צרות של עשירים

לעיתים קורה שגורלה של מדינה שלמה משתנה כתוצאה מאירוע אחד. כך קרה לנורבגיה כאשר התגלו בים הצפוני סימני נפט. זה היה בשנות השישים ונורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, רבות מההחלטות הפוליטיות שלה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000364448

במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".

במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.

ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".

אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.

פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.

סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).

למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.

מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.

אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד  דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".

הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.

אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".

רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.

הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".

פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.

אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס  בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.

וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.

קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".

"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.

מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.

קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.  

"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר. 

נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.

"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.

למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.

נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.

* הכתבה המקורית, הראיונות והנתונים מיולי 2008

הפיורד של אוסלו. צילם: דיויד סטברו
הפיורד של אוסלו. צילם: דיויד סטברו
תחנת דלק באוסלו, 2008. צילם: דיויד סטברו
אוסלו, 2008. צילם: דיויד סטברו
מודעות פרסומת

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

2 תגובות בנושא ״צרות של עשירים"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s