מילים ללא גבולות

לציון יום השנה למותו של אליעזר לודוויג זמנהוף (15 דצמבר 1859 – 14 אפריל 1917).

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il    

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א). כך ע"פ המקרא. צאצאיו של אדם הראשון, מספר לנו ספר בראשית, דיברו תחילה שפה אחת אבל כל זה השתנה כאשר הם החליטו לבנות להם עיר ומגדל שראשו בשמיים. אלוהים, שלא אהב את התכנית היומרנית, הגיב בנחישות. הוא בלל את שפתם והפיץ אותם ברחבי תבל. כך הפכו בני-האדם מיחידה חברתית ותרבותית אחת לערב-רב והמגדל בבבל, אשר קיבלה את שמה מבלילת השפות, היה למבשר המיתולוגי של הרב-תרבותיות מצד אחד ושל הפילוג והמדון מצד שני.

רבים רואים את הקונפליקט המתמיד בין בני-אדם מקבוצות אתניות שונות כגזרת גורל. רבים, אבל לא כולם. יש כאלו המאמינים שיש סיכוי ליהנות מהמגוון האנושי ללא העימות המתמיד, או ליתר דיוק ללא קשיי התקשורת וההיררכיה התרבותית המגבילים את השיח ושיג בין עמים ולאומים.

נאיבי? אולי. אבל אי אפשר שלא להעריך את האידיאליסטים העקשנים שנדבקים לאחד התחלואים האנושיים, ומתעקשים למצוא לו פתרון מעשי. כאלו הם האספרנטיסטים, דוברי ומקדמי האספרנטו, שפה מתוכננת שנולדה בסוף המאה ה-19 כדי להוות שפה שנייה לכל תושבי העולם. זוהי שפה בינלאומית שנועדה להתווסף, לא להחליף, את השפות הקיימות בעולם, ולשמש גשר בין תרבויות ועמים. היא קלה מאוד ללמידה, היא הגיונית וחשוב מכל – היא ניטראלית, כלומר היא איננה שייכת לשום מדינה או לאום ספציפיים והבוחרים להשתמש בה בוחרים ללכת אחד לקראת השני ולבטא כך את השוויוניות ושיתוף-הפעולה ביניהם.

תנועת שלום

הרבה דעות קדומות יש על האספרנטו. נהוג לחשוב שכמעט אין לה דוברים ובטח לא דוברים שזוהי שפת האם שלהם, אומרים שזוהי שפה מתה, שאין לה ספרות ושירה מקוריים, שהיא מוטה לכיוון תרבויות אירופאיות ושיש דברים שלא ניתן לבטא בה. אלו הן כאמור דעות קדומות וכולן, עד האחרונה שבהן, שגויות.

למעשה אספרנטו היא שפה חיה לגמרי. היא בת יותר ממאה שנה והיא מתפתחת כל הזמן. איש איננו יודע כמה דוברים יש לה אך מדובר ע"פ הערכות שונות בלפחות שני מיליון בני-אדם, שבעבור כמה אלפים מהם זוהי שפת-אם. זהו אולי אחוז זעום מתושבי העולם אך הם פזורים בכל פינות הגלובוס והם אקטיביים מאוד – הם מייצרים ספרות, כתבי-עת, מוסיקה ותיאטרון, יש להם ארגונים לאומיים ובינלאומיים והם נפגשים באינסוף כינוסים בכל רחבי העולם.

"זה לא סתם תחביב, זוהי דרך חיים", אומר בנגט גונאר, אספרנטיסט שוודי ששימש עד לא מזמן סגן יו"ר אגודת האספרנטו השוודית בה חברים לדבריו כ-400 מתוך אלפי דוברי האספרנטו במדינה, "אני מקיים קשר עם חברים בכל העולם, נוסע לוועידות בינלאומיות, מדבר, כותב וקורא באספרנטו". כדוגמא לדרך החשיבה של נאמני האספרנטו הוא שולף עותק של מונאטו (Moanto), מגזין חודשי באספרנטו שעוסק בין השאר בפוליטיקה, תרבות וכלכלה ומתפרסם כבר שלושים שנה בלמעלה משישים ארצות. "זוהי דוגמא טובה לרעיון שמאחורי האספרנטו", הוא מסביר, "המגזין נראה כמו ניוזוויק אבל יש לו אג'נדה בינלאומית אמיתית, ללא הטיה לאומית".

גונאר מכיר את האספרנטו מילדות אבל הוא למד אותה רק כאדם מבוגר. "כילד, האספרנטו הייתה השפה הסודית של ההורים שלי", הוא מספר, "כשהתפניתי סוף סוף ללמוד אותה בעצמי זה לקח לי בסה"כ כמה חודשים". למרות שקל לחשוב על האספרנטו כשעשוע לשעות הפנאי של פנסיונרים משועממים, יש לזכור שיש בה גם צד אידיאולוגי. גונאר מסביר: "זה לא מקרי שהיטלר וסטאלין נלחמו באספרנטו. האספרנטו היא אחרי הכל גם תנועת שלום".

ואכן, היטלר תיאר את האספרנטו כמזימה יהודית להשתלט על העולם וסטאלין ראה בה שפת מרגלים ואיום קוסמופוליטי. גם הצארים הרוסים, הלאומנים הצרפתים והשלטונות הרומנים בתקופת צ'אוצ'סקו, נלחמו באספרנטו. הממשלה היפנית בזמן מלה"ע השנייה רדפה את נאמני האספרנטו מכיוון שהם "כמו אבטיחים" – ירוקים מבחוץ (צבע דגל האספרנטו) ואדומים מבפנים (קומוניסטים).

כיום, אפילו ללא אויבים אכזריים כל כך, גונאר מכיר בחולשת התנועה. כעיתונאי ועורך לשעבר, הוא אדם שראה עולם ומכיר את דרכיו, הוא לא תמים. "אין לנו צבא ואין לנו כנסייה" הוא אומר ומעריך שאפילו יעדים צנועים כמו שכנוע האיחוד האירופי להשתמש באספרנטו כשפה רשמית הם כמעט בלתי אפשריים להשגה. למרות שבתקופות שונות האספרנטו זכתה למעט עידוד ממשלתי במדינות כמו סין והונגריה, אין אף מדינה בה האספרנטו משמשת כשפה רשמית.

אז בינתיים נותר לדוברי השפה ליהנות מהיתרונות הפחות פוליטיים שמעניקה השליטה בה. בין אלו אפשר למנות את הנסיעות ברחבי העולם שמקיימים דוברי אספרנטו רבים, כאשר נאמני השפה פותחים את בתיהם בפני עמיתיהם מארצות רחוקות. אחת המדינות בהם פגש גונאר שותפים לדרך שכאלה היא פולין, מדינה שהיא לא רק שכנה אירופית קרובה, אלא גם המקום בו הכל התחיל.

הכוכב הירוק

בית-העלמין היהודי העתיק בוורשה מכיל עשרות אלפי קברים שהם עדות לחיים היהודיים העשירים שהיו בה פעם, על אנשי הרוח שלה, רבניה ופרנסיה. הוא מכיל גם עדויות לחורבן הגדול של יהדות פולין כמו קבר האחים מתקופת הגטו והמצבות לזכר יאנוש קורצ'אק, לוחמי הבונד והילדים שנספו בשואה. קבר אחד מושך תשומת לב מיוחדת דווקא בגלל חזותו החיצונית החריגה. הוא ממוקם סמוך לרחבת הכניסה, ממש ליד קברו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו-וורשה. בניגוד לאפור השולט באזור, הקבר עשוי פסיפס אבנים צבעוניות ובמרכזו ניצב כוכב ירוק גדול שבמרכזו האות E. זהו קברו של הד"ר לודוויג זמנהוף והוא לא נראה כמו קבר יהודי רגיל. ואכן, זמנהוף לא היה יהודי רגיל.

אליעזר לודוויג זמנהוף היה רופא עיניים ובלשן חובב מהעיר ביאליסטוק שבצפון-מזרח פולין. כשהוא נולד, ב-1859, הייתה ביאליסטוק חלק מהאימפריה הרוסית והיא הייתה בית לבני לאומים רבים. מעבר ליהודים (שהיוו כמעט 70% מתושבי העיר) היו בה גם ליטאים, גרמנים ורוסים. היחסים בין הקבוצות האתניות השונות היו מתוחים וזמנהוף, שחשב כבר בגיל צעיר מאוד שחלק גדול מהסכסוכים נובעים מאי-הכרות וחוסר בתקשורת, ניסה כבר בעת לימודיו בגימנסיה ליצור שפה שבאמצעותה יוכלו כולם לתקשר.

בניגוד למה שבד"כ קורה לחלומות ילדות, תכניותיו של זמנהוף לא נעלמו עם התבגרותו. במקביל ללימודי הרפואה בוורשה ובמוסקבה ובעזרת ההכרות שלו עם רוסית, יידיש, עברית, גרמנית, פולנית, לטינית ויוונית, הוא המשיך לפתח שפה בינלאומית וב-1887 הוא פרסם את ספרו Lingvo internacia תחת שם-העט ד"ר אספרנטו, בתרגום חופשי – השפה הבינלאומית מאת הדוקטור המקווה. לימים הפך שם-העט לשמה של השפה. אבל הדוקטור לא רק קיווה, בשנים הבאות הוא תרגם יצירות מופת לאספרנטו, ניסה לייסד מסגרת דתית כלל-אנושית חדשה ופעל להפצת האספרנטו ולפיתוחה. התוצאות לא איחרו לבוא – השפה התפשטה ברחבי אירופה ובהדרגה הגיעה גם לאסיה ואמריקה, ב-1905 התקיימה וועידת האספרנטו הבינ"ל הראשונה וב-1908 נוסדה אגודת האספרנטו העולמית (UEA). זמנהוף נפטר ב-1917 ולמרות שמטרתו המקורית לא הושגה, הוא הונצח באינספור דרכים, יום מותו מצוין ע"י דוברי אספרנטו בכל העולם, קברו הוא מוקד עלייה לרגל ויש על שמו מאות רחובות, פארקים, גשרים ואפילו כוכב אחד.

"האספרנטו פתחה לי חלון לעולם", אומר בריאן קאנין שהאספרנטו מלווה את חייו כבר שישים שנה, "היא נותנת לי לשמור על הזהות הלשונית שלי אבל גם להיות אזרח העולם עם גישה ליותר תרבויות מאשר כל שפה אחרת הייתה מאפשרת לי". כמו האספרנטו, בריאן קאנין התחיל את דרכו באירופה אבל מסע חייו הוביל אותו לעולמות חדשים, מעבר לאוקיינוס. כיום הוא מתגורר בקנדה.

הקונספירציה של האנגלית

קאנין הוא יליד האי מאן שבין בריטניה לאירלנד אך הוא העביר את רוב חייו הבוגרים במוסדות אקדמיים שונים בארה"ב וקנדה כתלמיד ומורה לשפות ומרצה בכיר ללינגוויסטיקה. הוא למד אספרנטו כנער צעיר בחודשים מעטים באמצעות חוברת ומילון שרכש ושידורי רדיו בגלים קצרים משוויץ. "לא היה לי עם מי לדבר", הוא נזכר ומתלוצץ, "זה היה כפר-דייגים קטן באי קטן ואפילו החתול שלנו סירב לשתף פעולה".

העתיד היה מעט יותר מוצלח. כשעזב את האי מאן, קאנין החל לפגוש אספרנטיסטים נוספים ולהשתתף בוועידות בינלאומיות של דוברי השפה. הוא לימד אספרנטו בקנדה והיה פעיל באגודות המקומיות והלאומיות. את הסיבות להתעניינותו באספרנטו מבטא לדבריו היטב המניפסט של פראג. זהו מסמך שהתקבל בבירת צ'כיה ב-1996 ומתאר את מטרותיהם של רוב האספרנטיסטים. שבעת סעיפיו מדברים על הצורך בהפצתה של האספרנטו כשפה בינ"ל שנייה ומדגישים את התפקיד הדמוקרטי והחינוכי של האספרנטו כמו גם את התרומה שלה לשיתוף-פעולה, שיווין ושחרור אנושיים.

למרות האידיאליזם של המניפסט קאנין הוא אדם ריאליסטי למדי. הוא יודע שהאנגלית משמשת בפועל כשפה בינ"ל והוא מייחס את זה לאינטרסים כלכליים של המדינות דוברות האנגלית ותעשיית לימוד האנגלית. מתוך הכרות עם הסכסוכים בצפון-אירלנד וסומליה למשל, הוא גם מכיר בכך ששפה משותפת לא בהכרח פותרת סכסוכים. לא זה מה שמושך אותו לאספרנטו. קאנין הוא איש של שפות. הוא האחרון שירצה ששפה אוניברסאלית תחליף את העושר התרבותי של שפות העולם. "למעשה, זה מה שקורה עכשיו עם האנגלית", הוא מסביר, "מוסדות אקדמיים ופוליטיים באירופה מוותרים על השימוש בשפות מקומיות לטובת האנגלית, מעמדן של השפות הקלטיות והאינדיאניות נשחק והגוש המזרח-אירופי עובר ברצון מכפייה רוסית לכפייה אנגלית". "כנראה שמאוחר מדי לעצור את הרס התרבויות והשפות ע"י השתלטות האנגלית", הוא מסכם בצער, "אבל זאת עדיין מטרה ששווה להיאבק עבורה".

אין רוצחים סדרתיים באספרנטו

דבר אחד אי אפשר לקחת מהאספרנטו, היא באמת ובתמים שפה גלובלית. ריכוזים גדולים במיוחד של אספרנטיסטים יש בברזיל, בסין, ובמזרח-אירופה אבל באגודת האספרנטו העולמית יש חברים מכ-120 ארצות. אחת מהן היא אוסטרליה וקאם לי, מורה למדעים בהכשרתו בן 52 המתגורר באי טסמניה, הוא אחד הפעילים המרכזיים באגודת האספרנטו המקומית. הוא כותב במגזין באספרנטו, נפגש עם אספרנטיסטים נוספים פעם בשבוע ואפילו כותב יומן אישי באספרנטו. "האספרנטו מוסיפה מימד מעניין לחיים שלי ומאפשרת לי לפגוש אנשים עם ערכים דומים בכל העולם. זוהי קהילה גלובאלית בעלת מספר מרכיבים אידיאולוגיים דומים. טרם פגשתי למשל פסיכופט או רוצח סדרתי באספרנטו", הוא מתלוצץ, "אבל תמיד יש פעם ראשונה".

לי, שפגש לראשונה באספרנטו לגמרי במקרה בספרייה עירונית, רואה בה תחביב, אבל תחביב רציני. כמו עמיתיו האירופים והקנדים, גם הוא מודע לכך שהאספרנטו לא תהפוך לשפה שנייה משותפת לרוב תושבי העולם בעתיד הנראה לעיין. "כאן באוסטרליה מתעלמים בנימוס מאספרנטו" הוא אומר ומספר שבאוסטרליה, מדינה בת מעל 20 מיליון תושבים, יש להערכתו רק כמה מאות דוברי אספרנטו. אפילו חבריו ומכריו של לי רואים באספרנטו משהו דומה לאיסוף בולים, לא ניסיון לשנות את העולם. אבל למרות האפטיה בה נתקלת השפה, הוא איננו פסימי לגמרי. "האספרנטו קלה ללמידה ולתרגום והיא ניטראלית למדי. לאנגלית, לעומת זאת, יש יתרונות כלכליים ותמיכה כלכלית", הוא מסכם, "האספרנטו לא תהיה שפה אוניברסאלית שנייה בקרוב אבל בהחלט ייתכן שכן בעתיד הרחוק". האספרנטו אחרי הכל מחזיקה מעמד כבר יותר מ-120 שנה, היא מתפתחת, יש לה דור צעיר והאינטרנט הוסיף לה אינסוף אפשרויות חדשות. 

חזרה למגדל בבל

ב-1920 כתב פרנץ קפקא סיפור קצר בשם "סמל העיר" (במקור: Das Stadtwappen). זוהי מעין גרסה מודרנית לסיפור מגדל בבל המקראי. בניית המגדל שראשו בשמיים ננטשת אצל קפקא לא בגלל אלוהים אלא בגלל הבונים עצמם. בגרסה הקפקאית, הבונים הם מלכתחילה בני תרבויות שונות ולמרות שהם נערכים למפעל בצורה טובה, הם ממסמסים את הרעיון, עוטפים אותו בבירוקרטיה ומעבירים את הגשמתו מדור לדור. לבסוף הם עסוקים יותר בבניית העיר שסביב למגדל והקנאה, התחרות והאיבה בין הבנאים גורמים לדורות הבאים לוותר כליל על המפעל המשותף. העיר עומדת על תילה, מוכת שנאה ומאבקים, והחזון נגנז. "כל האגדות והשירים שנוצרו באותה עיר", מספר קפקא, "רוויי כיסופים הם ליום שבו, כדברי הנביא, ינפץ אגרוף-ענקים את העיר בחמש מהלומות רצופות. ומכאן האגרוף שבסמל העיר". בפסימיזם הקפקאי הקונפליקט בין בני-האדם הוא ללא מוצא והגאולה באה בדמות החורבן.

לעומת האגרוף בסיפור של קפקא הציע פעם אספרנטיסט סיני גאולה אחרת. גם היא מדומה ע"י כף יד, או שתי כפות ידיים ליתר דיוק. האספרנטו, הוא אמר, היא כמו לחיצת ידיים לשונית – שני בני-אדם מושיטים את ידיהם לחצי המרחק ביניהם ועושים מאמץ שווה כדי להבין אחד את השני. וזה בעצם כל העניין – האספרנטו היא כלי ממשי לקיום דו-קיום ושיווין, ממש כפי שזמנהוף עצמו תיאר את קונגרס האספרנטו הראשון לפני 105 שנה: "לא נפגשו כאן צרפתים עם אנגלים או רוסים עם פולנים", הוא אמר, "נפגשו כאן בני-אדם עם בני-אדם".

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s