתו של מהטמה גאנדי וסופה של מלחמת האזרחים בסין.

"קרטייה-ברסון לא היה צלם עיתונות רגיל", אומרת מין-יונג יונסון, "הוא לא היה עיתונאי שמגיע, מדווח ומסתלק. התמונות החשובות שלו הן כאלו שניצלו את הנסיעה העיתונאית כדי לספר את הסיפור שהוא התעניין בו באמת – סיפורם של האנשים הרגילים. הדרמה של חיי היומיום לא הייתה פחות חשובה בעבורו מהדרמה העיתונאית. הדמויות הניבטות מן התמונות שקרטייה-ברסון צילם באנגליה בזמן הכתרתו של ג'ורג' השישי למשל מדגימות עד כמה אין צורך להיות מלך או מלכה בכדי להיות חשוב. התמונות שהוא צילם ב-1949 בסין מראות כיצד המהפכה השפיעה על האדם הרגיל ממש כמו שהיא השפיעה על הקיסר".

קרטייה-ברסון נחשב אמנם לאחד מאבות הצילום העיתונאי אבל הכוח האמיתי של התמונות שלו אינו התיעוד ההיסטורי. הוא נכח במאורעות הגדולים של המאה – הוא ראה את מלחמת האזרחים בספרד, את הכיבוש הנאצי בצרפת, את החיים בברה"מ ואת מרד הסטודנטים בצרפת ב-1968. המצלמה שלו הייתה שם איתו כל הזמן והיא סיפקה מעבר לתיעוד עיתונאי רגעים קטנים, אנושיים מאוד מלאים בסקרנות ואהבת אדם. אלו הם רגעים שליד האפוס ההיסטורי שקרטייה-ברסון הכניס לתוך מעטפה אסתטית של צורות וגוונים.

גישה זו של קרטייה-ברסון ניכרת לא רק בצילומי העיתונאות שלו אלא גם בדיוקנאות שהוא צילם. "הוא חיפש את הרגע המכריע אפילו בפורטרטים שלו", אומרת מין-יונג יונסון, "הוא ניסה להכיר את האדם שהוא צילם והוא הקדיש זמן רב ומחשבה רבה כדי להבין את הפסיכולוגיה של מושא הצילום". התוצאה שונה מאוד מצילום סטנדרטי של פוליטיקאים, אנשי תרבות או ידוענים. דיוקנאותיו של קרטייה-ברסון הן דמויות מנוטרלות מהילה, הדר או הרות-גורל היסטורית. הן מבטאות באנושיותן שלהן ובסביבתן הטבעית דווקא את הסיכוי והתקווה שהביאה המאה העשרים ואת ההומניות שלה גם כאשר מושאיהן מייצגות את הצדדים הטראגיים יותר של המאה שעברה. מרטין לות'ר קינג גוחן מעל ערימת ניירות, רוברט אופנהיימר מחזיק מקטרת, רוברט קנדי משתזף, צ'ה גווארה מחייך חיוך רחב. כולם אנושיים מאוד למרות שכל מי שמביט בהם יודע שהם חלק מסיפור גדול יותר, מדרמה פוליטית, מאבק חברתי או מלחמה. את הדיוקנאות משלימה שורה ארוכה של תמונות של המוחות המבריקים והכישרונות היצירתיים שקישטו את המאה הקודמת – אלבר קאמי, מרסל דושאמפ, איגור סטרווינסקי, מארק שאגל, ארתור מילר, סוזן סונטג, אנרי מאטיס, אדית פיאף ורבים אחרים.

קרטייה-ברסון פרש ממגנום ב-1966 ולאחר מכן החל להתרחק מצילום והחליף את המצלמה במברשת ומכחול. הוא טען שהוא מיצה את כל שהיה לו להגיד דרך המצלמה שהייתה בעבורו רק אמצעי בדרך אל הציור. הצילום לא היה הדבר היחיד שקרטייה-ברסון המעיט בו בעשורים האחרונים של חייו. הוא מיעט להתראיין ומיעט להצטלם בעצמו. למרות זאת התמונה המאוחרת ביותר בתערוכת הרטרוספקטיבה שלו היא דיוקן עצמי מ-1999. זהו דיוקן לא שגרתי אך הוא מאפיין את קרטייה-ברסון. פניו לא נראות בתמונה. רק צילו על הקרקע ליד שורת עצים המטילים את צילם על שדה פתוח.

מאז מותו של קרטייה-ברסון בביתו בפרובאנס ב-2004, ממשיכים צילומיו לנדוד בעולם ולספר את סיפורה של המאה העשרים ואת סיפורם של בני-האדם שחוו את מאורעותיה. יחד עם התמונות מציגה התערוכה כמה אביזרים מקוריים כמו ספרים, קטלוגים ומסמכים אישיים כמו גם ציטוטים של קרטייה-ברסון. "בעולם שמתמוטט תחת משקל החיפוש אחר רווח", כך ע"פ אחד הציטוטים מ-1998 המבטא את המסר שקרטייה-ברסון ניסה להעביר גם בצילומיו, "בעולם שפולשים אליו סירנות מדע הטכנולוגיה שאינן יודעות שובעה ותאוות העוצמה, עם הגלובליזציה וצורות העבדות החדשה, מעבר לכל אלו, חברות ואהבה עדיין קיימות".

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s