"שתי יריות דרך הדלת": גרסת המשפחה של הפלסטיני שהתנקשו בחייו בשוודיה

הכיסוי שלי ב"הארץ" לפרשת הרצח של מוחמד תחסים אל-בזם (קיטה) השוודי ממוצא פלסטיני שנרצח בביתו בעיירה לימרד (Limmared).

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.4386128

ובגרסה האנגלית:http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916

Family of Palestinian 'Assassinated by Mossad': 'We’re Not Safe Even in Sweden'
read more: http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916

ותוספות שנכתבו ע"י כתבי הארץ, ג'קי חורי וברק רביד:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4383019

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4379677

 

מודעות פרסומת

פינק פלויד – התערוכה

ארבע שנים אחרי שהוצגה בו תערוכה המוקדשת לדיויד בואי נפתחה בחודש שעבר במוזיאון וויקטוריה ואלברט בלונדון תערוכה המוקדשת ללהקת פינק-פלויד. חמישים שנה אחרי הוצאתו לאור של אלבום הבכורה של הלהקה מהווה התערוכה הזדמנות מצוינת לבחון בפרספקטיבה היסטורית את גוף העבודה של פינק-פלויד ואת מקומה של הלהקה בתולדות הרוק.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.4173162

יש שני רגעים המתועדים בתערוכה החדשה המוקדשת לפינק-פלויד במוזיאון וויקטוריה ואלברט בלונדון המיטיבים לתאר, דווקא על דרך השלילה, את הדרך שעשתה הלהקה בחמישים שנותיה. הרגע הראשון מוצג בחלק של התערוכה העוסק בסרט Live at Pompeii"". זהו סרט תיעודי ייחודי מכיוון שבמאי הסרט, אדריאן מייבן, החליט להציג את המוסיקה שפינק-פלויד יצרה בתחילת שנות השבעים באמצעות הופעה מלאה שהוקלטה באמפיתאטרון הרומי העתיק בעיר פומפיי שהוחרבה בהתפרצות הר-הגעש ווזוב כמעט 1,900 שנים קודם לכן. מה שהופך את סרטו של מייבן למהפנט הוא שמדובר בהופעה ללא קהל. התערוכה החדשה בלונדון כוללת ראיון עם הבמאי שמסביר שהרעיון היה ליצור אנטי-תזה לסרטים הדוקומנטריים המוסיקליים של התקופה. בניגוד לסרטים שתיעדו מערכות יחסים מורכבות בין אומנים כמו בוב דילן והרולינג סטונס לקהל שלהם, מייבן הציג את המוסיקה הניסיונית והפסיכדלית של פינק-פלויד ללא מעריצים, ללא דיאלוגים וללא הקשר חברתי. כך הוגדרה הלהקה באמצעות מה שהיא לא היתה. חברי הלהקה לא התראיינו כמעט לתקשורת, לא תקשרו עם הקהל והחלו מסורת ארוכה של היעלמות מאחורי מסכי עשן ופעלולים פירוטכניים. הסרט של מייבן מוצג כמעין "אנטי-וודסטוק", הסרט על הפסטיבל המפורסם שיצא לאור שנתיים קודם לכן. שני הסרטים מתעדים אמנם אירועים מוסיקליים שהתקיימו בחיק הטבע פחות או יותר באותה תקופה אבל לעומת "וודסטוק", המציג את תרבות הנגד האמריקאית של שנות השישים, הסרט של פינק-פלויד לא כולל צעירים עירומים מחובקים באגם, מעגלי ריקודים או שירה בציבור. במקום הפגנות פוליטיות ואורגיות בוץ מוצגים בו רק ארבעה אנשים צעירים היוצרים מוסיקה מופשטת, כמעט אוונגרדית, על רקע דרמטי של תרבות קדומה שהוחרבה.

הרגע השני המגדיר את הלהקה במונחים של מה שהיא אינה הוא בכלל יצירה של להקה אחרת, שונה בתכלית. ב-1977 יצא לאור האלבום "Never Mind the Bullocks" של הסקס פיסטולס שסולנה, בחור צעיר שזכה לכינוי ג'וני הרקוב, נהג להסתובב ברחובות לונדון עם חולצה תוצרת בית שנשאה את הכתובת "אני שונא את פינק-פלויד". מוזר ככל שזה יהיה, התערוכה המוקדשת למושא השנאה של ג'וני רוטן, כוללת שחזור של החולצה ההיסטורית וגם חלק מעבודת העיצוב של האלבום של הסקס פיסטולס. את המוצגים האלו מלווה ציטוט של העיתונאי סטיוארט ברמן: "בזמנו פינק-פלויד היתה כל מה שפאנק לא היה. היתה לה מיומנות מוסיקלית ושאפתנות קונספטואלית, חברי הלהקה היו עשירים כקורח והיה להם טעם טוב". פינק פלויד, שהפכה במהלך שנות השבעים לאחת הלהקות הפופולריות בעולם, ייצגה בעיני הפאנקיסטים הצעירים של סוף העשור את הממסד המוסיקלי המנותק, היהיר והמלא בעצמו. ייתכן שהעובדה שהסקס פיסטולס מופיעים בתערוכה המוקדשת לפינק-פלויד מראה שמלחמות התרבות של אתמול הן הקוריוזים המשעשעים של מחר, שהרי בסופו של יום שתי הלהקות היו פורצות דרך, שתיהן היו רבות השפעה ושתיהן, כל אחת בתורה, הפכו לנוסטלגיה. ובכל זאת, יש משהו חשוב בהצגת עימותים שעבר זמנם – הם נותנים הקשר היסטורי ומגדירים תופעות תרבותיות בזמן ובמרחב.

כך מעמידות ההופעה בפומפיי והחולצה של ג'וני רוטן את פינק-פלויד במקום המדויק שלה – זו הלהקה שנתנה את הטון והגדירה את התקופה המוסיקלית שהתחילה אחרי וודסטוק והסתיימה עם הופעת הפאנק. הלהקה היתה אמנם קיימת לפני תקופה זו וגם אחריה ואין ספק שיש ערך מוסיקלי לעבודת הלהקה בסוף שנות השישים ובחלק מעבודות הלהקה משנות השמונים ואילך, אך היו אלא שנות השבעים בהן פינק-פלויד היתה ראש החץ. יצירותיה בתקופה זו היו מקוריות ופורצות דרך מבחינה מוסיקלית, הן כללו טקסטים שקלעו לרוח התקופה, הן עמדו בחזית הטכנולוגית של עולם המוסיקה והן גם זכו להצלחה מסחרית מסחררת. עם זאת, התערוכה החדשה בלונדון לא מסתפקת בתור הזהב והיא לא מוותרת על כלום. היא רטרוספקטיבה מלאה והיא מכסה חמישים שנות פינק-פלויד. לא פחות.

התערוכה, כמו המוסיקה שהלהקה יצרה, היא חוויה טוטאלית, שאפתנית ועשירה בפרטים. זהו מעין מסע אודיו-ויזואלי המתחיל בימים שפינק-פלויד היתה להקת מחתרת לונדונית בשנות השישים, עובר דרך ימי השיא של הלהקה בשנות השבעים ומסתיים בהתפרקותה הרשמית ב-2014. המסע עובר בחללים חשוכים המלאים במוצגים היסטוריים, סרטים של הופעות וראיונות, תמונות ומיצגים וכמובן המון מוסיקה. בכניסה לתערוכה מקבל כל מבקר זוג אוזניות המחוברות למערכת שמע קטנה הקולטת את פסי-הקול המשודרים בחלקי התערוכה השונים. כך הופכים המבקרים למעין זומבים המנותקים מהעולם החיצון ושקועים במוסיקה של פינק-פלויד ובסיפור הלהקה המשודר אליהם כאשר הם נעים במרחב.

חלק מהמוצגים יעניינו רק את המעריצים המושבעים של הלהקה. אלו כוללים חומרים מודפסים מסיבובי הופעות היסטוריים, פירוט של ההרכבים השונים בהם השתתפו חברי הלהקה בשנות השישים המוקדמות ועשרות כלי נגינה, מיקרופונים ועזרים טכניים שנעשה בהם שימוש באלבומי הלהקה ובהופעותיה. מי שבקיא במוסיקה של פינק-פלויד ומכיר את סיפור הלהקה על בוריו לא יוכל שלא להתרשם מהרפליקה של גיטרת הפנדר אסקוויאר שסיד בארט קישט בעיגולי מתכת בשנות הלהקה הראשונות ומגיטרת הפדל בעלת הצוואר הכפול שדיויד גילמור הקליט איתה סולואים היסטוריים בשנות השבעים. הגיטרות, מערכות התופים של ניק מייסון, הסינתיסייזרים של ריק רייט, התווים של העיבוד האינסטרומנטלי של "Atom Heart Mother" ומוצגים רבים נוספים יעניינו בעיקר מיטיבי לכת אך אי אפשר שלא להתרשם מההקפדה על הפרטים הקטנים וההסברים המקיפים.

אין בדברים אלו כדי להרתיע את מי שאינו מעריץ אדוק של פינק-פלויד או את מי שהיה כזה אבל איבד עניין אי שם בסוף כיתה י"א. התערוכה כוללת גם מוצגים שיעניינו כל אדם שיש לו עניין עמוק במוסיקה ובייצוגים אומנותיים שלה. יש בתערוכה, לדוגמא, שולחנות מיקסים בהם אפשר להתנסות ביצירת מיקס לאחד משירי הלהקה. חלל נוסף מוקדש לאלבומים "Animals" ו-"The Wall" ומוצגות בו בובות הענק של הדמויות שהופיעו בהופעות הלהקה, על עטיפות האלבומים ובסרט שהתבסס על "The Wall". אלו מוצגים גרנדיוזיים ומרשימים שמסמלים הרבה יותר מהדיסקוגרפיה של הלהקה שהמציאה אותם. בין לבין ניתן גם למצוא פריטים אישיים של חברי הלהקה כמו מכתב שסיד בארט כתב לחברתו, מודל של כלי הרכב בו השתמשה הלהקה בראשית דרכה וגם תאי טלפון לונדוניים טיפוסיים המכילים אזכורים של מקורות ההשראה של פינק-פלויד ושל הרקע התרבותי בו היא פעלה.

מוצגים אלו מזכירים שסיפורה של פינק-פלויד הוא סיפור ייחודי למדי בעולם הרוק. הלהקה אמנם הונהגה בתקופות שונות ע"י שלושה אנשים שונים מאוד אחד מהשני, סיד בארט, רוג'ר ווטרס ודיויד גילמור, אך גוף היצירה שלה מראה בבירור שהלהקה היתה במיטבה בתקופה הקצרה שהיא עבדה כקבוצה ולא הונהגה באופן מובהק ע"י אחד מחבריה. הקטעים בתערוכה המוקדשים לסיד בארט, שהיה במידה רבה הסיבה להצלחתה הראשונית של פינק-פלויד אך נאלץ לפרוש ממנה כתוצאה משימוש יתר בסמים והדרדרות במצבו הנפשי, הם מעניינים במיוחד בהקשר זה. מצד אחד ברור שבארט היה האיש בעל הכישרון הנדיר, הגאון המטורף שבלעדיו היו שאר חברי הלהקה חוזרים ככל הנראה אל לימודי הארכיטקטורה שלהם אחרי קריירה מוסיקלית קצרה ולא מעניינת במיוחד בסוף שנות השישים. מצד שני, אחרי שבארט הוציא את פינק-פלויד מהאנונימיות שלה וספק פרש, ספק פוטר, היו אלה חברי הלהקה האחרים שנטלו את השרביט היצירתי ופיתחו בהדרגה שפה מוסיקלית ייחודית משלהם. שגעונו של בארט, ויש שיאמרו גם יצר ההשתלטות של ווטרס (שהגיע לשיאו במאבקים משפטיים נגד שאר חברי הלהקה בשנות השמונים), היו כוח יצירתי חשוב אך דווקא השנים הקצרות בהן הלהקה עבדה בהרמוניה וללא מנהיג סמכותי היו השנים שהניבו את יצירות המופת האמיתיות.

מן המוסכמות היא שיצירת המופת האולטימטיבית של הלהקה היא האלבום "The Dark Side of The Moon" מ-1973. התערוכה כוללת כמובן חומר היסטורי ותיעודי מהעבודה על האלבום אך גם יצירה מוזיאלית מרשימה בדמות חדר חשוך שמוקרנת בו הולוגרמה של הפריזמה המפורסמת מעטיפת האלבום כאשר היא מרחפת בחלל וברקע השיר ""The Great Gig in the Sky. זו איננה פרשנות לאלבום. זו הצעת הגשה מושקעת ואפקטיבית. החדר המוקדש לאלבום הבא של הלהקה, "Wish You Were Here", אולי האלבום היחידי של הלהקה שיש בו גם עומק רגשי וביטוי אנושי וכנה, מזכיר את הפוטנציאל היצירתי של פינק-פלויד מעבר להגיגים הפילוסופיים והחברתיים של האלבום שלפניו ולמסרים הפוליטיים והפסיכולוגיסטיים של האלבומים שאחריו. זוהי יצירה מלנכולית העוסקת באובדן, בחוסר ובחוויות אמיתיות של בני-אדם אמיתיים, לא ברעיונות מופשטים בלבד. התערוכה כוללת קטע מסרט תיעודי על האלבום ואת הצילומים מעטיפתו. האלבומים שלפני ואחרי "Wish You Were Here" היו הרבה פחות אינטימיים ועוררו לא מעט ביקורת על פומפוזיות ויומרנות. מטבע הדברים יש לא מעט מאלו גם בחומרים המוצגים בתערוכה מהאלבומים המאוחרים אך הם מתגמדים ליד רגעי הקסם המוסיקליים וההתפרצות היצירתית של יצירות כמו "Echoes", "Shine On You Crazy Diamond" ו-"Eclipse" הלקוחים מאלבומי השנים המכוננות של פינק-פלויד שנמשכו פחות או יותר מ-1970 ל-1977 (יש שיטענו 1979, השנה בו יצא לאור ""The Wall).

"השיחות עם חברי הלהקה החלו ב-2013", אומרת ויקטוריה ברואקס, אוצרת בכירה במוזיאון, על הנסיבות שהביאו ליצירת התערוכה, "לאחר עליות וירידות לאורך הדרך נפתחה לבסוף התערוכה חמישים שנה אחרי הוצאת הסינגל הראשון של הלהקה, "ארנולד ליין". פינק-פלויד התאימה בדיוק למוזיאון כמו שלנו שעוסק באומנות, עיצוב ומופעים חיים בגלל השילוב שעשתה בין המוסיקה, כתיבת השירים, העיצוב, העבודה האומנותית של עטיפות האלבומים, ההופעות החיות, הסרטים והטכנולוגיה המוסיקלית". כשהיא נשאלת אם חברי הלהקה היו כולם חלק מהתהליך למרות שבעבר היו ביניהם חיכוכים, עימותים ומאבקים משפטיים אומרת ברואקס שכל חברי הלהקה החיים הביעו את הסכמתם לתערוכה כמו גם נציגיו של ריק רייט, קלידן הלהקה שנפטר מסרטן ב-2008. "ניק מייסון, (מתופף הלהקה, ד.ס), היה הנציג העיקרי שלה ברמה היומיומית של העבודה על התערוכה אבל דיויד גילמור, רוג'ר ווטרס ונציגיו של ריק רייט עודכנו גם הם במהלך העבודה. התערוכה היא תוצר של שיתוף פעולה ענק והמוזיאון עבד עליה עם אנשים שהיו בלב העשייה של הלהקה במשך שנים רבות". ברואקס מציינת במיוחד את אוברי 'פו' פאוול שהיה אחראי במידה רבה לעיצוב האומנותי של פינק-פלויד במשך שנים רבות ושהקים יחד עם סטורם ת'ורגרסון את קבוצת העיצוב המיתולוגית, Hipgnosis, שעיצבה את עטיפות האלבומים של פינק-פלויד ולהקות רבות אחרות.

פאוול הוא חלק מתופעה רחבה יותר. חברי הלהקה הקפידו במהלך השנים לא לשים את עצמם, כאומנים וכאינדיבידואלים, במרכז היצירה שלהם והם עשו שימוש במגוון מתודות אומנותיות ושיתופי פעולה עם אומנים אחרים. בין אומנים אלו ניתן למנות את המאייר ג'ראלד סקארפה והבמאי אלן פארקר שעבודתם עיטרה את האלבום והסרט "The Wall", האומן איאן אמס שעיצב את הדמויות שהופיעו על המסך העגול המפורסם בהופעות הלהקה, מעצבי התפאורות מארק פישר ויונתן פארקס ואנשי סאונד ותאורה שעבודתם היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של פינק-פלויד. גם יצירות ספרותיות שיחקו תפקיד ביצירה של פינק-פלויד. "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, לדוגמא, היתה ההשראה לאלבום "Animals" ואחד מפרקי "הרוח בערבי הנחל" של קנת' גראהם הוא מקור שמו של האלבום "The Piper at the Gates of Dawn". "מוזיאון וויקטוריה ואלברט חותר לתת השראה ליצירתיות באמצעות פוקוס על ענפים יצירתיים שונים" אומרת האוצרת וויקטוריה ברואקס, "אנחנו שמים זרקור על שיתופי פעולה יצירתיים ועל אנשים ובעלי מקצוע שעבודתם תורמת להצלחה של להקות כמו פינק-פלויד שעבדה עם האנשים המובילים בתעשייה".

ע"פ ברואקס המגוון הרב של אמצעי הביטוי האומנותיים מאפשר לתערוכה להיות מעניינת בעבור קהלים רחבים. "אנחנו יודעים שהקהל של התערוכות שלנו מורכב מאנשים שיודעים כמעט הכל על הנושא שלהן ועד אנשים שאינם יודעים עליו כמעט דבר. אנחנו פונים לשני הקהלים ואנחנו גם משתדלים לספר לא רק את סיפורה של הלהקה אלא גם את האופן שבו סיפור הלהקה מתייחס לעולם שסביבה. יש כאן חומר וגילויים חדשים שיעניינו את המעריצים המושבעים אבל יש כאן גם הקשר ונראטיב בעבור אלו שאינם מכירים את הלהקה ושאני מקווה שייצאו מכאן עם הערכה ללהקה ועבודתה. בתערוכה שהצגנו כאן ב-2013 על דיויד בואי ראינו כיצד תערוכה העוסקת במוסיקה פותחת את המוזיאון בעבור קהלים חדשים לגמרי. תערוכה זו הביאה יותר אנשים לביקור ראשון במוזיאון (28%) מאשר כל תערוכה אחרת בתשלום בהיסטוריה שלנו" (הכניסה למוזיאון עצמו אינה כרוחה בתשלום וכרטיסים נמכרים רק בעבור התערוכות המיוחדות, ד.ס).

בשלב זה הקהל הלונדוני נוהר בהמוניו לתערוכה אך ברור שיש בה עניין רב גם מחוץ לגבולות בריטניה. "יש תוכנית לצאת לסיבוב הופעות עם התערוכה" עונה ברואקס לשאלה האם יש סיכוי שהיא תוצג במדינות נוספות כפי שקרה עם התערוכה על דיויד בואי המוצגת בימים אלו בברצלונה כתחנה ראשונה במסע עולמי. עם זאת, היא איננה מתייחסת ישירות לאפשרות שהתערוכה תגיע לישראל, "בשלב זה אין עדיין מקומות שיש לגביהם אישור", היא אומרת, "חדשות בעניין זה יהיו בקרוב".

קשה להעריך שישראל תיכלל בסיבוב ההופעות העתידי של התערוכה אך ישראלים רבים בוודאי יבקרו אותה בחו"ל. אלו יתקלו בחלק האחרון של ביקורם ברגע נוגע ללב. בסוף התערוכה, כאשר הנראטיב של הלהקה מגיע לסופו, האוזניות נלקחות מהמבקרים והם מובלים לאולם רחב ידיים. קירות האולם הם מסכי ענק עליהם מוקרנים בלופ שירי הלהקה מתקופות שונות אך הפעם, בניגוד לתערוכה עצמה, זוהי חוויה חברתית. המבקרים כמו יוצאים מחשכת החדרים האפלים בהם החוויה המוסיקלית היתה בתוך ראשם בלבד ונזרקים לחלל מואר מלא אדם. יש היושבים על הרצפה, אחרים נשענים על הקיר, יש המזמזמים לעצמם את המילים, אחרים מתופפים באוויר או מנגנים בגיטרות בלתי נראות את אחד הסולואים של דיויד גילמור. השיר האחרון בלופ הוא סיום נאות לתערוכה וגם מעין תמונת מראה של מה שמתרחש בקרב הצופים. זהו "Comfortably Numb", השיר האחרון במופע האיחוד האחרון של פינק-פלויד שהתקיים ב-2005 כחלק ממופע הצדקה, "Live 8". על הבמה נראים ארבעת החברים מההרכב המיתולוגי (סיד בארט לא השתתף במופע ורוג'ר ווטרס הקדיש לו ו"לכל מי שלא נמצא איתנו כאן" את השיר "Wish You Were Here". בארט נפטר שנה מאוחר יותר). זהו רגע יפה לסיים איתו את סיפור הלהקה מכיוון שהוא אנושי מאוד. ניכר משפת הגוף שחברי הלהקה נושאים מטען כבד אחד על השני אבל הם גם מפויסים ומצליחים לתפקד יחד כקבוצה. הם מבצעים אמנם את השירים כפי שהם נשמעו תמיד אבל ניכר שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. בסוף הם אפילו מתחבקים. חמישים שנה אחרי האלבום הראשון שהם יצרו הם סוגרים מעגל – אחרי מאבקי הכבוד, תחושות האשמה, יצירות המופת והדרמות המשפטיות הם הופכים שוב למה שהיו בהתחלה: בסך הכל ארבעה בחורים בריטים שעומדים על במה בלונדון ועושים מוסיקה.

אל תצמיחו להם קרניים

שמם נקשר במשך שנים עם מיתוסים של אלימות וגבורה, והם משמשים השראה לימין הלאומני באירופה. עם זאת מוזיאון חדש, ראשון מסוגו בסטוקהולם, מבקש להציג למקומיים ולתיירים כאחד את הצדדים הפחות ידועים של הוויקינגים – כחקלאים, מגלי עולם ואנשי משפחה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.4088756

ההיסטוריה היא סיפור מעשיות שכולם מסכימים עליו", כך ע"פ אמרה מקובלת המיוחסת לנפוליאון על השימוש שבני-אדם עושים בסיפורים היסטוריים ובדמויות היסטוריות לטובת צורכיהם בהווה. כל תקופה מגדירה לעצמה גיבורים מדורות קודמים המעניקים לה הקשר היסטורי ומהווים טיעונים בוויכוחים פוליטיים והשראה לחיזוק המורל הלאומי. במובן הזה, אין פלא שהוויקינגים, תושבי סקנדינביה הקדומים שחיו לפני מעל לאלף שנה, חזרו  לאופנה בשנים האחרונות. בעידן של אלימות ומתיחות צבאית, הוויקינגים זכורים כלוחמים נועזים. בעידן של לאומנות, בדלנות ופופוליזם הוויקינגים זכורים כמעין פראים אצילים הנלחמים בגבורה על כבוד השבט. אפילו התנועה הפמיניסטית מוצאת עניין בעידן הוויקינגי בעקבות גילויים על כך שהנשים בחברה הוויקינגית היו בעלות כוח והשפעה. כך הפכו הוויקינגים לסמלים עוצמתיים של גופים רבים החל במפלגות לאומניות, דרך יחידות צבאיות ועד למועדוני ספורט.

העניין בוויקינגים איננו חדש. התרבות שלהם, על אליליה, גיבוריה ומעשיותיה נתנה בעבר השראה לאופרות דרמטיות ורומנים היסטוריים ממש כפי שהיא מיוצגת היום בסרטים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב וחוברות קומיקס. לכל דור ודור, כך נראה, יש את הוויקינגים שלו. למרות שהוויקינגים מרתקים את התרבות המערבית כבר מאות שנים תדמיתם נשארה פחות או יותר קבועה. על פי תדמית זו היו הוויקינגים פראי-אדם פגאניים, שחבשו קסדות עם קרניים, שתו לשוכרה ושדדו, אנסו ורצחו את אויביהם תוך כדי מסעות כיבוש וביזה כל הדרך מהמזה"ת, דרך האיים הבריטיים וצרפת ועד צפון-אמריקה אותה הם גילו מאות שנים לפני קולומבוס. על פי הדעה הרווחת הוויקינגים המשיכו במעלליהם עד שהנצרות המאורגנת ניצחה אותם והכחידה את מורשתם לפני כאלף שנה. יש הרבה אמת במיתוסים על הוויקינגים אבל מוזיאון חדש המוקם בימים אלו בשוודיה יחשוף גם פנים שונות שלהם. המוזיאון יראה שלמרות שיש בסיס היסטורי לזיהויים של הוויקינגים עם אלימות ומיתוסים של גבורה וכבוד, יש גם שורה ארוכה של אי-דיוקים וטעויות היסטוריות הנוגעות למורשתם וניתן גם למצוא הקשרים שונים ומפתיעים למדי לגבי הרלוונטיות ההיסטורית שלהם.

המוזיאון, שייפתח בסוף אפריל בסטוקהולם, מנצל את העניין הרב שהוויקינגים מעוררים בעולם וינסה להטיל אור על האמת – מי היו הוויקינגים? כיצד הם חיו? במה הם האמינו? ומה מקומם האמיתי בהיסטוריה האנושית? "המוזיאון יעסוק פחות במוצגים פיזיים ויותר בצד האנושי של הוויקינגים", מספר מנכ"ל המוזיאון, אולף לארסון, "יש לוויקינגים דימוי מקובל של לוחמים אבל אנחנו נציג אותם כדמויות מורכבות יותר: כחקלאים, כמגלי-עולם, כאנשי משפחה וגם כאלו שאחראים להפצת הנצרות בצפון. אנחנו, לדוגמא, נציג גם את הנשים הוויקינגיות, לא רק את הלוחמים, ונספר כיצד הן התמודדו עם ניהול החברה כאשר הגברים יצאו למסעותיהם". לארסון מספר שהרעיון להקמת המוזיאון נבע מכך שכבר שנים רבות מחפשים התיירים בסטוקהולם מוזיאון המוקדש לוויקינגים ועד עתה לא היה בעיר אף מוזיאון מודרני, נגיש ומעודכן המוקדש לנושא.

אך האם תיירים סקרנים הם הסיבה היחידה לעניין שמעוררים בימינו הוויקינגים בשוודיה או שיש כאן הקשר רחב יותר? ע"פ סטפן ארווידסון, פרופסור להיסטוריה של דתות מאוניברסיטת לינאוס שבדרום שוודיה, יש באזור זה של העולם עניין בוויקינגים כבר לפחות 150 שנה. "הוויקינגים נחשבים למעין אבות קדמונים של העמים החיים בסקנדינביה", הוא אומר, "במהלך השנים הם גויסו לא רק ע"י הלאומנים מהימין אלא גם ע"י ליברלים וסוציאל-דמוקרטים. עם זאת, אחרי מלה"ע השנייה הלאומנים מהימין הם אלו השואבים השראה מסגנון החיים הגברי, החופשי והפשוט לכאורה של אנשי הצפון הקדומים". מבחינה פוליטית מתחזק בשנים האחרונות הימין הלאומני השוודי. מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", שרק לפני שנים מעטות לא התקרבה אפילו לאחוז החסימה, עומדת היום על כ-20% תמיכה בסקרים ומהווה את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט. תנועות ניאו-נאציות מפגינות בגלוי ברחבי המדינה והממסד הפוליטי השוודי, הנשלט כבר עשרות שנים ע"י הסוציאל-דמוקרטים ומפלגות מרכז-ימין ליברליות מתונות, חושש מאוד מגל הלאומנות השוטף את היבשת. האם תופעה פוליטית זו שואבת השראה ממורשת הוויקינגים הקדומה והאם העניין הציבורי בוויקינגים מתגבר בעקבותיה?

ע"פ פרופסור ארווידסון הקשר הוא מוגבל. "תעשיית התיירות והמסחר במוצרים הנלווים אליה הנושאים סמלים מעידן הוויקינגים יצרו מצב שבו הימין הלאומני כמעט ואינו יכול להשתמש בסימבוליזם נורדי עתיק כי זה פשוט ייראה טיפשי. מפלגת "השוודים הדמוקרטים" לא משתמשת בסמלים וויקינגים, למרות שבוודאי שיש כאלו בהנהגתה הרואים בוויקינגים מודל לחיקוי, כי שימוש כזה ייראה כמוגזם ומגוחך. זה גם ימשוך את תשומת הלב לעבר הניאו-נאצי של המפלגה. לכן, למרות שלעיתים לאומנים מהימין מעטרים את עצמם בקעקועים עם סמלים שהם רואים בהם סמלים וויקינגים ותנועות ניאו-נאציות משתמשות גם הן בסמלים כאלו, הערך המיתי-פוליטי של הוויקינגים איננו גבוה". ע"פ הדברים של פרופ' ארווידסון הוויקינגים אינם מהווים בעבור תושבי סקנדינביה את מה שמהווים לדוגמא אבות האומה היהודית בעבור ישראלים ויהודים עד היום הזה. הם אינם מקור לסמכות חברתית, רוחנית ופוליטית ואינם בסיס לתביעת בעלות על קרקע או הצדקה לעליונות גזעית או רוחנית. "תעשיית התרבות של היום מפגינה חוסר מדאיג בדמיון", מסכם פרופסור ארווידסון בגישה צינית למדי את זיכרון הוויקינגים כמוצר בידורי יותר מאשר כמורשת תרבותית אותנטית, "חוסר זה הוא הסיבה לכך שבימינו נעשה שימוש חוזר בכל מיני סיפורים והמצאות. היום הוויקינגים באופנה, מחר זה יהיה משהו אחר".

ובכל זאת, מוזיאון הוויקינגים החדש בסטוקהולם מבטא משהו עמוק בקשר של השוודים לעברם. הוא תוצאה של יוזמה פרטית של קבוצת מייסדים אשר חלק מחבריה הקימו בעבר את אחד המוסדות התרבותיים הידועים ואהובים בעיר – מוזיאון יוניבקן המוקדש לדמויות ולסיפורים מתוך ספריה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן (שכתבה בין השאר את עלילותיה של בילבי). ההקשר ליוניבקן חושף מניע אפשרי נוסף להקמת המוזיאון דווקא עכשיו. מעבר לשוק התיירות המתחזק וללאומנות הפוליטית הגואה, יש בשוודיה גם זרם עומק של לאומיות מתונה ומתחדשת. זוהי אולי תגובת נגד לגישה שהתפתחה במחצית השנייה של המאה העשרים אז הפכה שוודיה למדינה קוסמופוליטית ורב-תרבותית. שוודים רבים ראו בעצמם אירופאים יותר מאשר שוודים, שירת ההמנון לא היתה מקובלת ורגשות פטריוטים לא היו נפוצים. בשנים האחרונות יש תחושה של שינוי המתבטא בזירות שונות. לפני כמה שנים הפך יום העצמאות השוודי ליום חופש (עד אז הוא לא צוין כמעט בכלל), המטבע והשוק המקומי עברו את המשבר הפיננסי בשלום וגרמו לכך ששוודים רבים שמחו על כך שהם דבקו במטבע הלאומי שלהם ולא אימצו את המטבע האירופי המשותף, התמיכה במוסדות מקומיים, גם אם הם אנכרוניסטים ושמרניים כמו בית-המלוכה, איננה נחלשת כפי שנחלש האמון במוסדות הכלל-אירופיים, ועניין חדש מתעורר בספרות, באומנות, במוסיקה ובהיסטוריה שוודית. כמו המוזיאון שהקים בעבר המוקדש לאחת מגדולות הספרות השוודית, מסביר אולף לארסון, גם המוזאון החדש המוקדש לוויקינגים ימוקם באי המוזיאונים הציורי של סטוקהולם, Djurgården, והוא מכוון למשוך גם את הקהל המקומי, לא רק את התיירים. "אנחנו בשוודיה, שלא כמו הנורבגים והדנים, לא יודעים הרבה על התקופה הזו", הוא אומר, "אנחנו לומדים על זה פחות בביה"ס ויש לנו פחות ידע כללי על הפרק ההיסטורי הזה. חשבנו שבאמצעות המוזיאון נוכל להביא את סיפור התקופה לציבור הרחב שיתחבר לחלק הזה של התרבות שלנו שיש לו שרידים גם בסקנדינביה המודרנית בדמות תופעות אנושיות כמו הגירה וגם בחלקים מהיומיום שלנו כמו שמות ימי השבוע (Thursday ע"ש האל ת'ור,Wednesday  ע"ש האל אודן ועוד)".

הארכיאולוג מאטס וונהם המשמש במוזאון גם כמעצב תפאורות מחזק את הנקודה הזו ומוסיף שהוויקינגים היו תמיד מעין מגנט לרעיונות ולערכים של החברה שהתעניינה בהם. "חברות שונות הצמידו את הערכים והרעיונות שלהן לחברה הוויקינגית. כך עשו למשל תושבי אירופה של המאות ה-16 וה-19 שמצאו בהם אידיאלים של גיבורים לאומיים", הוא אומר, "לאנשי החברה המודרנית שחיים בעולם גלובלי, שמבקרים בארצות רבות, שגולשים באינטרנט וסוחרים ללא גבולות, יש צורך לגלות גם את פיסת העולם הקטנה שלהם. בעולם גלובלי, פתוח ולא יציב כמו שלנו אנחנו לומדים להעריך את ההיסטוריה הפרטית שלנו, זו נותנת לנו תחושת בית, המשכיות וזהות תרבותית. זו הסיבה שתושבי המדינות הנורדיות המודרניות, וגם תושבי אנגליה לדוגמא, מתעניינים בוויקינגים. זה חלק מהזהות שלהם". אם וונהם צודק ואכן ישנה זהות לאומית צפון-אירופית מתחדשת המעוררת עיסוק חדש בוויקינגים, אין זה מפתיע שהלאומיות ה"רכה" הזו, בניגוד ללאומנות האגרסיבית של הימין הקיצוני, זקוקה לוויקינגים מסוג חדש. כאלו שאינם רק לוחמים ברבריים הנאבקים על כבוד השבט ומייצגים מיתוסים רומנטיים של גבורה ואומץ לב.

ואכן, אלו הוויקינגים הבאים לידי ביטוי באטרקציה המרכזית של המוזאון המוקמת בימים אלו בקומתו התחתונה, חלל שנראה היום כמו אתר בנייה גדול, מלא בכבלים, צינורות וחלקי תפאורה המטופלים ע"י בנאים, אומנים, היסטוריונים וחשמלאים ממדינות שונות. בסיור שערכתי במקום עם וֶונֶהֵם המעצב את התפאורה המושקעת במקום, הוא סיפר על התערוכה הרוקמת עור וגידים. מדובר במסע בעקבות סיפורה של משפחה וויקינגית טיפוסית, סיפור שיש בו הרבה יותר מסיפורי מלחמות, ביזה וכיבושים. יש בו למשל נשים וילדים, יש בו רגשות מורכבים ותרבויות שונות, מסעות של מסחר לצד מאבקים וקרבות, אכזבות וחלומות, כישלונות והצלחות. במהלך המסע מתמודדת המשפחה הוויקינגית עם המציאות ההיסטורית של תקופתה וסיפורה עובר דרך ארצות רבות ואירועים דרמטיים. גם בעבור מבקרי המוזיאון יהיה זה מסע של ממש – הם יישבו במשך כ-11 דקות בכלי רכב שינועו על מסילה בתוך התערוכה בעוד הם צופים בעלילותיהם של הגיבורה, רגנפריד, ובעלה, הארלד, דמויות בדיוניות מן המאה העשירית לספירה, כאשר הן מתנהלות בתפאורות שנבנו במיוחד הכוללות גם סרטי ווידאו, פס קול ותמונות שנוצרו על מנת ליצור חוויה רב-חושית.

ע"פ הארכיאולוג מאטס וונהם הסיפור שבבסיס המסע איננו המחשה של אירועים היסטוריים אלא סיפור בדיוני שנכתב על בסיס המחקר העדכני ביותר של התקופה והאופן שבו רואים היסטוריונים הפועלים היום את הוויקינגים. "היו לנו עדויות כתובות ממקור ראשון, מחקרים שנעשו על דמויות היסטוריות שונות וסיפורים שנכתבו על אבנים רוּניות (אבנים מתקופת הוויקינגים שנמצאו עליהן ציורים וכתובות בשפה הנורדית העתיקה, ד.ס). באמצעות כל אלו יצר הצוות שלנו סיפור בדיוני המבוסס על מציאות היסטורית. המטרה היא שהסצנות ישקפו את האופן שבו נראה באמת עידן הוויקינגים – המבנים, הסירות, הצמחייה והנוף". מעבר לאטרקציה המרכזית של המוזיאון, מוסיף וונהם, ניתן יהיה למצוא כאן גם מוצגים נוספים כמו שחזור של סירה וויקינגית, מפות וצירי-זמן של עידן הוויקינגים ואפילו שחזור של וויקינג אמיתי המבוסס על DNA שנמצא בקבר וויקינגי.

חלק גדול מהמוצגים במוזיאון יפתיעו את מי שמכיר את הוויקינגים רק ע"פ הדימוי המקובל שלהם. לא ניתן יהיה, למשל, למצוא כאן קסדות עם קרניים מכיוון, שבניגוד לסטריאוטיפ המקובל, לוויקינגים לא היו כלל כאלו. גם הדימוי של אנשי תקופת הוויקינגים כלוחמים אכזריים הוא מדויק רק באופן חלקי. וונהם עושה סדר ומסביר שמסעות השוד והביזה היו רק חלק אחד מחייהם של תושבי סקנדינביה הקדומים. "מקורה של המילה "וויקינג" הוא במילה הנורדית vík שפירושה מפרץ קטן, מיצר צר או פיורד. הוויקינגים, ע"פ השפה הנורדית, היו אלו שחיו ליד המפרץ ועסקו, בין השאר, בשוד כמעין פיראטים. עם זאת, רוב בני-האדם שחיו בתקופה זו היו חקלאים רגילים וגם אלו שיצאו למסעות של שוד ומסחר עשו זאת רק פעם בשנה. מסעות אלו היו חלק מחיי היומיום והמערכת הכלכלית שלהם. בימים רגילים הם השתמשו בסביבה שלהם על מנת להתפרנס, הם דגו דגים, צדו, כרתו עצים וכו'. מסעות השוד השנתיים שלהם הרחיקו לארצות רחוקות בהן הם הופיעו כפולשים אנונימיים מכיוון שאם הם היו שודדים בתוך החברה שלהם הם היו חשופים למעשי נקם. לא כל החברה היתה שותפה למסעות האלו. נשים וילדים לא השתתפו בהם כלל ולמעשה המסעות אורגנו ע"י בעלי האדמות העשירים שלקחו איתם את שומרי הראש והלוחמים המקצועיים שלהם שהיו בד"כ נערים וגברים צעירים. לפעמים הצטרפו למסע גם חקלאים רגילים אך לא כולם. על מנת לדמיין את המסעות האלו צריך לחשוב על סירות מלאות בגברים צעירים, מלאי טסטוסטרון כמו חוליגנים ממגרשי הכדורגל שמנסים להתעשר בחו"ל וחוזרים הביתה עם סיפורי גבורה".

ע"פ וונהם מסעות הוויקינגים החלו במאה השביעית ונמשכו עד ימי-הביניים המוקדמים (שבסקנדינביה החלו במאה ה-11). מסעות אלו תפסו תצורות שונות במקומות שונים. המסעות שיצאו מנורבגיה ומדנמרק התמקדו בניסיון לתפוס אדמות באנגליה, אירלנד וצרפת. לעומתם, המסעות שיצאו משוודיה כוונו בעיקר מזרחה, לרוסיה ואוקראינה של היום. בתחילת תקופת הוויקינגים מסעות השוד אורגנו ע"י מנהיגים מקומיים שיצאו בסירות קטנות על מנת להתעשר אך לקראת סוף עידן הוויקינגים התפתחה החברה הסקנדינבית והמסעות הפכו למסעות קולוניזציה של מלכים סקנדינבים שהיו כבר נוצרים, כמו מלכי דנמרק קנוט והראלד  מהמאות ה-10 וה-11 לספירה. הוויקינגים השוודיים שנעו מזרחה התיישבו במקומות כמו קייב שהפכה למרכז סחר בעבור סוחרים סקנדינבים שפגשו שם סוחרים מהמזה"ת. להתיישבות זו נותרו עדויות רבות, חלקן ממצאים ארכיאולוגים של מושבות שוודיות לאורך נהרות רוסיה וחלקן שרידים תרבותיים כמו השם "רוס" ממנו מורכב שמה של רוסיה. מקורו של השם הוא בשפה הנורדית העתיקה ומשמעותו – "חותר בסירה" (כמו Row באנגלית). השם שימש כשם לסוחרים והלוחמים שבאו משוודיה והתיישבו באוקראינה. "היה באזור הזה, וגם במקומות כמו אנגליה, אירלנד ואיסלנד, שילוב של מלחמות ושל מסחר", אומר וונהם ומוסיף שאיסטנבול היתה גם היא יעד מרכזי למסחר של סקנדינבים בסוף עידן הוויקינגים ושנמצאו אפילו אבנים רוניות לא רחוק מסטוקהולם שמזכירות את ירושלים כזכר לוויקינגים שהגיעו לעיר על מנת לבקר בקברו של ישו.

אנשי תקופת הוויקינגים, אם כן, לא היו לוחמים פראיים וחסרי מעצורים בלבד. מסעות הכיבושים היו חלק אחד מחייהם וגם הם הפכו לקראת סוף עידן הוויקינגים לרחבים, מגוונים ורבי-פנים יותר ממסעות ביזה מקומיים. בניגוד למה שמסופר לעיתים בסיפורים הפופולריים, הוויקינגים הפגאניים לא נוצחו ע"י הנוצרים ונעלמו מהמפה עם הקמתן של מדינות הלאום הנוצריות. "היתה תקופת מעבר של מאות שנים", מספר וונהם, "הממצאים הארכיאולוגיים מראים שהיו השפעות פגאניות בתוך החברה הסקנדינבית גם מאות שנים אחרי כניסת הנצרות ובעבור הוויקינגים לא היוותה הנצרות כנראה ניגוד גדול לאורח חייהם. הם היו פוליתאיסטיים ובעבורם ישו היה תחילה בסה"כ עוד אל בין אלים רבים. המיסיונרים הנוצרים השתמשו בצורך של מלכי סקנדינביה המקומיים להתחבר למלכים אירופיים אחרים שהיו כבר נוצרים והמלכים הסקנדינבים השתמשו בנצרות ככלי עזר לסחר ושיתוף פעולה פוליטי. מה שהתחיל עם המלכים התפשט בהדרגה אל שאר החברה וזוהי אחת הסיבות שזוהי תקופה מעניינת כל כך ויש בה גם תופעות רבות שמשתקפות בחברה שלנו היום. היו בחברה הוויקינגית ערבוב של תרבויות שונות, תופעות כמו הגירה, התפשטות גלובלית על סיכוניה וסיכוייה והתפשטות של אמונות חדשות ומעבר מצורת חיים עתיקה של חברה פגאנית ושבטית לחברה נוצרית, מדינתית עם מנהיג אחד, שיטת משטר חדשה וצורת חשיבה אחרת".

זו גם הסיבה שהשימוש בסמלים וויקינגים כסמלים ללאומנות מודרנית, כפי שעשו הנאצים בשנות השלושים והארבעים וכפי שעושות היום תנועות לאומניות בסקנדינביה, הוא מוטעה לחלוטין מבחינה היסטורית. "הוויקינגים לא היו יודעים על מה אנחנו מדברים", אומר וונהם, "הלאומיות לא היתה קיימת בזמנם, החברה שלהם היתה שבטית והיחידה המדינית במידה והיתה קיימת היתה עניה, חלשה ונכשלת (אולי כמו אפגניסטן או לוב של היום). הדימוי הלאומני של הוויקינגים איננו קשור לוויקינגים עצמם אלא להיסטוריה השוודית והגרמנית של המאה ה-19. אז לא ידעו הרבה על הוויקינגים אבל נעשה שימוש בסאגות העתיקות שהיו בהם רעיונות של כוח, אמונה, נאמנות, כבוד וגבורה שהתאימו לדימוי הגיבור הלאומי, רעיונות שיש להם כוח משיכה עד היום. אבל הוויקינגים עצמם היו בנים של חברה ענייה מאוד שנאלצה לחפש את מזלה מעבר לים. זה היה עידן של הגירה ושל מסע לעולמות חדשים כתוצאה מעוני וחשיפה לרעיונות חדשים שהגיעו מהדרום באמצעות הנהרות שהיוו מעין אוטוסטרדות של רעיונות. אפילו שינויי אקלים גרמו לעזיבה ההמונית של סקנדינביה. בעשורים של תחילת עידן הוויקינגים היתה עליה בטמפרטורות שהגדילה את היבולים. תופעה זו גרמה לגידול באוכלוסייה שעם הזמן כבר לא היתה אפשרות להאכיל אותה". כלומר, ע"פ דבריו של וונהם אפשר אמנם למצוא אצל הוויקינגים מודל קדום של מאבקים אלימים על כבוד השבט המשתקפים בלאומנות והבדלנות המודרנית אבל באותה מידה אפשר למצוא בחברה שלהם גם מודל קדום של תופעות מודרניות אחרות לגמרי כמו מסחר גלובלי, השפעות של שינויי אקלים, הגירה המונית, התפתחות טכנולוגית ורב-תרבותיות.

בשנים האחרונות עוסקת התרבות הפופולרית בתחום נוסף הקשור לוויקינגים – מעמדן של נשים בחברה הוויקינגית. יצירות שונות העוסקות בוויקינגים מציגות את נשות החברה כדמויות חזקות ובעלות השפעה בניגוד למה שמקובל לחשוב על מעמדן של נשים לפני אלף שנה. אך האם יש עדויות היסטוריות שאכן זה היה המצב? "לנשים בחברה הוויקינגית היה כנראה יותר חופש מאשר בתקופות הנוצריות המוקדמות", מספר וונהם, "אבל הן לא היו חופשיות ולא היו שוות לגברים. למעשה, בנסיבות מסוימות היו אמנם נשים בעלות כוח, בעיקר נשים שהיו נשואות לבעלי אדמות שמתו ושלא היו להן ילדים שיכלו לרשת את האב. נשים אלו קיבלו את השליטה על האדמות ועל הנכסים אבל אלו היו מקרים נדירים, גם אם אלו המקרים שאנחנו בוחרים לזכור. נשים גם החליפו את הגברים בהנהגה כאשר אלו יצאו למסעותיהם בחו"ל. בתקופות אלו היתה להן זכות דיבור בבתי-המשפט וכוח וסמכות על העבדים, עובדי החווה וכו'. אבל מעבר למקרים אלו אין סיבה להפריז בהערכת כוחן של נשים בעידן הוויקינגים. זה היה בסה"כ עולם של גברים".

ע"פ וונהם יש עוד אספקטים רבים של החברה הוויקינגית שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם הרבה ונושא מעמד הנשים הוא בחזית המחקר ההיסטורי האקדמי. אך האקדמיה איננה זאת שהחזירה את הוויקינגים לאופנה בשנים האחרונות. סדרת הטלוויזיה, Vikings, של ערוץ ההיסטוריה היא זו שאחראית במידה רבה לכך. זוהי הפקה אירית-קנדית המציגה את סיפור עלייתו לגדולה של וויקינג בשם ראגנר ההופך למלך סקנדינבי. "הסדרה Vikings הצליחה לתפוס את המצב הנפשי של הוויקינגים", אומר וונהם, "כארכיאולוג ואקדמאי אני יכול להיות ביקורתי כלפי פרטים קטנים המופיעים בה שיש בהם אי-דיוקים היסטוריים אבל אני מוריד את הכובע בפני היוצרים שהצליחו לשים את עצמם במצב תודעתי של מישהו אחר והם עשו עבודה מצוינת בעניין הזה".

וכך, באירופה שמתמודדת עם אגרסיביות רוסית ממזרח, עם ערעור מעמד האיחוד-האירופי, עם ביקורת גוברת על הרב-תרבותיות, סגירת גבולות, שינויים דמוגרפיים ויש שיאמרו אפילו מלחמת מינים, יש נטייה טבעית לזהות את הוויקינגים עם הלאומנות החדשה, הפטריוטיות השמרנית והתוקפנות הנלווית אליהן. המציאות של החברה הוויקינגית כפי שהיא מובנת היום, מראה שהיו בה גם דברים אחרים. המוזיאון החדש בסטוקהולם ינסה להציג את המורכבות הזו ולתת במה לאחת החברות האירופאיות המרתקות ביותר והבלתי מפוענחות ביותר כבר יותר מאלף שנה.

האם הימין האירופי מאיים לפגוע בזכותן הבסיסית של נשים לבצע הפלה?

במשך שנים היתה זכותן של נשים לבצע הפלות מובנת מאליה ברוב מדינות אירופה. אבל עליית כוחו של הימין ביבשת, בצרוף אג'נדות מיובאות מארה"ב, מאיימים לפגוע כעת גם בזכות בסיסית זו.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4062321

העלייה בכוחן של תנועות הימין האירופאיות היא אחד הנושאים המרכזיים על סדר-היום הפוליטי של היבשת בחודשים האחרונים. ההישג האלקטורלי של החזית הלאומית בצרפת, התחזקותן של תנועות ימין פופוליסטיות בגרמניה ובשוודיה והמדיניות הריכוזית של המשטרים בפולין ובהונגריה מתפרשים בעיקר כתגובה למשבר הפליטים של השנתיים האחרונות ומעוררים דיון סוער על מדיניות ההגירה והשלכותיה. אך מעבר לנושא ההגירה יש נושאים אחרים המהווים כיום מוקדי מחלוקת בין הימין והשמאל באירופה. ביניהם ניתן למנות נושאים כמו החופש האקדמי, עצמאות בתי-המשפט, חופש העיתונות וזכויות קהילת הלהט"ב. אחד הנושאים האלו הוא נושא שבמשך שנים היה שולי יחסית – המדיניות כלפי הזכות להפסקת הריון. בחודשים האחרונים, עם זאת, ניתן לראות שינוי במספר מדינות ביבשת בהן הדיון על הפלות הפך לאחד הדיונים המרכזיים במדינה.

בשונה מאירופה, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי נושא ההפלות מהווה את אחד הוויכוחים ההיסטוריים הגדולים בין שמרנים וליברלים. בארה"ב הפלות הן חוקיות באופן עקרוני מאז פסק-הדין של בית-המשפט העליון ב-1973 הידוע בשם רו נגד וייד (Roe vs. Wade) שהגן על זכותן של נשים לבחור להפיל בשם זכותן לפרטיות. עם זאת, כבר שנים רבות מתנהל בארה"ב וויכוח מוסרי בעיקרו בין מתנגדי ותומכי "זכות האישה לבחור" המתבטא גם כוויכוח פוליטי ומשפטי כלפי חוקים המגבילים באופן מעשי את הנגישות להפלות. הוויכוח בארה"ב משפיע גם על המצב במדינות נוספות. כבר בימים הראשונים לנשיאותו חתם הנשיא טראמפ, המתנגד להפלות, על צו האוסר על הענקת סיוע פדרלי לארגונים בינלאומיים שתומכים בהפלות או מסייעים בביצוען. צעד זה שננקט כבר בעבר אך בוטל ע"י הנשיאים הדמוקרטיים קלינטון ואובמה, ישפיע על נשים בכל רחבי העולם ויקשה על הנגישות להפלות במדינות רבות.

באירופה, לעומת זאת, המדיניות בעשורים האחרונים היתה פחות מעוררת מחלוקת. נכון להיום רוב מדינות היבשת מאפשרות הפלות. אמנם זוהי איננה זכות מוחלטת, היא שונה ממדינה למדינה ויש גם מדינות מעטות כמו מלטה ואירלנד האוסרות הפלות כמעט לחלוטין או מגבילות אותן למקרים של אונס או סכנת חיים לאם, אך מרבית המדינות מאפשרות הפלות בכפוף להגבלות והסדרים חוקיים שונים. בד"כ הזכות ניתנת בחופשיות בשליש הראשון של ההיריון ומוגבלת בשלב מאוחר יותר. מדינות מסוימות, כדוגמת בריטניה והולנד, מאפשרות הפלות גם בשלבי הריון מתקדמים יותר ובמדינות שונות יש חובת ימי המתנה ודרישה לקיום שיחות עם רופאים או עובדים סוציאליים. בניגוד לארה"ב הדיון על הנושא באירופה איננו בעל אופי מוסרי, דתי וערכי בלבד. הוא כולל גם שיקולים דמוגרפיים, מסורת של תכנון חברתי ומשפחתי והשפעות של העבר הקרוב כמו ההשפעה של הגוש הסובייטי לשעבר שאפשר קיום הפלות במדינות מזרח-אירופה.

כמו בתחומים רבים אחרים, שוודיה היא אחת המדינות הליברליות ביותר בתחום. "בשוודיה הפלות הן חופשיות ובחינם עד השבוע ה-18 להריון", אומרת נינה רוז, סגנית יו"ר ארגון הרופאות השוודיות, "עד לשלב זה נשים אינן חייבות לתת הסברים והן אינן נזקקות לאישור, גם לא מבני-הזוג, אך הן זכאיות לקבל ייעוץ או לפגוש פסיכולוג אם הן מעוניינות בכך. בין השבוע ה-18 לשבוע ה-22 להיריון נשים הנזקקות להפלה נדרשות לאישור של שירותי הרווחה. מקרים אלו הם בד"כ מקרים של מחלות קשות, פגמים חמורים של העובר או בעיות חברתיות. עם זאת, 93% מהפסקות ההיריון מתקיימות לפני השבוע ה-11". רוז מסבירה שמרבית ההפלות בשוודיה מתבצעות ע"י נטילת גלולה ומיעוטן ע"י התערבות כירורגית, פרוצדורה המתבצעת באמצעות וואקום ונמשכת 5-10 דקות.

הקונצנזוס לגבי המדיניות השוודית כלפי הפלות הוא אמנם רחב אך לאחרונה גרמה מיילדת אחת לכך שהנושא יעלה לסדר-היום וייבחן מחדש. אלינור גרימרק, אחות ומיילדת כבת ארבעים מיונשפינג (Jönköping) שבדרום שוודיה, ניסתה להתקבל לעבודה בשלושה בתי-חולים ומרפאות באזור מגוריה. במהלך התהליך, שהחל ב-2013, הבהירה גרימרק למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא איננה מוכנה להשתתף בקיום הפלות, לחלק גלולות "היום שאחרי" ולהתקין התקנים תוך-רחמיים. גרימרק הסבירה שסירובה נובע מאמונתה הדתית הנוצרית ושחופש המצפון שלה מגן על זכותה לא לבצע פעילויות המנוגדות להשקפת עולמה. מקומות העבודה, עם זאת, טענו שהפלות ואמצעי מניעה הם חלק מהגדרת התפקיד ודחו את בקשות העבודה שלה. כאן החלה סאגה משפטית ארוכה. גרימרק פנתה תחילה לנציב קבילות הציבור וטענה שהיא מופלה לרעה. כאשר טענתה לא התקבלה היא פנתה לבית-הדין המחוזי, דרשה פיצויים וטענה שחופש הדת והמצפון שלה, כפי שהוא מנוסח באמנה האירופאית לזכויות אדם, נפגע. כשגם תביעה זו נדחתה היא פנתה לבית-הדין לעבודה. באפריל השנה גם תביעה זו נדחתה ואפשרויותיה המשפטיות של גרימרק בשוודיה הגיעו למיצוין. בשלב זה, אם כן, אין סכנה למדיניות ההפלות השוודית מהצד המשפטי אך במעגלים העוסקים בתחום ישנה עדיין דאגה.

הרופאה נינה רוז מספרת שמפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים" מעוניינת לקצר את תקופת ההיריון בה הפלות הן חוקיות מ-22 ל-12 שבועות ושגם מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הביעה התנגדות עקרונית להפלות אם כי לא כהצעה מעשית להגבלתן. "המקרה של אלינור גרימרק גרם לאנשים להביע אמביוולנטיות ברשתות החברתיות אבל החוק הוא חוק והוא אינו יכול להיות אמביוולנטי", היא אומרת, "הבחירה היא בין העמדת חייהן של נשים בסכנה לבין חוק המאפשר הפלות חופשיות ובחינם. ברמה הגלובלית אנחנו יודעות שכאשר זכות הנשים לבחור היא מוגבלת, נשים יסכנו את בריאותן ואפילו ימותו מכיוון שהן יפילו בכל מקרה, כחוק או שלא כחוק". ע"פ רוז טענותיה של המיילדת גרימרק הן מדאיגות ובניגוד לטענותיה זכותה להביע את דעתה לא נפגעה. להיפך, דעתה הופיעה בהרחבה בכל אמצעי התקשורת במדינה. "מערכת הבריאות מיועדת בעבור הפציינטים, לא בעבור הצוות הרפואי", היא מסכמת, "דעותיי הפוליטיות לא אמורות להשפיע על הטיפול שאני מעניקה לחולים שלי".

פרשת המיילדת אלינור גרימרק איננה עניין שוודי בלבד. כעת, כאשר היא הפסידה את המערכה בשוודיה ועברה להתגורר ולעבוד בנורבגיה שם ניתנת למיילדות האפשרות לא לבצע הפלות, הודיעה גרימרק שהיא תפנה לבית-הדין האירופי לזכויות-אדם. המשמעות של צעד זה חורגת בהרבה מהמקרה הפרטי של גרימרק. למעשה, הדיון בבית-הדין בשטרסבורג יהיה רק עוד חזית מבין חזיתות רבות בחודשים האחרונים על החופש של נשים באירופה לבחור לבצע הפלה.

אחד האירועים החשובים במאבק התרחש בפולין באוקטובר 2016 כאשר עשרות אלפי בני-אדם הפגינו והשתתפו באירועי מחאה בכל רחבי המדינה כנגד הצעת חוק שיזם ארגון שמרני המתנגד להפלות ונתמך ע"י מאות אלפי אזרחים פולניים. ההצעה היתה אמורה להחמיר את ההגבלות על הפלות בפולין שהן חמורות גם כך. במצב הקיים מותרות הפלות בפולין רק במקרים של סכנה לחיי האישה, מקרי אונס ופגמים חמורים בעובר. ע"פ הצעת החוק החדשה הפלות אמורות היו להיות אסורות לחלוטין, למעט במקרים של סכנה לחיי האישה, כאשר עונש מאסר יוטל על מי שיבצעו אותן. ההנהגה הפוליטית בפולין תמכה תחילה בהצעה אך בעקבות המחאה ההמונית ההצעה ירדה לבסוף מסדר היום. עם זאת, יש לזכור שגם במצב הנוכחי נשות פולין הבוחרות להפסיק היריון נאלצות לעבור הפלות לא חוקיות מסוכנות או להוציא כסף רב בעבור נסיעות לביצוע הפלה בגרמניה השכנה. הנושא חשף מחלוקת עמוקה בתוך הציבור הפולני והוא רחוק מלרדת מסדר-היום.

מקרה נוסף שעשה כותרות באירופה הוא המקרה של איטליה שם התברר שכ-70% מהגניקולוגים מסרבים לבצע הפלות. מספר זה, כך מסתבר, נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות והוא גבוהה עוד יותר, בסביבות 90%, באזורים מסוימים של המדינה. רופאים איטלקיים צוטטו בתקשורת האירופית כשהם טוענים שנשים רבות במדינה ביצעו הפלות בלתי חוקיות וסיכנו את בריאותן בעקבות סירובם של רופאים לבצע הפלות למרות שבאיטליה הפלות מותרות רשמית בשלושת החודשים הראשונים להיריון. באוקטובר 2016 נפטרה אישה בת 32 בסיצילה כתוצאה מסיבוך בשבוע ה-19 של היריון עם תאומים. ע"פ טענת המשפחה, המוכחשת ע"י בית-החולים, סירב הרופא המטפל לבצע הפלה כאשר הדבר היה ניתן ויכול היה להציל את חיי האישה שנפטרה לבסוף כתוצאה מזיהום לאחר שהשלימה את לידת העוברים שבשלב זה היו כבר מתים. ע"פ עדות אביה של האישה, הרופא המטפל אמר שהוא לא יבצע הפלה "כל עוד הלב הקטן של העובר עדיין פועם". מצבן של נשים המבצעות הפלות לא חוקיות באיטליה הוא מסובך גם מבחינה כלכלית מפני שע"פ תקנות חדשות של משרד הבריאות האיטלקי ניתן להטיל עליהן קנס של בין 5,000 ל-10,000 יורו, איום שעלול למנוע מהן לפנות לקבלת טיפול רפואי.

לנה לנהרד, פרופ' להיסטוריה של רעיונות באוניברסיטת סודרטורן שבסטוקהולם, טוענת שנושא ההפלות באירופה עבר פוליטיזציה בשנים האחרונות. "למדינות שונות באירופה יש מדיניות שונה בנושא והמדיניות שלהן השתנתה במהלך השנים", היא אומרת, "בשנים האחרונות הנושא הפך לפוליטי יותר ויש אליו מודעות גבוהה יותר. גם ברמת האיחוד האירופי ניתן לראות היום גופים שונים המתנגדים להפלות המנסים לשים את הנושא במרכז סדר-היום". למרות שהדיון איננו חדש מצביעה לנהרד על התפתחות חדשה בטיעוני המתנגדים להפלות באירופה. "פעם הטיעונים היו מבוססים בעיקר על אתיקה נוצרית", היא אומרת, "היום ישנם גם טיעונים לאומניים בעלי אופי דמוגרפי. הדברים אינם נאמרים בהכרח בגלוי אבל ישנם טיעונים המבוססים על חשש מ"החלשות האומה" ועל הרצון לדאוג לגידול דמוגרפי מקומי במקום גידול דמוגרפי המבוססת על הגירה". למרות הגישות הלאומניות החדשות יחסית לנושא מצביעה לנהרד על הפרספקטיבה הגלובלית ועל ההשפעה האמריקאית על אירופה בתחום זה. "בארה"ב מתנגדי ההפלות פעילים כבר שנים רבות והם מסייעים למתנגדי ההפלות באירופה. בשוודיה, למשל, אנחנו עדים כבר משנות ה-80 ו-90 לספרים וכתבות מארה"ב שמתורגמים לשוודית ולהזמנות של מרצים אמריקאים המייבאים את הרעיונות והטיעונים שלהם לשוודיה".

רבים מדברים על הקשר בין פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, בחירתו של הנשיא טרמפ בארה"ב ועליית כוחו של הימין הפופוליסטי במדינות אירופה. במקרה של ההפלות הקשר איננו מקרי. המוקד האידיאולוגי של ההתנגדות להפלות נמצא בארה"ב ובשנים האחרונות התנגדות זו הפכה לענף ייצוא מצליח כאשר ארגונים אמריקאים שונים תורמים מניסיונם ומייצאים את הטקטיקות שלהם למקביליהם האירופיים. דוגמא מעניינת לעניין זה הוא הארגון CBR (Center for Bio Ethical Reform) בהנהגתו של גרג קאנינגהם, מחוקק רפובליקני לשעבר מפנסילבניה. ארגון זה אחראי במידה רבה להפצת התמונות הגרפיות של עוברים מתים ככלי תעמולה במדינות כמו בריטניה, אירלנד ופולין. קאנינגהם מבקר באירופה, מקיים תדרוכים ומייעץ לארגונים מקומיים כיצד לנהל את מאבקיהם. טקטיקה נוספת הנפוצה בארה"ב היא קיום הפגנות ותפילות מחוץ למרפאות המבצעות הפלות המיועדות להפחיד ולהרתיע נשים ואנשי צוות רפואיים. גם שיטה זו מופצת באירופה בין השאר ע"י ארגון 40 Days for Life המקיים מחוץ למרפאות בכל רחבי העולם אירועי מחאה הנמשכים 40 ימים (המספר 40 נבחר בגלל נוכחותו בסיפורים תנ"כיים כמו המבול בימי תיבת נוח, זמן השהות של משה על הר סיני וההתבודדות של ישו במדבר). הארגון שהחל את פעילותו בטקסס, הרחיב את פעילותו בשנים האחרונות למאות מוקדים ברחבי העולם והוא פועל כיום במדינות אירופאיות כמו ספרד, גרמניה, פורטוגל, קרואטיה ורומניה. גם לפרשת המיילדת השוודית יש הקשר אמריקאי. ארגון הלובי הנוצרי האמריקאי Alliance Defending Freedom מסייע לגרימרק כלכלית ומשפטית ויש בשוודיה כאלו הרואים במשפט המקומי חלק מקמפיין בינלאומי הממומן ומאורגן ע"י כוחות שמרניים בארה"ב. "יש כוחות בעלי ממון רב שעובדים קשה מאוד על מנת לשנות את דעת הקהל ואת החוק בשוודיה ובמדינות אחרות בעולם", אומרת הרופאה השוודית נינה רוז, "אלו ארגוני לובי שעובדים בצורה מקצועית מאוד להשגת מטרותיהם".
כך ניתן לראות באירועים האחרונים בשוודיה, פולין ואיטליה בצרוף העלייה בכוחן של תנועות הימין הפופוליסטיות באירופה עדות לקואליציה בין מתנגדי ההפלות המסורתיים לבין כוחות לאומנים מתחדשים באירופה. תנועות ימין חילוניות כמו "האלטרנטיבה לגרמניה" ו"החזית הלאומית" בצרפת אינן מתנגדות באופן רשמי להפלות אך הן מטיפות ל"ערכי משפחה מסורתיים" ומזהירות מאיומים דמוגרפיים הדורשים את הגברת הילודה המקומית. על רקע זה הופך נושא ההפלות לחלק מברית שמרנית חדשה המבוססת לא רק על רצון להגביל את זכותן של נשים לבחור בהפלה אלא גם על התנגדות לשאר הישגי התנועה הפמיניסטית ולמתן זכויות פוליטיות וחברתיות לקהילת הלהט"ב. הוויכוח על זכותה של אישה לסיים את הריונה הופך כך לחלק מוויכוח מכונן בעיצוב דמותה של אירופה ולחלק ממערכה רחבה יותר על זכויות אדם, שוויון מגדרי וחופש בחירה. מערכה שדומה שהיא רחוקה מלהסתיים.

פגישה אחרונה

הנה משהו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם לרגל הבחירות בצרפת.
טקסט לזכרו של אחד המנהיגים הצרפתים החשובים, המשפיעים ומעוררי ההשפעה של מאה השנים האחרונות. מתוך הספר "צלב ישראלי".

ראשית העובדות.

ליאון בלום היה ראש-הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת וגם ראש הממשלה היהודי הראשון. בימי מלה"ע השנייה הוא עמד למשפט כאשר ממשלת וישי האשימה אותו בפגיעה בחוסן האומה. בלום נשלח לבוכנואלד. הוא נשמר שם בחיים וגם התחתן בכלא. כעבור שנתיים, כאשר האמריקאים החלו להתקרב, הועברו בלום ורעייתו בשיירה לדכאו ומשם אל עבר הרי טירול. הם שוחררו על ידי פלוגת וורמאכט שנכנעה והאמריקאים לקחו עליו חסות. אחרי המלחמה הוא חזר לפעילות פוליטית בצרפת ונפטר ב-1950.

היילמאר שאכט היה נשיא הרייכסבאנק ושר הכלכלה של גרמניה הנאצית. הוא היה מאלו שלחצו למנות את היטלר לקאנצלר והוא חיבר אותו לכסף הגדול של גורמים כמו התעשיין פריץ טיסן (שבמקרה או שלא במקרה היה גם הוא אסיר בדכאו בסוף המלחמה). לאחר כמה שנים בהן היה שאכט הדמות הכלכלית החשובה ביותר ברייך השלישי, הוא הסתכסך עם גרינג ונקלע לחילוקי דעות עם היטלר והוא נאלץ להתפטר. הוא עשה זאת באיטיות רבה וככל הנראה בחוסר חשק גדול. זה לקח לו מ-1937 ועד 1943 לנתק את כל קשריו עם הממשל הנאצי. לבסוף, ב-1944 הוא נאסר. הוא נשלח לרוונסברוק, אח"כ לפלוסנבורג ולבסוף לדכאו. שם הוא פגש את לאון בלום בבלוק האח"מים (כן, היה דבר כזה גם במחנות ריכוז).

בתום המלחמה עמד שאכט למשפט בנירנברג באשמת פשעים כנגד השלום. הוא טען, כמובן, שהוא איננו אשם, שהוא התפטר לפני המלחמה, שהוא היה בקשר עם המחתרת ושהוא ישב בעצמו במחנה ריכוז. הוא זוכה במשפט ויצא לחיים חדשים. בגלגולו החדש הקים שאכט בנק והיה למרצה מבוקש ויועץ כלכלי למדינות זרות. הוא נפטר ב-1970, בן 93, במינכן. לא כל כך רחוק מהבונקר בדכאו.

וכעת, הפואמה…

פגישה אחרונה

הימים ימי אופל ורוע היו, בבוואריה בלב היבשת.

הקרבות כבר כמעט הסתיימו בחזית, אך בעורף עדיין שלהבת.

ובדכאו, באב-הטיפוס, עוד גוועו

ברעב, בחולי, בקור

וערמות המתים של אירופה גבהו,

והיה החלב שחור.

 

אך בקצה מחנה, סמוך למגרש, בבניין הארוך, הצפוף

ישבו אסירים ששמרו את פניהם, שהותר להם קול וגוף.

הכלואים לא עונו, לא נורו, לא נתלו, לא הומתו כמנהג המקום,

כי היו הם כמרים ואנשי עסקים, בעלי הדרגות של אתמול.

וכך התמלא הבלוק המיוחס בציבור מורם מעם,

נשיאים, נגידים, חברי דירקטוריון, מנהיגים שדעך זוהרם.

 

והיה בחצר, לאחר עוד מטח, נפגשו באקראי בשנית,

שני אישים שעד לא מכבר נמנו על שורות המעמד השליט.

האחד, מבוגר, יהודי ושמו בלום, היה ראש ממשלה צרפתי,

השני, היילמאר שאכט, איש כספים ומדינאי, הגזבר של הרייך השלישי.

 

וידע הראשון על אודות השני את כל מפעלו הרשמי.

שבכוח המארק את הפיהרר מכלום, לכס המלכות הוא הביא,

שהכשיר את השרץ וחיבר לו ממון וחלק איתו שלל מנעמים.

אך ידע בלום יותר, כי היה הוא נבון והבין את עומקם של דברים.

 

שהיה שאכט סימבול לכסף גדול שאדיש לגורל הבריות,

שהפנה את ראשו לכיוון השני כשהיה לו לא נוח לראות.

כאנשי התרבות הגבוהה הידועים, בעלי מעמד ויוקרה

הוא נתן לשררה, לכבוד, לפיננס להיות לאמת המידה.

 

ובלום שהכיר על בוריו הטיפוס התעצב במקצת אל ליבו

כאדם היושב במושב אוטובוס, או עומד או קורא לתומו

ולפתע עולה ההוא המאוס, מכר שאיננו אוהב,

ונדרש הוא כעת לדבר בנימוס למרות המטען הכבד.

 

אך שאכט, מצידו, אם לומר בכנות, שמח על זו הפגישה.

ככל שירבו לפוגשו כאן, חשב, יהיה זה רק לטובה

כי ידע שקרבה לקיצה הלחימה והעורף הופך לחזית

ואחרי הקרבות בתי-דין יתכנסו ומחיר ישלם המכרית.

 

אז, ישוב על ספסל עם שאר נאשמים, יוכל לומר ברבים

לא ידעתי מאום, התנגדתי, מחיתי, הנה – חבריי יהודים!

תשאלו את בלום, עמיתי מצרפת, בו פגשתי שנית, במקרה

כשישבתי בדכאו בשבי הצורר, אזוק ומושפל ומוכה.

 

תודה לך פיהרר יקר, אמר שאכט בלבו כשישב בחצר

בלי משים לי נתת עתיד ותקווה לחיים כשהקרב ייגמר.

ובלום, שהביט וידע בדיוק מה עובר לו לשאכט, בראשו

חשב מי צריך את זו הפגישה שארגן השטן בגנו.

 

הוא הביט בעיניו של שאכט היריב וברכו ושאל לשלומו.

תודה אמר שאכט, טוב לראות את כבודו, ואז קד ולחץ את ידו.

ואח"כ דיברו כשני בני-אדם שעסקו באותם הדברים.

הם דיברו על נשיא בביתו הלבן ועל דרזדן ועל הרוסים.

 

ואז נפרדו, כידידים כמובן, והלכו כל אחד לתאו

ובלום אז סיפר לאשתו הטריה מדוע כבד הוא ליבו –

אם יבוא ניצחון, הוא אמר מהורהר, לא שלם יהיה, לא מלא

כי ברור כבר כעת כי שאכט ומרעיו, ישרדו וכוחם יעלה

וברור כבר כעת שחיים של אדם תלויים בבסיס כלכלי

וברור שההון, כמו לפני הקרבות, ימלוך בסגנון בנקאי.

 

והבנק יתמיד להעלות הריבית, וליזום תוכניות של ייעול

לפטר, לפרק, למקסם ולצבור בשירות שדירת הניהול

וחומות וגבולות יוקמו ויופלו על גבם של איש ואישה

אחרי דכאו, סיכם, מי יודע בכלל אם נבדיל עוד בין טוב ובין רע.

 

וכמה ימים אחרי הפגישה נלקחו שאכט ובלום למגרש

ועברו בתוכם של המון אנשים בדרכם לפרק חדש

עייפים הם היו כאשר הם הובלו תוהים מה יהיה גורלם

ובאור אחרון ראו הם דבר מה שלכד את תשומת ליבם.

 

כשהרימו מבט באור אחרון הם ראו ציפור לבנה

מה מוזר, הם חשבו, כשראו על גבה עומדת ציפור שחורה.

 

סוף דבר:

ב-1951 חזר שאכט לגרמניה משהות ארוכה באינדונזיה. בדרך חזרה לאירופה הוא עשה עצירת ביניים. נחשו איפה… נכון, שש שנים אחרי השואה נחת "הקוסם הכלכלי" של היטלר, איש סודו ובכיר משטרו של הפיהרר במדינת היהודים, מדינה שרודפת עד קצה העולם אחרי כל אחד שהיה פעם קצין זוטר בוואפן ס"ס או ש"ג של מחנה-ריכוז. שאכט נחת בישראל כנוסע בטרנזיט, הוא שתה כוס תה, הסתובב בין החנויות ואפילו התראיין והצטלם. אח"כ הוא המשיך בדרכו.
שאכט בא בגלוי ולא הייתה כל מניעה חוקית ממנו להשתמש בנתב"ג (אז שדה-התעופה לוד) כתחנת מעבר. בארץ היו אמנם כמה תגובות נרעשות, כתבו על זה קצת בעיתונות, התלוננו קצת בכנסת אבל כמו תמיד, עברו הלאה. תמיד הלאה, לעניין הבא.

למה חשוב לספר על האפיזודה הזו? לא כי זה מזעזע שלא עצרו אותו. שאכט, כמו נאצים רבים אחרים, היה חלאה לא בגלל הרצחנות שלו אלא בגלל הקונפורמיזם שלו, האדישות שלו והיכולת שלו להקריב שיקולים מוסריים ואחריות אישית על מזבח הטענות הטכניות. זה לא חומר לבתי-משפט. מה אתם רוצים ממני? הוא אמר, מילאתי את תפקידי, שירתי את עמי, התנגדי למלחמה. הוא הכחיש את המובן מאליו – מי ששירת במשך שנים את הנאצים בגאווה ובבחירה חופשית היה נאצי בעצמו ויש לו חלק בכל מה שהם עשו. לא הגבלסים של העולם הזה, אני אומר לכם, לא הגבלסים אלא השאכטים, על הניהליזם והאופורטוניזם שלהם, הם אלו שיורידו אותנו ביגון שאולה.

ביקורו של שאכט בישראל הוא שיעור מדהים בריאל-פוליטיק. אנשי הכספים הם תמיד נקיים וסטריליים. נכון, שאכט מעולם לא היה חלק מכנופיית הפראים האנטישמיים והוא היה גורם מתון יחסית במשטר הגרמני אבל הוא העניק לנאצים יוקרה, כסף ולגיטימציה והוא היה האחראי על הקופה של הרייך השלישי. הוא הרי מימן את העסק! ולמרות זאת, היזכרו לדוגמא במשפט דמניוק, השומר מטרבלינקה. אין מי שלא שמע עליו. כל הארץ הייתה מרותקת אליו. זה היה אחד האירועים המכוננים של שנות השמונים. אבל על ביקור של שר הכלכלה הנאצי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לעליית היטלר לשלטון, כמעט אף אחד לא שמע. שאכט נוקה לחלוטין מהעבר הנאצי שלו ודמניוק נרדף במשך עשורים ע"י מערכות תביעה בכל העולם. אין לי כמובן טיפת סימפטיה לדמניוק. אבל זה מוזר ששאכט, שבלעדיו ייתכן שהיטלר היה נעלם בפח האשפה של ההיסטוריה, חי חיים מלאים באושר ובעושר. ואפילו עבר בארץ. זה כמו בשיר של דילן – Steal a little and they'll put you in jail. Steal a lot and they'll make you king.

ומה עם בלום? ובכן, כאשר בלום חזר לפאריז משביו בגרמניה הוא היה כבר בן 73 ובעבור רבים הוא היה גיבור לאומי. הוא ורעייתו, ז'אנו, פרשו לחווה בעיירה קטנה לא רחוקה מפאריז, הוא קרא ספרים, כתב, טייל עם הכלב וקיבל אורחים רבים. הוא הספיק גם לעשות כמה חודשים בארה"ב בשליחות ראש-הממשלה גואן, ללוות את הקמתם של הגופים הבינלאומיים של אחרי המלחמה והוא אפילו חזר לחודש לכס ראש-הממשלה בממשלת המעבר של דצמבר 1946.

בלום נפטר בגיל 78 בביתו הכפרי. בניגוד לשאכט הוא מעולם לא ביקר בישראל, מדינה שלהקמתה הוא תרם לא מעט. ובכל זאת, ב-1943, בעת שהיה אסור בבוכנוולד, הוקם בעמק החולה היישוב כפר-בלום. המעגל נסגר. בזמן שישב המנהיג היהודי הסוציאליסטי במחנה ריכוז נאצי הוקם על שמו קיבוץ. דווקא קיבוץ.

פיגוע בשוודיה – ארבעה הרוגים בפיגוע דריסה במרכז סטוקהולם ביום שישי.

ארבעה הרוגים ו-15 פצועים בפיגוע דריסה במרכז סטוקהולם ביום שישי אחה"צ. החשוד בביצוע המעשה הוא אוזבקי בן 39 שנעצר שעות אחרי הפיגוע בפרבר בצפון סטוקהולם.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/1.4009173

האירוע החל קצת אחרי רבע לשלוש אחה"צ כאשר המשאית ששימשה לפיגוע נגנבה בזמן שנהגה פרק בירה במסעדה במרכז סטוקהולם. בעוד הנהג עומד מאחורי הרכב קפץ הגנב למושב הנהג, התניע והחל בנסיעה לעבר רחוב דרוטנינגטן, המדרחוב הסמוך. זהו אחד הרחובות המרכזיים בסטוקהולם והוא היה הומה אדם בשעה זו. ע"פ עדויות ממקום האירוע בשלב זה האיצה המשאית את נסיעתה, העיפה ממקומו פסל בטון שהיווה חסימה לכניסה לרחוב והחלה לדרוס ללא אבחנה בני-אדם שלא הצליחו לברוח אל תוך החנויות הסמוכות. נסיעת המשאית נמשכה כשלוש דקות, מרחק של פחות מקילומטר, וגרמה למותם של ארבעה בני-אדם ולפציעתם של 15 נוספים, עשרה מהם מאושפזים עדיין בבתי-החולים כאשר חלקם נאבקים על חייהם. כאשר הגיעה המשאית אל צומת הרחובות בה ממוקמת אחת הכניסות לתחנת הרכבת המרכזית של סטוקהולם היא התנגשה בחוזקה בחנות כלבו גדולה ועלתה באש. הנהג נמלט מהמקום.

תגובת המשטרה היתה מהירה יחסית. תוך דקות ספורות מהפיגוע העיר התמלאה חסימות ושוטרים חמושים. הפצועים פונו לבתי-החולים ומסוקים הועלו לאוויר. אתרים מרכזיים כמו בניין הפרלמנט, ארמון המלוכה וחנויות גדולות הסמוכות למקום האירוע נסגרו ולנמצאים בתוכם לא התאפשר לצאת החוצה. גם ראש-הממשלה, סטפן לפבן, הגיב מהר וקרא לאירוע "מתקפה על שוודיה" המראה את כל הסימנים של אירוע טרור. לא ברור אם לרוה"מ היה בשלב זה מידע וודאי על כך שמדובר בטרור או שתגובתו היתה על בסיס הערכה ראשונית בלבד.

כשלוש שעות לאחר האירוע חשפה המשטרה במסיבת עיתונאים תמונה של אדם מבוקש שצולם בזירת האירוע וביקשה מהציבור עזרה באיתורו. מאוחר יותר באותו ערב אותר ונעצר אזרח אוזבקיסטן בן 39 בפרבר Märsta (מרשטה) שבצפון סטוקהולם. החשוד הוא ככל הנראה נהג המשאית והאדם המופיע בתמונה שפרסמה המשטרה. ידיעות שהתפרסמו במקורות שונים המקשרות את החשוד לתמיכה בארגוני טרור אינן מאושרות עדיין ע"י המשטרה אבל מוקדם יותר התפרסם ששמו של החשוד הופיע בעבר במודיעין שנאסף על ידי רשויות הביטחון במדינה.

החשוד, שנפצע בהתנגשות המשאית, לא השתמש בחומרי נפץ שהיו ככל הנראה ברשותו ושנמצאו במשאית מאוחר יותר. הוא נמלט מהמקום כשהוא שותת דם והמשטרה שִׁחזרה מאוחר יותר את מסלול ההמלטות שלו שהביא אותו ברכבת עד שדה התעופה הבינ"ל ארלנדה ומשם באוטובוס לפרבר בו הוא נתפס בתחנת דלק.

למרות ששוודיה נמצאת כבר שנים בכוננות לאירוע מסוג זה ולמרות שמומחים ידעו שנמצאים במדינה גורמים המעוניינים לבצע פיגוע, העיר סטוקהולם נכנסה מבחינות רבות למצב של הלם וחוסר וודאות. מערכת התחבורה הציבורית נעצרה כמעט כליל והיתה מושבתת במשך שעות רבות כך שרחובות העיר, כמו גם הגשרים המחברים את 14 האיים המרכיבים את מרכז סטוקהולם, התמלאו באלפי בני-אדם שניסו לעשות את דרכם הביתה. חנויות רבות במרכז העיר סגרו את שעריהן, שמועות לא מבוססות על אירועים ביטחוניים נוספים התפשטו, המשטרה ביקשה מהציבור להישאר בבית, אירועי תרבות שהיו מתוכננים לערב שישי בוטלו ובתי-הקולנוע ומקומות בילוי אחרים היו סגורים. גם במערכות החינוך והתקשורת השוודיות, שאינן מורגלות לאירועים מעין אלו, הגיבו בצורה חריגה – ילדים נאלצו להישאר בבתי-הספר עד שיגיע מבוגר לאסוף אותם וכמה מערוצי הטלוויזיה והרדיו פתחו בגל שידורים ישיר, תופעה שגם היא איננה נפוצה בשוודיה.

למרות הכאוס ניכר היה שהחברה השוודית נחושה להפגין נחישות וסולידריות בשעות הקשות שאחרי הפיגוע. באזורים במרכז סטוקהולם ששותקו בעקבות האירועים נרשמו ביטויים רבים של עזרה הדדית, במיוחד לאלו שלא הצליחו לחזור לביתם. באמצעות הרשתות החברתיות הוצעו מקומות לינה, הסעות וארוחות למי שזקוקים להן, בד בבד שוטרים ואנשי צוות רפואיים התנדבו למלא את המשמרות הרבות שנוספו בעקבות האירוע.

ביום שלמחרת התייחדה שוודיה עם קורבנות הפיגוע. רבים הגיעו למקום האירוע והניחו פרחים, ביניהם גם ראש-הממשלה, שרים, בני משפחת המלוכה וחברי פרלמנט מן הקואליציה והאופוזיציה. דגלים ברחבי המדינה הורדו לחצי התורן, דקות דומיה הוכרזו בכנסיות ובתחילת משחקי כדורגל ועצרת הזדהות בסימן אחדות נגד הטרור מתוכננת סמוך למקום הפיגוע ליום ראשון.

עדיין מוקדם לנתח את ההשלכות הפוליטיות של האירוע. בשלב זה המערכת הפוליטית מאוחדת בגינויים, בהזדהות עם הקורבנות והצהרות על אי-כניעה לטרור. עם זאת, ניתן להעריך שנושאי הביטחון וההתמודדות עם הטרור יהפכו לנושאים מרכזיים בשיח הציבורי בשוודיה, שבשנה הבאה יתקיימו בה בחירות כלליות. בשנים האחרונות מתחזקת בשוודיה התמיכה במפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטיים" שמתנגדת למדיניות ההגירה של ממשלות שוודיה האחרונות. יש המעריכים שהפיגוע ביום שישי יחליש את התמיכה בממשלה הסוציאל-דמוקרטית שסובלת גם כך מאי-אמון בקרב חלקים רבים בציבור ויחזק את התמיכה במפלגת הימין הפופוליסטית הקושרת בין מדיניות ההגירה הנדיבה שהממשלה נקטה בה בעבר לבין איום הטרור על המדינה.

IMG_3393.JPG

כיכר סרגל במרכז סטוקהולם שלושה ימים אחרי הפיגוע. צילום: דיויד סטברו

IMG_3397.JPG

חנות הכלבו בה התנגשה המשאית. צילום: דיויד סטברו

IMG_3406.JPG

מקום הפיגוע שלושה ימים אחרי. צילום: דיויד סטברו

IMG_3414.JPG

טקס ממלכתי בהשתתפות הנהגת המדינה בבניין עיריית סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו

 

הייתי בהופעה של בוב דילן. למרות שהיא לא התקימה.

על פי תקנון ועדת פרס נובל, הזוכים מחוייבים לשאת הרצאה ציבורית כתנאי לקבלת הכסף – כמיליון דולר. מצד שני, בוב דילן, חתן הפרס לספרות, לא מיהר עד כה לשתף פעולה עם האקדמיה השוודית. לכן, הגעתו לשטוקהולם להופעה לוותה בדרמה קטנה – ירצה, או לא ירצה? אבל כמובן שעם דילן, התשובה אף פעם לא פשוטה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3985171#article-comments

כל מי שעוקב אחרי הקריירה של בוב דילן יודע לְמָה אפשר ולְמָה אי אפשר לצפות מהופעות של המוסיקאי האמריקאי בן ה-75. מעריציו המושבעים מקבלים את זה בהבנה, אחרים מתקשים לעכל את התופעה – דילן לא יוצר קשר עם הקהל, הוא חוסך, שלא לומר מתקמצן, במילים ובמחוות והשירים שהוא מבצע מופיעים לעיתים בעיבודים שונים מאוד מהגרסאות המוקלטות. במובן הזה דילן שונה מאוד ממוסיקאים אחרים בני דורו שציניקנים יקראו להם רוקרים מזדקנים. זכיתי לראות את הופעותיהם של כמה מהם בשנים האחרונות ויאמר לזכותם שהם מקפידים לתת לקהל תמורה מלאה לכרטיסים היקרים שרכשו. ראיתי את ברוס ספרינגסטין, למשל, מקיים מערכת יחסים של ממש עם הקהל שלו במשך למעלה משלוש שעות. ראיתי את קט סטיבנס, או בשמו הנוכחי יוסוף איסלאם, מספר לקהל אגדות וסיפורים, את ניל יאנג בן השבעים משקיע את נשמתו על הבמה ואת רוג'ר ווטרס מספק קרקס שלם של קרני לייזר, תפאורות גרנדיוזיות וחזירים מעופפים. המשפט האחרון לא נכתב למען הניים-דרופינג. הוא מבהיר עד כמה דילן חריג. גם הוא, כמו המוסיקאים הנזכרים למעלה, הוא יליד שנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה ובכל זאת כשהוא עומד על הבמה, והוא עושה זאת כמאה פעמים בשנה בשלושים השנים האחרונות, הוא לא עושה אהבה עם הקהל, לא משתף אותו בהגיגיו ולא עושה שימוש בחידושים טכנולוגיים. לא משנה היכן הוא מתקיים, המופע של דילן הוא מופע רוק בסיסי ולא מילימטר יותר מזה. בפעם האחרונה שראיתי אותו, ב-2007, הוא לא טרח אפילו לומר ערב טוב או תודה לקהל. למרות שההופעה היתה טובה מבחינה מוסיקלית נשמעו תלונות על סגנון השירה של דילן שהפך את כל השירים לדומים מאוד אחד לשני. אם מצרפים לסגנון ההופעות של דילן את ההתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו, שהן מוזרות במקרה הטוב ולא ממש נאמנות למציאות במקרה הרע, מקבלים הסבר לתדמית הציבורית של דילן בעשורים האחרונים – גאון מוסיקלי שהוא גם מיזנתרופ אקסצנטרי וא-סוציאלי.

למרות כל זאת שמחתי מאוד על ההזדמנות לראות שוב את דילן. נרגן וצפוי ככל שהוא יהיה, דילן הוא אמן בעל שיעור קומה היסטורי והוא תמיד היה מהמוסיקאים האהובים עלי. אבל היתה גם סיבה נוספת. זו קשורה לעובדה שהחל מסוף השנה שעברה דילן הוא גם המוסיקאי היחידי שזכה בפרס נובל לספרות. העובדה הזו לכשעצמה איננה אמורה להשפיע על הופעותיו שכן הפרס השוודי הוא בסה"כ תוספת אחת מיני רבות לרשימת הפרסים שדילן זכה בהם הכוללת אוסקר, פוליצר, גלובוס-זהב, 13 פרסי גראמי, אות לגיון הכבוד הצרפתי ואפילו מדליית חירות נשיאותית. עם זאת, פרס הנובל כולל מרכיב מיוחד. ע"פ תקנון הפרס וע"פ המסורת המקובלת כבר למעלה ממאה שנה, זוכי הפרס מחויבים לשאת הרצאה ציבורית בנושא הקשור לתחום שבעבורו הם קיבלו אותו. דילן, כידוע, לא הגיע כלל לטקס הענקת הפרס אך חוקי קרן הנובל נותנים מענה גם לסיטואציה כזו. תיאורטית לפחות, הפרס הכספי מותנה במתן הרצאה תוך שישה חודשים מיום הזכייה. כלומר, בוב דילן, האיש שלא אמר מילה אפילו כשהנשיא אובמה העניק לו את מדלית החרות ושכבר שנים מסרב בתוקף לדבר על שיריו, אמור לשאת הרצאה על יצירתו בפני עם ועולם. והנה עכשיו, במקרה או שלא במקרה, הוא פותח את סיבוב ההופעות החדש שלו בסטוקהולם, ביתו של פרס הנובל.

כבר כשקיבלתי את הכרטיס להופעה לפני מספר שבועות הבנתי שיש כאן דרמה קטנה – האם דילן, שמגיע עד למפתן דלתה של האקדמיה השוודית שהעניקה לו את הפרס, יאכזב אותה בכך שיתעלם מתקנותיה או שיקרה הבלתי יאומן ודילן לא רק שיואיל בטובו ויפתח את הופעתו ב"ערב טוב סטוקהולם!" אלא יפרוס ממשנתו ויגלה לנו מעט מעולמו הפנימי?

****

וכך, כהכנה להופעה בסטוקהולם ועל מנת לדעת למה לצפות, בדקתי היכן בדיוק עומדים הדברים. כשפניתי לקרן הנובל על מנת לברר אם מתוכננת לדילן מסיבת עיתונאים בזמן ביקורו בסטוקהולם והאם תואמה לו הרצאה התשובה היתה: "אנו מפנים שאלות הנוגעות לנושאים אלו לאקדמיה השוודית". האקדמיה השוודית היא מוסד שנוסד במאה ה-18 ומקבל את ההחלטה על זהות זוכי פרס נובל לספרות כבר 116 שנה. פניתי אליה אך תשובתה לא היתה נדיבה יותר. "אין לנו מידע בנוגע ללוח-הזמנים של בוב דילן בשוודיה", כך נמסר לי ממזכירות האקדמיה. כשהתעקשתי ושאלתי באופן ספציפי על מצב הדברים בנוגע להרצאה שדילן אמור לקיים התשובה היתה: "אנחנו בקשר רציף עם מר דילן דרך מנהלו. בשלב זה אנחנו לא יכולים לומר יותר. מכיוון שהדד-ליין ע"פ תקנון קרן הנובל הוא ב-10 ביוני יש עדיין מספיק זמן לקיים את ההרצאה". בינתיים, התחילה גם העיתונות השוודית לרחרח בנושא. העיתונים המרכזיים התקשו, כמוני, לקבל תגובות מפורטות מהאקדמיה ואף אחד מהם לא הצליח להשיג התייחסות של בוב דילן עצמו או של מישהו מטעמו לנושא. אחד מהם אפילו פרסם את הכותרת: "דילן עשוי לאבד את המיליונים של הפרס". ספקולציות נזרקו, שמועות התפשטו אבל מספר ימים לפני ביקורו של דילן בסטוקהולם איש לא ידע למה לצפות. כשדילן הגיע לבסוף לשוודיה על מנת לפתוח את סיבוב ההופעות שלו היה חשש אמיתי שהוא יביך את האקדמיה השוודית ויתעלם ממנה כליל. אבל כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך וכיצד התפתחה הפרשה צריך לחזור כמה חודשים אחורה לתחילתה של השתלשלות האירועים שהיא אופיינית לקשר שבין המוסיקאי המסתורי לשאר העולם.

****

הכל התחיל בהכרזה החגיגית של האקדמיה השוודית בדבר זכייתו של דילן באוקטובר אשתקד. "בוב דילן", כך היא נימקה את החלטתה, "יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". אחרי ההודעה ניסתה מזכירת האקדמיה, פרופ' שרה דניוס, במשך ימים לא מעטים להשיג את דילן טלפונית וכשלבסוף עלה הדבר בידה דילן אמנם הביע את הערכתו ותודתו אך לא התחייב להגיע לקבל את הפרס. בשבועות הבאים הוא פיזר ערפל. תחילה הוא אמר בראיון שיגיע לטקס בסטוקהולם אם זה "רק יהיה אפשרי" ובאתר האינטרנט שלו צוין בכמה מילים שהוא זכה בפרס. ימים ספורים מאוחר יותר נמחקה ההתייחסות לפרס מאתר האינטרנט ובאמצע נובמבר שלח דילן מכתב לאקדמיה בסטוקהולם והודיע שלצערו לא יוכל להגיע לטקס "בגלל התחייבויות קודמות". חברי הוועדה, שידעו שלדילן אין הופעות כלל במהלך דצמבר תהו בוודאי בליבם באילו התחייבויות מדובר, אבל הם הודיעו שהפרס שייך לדילן בכל מקרה ושהם מצפים להרצאת הנובל שחייבת להתקיים בששת החודשים הקרובים. מאז לא קרה הרבה. בימים שלקראת הטקס קיוו מארגני הטקס שדילן יפתיע ויגיע בכל זאת אבל לבסוף הם נאלצו להודות שדילן לא בא, דילן גם לא מטלפן.

שתיקתו של דילן היתה רועמת במיוחד לאור העובדה שההחלטה של האקדמיה השוודית עוררה דיון ציבורי סוער בשוודיה ומחוצה לה. האם ניתן לכנות את שיריו של דילן ספרות? האם החלטת הוועדה היתה צעד פופוליסטי? האם דילן, כמוסיקאי, זכאי לפרס היוקרתי יותר מסופרים ומשוררים אחרים בני זמנו? כבר מרגע ההודעה על הזכייה היה נדמה שלכולם יש מה לתרום לדיון. "מזל טוב לאחד המשוררים האהובים עלי", כתב נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וביטא הערכה להחלטת האקדמיה כפי שעשו גם סופרים וסופרות כמו ג'ויס קארול אווטס וסאלמן רושדי. גם מוסיקאים השתפו בדיון. ליאונרד כהן, לדוגמא, אמר, פחות מחודש לפני מותו, שהענקת הפרס לדילן היא כמו לתת מדליה לאוורסט על כך שהוא ההר הגבוה ביותר. היו גם כאלו שהתלהבו פחות. הסופר הסקוטי אירווין וולש (טריינספוטינג) כתב ש"זהו פרס מוטעה ונוסטלגי שיצא מבלוטות הערמונית העבשות של הִיפִּים מלהגים וסניליים". גם הסופר האמריקאי גארי שטיינגרט הצטרף לביקורת. "אני מבין לגמרי את וועדת הנובל", הוא כתב, "לקרוא ספרים זה קשה".

בעשירי בדצמבר התקיים טקס הענקת פרסי הנובל בסטוקהולם כמיטב המסורת אבל ללא חתן השמחה המרכזי ששלח נאום תודה שהוקרא ע"י שגרירת ארה"ב בשוודיה. למרות שיש אפשרות שמדלית הזהב והדיפלומה המוענקים לזוכי הנובל יוענקו לנציג מטעמו, השגרירה לא התבקשה משום מה לקחת את הפרס ודילן אמנם הוכר באופן רשמי כזוכה אך לא קיבל את הפרס הפיסי. המרכיב השלישי בפרס, סכום כסף העומד על כ-900,000 דולר, מותנה, כאמור, במתן הרצאת הנובל ולכן גם הוא נותר בחזקת סימן שאלה. הפרק הבא בעלילה נרשם כאשר האקדמיה השוודית הודיעה ימים ספורים לפני הופעתו של דילן בסטוקהולם בתחילת אפריל שאין טעם לצפות להרצאה בזמן הביקור אבל שיש לה סיבות להאמין שהרצאה מוקלטת תשלח במועד מאוחר יותר. החדשות הטובות מבחינתה של האקדמיה היו שדילן הסכים להיפגש עם חבריה, ללא נוכחות אמצעי תקשורת כמובן, ושהוא יקבל לידיו סוף סוף את הדיפלומה והמדליה. המפגש התקיים לבסוף תחת מעטה כבד של חשאיות. דילן לא הטריח את עצמו למשכן האקדמיה. היו אלא חברי האקדמיה שהגיעו אליו, ככל הנראה אל אחורי הקלעים של האולם בו התקיימה הופעתו, תחת הנחיות ברורות לגבי הדלפות שלא היו מביישות תדריך עם ראש ה-C.I.A. מזכירת האקדמיה נראתה באותו ערב בכניסה לאולם כשהיא מרכיבה משקפי שמש ומסרבת לומר דבר על תגובתו של דילן לפרס. מאוחר יותר היא פרסמה דיווח קצר בבלוג שלה. "מצב הרוח היה מרומם", היא כתבה והוסיפה שהיתה גם שמפניה. תמונה לא התפרסמה. זה היה ללא ספק טקס הענקת הנובל החשאי והמוזר ביותר שהתקיים מעולם.

בשיחה שערכתי עם ד"ר גוסטאב שלסטרנד, היסטוריון המתמחה בפרסי הנובל, הוא נתן הקשר היסטורי לאירועים הבלתי שגרתיים. "דברים כאלו קרו בעבר", הוא סיפר לי בשיחה שנערכה במוזיאון הנובל בעיר-העתיקה של סטוקהולם, "גם אלברט איינשטיין התעכב זמן רב עד שהתייחס לזכייתו בפרס וזוכים רבים אחרים לא הגיעו לסטוקהולם על מנת לקבל את הפרס. חלקם היו חולים מדי כמו המחזאי האנגלי הארולד פינטר, אחרים היו מבוגרים מדי בכדי לעמוד בנסיעה לשוודיה. היו זוכים שלא הגיעו כי ישבו בכלא או כי השלטונות מנעו מהם את הכבוד כמו השלטונות הסובייטים שמנעו מבוריס פסטרנק לקבל את הפרס. במקרים אלו הפרס ניתן לנציג מטעם הזוכה או לשגריר של מדינתו. בכל מקרה ההחלטה שמתפרסמת באוקטובר היא סופית ואי אפשר לקחת מהזוכה את הפרס". ע"פ שלסטרנד יש גבול למה שאפשר לדרוש מהזוכים, שאחרי הכל לא ביקשו לעצמם את הפרס, ויש גמישות גדולה לגבי הענקתו. מרבית הזוכים אמנם משתתפים באירועים המסורתיים המתקיימים בסטוקהולם הכוללים את הטקס, הנשף ושורה ארוכה של פגישות, הרצאות, סעודות חגיגיות וקבלות פנים, אך בעבור הזוכים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעמוד בכך נמצאים פתרונות מסוגים שונים. הרצאת הנובל היא אמנם תנאי קשיח לגבי קבלת הסכום הכספי אך שלסטרום לא מודאג. "נדמה לי שהעניין ייפתר", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כבר יותר ממאה שנה ואף פעם לא היתה בעיה מיוחדת לתת למישהו מיליון דולר".

****

וכך, שעות ספורות אחרי הטקס הסודי, הגעתי להופעתו של האיש עצמו – יודע שאין לצפות מדילן לנאומים, הרצאות או סיפורים אישיים ונזהר מציפיות לחוויה מוסיקלית יוצאת דופן. ובכל זאת, אני מודה בהכנעה, קיוויתי שיקרה משהו שלא מן המניין. אחרי הכל, יש כאן הזדמנות להיות עד לאירוע מוסיקלי מכונן. דילן סיפק כבר רגעים כאלו בעבר הרחוק ואולי ההתרחשות סביב פרס הנובל תוציא ממנו איזו אמירה או התבטאות מפתיעה. האולם בו התקיים הקונצרט הוא לא גדול, בערך 3,000 איש בקהל. זה היה הקהל האופייני של דילן. אנשים לא צעירים במיוחד ולא עממיים במיוחד. אני מניח שאפשר לקרוא להם אליטה תרבותית. פה ושם יושבים דילניסטים אדוקים שטסים בעקבותיו ברחבי העולם ומפעילים פורומים אינטרנטיים המנתחים את אלפי ההופעות של המאסטר. הם יודעים באילו הופעות בדיוק דילן ניגן גיטרה חשמלית, הם יכולים להסביר מדוע הוא עבר לפסנתר ולשלוף מהזיכרון את שמות השירים מ-Blond on Blond שהופיעו בהופעות בסיבוב של 1991 בדרום אמריקה. אפשר לזהות אותם ע"פ המבטים המזלזלים שלהם באלו מאתנו שראו את דילן פחות מ-250 פעמים. האולם מתמלא. אין כיסא פנוי. לידי שני גברים בגיל העמידה מנתחים את הסיכוי שדילן יוציא הערב את המפוחית. כשאני מגלגל מילים בראש לכתבה שאני אמור לשלוח עד מחר בבוקר אני מצליח עם קצת מאמץ ורצון טוב לגייס מספיק אופטימיות בשביל להשתעשע בביטויים כמו אווירה דרוכה וחשמל באוויר. ואז נכבים האורות.

****

האנטי-קליימקס, לא איחר לבוא כמובן. נכון, זו היתה הופעה טובה של מוסיקאי מהשורה הראשונה אבל היא לא היתה אירוע היסטורי ולא אבן דרך בתולדות הרוק. דילן, כהרגלו, לא אמר מילה. הסאונד היה טוב והבמה היתה עירומה, בלי תפאורה, בלי מסכי ווידאו ועם תאורה מינימלית. חבוש בכובע לבן ולבוש בחליפה שנראית כאילו היא שייכת לאמרגן קאנטרי מנאשוויל דילן התעלם מהפרס שהוא זכה בו וגם מהקהל שהמשיך, למרות הכל, להעניק לו אהבה והערכה. חמשת הנגנים שליוו אותו היו מצוינים ורשימת השירים כללה קלסיקות אהובות של דילן כמו Desolation Row ו Tangled Up in Blue לצד גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בהדרן שר דילן את Blowing in the Wind. זה היה ערב של מוסיקה טובה באווירת אמריקנה ובעבור אנשים ששיריו של דילן ליוו אותם מילדות הוא היה אפילו מרגש. העיתונות השוודית נתנה ביקורות טובות אם כי היו לה הסתייגויות. עיתונאי אחד כתב שלמרות שזאת היתה הופעה מצוינת היא זהה בדיוק להופעותיו הקודמות של דילן כאן. "קח חופשה ארוכה", הוא המליץ לדילן, "כתוב שירים חדשים, קנה מלתחה חדשה או תחליף להקה". מבקר אחר כתב שהוא אמנם נהנה אבל בפרפרזה על הודעת האקדמיה הוא הוסיף "הערב לא היה הערב שדילן יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". הם צדקו. אין חדש אצל דילן וקשה להאמין שהאיש שהופיע אמש בסטוקהולם יצליח אי פעם לספק הרצאה על יצירתו. לפחות לא במובן הקונבנציונלי. הדבר נוגד את אופיו ואין לו גם צורך בכך – את הכבוד הוא כבר קיבל ואת הכסף הוא כנראה לא ממש צריך.

אבל אפשר גם לחשוב על זה אחרת. ייתכן שהופעתו של דילן היתה הרצאה אחרי הכל. בהרצאה זו דילן שטח את השקפת עולמו בדבר תפקידו של האומן בחברה. ע"פ השקפה זו, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לאומן יש תפקיד אחד בלבד והוא יצירתה והוצאתה לאור של אומנותו. כל מה שמעבר לזה רק מחליש את היצירה ופוגע באמינותה. דילן אמנם שינה את סגנונו במהלך עשרות שנות פעילותו אבל בעניין זה הוא עקבי לחלוטין. כששאלו אותו ב-1965 אם הוא משורר או מוסיקאי הוא אמר שהוא רואה בעצמו כ"איש של שיר וריקוד", כשהציגו אותו כקולו של הדור וכנביא מחאה הוא דחה את הדברים בתוקף וכשניסו לפרש את שיריו הוא סירב לשתף פעולה. פרשנים שמצאו הקשרים ביוגרפים ברורים ביצירת המופת Blood on the Tracks, למשל, גרדו את פדחתם כשדילן כתב שהאלבום מבוסס בכלל על סיפורים קצרים של צ'כוב. לכו תדעו אם הוא היה רציני. כשהופיעו פרשנויות על כך שהשיר איש הטמבורין עוסק בסמים דילן אמר שהשיר הוא על, ובכן, איש המנגן על טמבורין. דומה שדילן מציג את עצמו כמעין פועל שחור של היצירה שלו. הוא בסה"כ הולך לעבודה, עושה מה שהוא עושה ונא לא לבלבל לו את המוח עם כל היתר. גם בנאום התודה שהקריאה שגרירת ארה"ב בסטוקהולם אפשר רק לנחש אם השורה האחרונה נכתבה עם חיוך אירוני. "מעולם לא היה לי את הזמן לשאול את עצמי אם שירַי הם ספרות", הוא כתב, "אני מודה לאקדמיה השוודית על כך שלקחה את הזמן לשאול את השאלה הזו ועל התשובה הנפלאה שהיא סיפקה".

רבים מאלו שזכו בפרס נובל לספרות נטלו חלק משמעותי במעשים של שינוי חברתי. זוהי מורשתם המפוארת של אנשי רוח כמו אלבר קאמי, וויסלבה שימבורסקה וסווטלנה אלקסייביץ'. זוכים אחרים חשפו את חייהם האישיים וניסו לעורר מודעות לסוגיות חברתיות. דילן מייצג גישה שונה לחלוטין. הוא כותב שירים המוסיפים יופי לעולם, בכך אין ספק. שיריו מעוררים מחשבה ורגשות ומציתים את הדמיון. אבל אלו השירים, לא האומן, ששייכים לקהל. הופעתו של דילן בסטוקהולם, כמו אלפי הופעותיו האחרות, היא הצהרה אומנותית וחברתית מכיוון שבעבור אומן מסדר הגודל שלו גם אי אמירה היא אמירה. אם יורשה לי אתרגם אותה בעבור הקוראים: "אני מוסיקאי. לא מנהיג, לא מעצב דעת קהל ולא אושיית רשת. אין לי מה לומר לכם בתוכניות אירוח או במוספי החג כי החיים שלי הם פשוט לא עניינכם. אני כותב שירים ושר אותם. אתם מוזמנים לשמוע אותם בהופעות שלי או באלבומים שאני מוציא ולעשות איתם מה שבא לכם. אם אתם רוצים הרצאות פוליטיות תתקשרו בבקשה לבונו, אם אתם זקוקים לדרמות משפחתיות, הנה המספר של אוזי אוסבורן". דילן סיים את הופעתו בסטוקהולם בשיר מתוך אלבום גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים שביצע פרנק סינטרה שהוא הוציא לפני שנתיים. "שאנשים יתמהו, שיצחקו שיזעיפו פנים", הוא שר בקול ברור גם אם מעט סדוק וסיים את ההופעה במשפט שאולי אומר את הכל: "תמיד הייתי הליצן שלך, למה לנסות ולשנות אותי כעת?".

תנו צ'אנס לשוודים

מה הקשר בין הערותיו של הנשיא טראמפ על שוודיה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה יקרה אם ישראל תדהים את העולםותקבל בברכה את השליח השוודי החדש למזה"ת? מחשבות על המצב המדיני בעידן הנוכחי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3898968

נשיא ארה"ב, כך הסתבר ממסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רוה"מ נתניהו לפני כשבועיים, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבור אלו המתנגדים לפתרון זה משני הצדדים היה זה ניצחון גדול. במקביל לצחקוקיו של רוה"מ בוושינגטון נשמעו בוודאי קריאות שמחה גם בלשכת שר החינוך בירושלים וגם במשרדי החמאס בעזה. יש, עם זאת, בשני צדי הסכסוך כאלו המאמינים שפתרון שתי המדינות, חָבוּט ומיושן ככל שיהיה, הוא עדיין הדרך היחידה לקיים בשטח שבין הים לירדן אורח חיים פתוח ודמוקרטי המממש את זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החיים באזור.

באירופה, למשל, ממשיכים להתעקש על פתרון שתי המדינות. שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, אף הגדילה לעשות כאשר הכריזה ששוודיה מתכוונת למנות שליח מיוחד לאזור שיעסוק בקידום פתרון הסכסוך ברוח זו. היו שהגדירו את הצעד השוודי כהזוי ומנותק מהמציאות אבל זהו איננו צעד חריג. בנוסף לשליחי הקוורטט והשליחים האמריקאים, יש מדינות נוספות, ביניהן צרפת, רוסיה וסין, שיש להם שליחים באזור. עכשיו מצטרפת גם שוודיה למועדון הזה ובעבור אלו המכירים את מדיניות החוץ שלה אין כאן הפתעה. לשוודיה יש יומרות להשפיע על סדר-היום הבינלאומי כבר מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים. מיטב הדיפלומטים שלה פעלו באזור בעבר (ביניהם שליחי האו"ם גונאר יארינג בשנות השישים ופולקה ברנדוט בשנות הארבעים), היא עוסקת בנושא הפלסטיני כבר עשרות שנים והשנה היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם. שלא כמו הנשיא האמריקאי החדש, עמדתה הרשמית של שוודיה, כמו עמדת האיחוד האירופי כולו, היא תמיכה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והתנגדות לכל מדיניות המקשה על יישומו (למשל ההתנחלויות הישראליות).

בימים האחרונים הסתבר שיש הבדלים נוספים בין גישת הממשל האמריקאי החדש לבין גישת הממשלה בסטוקהולם. בנאום שנשא בפלורידה הזכיר הנשיא טראמפ את שוודיה ואמר ש"היא הכניסה מספרים גדולים (של מהגרים) ויש להם בעיות שהם לא חלמו שיהיו להם". בעוד השוודים ניסו להבין לאיזו תקרית התכוון טראמפ כשהוא דיבר על אירועי "אתמול בלילה בשוודיה" הבהיר הנשיא האמריקאי שכוונתו היתה לדיווח ברשת פוקס שהציג עליה חדה במקרי האלימות בשוודיה בעקבות מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה שלה. דיווח זה, כמו אחרים מסוגו, הציג תזה נפוצה בקרב חוגי ימין הטוענת ששוודיה קורסת ושיש עליה ניסיון השתלטות איסלמיסטי. כמה מהעובדות העומדות בבסיס התיאוריה הזו הן שקרים מוחלטים (כמו האגדה האורבנית על כך ששוודיה הפכה לבירת האונס של אירופה) בעוד עובדות אחרות הן חצאי אמיתות המוצאות מהקשרן (העלייה באלימות ובפשיעה בשוודיה איננה תוצאה של קליטת מהגרים בלבד). קהילות המהגרים אכן מציבות אתגרים רציניים לחברה השוודית, כמו עליה במקרי האנטישמיות, מעשי וונדליזם בשכונות מצוקה והתגייסות של צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי לארגונים קיצוניים, אך באופן יחסי מצבה של שוודיה אינו גרוע מהמצב במדינות אחרות שקלטו הרבה פחות מהגרים. בעיותיה של שוודיה נובעות ממרכיבים סוציו-אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים רבים והערותיו של הנשיא טראמפ, בהיותן פשטניות ומבוססות על תעמולה ולא על עובדות, שפכו עוד דלק על המדורה והפכו לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.

ייתכן שיש קשר בין דבריו של הנשיא טראמפ על שוודיה ודבריו במסיבת העיתונאים עם נתניהו. ארה"ב, אם לשפוט לפי התבטאויות בכירים בממשל החדש, מוכנה לקבל פתרון של מדינה אחת, להעביר את שגרירותה לירושלים ולגבות סיפוחים ישראליים בגדה, כולם צעדים העלולים להבעיר את האזור. ממש כמו ההתבטאות על השוודים, התבטאויותיו של טראמפ בנושא הישראלי הן חדשניות ונועזות לכאורה אך הן מקשות על מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. הגישה השוודית כלפי המזה"ת נועזת הרבה פחות. היא שמרנית ומבוססת על העקרונות שעוצבו עוד בשנות התשעים. לכן, טבעי כל כך שהנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו באמצעות הטוויטר והשוודים ממשיכים בשיטה הארכאית משהו של מינוי דיפלומטים ושילוחם לשיחות מתישות ולעיתים חסרות תוחלת. תגובתה של ישראל למדיניותה החדשה של ארה"ב ידועה, אך מה צריכה להיות תגובתה למהלך של השוודים?

תיאורטית יכולה ישראל לבחור בין שלוש תגובות אפשרויות – קבלתו בברכה של שליח שוודי חדש, התעלמות ממנו או פעולה נגדו. מכיוון שהיחסים בין שוודיה לישראל בשנים האחרונות התדרדרו ומכיוון ששוודיה מתנגדת באופן גלוי למדיניותה של ממשלת נתניהו תגובה שלילית היא הצעד הצפוי. לכך יש להוסיף את העובדה שהממשל הישראלי וחלק מהציבור בישראל מתעב באופן מיוחד את שרת החוץ השוודית. וולסטרום מואשמת תדיר בכך שהיא אנטי-ישראלית ואנטישמית. ניסיונה הרב במדינאות בינלאומית, תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ומאבקה למען זכויות-אדם ודמוקרטיה לא עושים רושם רב בישראל המתמקדת בעיקר בציטוטים שלה שהתפרשו בירושלים כצבועים ועוינים ובעובדה ששוודיה הכירה במדינה הפלסטינית ב-2014. כשוולסטרום הגיעה לאזור לפני כמה שבועות גורמים ישראלים סירבו לפגוש אותה וגם להודעה על מינוי שליח שוודי לאזור הגיבה ישראל, כצפוי, בבוז. הפעם החליטו במשרד החוץ על גישה סרקסטית משהו. "בהתחשב בהצלחה יוצאת הדופן של הממשלה השוודית הנוכחית בעשיית שלום בכל רחבי העולם, אנחנו אסירי תודה על ההחלטה סוף סוף לפתור את חוליי האזור שלנו", אמר דובר המשרד עמנואל נחשון, "מדוע הם לא יכלו לחשוב על מינוי כזה מוקדם יותר?". אפשר להסכים או לא להסכים לתגובה הישראלית אבל יש לברך על ההומור הציני של משרד החוץ. בלעדיו היתה זו סתם עוד תקרית דיפלומטית משמימה וחסרת משמעות.

אבל אולי אפשר להוציא בכל זאת משהו מההתכתשות המדינית המיותרת הזו. השורות הבאות ייחשבו כמטורפות בעיני פרשנים וותיקים וכמסוכנות בעיני אלו המתנגדים באופן עקרוני לפתרון שתי המדינות. אבל יש גם לא מעט אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות שהתייאשו מהאפשרות להשיגו. בעבורם ייתכן שבניגוד לכל הסיכויים, ההצעה השוודית יכולה להיות פתח לתקווה או לפחות חומר למחשבה.

מה יקרה אם ישראל תדהים את העולם ובמקום הנאומים הרגילים על הצביעות האירופית, השמחה לאיד על "הפלישה האיסלמיסטית", הבדיחות על איקאה והגעגועים לראול וולנברג, היא תסכים לקבל את השוודים כמתווכים בינה ובין הפלסטינים? אין הכוונה לשינוי מוחלט באוריינטציה המדינית של ישראל. בהקשר זה מובן שאין תחליף לאמריקאים כבת-ברית. ברור גם שישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים עם בנות ברית אזוריות אחרות ולקחת בחשבון את האינטרסים של מוסקבה, אנקרה, קהיר ועוד. אבל מה עם השוודים יוכלו לקחת תפקיד מוגבל של תיווך תחת גג בינלאומי כלשהוא? באקלים הנוכחי הסיכויים שישראל תסכים לכך קלושים אבל מעניין בכל זאת לנתח את הסיכויים והסיכונים של מהלך כזה ולו רק כניסוי מחשבתי.

במשך כל שנות הדומיננטיות של ארה"ב בשיחות בין ישראל והפלסטינים היוו היחסים הקרובים בין האמריקאים לישראל דלק לטענת הקיפוח הפלסטינית בדבר המתווך שבידו האחת מנהל שיחות שלום ובידו השנייה תומך ומחמש את הישראלים. אצל השוודים זה אחרת. ראשית, אין להם אינטרסים גאו-פוליטיים מובהקים באזור. שנית, ברשימת עשרים המדינות המובילות את היצוא והיבוא השוודים אין אף מדינה מהמזה"ת, גם לא סעודיה ואיראן. מה שעומד על הפרק מבחינה פוליטית בעבור השוודים איננו הפגנת עוצמה צבאית או טיפוח בני ברית אסטרטגיים. שוודיה היא מדינה בת בסה"כ עשרה מיליון תושבים בקצה הנידח של אירופה, הפעם האחרונה שהיא השתתפה במלחמה היתה לפני יותר ממאתיים שנה והיא אפילו אינה חברה בנא"טו. כל כוחה הבינלאומי מבוסס על תדמיתה כמדינה הנלחמת על ערכים דמוקרטיים, המעורבת במפעלים הומניטריים והמשכינה שלום. לכן מצטיירת שוודיה כתומכת בפלסטינים. אבל זו לא חייבת להיות בעיה בעבור ישראל. במצב עניינים מסוים זה יכול להיות דווקא יתרון.

אם ישראל תסכים להיעזר במתווך שוודי היא תיראה כמדינה המוכנה לעשות וויתורים בכך שהיא מקבלת מתווך הידוע כפרו-פלסטיני. השוודים ייאלצו להראות שהם לא חד-צדדיים ולכן לכל הפחות הם לא יתנגדו לדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או לדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אם בכל זאת יגלו השוודים עוינות לדרישות הישראליות תוכל ישראל להכריז על המתווך כחד-צדדי ולפרוש, דבר שהיה קשה לה לעשות עם המתווכים האמריקאים (שתחת רוב הממשלים לא היו שונים מהאירופאים בדרישותיהם). הצד הפלסטיני, לעומת זאת, לא יוכל להשתמש בטיעון שהמתווכים לא הוגנים מכיוון שברור לכל שאין להם תומכים נדיבים ועקביים יותר מהשוודים. אם הם יסרבו לשאת ולתת בהוגנות יהיה ברור לכל שהפעם הם סרבני השלום ולא הצד הישראלי.

ברור שקשה להרבה ישראלים להתגבר על הרתיעה האוטומטית משוודיה אחרי דברים קשים שהם קראו ושמעו ששרת-החוץ שלה אמרה. הם לא היחידים. גם בשאר העולם התגובות אליה ולמדיניותה מעורבות. יש הרואים בשוודיה מדינה צבועה או אובדנית, אחרים רואים בה מופת של מדיניות חוץ מוסרית. מה שחשוב, עם זאת, בהקשר זה הוא שברגע שמדובר במעשים ולא במילים בלבד, הכל משתנה. מה זה משנה אם הצעדים השוודיים עד כה היו מונעים משנאת ישראל, מכוונות טובות, ממסורת מרקסיסטית או גישה פוסט-קולוניאליסטית? בשורה התחתונה כשמדובר במעשים, האינטרסים והריאל-פוליטיק חשובים יותר. על פני השטח דומה ששוודיה נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית אבל בפועל, מעבר להררי המילים, לקטטות הדיפלומטיות ולמשחקי הכבוד לשוודיה יש מדיניות ברורה, יציבה ומשותפת לרוב המכריע של המחנות הפוליטיים בתוכה. היא מקיימת קשרי סחר וקשרים אקדמיים פוריים עם ישראל, אין בה כמעט תנועת חרם נגד ישראל, אין לה סיבה להתנגד לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה ולהגן על עצמה והיא גם בעד זכויות-אדם ודמוקרטיה והסדר מדיני של שתי מדינות שיסיים את הכיבוש (במיוחד אם היא תוכל לקבל נתח מהקרדיט). מי שמתנגד לרעיונות האלו בוודאי אינו צריך לשתף פעולה עם השוודים. אבל מי שתומך בהם, גם אם הוא ליכודניק התומך בהם כרע במיעוטו כמו בנאום בר-אילן, יכול בהחלט למצוא בשוודים כלי עזר שימושי.

כך יכולה דווקא עמדתה הפרו-פלסטינית לכאורה של שוודיה להפוך את השוודים למתווך נוח לישראל. זאת כמובן בהנחה שזו מעוניינת בהסדר. כחלק מהמו"מ יוכלו השוודים לממן בכספי סיוע את שיקום הכלכלה הפלסטינית. גם זה לא יפגע בישראל מכיוון ששוודיה משקיעה כבר היום כסף רב ברשות הפלסטינית. אם ישראל תסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה היא תוכל לדרוש פיקוח הדוק יותר על הכספים ולוודא שהם לא מושקעים בהסתה וטרור. מטבע הדברים כוחם של השוודים הוא מוגבל. הם לא יוכלו לקחת על עצמם את ההסדר העתידי של אחד הסכסוכים הוותיקים בעולם. אבל הם יוכלו לסייע להתניע את התהליך ולנצל את העובדה שהם לא מזוהים באופן מובהק עם אף אחת מהמעצמות המשפיעות באזור בכדי להכניס לתמונה גורמים משמעותיים יותר אם וכאשר השיחות יתקדמו ותהיה אפשרות לעלות לשלב הבא – סיוע לפלסטינים לבנות ישות מדינית ומתן ערבויות ביטחוניות ומדיניות לישראל. לא יהיה כמובן הסכם ללא פשרות ושיתוף פעולה של הישראלים והפלסטינים עצמם, אבל מתווך טוב הוא התחלה טובה ומתווך טוב איננו בהכרח חבר טוב. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

לסיום, אי אפשר בלי מילה על אוסלו. בירתה של נורבגיה, שכנתה של שוודיה, כבר הולידה בעבר הלא רחוק הסכם מזרח-תיכוני שישראלים רבים רואים בו כישלון וטראומה לאומית. למרות שחלק גדול ממה שעמד בבסיסם של הסכמי אוסלו עדיין שריר וקיים, תומכי ההסכם ומתנגדיו כאחד ראו אותו מופר, סעיף אחר סעיף ע"י שני הצדדים וקורס אל תוך מערבולת של אלימות ואיבה. יהיה מי שיאמר שהסכמי אוסלו מוכיחים שעדיף שהסקנדינבים לא יהיו חלק ממעגל ההשפעה במזה"ת אך אפשר גם לראות את הדברים אחרת. נורבגיה אמנם קרובה לשוודיה אך היא שונה מאוד ממנה. מבחינה פוליטית, שוודיה היא ממובילות האיחוד האירופי, נורבגיה אפילו לא חברה בו. שוודיה יושבת במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות, נורבגיה לא היתה במוע"הב כבר 15 שנה. השוודים משקיעים במדיניות החוץ שלהם כסף רב ומאמצים רבים, הנורבגים ידועים בתחום זה בעיקר בזכות פרס נובל לשלום שהוא בעצם פרס שוודי לגמרי. הסיבה היחידה שהנורבגים קיבלו את האחריות עליו היא שנורבגיה היתה עד 1905 חלק משוודיה.

הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפשר וצריך ללמוד מהטעויות שנעשו בהם ולהפיק מהם לקחים. מה שהתחיל במדריד, וושינגטון, לונדון ואוסלו בשנות התשעים התגלגל, עם השנים, למציאות טראגית שעלולה להוביל לביטולו הסופי של פתרון שתי המדינות, למלחמת אזרחים, למדינת אפרטהייד או לחיסולה של המדינה היהודית. האם לא עדיף לפחות לשקול גישה חדשה? אם במקום להתבשם מהניהיליזם, חוסר המחויבות והפופוליזם מהבית הלבן תחפש ישראל גם אפיקים אחרים של שיתוף פעולה, לכו תדעו, אולי מה שהחל בהסכמי אוסלו יוכל להגיע לפרקו בפתרון מאוזן, יציב ובטוח יותר במסגרת הסכמי סטוקהולם.

480 ימי חופשת לידה על כל ילד – להיות הורים בשוודיה

שילוב של הורות וחיי משפחה עם חיים מקצועיים וקריירה הוא אתגר לא קל בכל מקום בעולם. מבין כל המרכיבים הקובעים את מידת ההצלחה של הורים לעמוד באתגר זה, חופשות הלידה הן אחד המרכיבים המרכזיים והיחס אליהן שונה מאוד בין מדינה למדינה. בארה"ב, למשל, אין שום חובה לאפשר לעובדים ועובדות ימי חופשה בתשלום וההיעדרות מעבודה בעקבות לידה היא מינימלית ועל חשבונה של העובדת. במדינות אחרות, דוגמת ישראל ומדינות רבות נוספות, מקבלות אימהות בחסות המדינה בין עשרה לעשרים שבועות של חופשת לידה בתשלום. יש, עם זאת, מדינות נדיבות הרבה יותר. בריטניה, אירלנד ומדינות רבות במזרח אירופה עוברות את רף העשרים שבועות ומאפשרות חופשות ארוכות יותר בתשלום לאימהות אחרי לידה. אך כמו בתחומים רבים אחרים הקשורים למערכות הרווחה הלאומיות, גם בתחום זה מדינות סקנדינביה נמצאות בחוד החנית.

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/.premium-1.3882865#article-comments

בשוודיה מהוות חופשות הלידה לא רק אמצעי סיוע להורים לטפל בילדיהם. יש להן גם תפקיד של עיצוב חברתי. אחת ממטרותיהן המוצהרות היא לשפר את מעמד הנשים בחברה ולקדם חלוקת נטל שוויונית יותר בין נשים לגברים בתוך המשפחה. מעבר לכך, הן בנויות בצורה כזו שישפיעו על עיצוב שנות חייהם הראשונות של ילדים וילדות ועל יחסים בין הורים לילדים במשפחה. לכן, לא רק שהן ארוכות יותר, הן בנויות כך שאפשר לחלק אותם לתקופות בעלות אופי שונה וכך הן נמשכות שנים רבות אחרי הלידה. על מנת להבין כיצד עובדת המערכת המורכבת, יש הטוענים שגם קצת מסורבלת הזו, נוח יותר להביט בה מנקודת מבטה של משפחה רגילה.

כאשר ילד או ילדה נולדים בשוודיה מקבלים ההורים זכות לחופשת לידה בתשלום המובטחת ע"י מערכת הביטוח-הלאומי. חופשה זו כוללת 480 ימים. במשך 390 ימים מהחופשה התשלום עומד על כ-80% מהשכר הקודם של ההורה (עד לתקרה מסוימת). בשאר תשעים הימים עומד התשלום על סכום קבוע של כשמונים ₪ ביום בלבד. למעסיקים אין אפשרות למנוע את היציאה לחופשת לידה ואין אפשרות לפטר או להטיל סנקציות על עובדים או עובדות היוצאים לחופשת לידה. החופשה נמדדת בימים ולא בשבועות או חודשים מכיוון שאין כל חובה להשתמש בימים ברציפות. כלומר, משפחה יכולה להחליט שהאם תיקח חופשת לידה של שישה חודשים בסמוך ללידה, אחריה היא תחזור לעבודה במשרה מלאה או חלקית והאב ייצא לחופשת לידה של שישה חודשים נוספים. בימים הנותרים (כשלושה חודשים) יכולה המשפחה לעשות שימוש בתקופות מאוחרות יותר, למשל בחופשות ממערכת החינוך, עד שהילד או הילדה יגיעו לגיל 12.

כמו בכל מקום אחר גם בשוודיה המוסכמות התרבותיות, המבנה החברתי ושוק העבודה גרמו בעבר לכך שנשים ייקחו את מרבית האחריות על הטיפול בילדים. עם זאת, בעשורים האחרונים התנועה הפמיניסטית השוודית הגיעה להישגים רבים מאוד ומרבית מעצבי המדיניות במדינה, החל מראש-הממשלה ומטה, מגדירים את עצמם כפמיניסטים. לכן, הפכו חופשות הלידה לכלי לשינוי חברתי והמדינה מעודדת גברים לצאת, גם הם, לחופשות לידה באמצעות תמריצים שונים. מתוך 480 ימי החופשה חייב האב לקחת לפחות 90 ימים (אחרת הם הולכים לאיבוד ולא ניתנים לניצול ע"י האם). זהו נושא הנמצא במחלוקת כבר שנים רבות בשיח הציבורי השוודי. השמאל מעוניין להרחיב את "ימי החובה" של האבות בעוד הימין תומך בחלוקה חופשית של ימים בין ההורים. כמו כן, אבות מקבלים עשרה ימי חופשה בתשלום בנוסף לימי חופשת הלידה בימים הסמוכים ללידה עצמה. החוק מגדיר ימים אלו כימים המוקדשים ל"מתן אפשרות להיות נוכח בלידה, להכיר את הילד או הילדה ולטפל בילדים האחרים במשפחה". בנוסף לכל אלו ישנה אפשרות לאימהות שתנאי עבודתן הם קשים, לא מתאימים או מסוכנים להריונן ליהנות מחופשה בתשלום בחודשיים שלפני הלידה. גם חופשה זו נוספת ולא מנוכה, מימי חופשת הלידה.

מי שיסתובב ברחובות עריה של שוודיה לא יוכל שלא להיתקל בהשפעות חוקים אלו. אבות צעירים מטיילים עם עגלות ילדים באמצע היום, גני-משחקים מלאים באימהות צעירות ולא רק בסבים ובסבתות המשמשות כבייביסיטר. ניכר שזוהי איננה פריבילגיה של עובדים ועובדות זוטרים בלבד. גם אלו הנושאים במשרות בכירות מנצלים את ימי החופשה לטובת משפחותיהם. בשנה שעברה, למשל, יצרה הממשלה מודל מיוחד המאפשר לשריה ליהנות מהזכות הניתנת לכלל האזרחים להיות הורים נוכחים ומשקיענים יותר. מעבר לגני המשחקים ניתן לפגוש את ההורים השוודיים וילדיהם הצעירים גם ביעדי תיירות פופולאריים כמו חופי תאילנד והאיים הקנרים כאשר אלו מנצלים את ימי החופשה בתשלום ויוצאים לחופשות ממושכות כשהתשלום מהביטוח-הלאומי מממן עדיין את המשק המשפחתי.

פאני אקלונד היא עובדת סוציאלית בת 41 המתגוררת בסטוקהולם. יחד עם בן זוגה, האסה, היא מגדלת שני ילדים – אלסה בת השמונה וטוּרֶה, בן השש. שני הילדים החלו ללכת לגן-ילדים בגיל שנה וחצי ועד אז החליטו בני הזוג לחלק ביניהם שווה בשווה את ימי חופשת הלידה כך שכל אחד מהם נהנה מבערך שמונה חודשי חופשה בתשלום בעבור כל אחד מהילדים. חלק מתקופה זו בילתה המשפחה בחופשות משותפות בתאילנד.

כיצד השפיעו חופשות הלידה על ההורות שלכם?

"החופשה אפשרה לי להיות רגועה יותר עם הילדים, להיקשר אליהם ולגדול אל תוך האימהות שלי ללא לחץ. אחרי שחזרתי לעבודה יכולנו גם לנצל את יתרת הימים כדי לטייל עם המשפחה בזמן החופשות במערכת החינוך. חלוקת הימים בינינו, ההורים, גורמת לכך שיש שוויון גדול יותר בינינו בכל מה שנוגע לטיפול בילדים ונראה לי שגם בטיפול במשק הבית באופן כללי. כאמא הייתי חייבת לסמוך על כישורי ההורות של בן הזוג שלי ולהרפות מהשליטה שלי בגידול הילדים מה שמאפשר לנו היום לחלק את הנטל בינינו כשהילדים חולים למשל".

מה עם היחסים ביניכם לבין הילדים? האם גם הם הושפעו מחלוקת חופשות הלידה ביניכם כהורים?

"חלוקת ימי החופשה ביני לבין האסה גרמה לכך שהילדים קשורים אלי ואליו באותה מידה. אני חושבת שזה טוב לילדים שיש להם שני הורים שהם יכולים לסמוך עליהם ולהתנחם בהם כשצריך. זה גורם לכך שהמשפחה מאושרת ורגועה יותר".

ומה לגבי מקום העבודה שלך? האם הופעל עליך בשלב כלשהו לחץ לחזור לעבודה?

לא, ברור שלא.

העובדה שמעסיקים שוודיים, במגזר הציבורי והפרטי כאחד, מקבלים באופן גורף את חופשות הלידה הממושכות של עובדיהם ולא לוחצים עליהם לחזור בהקדם למקום העבודה היא ייחודית למדינות הנורדיות. קבלה זו מעוגנת בנורמות החברתיות אבל גם בחוק. זהו חוק מפורט המגן לא רק על עצם הזכות לחופשת לידה אלא גם מסדיר נושאים שונים הכרוכים בה – אין להפלות מועמדים או מועמדות לקבלת עבודה על רק לידה או לידה צפויה, אסור למעסיקים לקחת הריונות וחופשות לידה בחשבון כאשר מחליטים על קידום, רמת שכר וכו' ויש לאפשר לעובדים שינוי בשעות העבודה או מעבר למשרה חלקית אם הם מעוניינים בכך בעת החזרה לעבודה. חוקים אלו אופייניים לשוק העבודה השוודי שבו נהנים העובדים מרמות גבוהות של שכר ומתנאי עבודה טובים בעיקר בגלל עוצמתם של האיגודים המקצועיים במדינה ושיטת המו"מ ביניהם לבין המעסיקים. אך, בניגוד למה שטוענים לעיתים כלכלנים שמרניים, העבודה המאורגנת, השכר הגבוה והזכויות החברתיות דוגמת חופשת הלידה אינן פוגעות בתחרותיות ובתפוקה. שוודיה נחשבת לאחת המדינות התחרותיות ביותר בעולם, יש לה משק מגוון, מצליח, מוטה ייצוא וצומח שהוציא מתוכו כמה מהחברות המובילות והמותגים המצליחים ביותר בעולם. מודל העבודה השוודי המתחשב בצרכיהם וברווחתם של העובדים לא רק שאיננו פוגע במשק, הוא אחת הסיבות להצלחתו.

קתרינה בק היא יועצת משפטית בכירה בפדרציה השוודית ליזמות המאגדת איגודי מעסיקים שחברים בהם עשרות אלפי חברות המעסיקות למעלה ממיליון וחצי עובדים. "הפדרציה מדגישה את חשיבותה של השוויוניות בחיי העבודה", היא אומרת, "עסקים חייבים לוודא שתהיה להם גישה לכישורים שונים ולחזק את התחרותיות שלהם. חשוב לחברות להיות מעסיקים אטרקטיביים לגברים ונשים כאחד. מנקודת ראותו של המעסיק, יש חשיבות להיצע של עובדים בעלי כישורים ולפיתוח כישוריהם של העובדים גם בתקופה שיש להם ילדים". בק מדגישה שחופשות הלידה, בצירוף מערכת החינוך לגיל הרך, הם הכרחיים בעבור הורים שרוצים לשלב חיי עבודה וחיי משפחה, ושישנן עדיין נורמות חברתיות שגורמות לנשים לשאת בחלק גדול יותר של הנטל בבית – הן נעדרות יותר מן העבודה ועובדות ביותר משרות חלקיות. מדבריה של בק ניתן להבין שהמעסיקים תומכים אמנם בחופשות הלידה אך הם מעדיפים שלהורים תהיה אפשרות לחלק ביניהם באופן חופשי את הימים ללא התערבות המדינה. "חופשות הלידה", היא מוסיפה, "צריכות לתת להורים את הזכות להחליט בעצמם מה תהיה חלוקת החופשה בתשלום".

אם כך, האם המעסיקים תומכים במודל חופשת הלידה הקיים בשוודיה? האם אתם מעדיפים מודל שבו מוגדר מה מינון הימים שעל כל הורה לקחת? והאם יש מעסיקים הנפגעים מהמודל הקיים?

"הפדרציה רואה במבנה ביטוח ההורות הקיים, המאפשר חלוקה שווה של ימי חופשת הלידה בין ההורים, ככזה המשיג יעדים שאפתניים בנוגע לשוויון ונותן אפשרות לשילוב חיי משפחה ועבודה. ביטוח ההורות תומך גם בצורך של החברות בעובדים בעלי כישורים וביכולת הגיוס שלהם. בד בבד התנאים לשימוש בימי חופשות הלידה משתנים מאוד בין משפחות שונות ולכן זה הגיוני שהורה המתחשב בצרכים שלו יוכל להעביר ימי חופשה להורה השני. יזמים ועצמאים מנצלים פחות את חופשת הלידה מאשר עובדים שכירים שבעבורם עוצבה השיטה. זה נדיר מאוד שיזמים עצמאיים יוכלו להיעדר לתקופות ארוכות וקשה להם יותר להשתמש בביטוח ההורות בגלל הסיכונים הכרוכים באיבוד לקוחות חשובים לדוגמא. אנחנו טוענים שהשיטה מעדיפה את העובדים השכירים על העצמאים ויש לעשות בה רפורמה שתתאים אותה גם למגזר הזה".

יש, אם כן, לא מעט מחלוקות בשוודיה לגבי סוגיות שונות הקשורות לחופשות הלידה, כמו החלוקה בין אבות לאימהות והתאמת השיטה לעצמאיים, אך הקונצנזוס לגבי חשיבותה הכללית של חופשת הלידה הוא כמעט מלא. בסופו של דבר מדובר בחוזה חברתי המבוסס על השקעה ארוכת טווח המאפשר להורים ולילדים למצות את מלוא הפוטנציאל של שנות החיים הראשונות עם הרבה פחות לחץ והרבה יותר מרחב תמרון. כאן, בסוף הדברים, יש מקום לגילוי נאות. אני חי בשנים האחרונות בסטוקהולם ובתור אב לשלושה ילדים נהניתי מחופשות לידה ממושכות איתם. הורים שוודיים, כך גיליתי, אינם מטבעם טובים יותר או גרועים יותר מאשר הורים בכל מקום אחר אך הכלים העומדים לרשותם הם טובים יותר. זוהי תורה פשוטה ובסיסית מאוד – כהורה, קל יותר להיות סבלני, לבטא אהבה, להיות יצירתי, להקדיש תשומת לב, ללמד, ללוות, להדריך ולחבק כאשר הלחץ הכלכלי פוחת והזמן מתפנה. גם ברמה הלאומית זהו יותר עניין של סדרי עדיפויות מאשר של עושר ועוני. מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית בעלת שירותי הרווחה האוניברסליים מעדיפה את המגזר הציבורי הגדול והביטוחים החברתיים הנרחבים על אפשרויות ההתעשרות של פרטים בודדים ועל ההפרטות המאפשרות בחירה רחבה יותר לבודדים על חשבון שירותים ברמה נמוכה יותר לכלל הציבור. במובן הזה שוודיה מממשת פוטנציאל שקיים בכל מקום. מה שחסר הוא לא כסף אלא החלטה פוליטית המבוססת על סולידריות ואחריות חברתית. ובכל זאת, בסיום הגילוי הנאות, אציין שכישראלי טוב, מצאתי עם הריונה השני של בת-זוגי, דרך להגדיל את מספר ימי החופשה בתשלום מ-480 ל-660. את הטריק אפשר לתאר במילה אחת – תאומים.

שש דרגות הפרדה במבחן (תכנית) המציאות

התיאוריה שעל פיה כל אדם בעולם מרוחק מכל אדם אחר בשש דרגות של היכרות בלבד נבחנת מחדש ע"י שני מנחים שוודים מוכרים .שיצרו בהשראתה תוכנית מסעות קצבית ולא צפויה, שכוללת ידוענים, תקלות ודילוגים מסביב לעולם. כן, גם בישראל

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.3627865

תיאורית שש דרגות ההפרדה נמצאת כבר עשרות שנים בגבול שבין תיאוריה מדעית, שעשוע אינטלקטואלי ומיתוס אורבני. היא נולדה ככל הנראה בשנות העשרים של המאה הקודמת אז הציג הסופר ההונגרי ממוצא יהודי, פרידיש קארינתי, באחד מסיפוריו הקצרים את התזה שניתן לקשר בין כל שני אנשים בעולם באמצעות שרשרת חברתית של חמישה אנשים בלבד. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז נבחנה והודגמה התיאוריה מזוויות שונות ע"י מדענים, אומנים וסתם סקרנים כאשר רובם ככולם מצאו שלכל הפחות יש בה דרגה מסוימת של אמת. הרעיון המרכזי שבבסיסה הוא פשוט. דרגות הפרדה מודדות את מידת המרחק החברתי בין אנשים. כל אדם שאנו מכירים נמצא בדרגת הפרדה אחת מאתנו, מכריהם של האנשים שאנו מכירים נמצאים שתי דרגות הפרדה מאתנו וכך הלאה. ע"פ התיאוריה ניתן לקשר בין כל שני בני-אדם בעולם באמצעות שרשרת של שש דרגות הפרדה לכל היותר.

כאשר אנו חושבים על שני בני-אדם השייכים לקבוצה חברתית מצומצמת יחסית התיאוריה איננה מפתיעה כל כך. האדם הוא יצור חברתי והניסיון היומיומי שלנו, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, מלמד שאפשר להגיע רחוק מאוד באמצעות קשרים חברתיים. אך כשמדובר בעולם כולו, כולל תושביו שאינם מחוברים לאינטרנט מהיר 24 שעות ביממה, השלכות התיאוריה הן מפתיעות למדי. כבר בשנות השישים, הרבה לפני עידן האינטרנט, חקר הפסיכולוג החברתי, סטנלי מילגרם, את מה שהוא כינה "תופעת העולם הקטן" והראה עד כמה צפופים הקשרים האנושיים בעולם ועד כמה בני-האדם קרובים זה לזה מבחינה חברתית. תוצאותיו ושיטת המחקר של מילגרם שנויות במחלוקת עד היום מבחינה מדעית, אבל גם מבחינה אינטואיטיבית קשה לקבל את השלכותיהן. למרות אמצעי התקשורת והתחבורה המתקדמים שהתפתחו בשנים האחרונות קצת קשה להאמין שבעולם שחיים בו כשבעה וחצי מיליארד בני-אדם ישנן רק שש דרגות הפרדה בין אישה המתגוררת בכפר נידח בסין לבין נשיא ארה"ב, בין קשיש מסיביר לליידי גאגא או בין ילדה מצ'ילה למלך תאילנד. ובכל זאת, ע"פ התיאוריה, כך בדיוק הם פני הדברים.

מאז נהגתה לראשונה נעשו ניסיונות רבים לבדוק אם יש אמת בתיאוריה ואם אכן המספר שש מהווה מעין מפתח כמעט מיסטי להבנת הרשתות החברתיות שלנו. אחד הניסויים היסודיים ביותר נערך ב-2006 אז בדקו חוקרים מחברת מיקרוסופט האמריקאית 30 מיליארד התקשרויות אלקטרוניות בין 180 מיליון בני-אדם ממדינות שונות שהשתמשו בתכנת המסנג'ר של החברה. החוקרים הגדירו ששני אנשים מכירים אחד את השני אם הם שלחו זה לזה הודעה. כשהתפרסמו התוצאות הן הראו שהמרחק המינימלי הממוצע בין כל שני משתמשים הוא 6.6 דרגות הפרדה. תוצאה קרובה באופן מפתיע להשערות פחות מבוססות מבחינה אמפירית שהועלו בעבר. "מה שראינו מראה שייתכן ויש לאנושות קבוע קשר חברתי", אמר בראיון לוושינגטון פוסט אריק הורביץ שערך את המחקר, "בעבר שיערו אמנם אנשים שאנחנו קרובים מאוד זה לזה אבל אנחנו הראנו בקנה מידה רחב מאוד שההשערה הזו היא הרבה מעבר לפולקלור". מחקר ידוע נוסף שנערך בנושא התבסס על תקשורת באמצעות אי-מיילים. המחקר נערך באוניברסיטת קולומביה ע"י הסוציולוג דנקן ווטס שבהזדמנות אחרת גם שיתף פעולה עם המתמטיקאי סטיבן סטרוגטס מאוניברסיטת קורנוול על מנת ליצור מודל מתמטי שיסביר את התופעה. מחקרים אלו חשפו אמנם בעיות בתיאוריה וביכולת להוכיח אותה, אך באופן כללי הן אוששו את הרעיון העומד בבסיסה ומצאו בו שימוש שחרג מסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית. דרגות הפרדה, הסתבר, יכולות לסייע גם בהתמודדות עם נושאים רציניים מאוד כמו התפשטות מחלות, יצירת רשתות תקשורת ופריסת תשתיות לאומיות.

לצד הפרויקטים המדעיים העוסקים בתיאוריה נוצרו בעשורים האחרונים לא מעט יצירות אומנות ומיזמים בידוריים בהשראתה. אלו כוללים סרטים, מחזות, סדרות טלוויזיה, אפליקציות רשת ומשחקי חברה. המחזאי האמריקני ג'ון גוארה כתב מחזה העוסק בנושא שהוצג לראשונה בראשית שנות התשעים והפך לסרט קולנוע ב-1993. באותה תקופה המציאו שלושה סטודנטים מפנסילבניה משחק טריוויה שמטרתו למצוא את שרשרת הקישורים המינימלית בין שחקני קולנוע שונים לבין השחקן האמריקאי קווין בייקון (הקישורים נעשים דרך הקאסט של סרטי קולנוע. מי ששיחק בסרט עם קווין בייקון הוא בדרגה 1, מי ששיחק עם מישהו ששיחק עם בייקון הוא בדרגה 2 וכך הלאה. כך יש לכל שחקן בעולם את מספר הבייקון שלו). כיום ישנן גם אפליקציות שונות בלינקאדין ובפייסבוק הבודקות את דרגות ההפרדה בין המשתמשים שלהן. בפייסבוק, לדוגמא, טוענים שאלגוריתם שהם יצרו מראה שיש כשלוש וחצי דרגות הפרדה בממוצע בין המשתמשים. לתאוריה יש אפילו גרסה ישראלית עממית בשם חוק הדתיים השלובים הגורס שבין כל שני אנשים דתיים זרים קיים לפחות מכר משותף אחד.

אך למרות העיסוק הנרחב בנושא לא תועד מעולם ניסיון לבחון את התיאוריה ע"י מסע פיזי שאינו מבוסס על משלוח הודעות אלקטרוניות או חבילות בדואר ושמקשר בין זרים מוחלטים החיים בקצוות שונים של כדור-הארץ. מסע כזה, כך אפשר להניח, ייקח זמן רב ויעלה כסף רב ואין לדעת האם מטרתו תושג. זו שאלה מרתקת – האם אפשר לבחור אדם אקראי בפינה נידחת של העולם, לבקש ממנו שם וכתובת של אדם שהוא מכיר, לנסוע אליו או אליה וכך להמשיך בשיטה זאת ולהגיע תוך שישה מפגשים בלבד, אל אדם שזהותו נבחרה מראש שחי בקצה השני של כדור-הארץ? כעת, בזכות צוות הפקה פעלתני ומקורי משוודיה, יש לשאלה זו תשובה שצופי טלוויזיה שוודיים זכו להיחשף אליה בסדרה בהנחיית שני עיתונאים ומנחי טלוויזיה מוכרים מאוד במדינה, פיליפ האמר ופרדריק וויקינגסון.

"ערוץ 5 השוודי פנה אל פיליפ ופרדריק וביקש מהם פרויקט חדש", מספר מפיק הסדרה מורטן אברס בראיון שנערך במשרדי חברת ההפקה נקסיקו שבסטוקהולם, "הם רצו תכנית הרפתקאות שתכלול, כמו תכניות אחרות שעשו המנחים בעבר, מסעות בעולם ומפגשים אנושיים מעניינים. זאת היתה נקודת המוצא. בסערת המוחות שערכנו בחברת ההפקה עלו רעיונות שונים כמו "מסע מסביב לעולם בשמונים יום" ע"פ הספר של ז'ול וורן. בין השאר עלה גם רעיון לבסס את התכנית על תיאורית שש דרגות ההפרדה אם כי הרעיון נפסל תחילה בעיקר בגלל אורכו הממוצע של פרק בסדרת טלוויזיה. אורכו האמיתי של פרק בן שעה בטלוויזיה מסחרית הוא כ-42 דקות בלבד בגלל הפרסומות וחשבנו שלא יהיה אפשרי לעשות מסע כזה במסגרת מצומצמת כל כך. עם זאת, הרעיון עלה שוב ושוב עד שהחלטנו ללכת על זה בכל זאת, אם כי רק בתנאים מסוימים". התנאים עליהם מדבר אברס היו לא פשוטים להשגה. ראשית, אורכם של פרקי הסדרה שנוצרה לבסוף הוא כשעתיים ולכן שתי העונות שהופקו בינתיים כוללות שלושה או ארבעה פרקים בלבד. שנית, הצוות החליט שנקודת ההתחלה של כל אחד מהפרקים צריכה להיות רחוקה ומנותקת ככל האפשר מהעולם המערבי המחובר לאמצעי תקשורת ותחבורה מודרניים. כך נבחרו אזורים נידחים במיוחד במדינות כמו מדגסקר, נפאל, בוליביה ומונגוליה.

בשלב הבא נקבעו חוקי המסע אליהם נוספו שני אמצעים טלוויזיוניים שיעלו את רמת העניין – מגבלת זמן והופעה של ידוענים. המנחים האמר ווויקינגסון טסים בראשיתו של כל פרק לנקודת המוצא שם הם מוצאים טלפון נייד שהוכן מראש. הטלפון מכיל סרטון שבו אדם מוכר מאוד מאתגר אותם להגיע אליו או אליה מהנקודה בה הם נמצאים. המסע צריך להמשך שבעה ימים בלבד והוא צריך להתקדם באמצעות שרשרת של שישה מפגשים המבוססים על הכרות אישית בין כל חוליה לחוליה שבאה אחריה. "התחלת המסע וסוף המסע הם החלקים היחידים המתוכננים מראש", אומר המפיק אברס, "כל מה שבאמצע מאולתר ותלוי בפיליפ ופרדריק עצמם. זו מערכת פתוחה. הכל יכול לקרות והכל מתועד". הידוענים שנרתמו לפרויקט ושאליהם אמורים צמד המנחים להגיע בסוף כל פרק כוללים, בין השאר, את השף הטלוויזיוני גורדון רמזי, השחקן צ'רלי שין, האסטרונאוט באז אולדרין והדוגמנית-שחקנית פמלה אנדרסון.

הדינמיקה של הסדרה היא קצבית מאוד. לחץ הזמן, הנסיעות המטורפות בין שש יבשות והמפגשים האנושיים לוקחים את הצופים למסע שכולל לא מעט עליות ומורדות. לצד רגעים של סיפוק והצלחה חשופים הצופים גם לוויכוחים בין זוג המנחים ואפילו לרגעים של מבוכה ופחד. אברס מספר על לא מעט דרמות שאירעו במהלך ההפקה – בבוליביה, למשל, שכרו המנחים מסוק בעלות של 10,000 דולר ללא אישור של ההפקה וכמעט התרסקו. בזימבבווה הרשויות לא התירו להם להיכנס למדינה בגלל המצלמות שהיו ברשותם. בסצנה אחת וויקינגסון ששונא טיסות מתועד כשהוא מתייסר בעת טיסה שנקלעה לתנאי מזג אוויר קשים מעל משולש ברמודה ובסצנה אחרת צמד המנחים משקרים בשיחה טלפונית לאברס, המפיק שלהם בסטוקהולם, וממציאים מצב חירום צבאי כדי לזכות ביום חופש בגן-העדן של האי לה-ראוניון ממזרח למדגסקר. בסופו של דבר, עם זאת, למרות אלמנטים המזכירים סדרות ריאליטי מוכרות, אלו מסעות מרתקים בקצב מטורף החושפים מגוון עצום של נופים, תנאי חיים ומצבים חברתיים דרך מפגשים אנושיים עם אנשים אמיתיים. "ביססנו את התכנית על התיאוריה המדעית אבל התאמנו אותה לתנאים של טלוויזיה", אומר אברס, "מה שעניין אותנו היה בעיקר המפגשים האנושיים מכיוון שלפיליפ ופרדריק יש כשרון ייחודי ליצור קשר עם אנשים ולגלות את הסיפורים שלהם".

מבחינה לוגיסטית מדובר בפרויקט מורכב למדי. למרות שהתכנית מושקעת מאוד מבחינה וויזואלית והיא כוללת צילומי נוף מרהיבים ונסיעות חובקות עולם, אברס מסביר שההפקה איננה יקרה באופן משמעותי מתכניות אחרות. את הסכום שהושקע בצילומי הסדרה הוא מסרב לחשוף אבל הוא מוכן להסביר איך התנהל הפרויקט. "אל פיליפ ופרדריק המנחים הצטרף צוות קטן של שני צלמים, טכנאי סאונד, במאי ומתאם הפקה. בנוסף לצוות הזה היה בסטוקהולם בזמן הצילומים צוות נוסף שסייע בתיאום הנסיעות ובהערכות הלוגיסטית". כאמור, התחנה הראשונה והאחרונה תוכננו מראש אבל כל מה שביניהן נבנה תוך כדי תנועה ע"י הצוות של האמר ווויקינגסון בליווי הצוות בסטוקהולם. מדובר במסלולים לא שגרתיים הדורשים מתרגמים ואנשי-קשר מקומיים, מקומות אירוח וליווי משפטי, סיוע טכני ואמצעי תחבורה החל מחמורים וגמלים ועד לרכבות ומטוסים.  ע"פ אברס ברגע שהתכנית יצאה לדרך האתגר היה אמיתי, לא היו זיופים, חוקי המשחק נשמרו ולא היו פרקים שננטשו באמצע או שלא שודרו. למרות שזו בסך הכל תכנית טלוויזיה, מה שהצופים מקבלים בסופו של דבר הוא ניסיון אותנטי לבחון את תיאורית שש דרגות ההפרדה בעולם האמיתי. "לא ידענו מראש אם זה בכלל אפשרי", מספר אברס, "ולכן, לפני שהתחלנו לצלם שלחנו מעין בלון ניסוי בדמות עיתונאי בשם יוהאן הוטיג, שנשלח לבדו להגיע בשישה צעדים מסוולברד (קבוצת איים באוקיינוס הארקטי, ד.ס) אל השחקן דיויד הסלהוף בלוס-אנג'לס. הוא פחות או יותר הצליח במשימה וכשחזר ממנה הוא הציג בפני רשת הטלוויזיה את תוצאותיו. כך קיבלנו אישור לצאת לדרך והתחלנו בהפקה באביב 2015".

לאחר שידור העונה הראשונה של הסדרה הופקה עונה נוספת הכוללת גם זווית ישראלית מעניינת. בפרק הפתיחה של העונה המנחים, האמר ווויקינגסון, מתחילים את מסעם בנמיביה שבמערב אפריקה שם נותן להם מדריך טיולים מקומי שמות של שלושה ממכריו כמועמדים פוטנציאליים לשלב הבא במסע: מדריכת טיולים צ'יליאנית, ארכיאולוג אוסטרלי וחוקר קרקע ישראלי ממושב חצבה בשם ד"ר אפי טריפלר. בשלב זה של הפרק ישנו וויכוח סוער בין שני המנחים המתקשים להגיע להסכמה לגבי הצעד הבא שלהם. בסופו של דבר הם טסים לצ'ילה שם מאלץ האמר את וויקינגסון לוותר על הפגישה עם המדריכה המקומית, לשנות כיוון ולעלות על טיסה לנתב"ג (ההחלטה מתקבלת בעקבות התערבות בין שני המנחים כאשר האמר מנצח את וויקינגסון בתחרות סקי שהם עורכים בהרי האנדים). בהמשך הפרק השניים טסים לישראל ונפגשים עם טריפלר ומשפחתו בחצבה. טריפלר שולח את הזוג לת"א אל מפיק בשם אורן גורביץ' ששירת איתו בצבא. גורביץ' שולח את הזוג לעמיתו המפיק שוקי ווייס בירושלים שבתורו שולח אותם לעמית שלו בלונדון בתקווה שזה מכיר את הזמר מייקל בולטון, היעד הסופי של הפרק. "פיליפ ופרדריק נהנו מאוד בישראל", נזכר אברס, "הם התרשמו מהישראלים כאנשים פתוחים, נחמדים ונדיבים מאוד". בפרק עצמו מבקרים המנחים בעיר העתיקה בירושלים. "זה המקור של כל הדתות בעולם", אומר האמר לוויקינגסון בהתרגשות אך מוסיף מיד, "אבל גם לכל הצרות בעולם".

ע"פ המפיק אברס מפותחות בשלב זה גרסאות של התכנית בשלוש מדינות נוספות והוא מקווה שעונות נוספות יופקו גם לגרסה השוודית. צופים ישראליים לא יצפו ככל הנראה בסדרה המקורית ולכן מתבקש ספוילר שיחשוף אם אכן הצליחו השוודים לעמוד במשימה שהציבו לעצמם ולהוכיח שתאוריית שש דרגות ההפרדה ניתנת ליישום מעשי. ובכן, הופקו עד היום שבעה פרקים. בארבעה מתוכם הגיעו האמר ווויקינגסון ליעדם בשישה שלבים בלבד ובשלושה פרקים הם נזקקו לשבעה. אלו תוצאות מעניינות מכיוון שהן מתאימות בדיוק למה שטוענים מתמטיקאים, סוציולוגים, פסיכולוגים ויוצרים שונים כבר עשרות שנים. אבל מה כל זה אומר ומה אפשר ללמוד מהניסיון הטלוויזיוני הייחודי הזה? "אני חושב שזה טוב להראות לאנשים את העולם כפי שהוא ולגלות להם אספקטים שונים שלו", אומר אברס, "זה גם חשוב להראות כמה אנחנו קשורים אחד לשני וכמה העולם הוא קטן יותר ממה שאנחנו חושבים. בימים שכאלו בהם בונים חומות בכל העולם יש בזה גם מסר. בסופו של דבר כולנו אחים ואחיות. חשוב לדעת ולזכור את זה".