עולם טוב יותר בשחור לבן

בעבור ילדים שנולדו וגדלו בישראל בשנות השישים והשבעים העולם היה גדול ומסתורי. בימים שטיסות לחו"ל היו מצרך נדיר והתקשורת הייתה מוגבלת, מדינות ותרבויות אחרות היו רחוק מעבר לאופק. לילדי הדור ההוא לא היו חברים ב Facebook, הם לא קיבלו הודעות SMS והם לא טסו כל שנה לנופשונים בתורכיה ואירופה הקלאסית. לטוב ולרע, הפרספקטיבה שלהם צומצמה לגבולות ברורים. אבל גבולות יכולים להיפרץ וחומות יכולות ליפול. ובעבור ילדים רבים שחיו בתקופה של ערוץ אחד בשחור-לבן, העולם נפתח בזכות צילומיה של אישה אחת משוודיה. אנה ריבקין-בריק קראו לה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il    

בין השנים 1951 ל-1970 יצרה אנה ריבקין בשיתוף עם מספר סופרות ועיתונאיות ידועות סדרה של 19 ספרי ילדים המתארים דרך תמונות וסיפורים את חייהם של ילדים במקומות שונים בעולם. הספר הראשון, על חייה של הילדה אלה קארי מלפלנד שבצפון שוודיה, נולד מחומרי צילום שנאספו כשריבקין והעיתונאית אלי יאנס ליוו את נדידת האביב בהרי יוקמוק  ב-1949. ריבקין התאהבה בילדה הסאמית  בת השלוש וצילמה תמונות רבות שלה, יאנס כתבה טקסט על קיץ בחייה של קארי ובני משפחתה והספר, שיצא לאור ב-1951, זכה להצלחה מיידית. הוא תורגם לשפות רבות והוביל ליציאתם לאור של ספרים נוספים שזכו גם הם לפופולאריות רבה במדינות רבות. חלקם תורגמו גם לעברית. כך זכו ילדי שוודיה ואחריהם ילדי העולם להציץ, בין השאר, אל עולמם של סלימה מקשמיר, גנט מאתיופיה ואפילו אל עולמו של אלי מישראל. תשעה מהספרים נכתבו ע"י סופרת הילדים החשובה אסטריד לינדגרן שכתבה גם את הרפתקאותיה של בילבי וקלאסיקות ילדים נוספות.

כמו ספרי הילדים הטובים באמת, יש לסדרת "ילדי העולם" שני מישורים של משמעות. הראשון הוא על פני השטח והוא נגיש לכל אדם בכל גיל. התמונות יפהפיות ובעלות עומק רגשי והסיפורים, למרות פשטותם, הם אינפורמטיביים, מעניינים ואופטימיים. הם לא איבדו מטעמם ושלא כמו יצירות אחרות מתקופה זו הם עומדים במבחן הזמן. מבטה של ריבקין הוא אמפטי ולא מתנשא, כזה שרוצה לקחת חלק בחיי הילדים, לא לחדור לפרטיותם. המישור השני, הוא מופשט יותר. שלא כמו רבות מהקלאסיקות הספרותיות לילדים, אין כאן רובד שמיועד למבוגרים. "ילדי העולם" לא מחביאים בין הדפים מסר פוליטי כמו שעושה "הקוסם מארץ עוץ", הם לא מובילים להגיגים פילוסופיים כמו סיפוריו של פו הדוב והם גם לא משתעשעים בסוגיות של לוגיקה ומתמטיקה כמו "עליזה בארץ הפלאות". ילדי העולם עושים דבר פשוט יותר אבל חשוב לא פחות. בתמונות שחור-לבן ורבות גוונים הם פותחים חלון לעולם לא מוכר. עולמו של האחר.

כל בני האדם, לא רק ילדים, מפחדים מהלא מוכר ומהשונה. אי ההכרות עם האחר מובילה לפחד והפחד מוביל לשנאה. הסיפורים של נוריקו סאן, הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד ונואי הילדה מתאילנד שוברים את הניכור ומכניסים אותנו לעולמו של הזולת. אנה ריבקין ושותפותיה לכתיבה מספרות סיפורים על ילדים שמעוררים הזדהות ואהדה למרות הריחוק הגיאוגרפי והשונות התרבותית כדי לקרב לבבות ולהוריד את רף סף השנאה, הניצול והאלימות. יש שיטענו שבמציאות הפוליטית ובאווירה האינטלקטואלית של היום הספרים והרעיון הבסיסי שבמרכזם, קצת יצאו מהאופנה. יש לנו הרי אינספור דרכים להכיר את העולם, אנחנו מודעים יותר מתמיד לאינטרסים המנוגדים של תושביו ואנחנו עסוקים לא פחות מבכל עידן אחר בקונפליקטים ומלחמות. אבל ייתכן שזוהי דווקא תקופה טובה להחזיר לאופנה את הרעיון שפרוד ופירוק אנושיים הם לא האופציה היחידה. ספריה של ריבקין מציעים לנו את התזה החינוכית שלמרות השונות קשה לנו לצאת למלחמה במי שאנחנו מכירים, קשה לנו לנצל את מי שלמדנו להזדהות עם מצוקותיו וקשה לנו להפוך לעבדים את מי שהוא שותף לחלומותינו ותקוותינו. לא במקרה המתרגמת של הספרים לעברית היא לאה גולדברג שהייתה גם ידידתה של ריבקין. זוהי אותה גולדברג שכתבה את "דירה להשכיר", סיפור שמתמודד עם שונות תרבותית, פחד מהאחר, סטריאוטיפים ודעות קדומות. ריבקין וגולדברג, שתי נשים שהבינו את עומק האיבה בין בני האדם וראו בחייהן את תוצאותיה, הבינו שבסופו של דבר כולנו שכנים. "וכך בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות", נותנת גולדברג גרסה אלטרנטיבית למציאות הקשה של מפגש בין תרבויות, "ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום".

אנה ריבקין לא התכוונה לעשות ספרי ילדים. למעשה, הביוגרפיה שלה הובילה אותה לשם לגמרי במקרה. היא נולדה למשפחה יהודית ציונית בסוראז  שבבלרוס ב-1908. ארבע שנים אח"כ היגרה המשפחה להומל, העיר השנייה בגודלה בבלרוס. אביה, אלכסנדר, היה סוחר וכציוני נלהב הוא היה ציר בקונגרס הציוני בבאזל. הוא נישא לפרידה פרלמן, אותה פגש בתקופה בה למד באוניברסיטה בהיידלברג  והיו להם חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. ב-1915, במהלך מלה"ע הראשונה, היגרה המשפחה לשוודיה. ב-1919 עברה האם, פרידה, עם ילדיה לגרמניה אך המשפחה התאחדה שוב בסטוקהולם שלוש שנים מאוחר יותר. בשנות העשרים החלה אנה ריבקין ללמוד בלט אך לאחר פציעה ברגלה נטשה את הריקוד והחלה ללמוד צילום. ב-1929 היא פתחה סטודיו במרכז סטוקהולם והתמחתה בתמונות פורטרט וצילומים של רקדנים ורקדניות. באותה שנה היא התחתנה עם העורך והמתרגם היהודי דניאל בריק. בשנות השלושים והארבעים היא הרבתה לנסוע. היא למדה ועבדה בפאריז, וורשה וברלין והיא ערכה מסעות צילום בצפון שוודיה, דרום אירופה ופלסטינה. במקביל היא החלה לעבוד עם עיתונאים וסופרים שונים וביתם של בני הזוג ריבקין-בריק הפך למרכז למפגשים תרבותיים ואומנותיים של אנשי רוח ועיתונות. שנות החמישים והשישים היו שנים של מסעות נוספים (בין השאר היא ביקרה בקוריאה, יפן, אתיופיה, הוואי והודו), היא פרסמה ספרים רבים נוספים, ביניהם סדרת "ילדי העולם" שנולדה בעקבות המפגש המקרי עם הילדה אלה קארי בלפלנד, היא השתתפה בתערוכות רבות וזכתה בפרסים רבים והכרה בינלאומית. ב 1970 היא חלתה בסרטן ונסעה לישראל בפעם האחרונה כדי לבלות בה את ימיה האחרונים. היא נפטרה בבית-חולים ישראלי בדצמבר 1970.

"מהתמונות רואים את הקרבה שלה למושאי הצילום ואת היכולת שלה ליצור איתם קשר", אומרת אנה טלגרן, אוצרת הצילום של המוזיאון לאומנות מודרנית בסטוקהולם בו נמצאים צילומיה של ריבקין, "היא לא הייתה ביישנית והיא העיזה להתקרב ולראות את האנושיות של האנשים אותם היא צילמה, הייתה לה עין לזה". טלגרן מוסיפה שריבקין ידעה לראות את האדם על כל יופיו ומורכבותו,  "היא הייתה צלמת עיתונות או צלמת דוקומנטארית יותר מכל דבר אחר והעבודה שלה הייתה אופיינית לתקופתה אבל היא הייתה יוצאת דופן וחלוצה בכך שהיא הייתה אישה בתקופה בה לא היו צלמות רבות והצילום התיעודי, על המסעות והקשיים הכרוכים בו, היה עולם בעל תדמית גברית". טלגרן מספרת על הספרים הראשונים של אנה ריבקין שעסקו בתיעוד של עולם הריקוד ושל מסעות בלפלנד. בשנות הארבעים והחמישים יצאו לאור שני ספרים שתיעדו את מדינת ישראל בראשית דרכה בשילוב טקסטים של בעלה, דניאל בריק, ואחד הפרויקטים החשובים שלה שעסק בתיעוד חיי הצוענים בשוודיה בשיתוף העיתונאי איוור לו-יוהאנסון. היא הזדהתה עם אוכלוסיות מקופחות ועם קבוצות שבשולי החברה. כאישה בעולם של גברים וכיהודיה באירופה של בין שתי המלחמות ושל אחרי השואה היו לה כנראה גם את הניסיון וגם את הכישרון להיות להם לקול. מעניין לציין שכל אלו שכתבו את הטקסטים לסדרת "ילדי העולם" היו נשים.

לאנה ריבקין לא היו ילדים משלה. אחיה ואחיותיה לא הביאו גם הם ילדים לעולם כך שמשפחת ריבקין הגיעה לסוף דרכה עם מותו של אחרון האחים. בעלה של אנה, דניאל, נפטר ב-1987, שותפיה ליצירה כבר אינם בין החיים וגם העוזר הנאמן שלה, אריק ברנדיוס, נפטר ב-2002. דומה שלא נותר בחיים כמעט אף אחד שהכיר את ריבקין באופן אישי. נותרו רק תמונות. אבל התמונות, למרבה המזל, מספרות סיפור. זהו לא רק סיפור של צלמת מקורית ואמיצה, זהו גם סיפור של תקופה. מהתמונות של ריבקין ומהעדויות עליה אפשר לשער שהיא תפסה את תקופת חייה כאחת התקופות הטראגיות ביותר בהיסטוריה האנושית אבל גם כתקופה מעוררת תקווה. את עומק הטרגדיה של תקופתה אפשר לראות למשל בתמונת האישה הצוענייה, סופיה תייקון, שמספר אסיר מאושוויץ מעטר את זרועה או בתמונה של מוזיאון הפצצה האטומית בהירושימה. תשומת הלב הרבה שריבקין מקדישה לנשים ולילדים מצביעה גם היא על כיוון זה מכיוון שנשים וילדים היו במידה רבה הקורבנות העיקריים של תקופתה.

אבל כאן מופיעה גם התקווה. התמונות וספרי הילדים, שהפכו לסימן ההיכר של ריבקין, מסמלים אולי את העתיד ואת האפשרות או לפחות את התקווה שהוא יהיה טוב יותר. ריבקין הייתה ציונית ובת למשפחה ציונית, היא חוותה אנטישמיות, היא חיה בימי מלה"ע השנייה והשואה, והיא האמינה בהקמת מדינת ישראל, לא רק כפיתרון לעם היהודי אלה גם כחברת מופת. לא לחינם אחד הספרים האחרונים בסדרת ילדי העולם הוא "מרים גרה בקיבוץ" (עם טקסט של העיתונאית והסופרת קורדליה אדוורסון). הספר, שלא תורגם לעברית, מציג לעולם את הקיבוץ דרך סיפור קליטתה של מרים, ילדה שעלתה לישראל עם משפחתה ממרוקו. ייתכן שספר זה פותח צוהר להשקפותיה של ריבקין – ייתכן שהקיבוץ, שמוצג כמשפחה גדולה שחבריה חיים ועובדים ביחד ובשלום, הוא משקל הנגד שריבקין מציגה מול תקופתה על עוולותיה וייסוריה.

קלישאה ידועה מספרת לנו שילדים הם העתיד. כל כך הרבה פעמים מדברים פוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי ציבור על עתיד ילדינו ועל הנוער המצוין שלנו אבל באיזה מובן ילדים הם העתיד ומה אנחנו מעבירים להם בבליל הספרים, השירים, המשחקים והשיעורים שאנחנו מעמיסים עליהם? האם הילדים הם העתיד במובן שהם צריכים להיות בדיוק כמונו? האם נגזר עליהם לרשת את הפחדים, החשדנות והפילוג של העולם שלנו? ואולי הם צריכים להיפתח, להשתחרר ולצאת לדרכים חדשות. מעניין לדעת אילו ספרים הייתה אנה ריבקין מוסיפה לסדרת "ילדי העולם" אילו הייתה בחיים היום. אולי היא הייתה כותבת על הילד נועם שגר בשדרות, אולי על הילדה נור מג'בלייה. מעניין גם אם ספרים כאלו היו מוצאים קוראים היום.

דבר אחד ברור, אנחנו זוכרים את הספרים שקראנו או שקראו לנו בילדותנו טוב יותר מספרים רבים שאנו קוראים כמבוגרים. אלו שנחשפו לעולם דרך ספריה של ריבקין, קיבלו יחד עם הפשטות והתמימות של הסיפור והתמונות גם אמת פשוטה אבל עמוקה והיא שהשוויון בין בני אדם לא נובע מהדמיון ביניהם. להיפך, ערכם השווה והאינסופי של כל בני האדם נובע מהשוני והחד-פעמיות של כל אחד מהם. הילדים שפגשו את ילדי העולם דרך ספריה של ריבקין הם כבר מבוגרים ויש להם ילדים משלהם. אלו מכירים את העולם בו הם חיים דרך בליל של ערוצי ילדים, סרטים מצוירים וספרות ילדים מרחבי הגלובוס. בעולם ש You tube ו My Space הופכים את תושביו לקרובים יותר אבל לא בהכרח לטובים יותר, יש משמעות חדשה לספרים של אנה ריבקין-בריק. ילדים וצעירים מכל הארצות יכולים לגלות איתם את העולם ואולי אפילו למצוא בו תקווה חדשה.

מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

מחשבה אחת על ”עולם טוב יותר בשחור לבן“

  1. התרגשתי לקרוא על אנה רבקין את התאור והפרגון. חשבתי שהיא נכנסה לארכיון ונעלמה מהעניין שלנו. היא באמת היתה אשה מיוחדת ועצמתית. אני " מרים" מהספר האחרון שאנה הוציאה ולא הספיקה לתת לתרגום. ביקרתי אותה בבית חולים בצפת קצת לפננ שנפטרה בארץ. הספקתי כילדה קטנהלטייל אתה ברחבי הגליל והקיבוץ בצילום הספר. תודה על התזכורת. איריס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s