שש דרגות הפרדה במבחן (תכנית) המציאות

התיאוריה שעל פיה כל אדם בעולם מרוחק מכל אדם אחר בשש דרגות של היכרות בלבד נבחנת מחדש ע"י שני מנחים שוודים מוכרים .שיצרו בהשראתה תוכנית מסעות קצבית ולא צפויה, שכוללת ידוענים, תקלות ודילוגים מסביב לעולם. כן, גם בישראל

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.3627865

תיאורית שש דרגות ההפרדה נמצאת כבר עשרות שנים בגבול שבין תיאוריה מדעית, שעשוע אינטלקטואלי ומיתוס אורבני. היא נולדה ככל הנראה בשנות העשרים של המאה הקודמת אז הציג הסופר ההונגרי ממוצא יהודי, פרידיש קארינתי, באחד מסיפוריו הקצרים את התזה שניתן לקשר בין כל שני אנשים בעולם באמצעות שרשרת חברתית של חמישה אנשים בלבד. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז נבחנה והודגמה התיאוריה מזוויות שונות ע"י מדענים, אומנים וסתם סקרנים כאשר רובם ככולם מצאו שלכל הפחות יש בה דרגה מסוימת של אמת. הרעיון המרכזי שבבסיסה הוא פשוט. דרגות הפרדה מודדות את מידת המרחק החברתי בין אנשים. כל אדם שאנו מכירים נמצא בדרגת הפרדה אחת מאתנו, מכריהם של האנשים שאנו מכירים נמצאים שתי דרגות הפרדה מאתנו וכך הלאה. ע"פ התיאוריה ניתן לקשר בין כל שני בני-אדם בעולם באמצעות שרשרת של שש דרגות הפרדה לכל היותר.

כאשר אנו חושבים על שני בני-אדם השייכים לקבוצה חברתית מצומצמת יחסית התיאוריה איננה מפתיעה כל כך. האדם הוא יצור חברתי והניסיון היומיומי שלנו, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, מלמד שאפשר להגיע רחוק מאוד באמצעות קשרים חברתיים. אך כשמדובר בעולם כולו, כולל תושביו שאינם מחוברים לאינטרנט מהיר 24 שעות ביממה, השלכות התיאוריה הן מפתיעות למדי. כבר בשנות השישים, הרבה לפני עידן האינטרנט, חקר הפסיכולוג החברתי, סטנלי מילגרם, את מה שהוא כינה "תופעת העולם הקטן" והראה עד כמה צפופים הקשרים האנושיים בעולם ועד כמה בני-האדם קרובים זה לזה מבחינה חברתית. תוצאותיו ושיטת המחקר של מילגרם שנויות במחלוקת עד היום מבחינה מדעית, אבל גם מבחינה אינטואיטיבית קשה לקבל את השלכותיהן. למרות אמצעי התקשורת והתחבורה המתקדמים שהתפתחו בשנים האחרונות קצת קשה להאמין שבעולם שחיים בו כשבעה וחצי מיליארד בני-אדם ישנן רק שש דרגות הפרדה בין אישה המתגוררת בכפר נידח בסין לבין נשיא ארה"ב, בין קשיש מסיביר לליידי גאגא או בין ילדה מצ'ילה למלך תאילנד. ובכל זאת, ע"פ התיאוריה, כך בדיוק הם פני הדברים.

מאז נהגתה לראשונה נעשו ניסיונות רבים לבדוק אם יש אמת בתיאוריה ואם אכן המספר שש מהווה מעין מפתח כמעט מיסטי להבנת הרשתות החברתיות שלנו. אחד הניסויים היסודיים ביותר נערך ב-2006 אז בדקו חוקרים מחברת מיקרוסופט האמריקאית 30 מיליארד התקשרויות אלקטרוניות בין 180 מיליון בני-אדם ממדינות שונות שהשתמשו בתכנת המסנג'ר של החברה. החוקרים הגדירו ששני אנשים מכירים אחד את השני אם הם שלחו זה לזה הודעה. כשהתפרסמו התוצאות הן הראו שהמרחק המינימלי הממוצע בין כל שני משתמשים הוא 6.6 דרגות הפרדה. תוצאה קרובה באופן מפתיע להשערות פחות מבוססות מבחינה אמפירית שהועלו בעבר. "מה שראינו מראה שייתכן ויש לאנושות קבוע קשר חברתי", אמר בראיון לוושינגטון פוסט אריק הורביץ שערך את המחקר, "בעבר שיערו אמנם אנשים שאנחנו קרובים מאוד זה לזה אבל אנחנו הראנו בקנה מידה רחב מאוד שההשערה הזו היא הרבה מעבר לפולקלור". מחקר ידוע נוסף שנערך בנושא התבסס על תקשורת באמצעות אי-מיילים. המחקר נערך באוניברסיטת קולומביה ע"י הסוציולוג דנקן ווטס שבהזדמנות אחרת גם שיתף פעולה עם המתמטיקאי סטיבן סטרוגטס מאוניברסיטת קורנוול על מנת ליצור מודל מתמטי שיסביר את התופעה. מחקרים אלו חשפו אמנם בעיות בתיאוריה וביכולת להוכיח אותה, אך באופן כללי הן אוששו את הרעיון העומד בבסיסה ומצאו בו שימוש שחרג מסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית. דרגות הפרדה, הסתבר, יכולות לסייע גם בהתמודדות עם נושאים רציניים מאוד כמו התפשטות מחלות, יצירת רשתות תקשורת ופריסת תשתיות לאומיות.

לצד הפרויקטים המדעיים העוסקים בתיאוריה נוצרו בעשורים האחרונים לא מעט יצירות אומנות ומיזמים בידוריים בהשראתה. אלו כוללים סרטים, מחזות, סדרות טלוויזיה, אפליקציות רשת ומשחקי חברה. המחזאי האמריקני ג'ון גוארה כתב מחזה העוסק בנושא שהוצג לראשונה בראשית שנות התשעים והפך לסרט קולנוע ב-1993. באותה תקופה המציאו שלושה סטודנטים מפנסילבניה משחק טריוויה שמטרתו למצוא את שרשרת הקישורים המינימלית בין שחקני קולנוע שונים לבין השחקן האמריקאי קווין בייקון (הקישורים נעשים דרך הקאסט של סרטי קולנוע. מי ששיחק בסרט עם קווין בייקון הוא בדרגה 1, מי ששיחק עם מישהו ששיחק עם בייקון הוא בדרגה 2 וכך הלאה. כך יש לכל שחקן בעולם את מספר הבייקון שלו). כיום ישנן גם אפליקציות שונות בלינקאדין ובפייסבוק הבודקות את דרגות ההפרדה בין המשתמשים שלהן. בפייסבוק, לדוגמא, טוענים שאלגוריתם שהם יצרו מראה שיש כשלוש וחצי דרגות הפרדה בממוצע בין המשתמשים. לתאוריה יש אפילו גרסה ישראלית עממית בשם חוק הדתיים השלובים הגורס שבין כל שני אנשים דתיים זרים קיים לפחות מכר משותף אחד.

אך למרות העיסוק הנרחב בנושא לא תועד מעולם ניסיון לבחון את התיאוריה ע"י מסע פיזי שאינו מבוסס על משלוח הודעות אלקטרוניות או חבילות בדואר ושמקשר בין זרים מוחלטים החיים בקצוות שונים של כדור-הארץ. מסע כזה, כך אפשר להניח, ייקח זמן רב ויעלה כסף רב ואין לדעת האם מטרתו תושג. זו שאלה מרתקת – האם אפשר לבחור אדם אקראי בפינה נידחת של העולם, לבקש ממנו שם וכתובת של אדם שהוא מכיר, לנסוע אליו או אליה וכך להמשיך בשיטה זאת ולהגיע תוך שישה מפגשים בלבד, אל אדם שזהותו נבחרה מראש שחי בקצה השני של כדור-הארץ? כעת, בזכות צוות הפקה פעלתני ומקורי משוודיה, יש לשאלה זו תשובה שצופי טלוויזיה שוודיים זכו להיחשף אליה בסדרה בהנחיית שני עיתונאים ומנחי טלוויזיה מוכרים מאוד במדינה, פיליפ האמר ופרדריק וויקינגסון.

"ערוץ 5 השוודי פנה אל פיליפ ופרדריק וביקש מהם פרויקט חדש", מספר מפיק הסדרה מורטן אברס בראיון שנערך במשרדי חברת ההפקה נקסיקו שבסטוקהולם, "הם רצו תכנית הרפתקאות שתכלול, כמו תכניות אחרות שעשו המנחים בעבר, מסעות בעולם ומפגשים אנושיים מעניינים. זאת היתה נקודת המוצא. בסערת המוחות שערכנו בחברת ההפקה עלו רעיונות שונים כמו "מסע מסביב לעולם בשמונים יום" ע"פ הספר של ז'ול וורן. בין השאר עלה גם רעיון לבסס את התכנית על תיאורית שש דרגות ההפרדה אם כי הרעיון נפסל תחילה בעיקר בגלל אורכו הממוצע של פרק בסדרת טלוויזיה. אורכו האמיתי של פרק בן שעה בטלוויזיה מסחרית הוא כ-42 דקות בלבד בגלל הפרסומות וחשבנו שלא יהיה אפשרי לעשות מסע כזה במסגרת מצומצמת כל כך. עם זאת, הרעיון עלה שוב ושוב עד שהחלטנו ללכת על זה בכל זאת, אם כי רק בתנאים מסוימים". התנאים עליהם מדבר אברס היו לא פשוטים להשגה. ראשית, אורכם של פרקי הסדרה שנוצרה לבסוף הוא כשעתיים ולכן שתי העונות שהופקו בינתיים כוללות שלושה או ארבעה פרקים בלבד. שנית, הצוות החליט שנקודת ההתחלה של כל אחד מהפרקים צריכה להיות רחוקה ומנותקת ככל האפשר מהעולם המערבי המחובר לאמצעי תקשורת ותחבורה מודרניים. כך נבחרו אזורים נידחים במיוחד במדינות כמו מדגסקר, נפאל, בוליביה ומונגוליה.

בשלב הבא נקבעו חוקי המסע אליהם נוספו שני אמצעים טלוויזיוניים שיעלו את רמת העניין – מגבלת זמן והופעה של ידוענים. המנחים האמר ווויקינגסון טסים בראשיתו של כל פרק לנקודת המוצא שם הם מוצאים טלפון נייד שהוכן מראש. הטלפון מכיל סרטון שבו אדם מוכר מאוד מאתגר אותם להגיע אליו או אליה מהנקודה בה הם נמצאים. המסע צריך להמשך שבעה ימים בלבד והוא צריך להתקדם באמצעות שרשרת של שישה מפגשים המבוססים על הכרות אישית בין כל חוליה לחוליה שבאה אחריה. "התחלת המסע וסוף המסע הם החלקים היחידים המתוכננים מראש", אומר המפיק אברס, "כל מה שבאמצע מאולתר ותלוי בפיליפ ופרדריק עצמם. זו מערכת פתוחה. הכל יכול לקרות והכל מתועד". הידוענים שנרתמו לפרויקט ושאליהם אמורים צמד המנחים להגיע בסוף כל פרק כוללים, בין השאר, את השף הטלוויזיוני גורדון רמזי, השחקן צ'רלי שין, האסטרונאוט באז אולדרין והדוגמנית-שחקנית פמלה אנדרסון.

הדינמיקה של הסדרה היא קצבית מאוד. לחץ הזמן, הנסיעות המטורפות בין שש יבשות והמפגשים האנושיים לוקחים את הצופים למסע שכולל לא מעט עליות ומורדות. לצד רגעים של סיפוק והצלחה חשופים הצופים גם לוויכוחים בין זוג המנחים ואפילו לרגעים של מבוכה ופחד. אברס מספר על לא מעט דרמות שאירעו במהלך ההפקה – בבוליביה, למשל, שכרו המנחים מסוק בעלות של 10,000 דולר ללא אישור של ההפקה וכמעט התרסקו. בזימבבווה הרשויות לא התירו להם להיכנס למדינה בגלל המצלמות שהיו ברשותם. בסצנה אחת וויקינגסון ששונא טיסות מתועד כשהוא מתייסר בעת טיסה שנקלעה לתנאי מזג אוויר קשים מעל משולש ברמודה ובסצנה אחרת צמד המנחים משקרים בשיחה טלפונית לאברס, המפיק שלהם בסטוקהולם, וממציאים מצב חירום צבאי כדי לזכות ביום חופש בגן-העדן של האי לה-ראוניון ממזרח למדגסקר. בסופו של דבר, עם זאת, למרות אלמנטים המזכירים סדרות ריאליטי מוכרות, אלו מסעות מרתקים בקצב מטורף החושפים מגוון עצום של נופים, תנאי חיים ומצבים חברתיים דרך מפגשים אנושיים עם אנשים אמיתיים. "ביססנו את התכנית על התיאוריה המדעית אבל התאמנו אותה לתנאים של טלוויזיה", אומר אברס, "מה שעניין אותנו היה בעיקר המפגשים האנושיים מכיוון שלפיליפ ופרדריק יש כשרון ייחודי ליצור קשר עם אנשים ולגלות את הסיפורים שלהם".

מבחינה לוגיסטית מדובר בפרויקט מורכב למדי. למרות שהתכנית מושקעת מאוד מבחינה וויזואלית והיא כוללת צילומי נוף מרהיבים ונסיעות חובקות עולם, אברס מסביר שההפקה איננה יקרה באופן משמעותי מתכניות אחרות. את הסכום שהושקע בצילומי הסדרה הוא מסרב לחשוף אבל הוא מוכן להסביר איך התנהל הפרויקט. "אל פיליפ ופרדריק המנחים הצטרף צוות קטן של שני צלמים, טכנאי סאונד, במאי ומתאם הפקה. בנוסף לצוות הזה היה בסטוקהולם בזמן הצילומים צוות נוסף שסייע בתיאום הנסיעות ובהערכות הלוגיסטית". כאמור, התחנה הראשונה והאחרונה תוכננו מראש אבל כל מה שביניהן נבנה תוך כדי תנועה ע"י הצוות של האמר ווויקינגסון בליווי הצוות בסטוקהולם. מדובר במסלולים לא שגרתיים הדורשים מתרגמים ואנשי-קשר מקומיים, מקומות אירוח וליווי משפטי, סיוע טכני ואמצעי תחבורה החל מחמורים וגמלים ועד לרכבות ומטוסים.  ע"פ אברס ברגע שהתכנית יצאה לדרך האתגר היה אמיתי, לא היו זיופים, חוקי המשחק נשמרו ולא היו פרקים שננטשו באמצע או שלא שודרו. למרות שזו בסך הכל תכנית טלוויזיה, מה שהצופים מקבלים בסופו של דבר הוא ניסיון אותנטי לבחון את תיאורית שש דרגות ההפרדה בעולם האמיתי. "לא ידענו מראש אם זה בכלל אפשרי", מספר אברס, "ולכן, לפני שהתחלנו לצלם שלחנו מעין בלון ניסוי בדמות עיתונאי בשם יוהאן הוטיג, שנשלח לבדו להגיע בשישה צעדים מסוולברד (קבוצת איים באוקיינוס הארקטי, ד.ס) אל השחקן דיויד הסלהוף בלוס-אנג'לס. הוא פחות או יותר הצליח במשימה וכשחזר ממנה הוא הציג בפני רשת הטלוויזיה את תוצאותיו. כך קיבלנו אישור לצאת לדרך והתחלנו בהפקה באביב 2015".

לאחר שידור העונה הראשונה של הסדרה הופקה עונה נוספת הכוללת גם זווית ישראלית מעניינת. בפרק הפתיחה של העונה המנחים, האמר ווויקינגסון, מתחילים את מסעם בנמיביה שבמערב אפריקה שם נותן להם מדריך טיולים מקומי שמות של שלושה ממכריו כמועמדים פוטנציאליים לשלב הבא במסע: מדריכת טיולים צ'יליאנית, ארכיאולוג אוסטרלי וחוקר קרקע ישראלי ממושב חצבה בשם ד"ר אפי טריפלר. בשלב זה של הפרק ישנו וויכוח סוער בין שני המנחים המתקשים להגיע להסכמה לגבי הצעד הבא שלהם. בסופו של דבר הם טסים לצ'ילה שם מאלץ האמר את וויקינגסון לוותר על הפגישה עם המדריכה המקומית, לשנות כיוון ולעלות על טיסה לנתב"ג (ההחלטה מתקבלת בעקבות התערבות בין שני המנחים כאשר האמר מנצח את וויקינגסון בתחרות סקי שהם עורכים בהרי האנדים). בהמשך הפרק השניים טסים לישראל ונפגשים עם טריפלר ומשפחתו בחצבה. טריפלר שולח את הזוג לת"א אל מפיק בשם אורן גורביץ' ששירת איתו בצבא. גורביץ' שולח את הזוג לעמיתו המפיק שוקי ווייס בירושלים שבתורו שולח אותם לעמית שלו בלונדון בתקווה שזה מכיר את הזמר מייקל בולטון, היעד הסופי של הפרק. "פיליפ ופרדריק נהנו מאוד בישראל", נזכר אברס, "הם התרשמו מהישראלים כאנשים פתוחים, נחמדים ונדיבים מאוד". בפרק עצמו מבקרים המנחים בעיר העתיקה בירושלים. "זה המקור של כל הדתות בעולם", אומר האמר לוויקינגסון בהתרגשות אך מוסיף מיד, "אבל גם לכל הצרות בעולם".

ע"פ המפיק אברס מפותחות בשלב זה גרסאות של התכנית בשלוש מדינות נוספות והוא מקווה שעונות נוספות יופקו גם לגרסה השוודית. צופים ישראליים לא יצפו ככל הנראה בסדרה המקורית ולכן מתבקש ספוילר שיחשוף אם אכן הצליחו השוודים לעמוד במשימה שהציבו לעצמם ולהוכיח שתאוריית שש דרגות ההפרדה ניתנת ליישום מעשי. ובכן, הופקו עד היום שבעה פרקים. בארבעה מתוכם הגיעו האמר ווויקינגסון ליעדם בשישה שלבים בלבד ובשלושה פרקים הם נזקקו לשבעה. אלו תוצאות מעניינות מכיוון שהן מתאימות בדיוק למה שטוענים מתמטיקאים, סוציולוגים, פסיכולוגים ויוצרים שונים כבר עשרות שנים. אבל מה כל זה אומר ומה אפשר ללמוד מהניסיון הטלוויזיוני הייחודי הזה? "אני חושב שזה טוב להראות לאנשים את העולם כפי שהוא ולגלות להם אספקטים שונים שלו", אומר אברס, "זה גם חשוב להראות כמה אנחנו קשורים אחד לשני וכמה העולם הוא קטן יותר ממה שאנחנו חושבים. בימים שכאלו בהם בונים חומות בכל העולם יש בזה גם מסר. בסופו של דבר כולנו אחים ואחיות. חשוב לדעת ולזכור את זה".

אפשר לצעוק אנטישמיות עד מחר

מה מחבר בין הלאומנים, השמרנים ושונאי הזרים של אירופה לבין אנשי השמאל, הסוציאליסטים ולוחמי זכויות האדם ביבשת? התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3450218
בסוף שבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה דוברו של מזכ"ל מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, ניקולא באי. זו לא היתה שיחתנו הראשונה. ראיינתי את באי לפני מספר שבועות בפרלמנט האירופי ודוברו נזכר בפגישתנו בבריסל כשנזקק לקשר עם גורם ישראלי כלשהו במהלך ביקור שערך בישראל. אינני יודע איך באי סיכם את הביקור אך ברור שהוא נתקל בקשיים מסוימים מכיוון שגורמים ישראלים מסרבים להיפגש עם נציגי המפלגה שלו. מפלגת החזית הלאומית, שנוסדה ע"י ז'אן-מארי לה פן, מכחיש השואה והאנטישמי, מנסה באמצעות בתו וממשיכת דרכו, מארין לה פן, לאמץ תדמית מהוגנת ולפתח קשרים בעולם היהודי, אך פוליטיקאים ישראלים מסרבים, ובצדק, להיפגש עם נציגיה.
כחודש לפני ביקורו של באי בישראל הגיעה לאזור אישיות פוליטית אירופאית אחרת – שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום. גם וולסטרום הוחרמה ע"י ממשלת ישראל. התירוץ שניתן לה היה אמנם טכני אך ברור שהסיבה האמיתית היתה התבטאויותיה ומדיניותה הנחשבות בירושלים כאנטי-ישראליות. פוליטיקאים כמו יובל שטייניץ ויאיר לפיד אפילו כינו את וולסטרום אנטישמית. כך, במרחק של שבועות בודדים, החרימה ישראל מסיבות דומות שני מנהיגים אירופיים שביקרו בארץ.
הדבר המעניין בתקריות הדיפלומטיות האלו הוא שוולסטרום ובאי הם הפכים מוחלטים. וולסטרום היא אשת שמאל וסוציאל-דמוקרטית, תומכת נלהבת של האיחוד האירופי המקדמת מדיניות המדגישה ערכים של צדק חברתי, פמיניזם וזכויות אדם. באי, לעומתה, הוא איש ימין, שמרן ולאומן הנאבק ב"טכנוקרטים מבריסל" ותומך בסגירת גבולותיה של אירופה. המחנות הפוליטיים של באי ווולסטרום לא מסכימים ביניהם על כלום, הם מבוססים על ערכים מנוגדים, יש להם אינטרסים מנוגדים והם נאבקים זה בזה בכל רחבי היבשת. רק דבר אחד מאחד אותם – אף אחד לא מחכה להם בנתב"ג.
החרם הישראלי הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני חשוב בהרבה. הפוליטיקה האירופית של השנים האחרונות היא סוערת ומלאת מחלוקות. סוציאל-דמוקרטים נלחמים בניאו-ליברלים, מפלגות פופוליסטיות תוקפות מפלגות ממוסדות, פותחי שערי ההגירה נאבקים בבוני החומות. עם זאת, כשמדובר בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כולם מדקלמים את אותו טקסט. זוהי תופעה מוזרה ומעניינת – נוצרים-דמוקרטים וסוציאליסטים, ירוקים ופשיסטים, גזענים והומניסטים, כולם עוצרים לרגע את ההתקוטטות, מיישרים קו ומדקלמים את שלושת המילים שבישראל כבר יצאו מזמן מהאופנה – פתרון שתי המדינות.
צודק מי שאומר שהסכסוך הישראלי-פלשתיני כבר לא נמצא בראש סדר היום של אף אחד. אך ככל שנדרשים אליו תמימות הדעים לגבי פתרון שתי המדינות חובקת עולם. מילים רבות כ"כ הוקדשו להחלטת הנשיא אובמה שלא להטיל ווטו על החלטת מועצת-הביטחון 2334, שתשומת הלב הוסבה מרשימת התומכים בה. לצד חשודים מידיים כמו מצרים ווונצואלה היו שם גם בריטניה, ספרד וניו-זילנד. כמו ברשימות השחורות של משרד-החוץ, ישראל הצליחה בבניין האו"ם בניו-יורק לאחד את הבלתי ניתן לאיחוד. הרוסים שיתפו פעולה עם האוקראינים והסינים הלכו יד ביד עם היפנים. את וולסטרום ובאי קל להחרים, אך מה תעשה ישראל עם הנשיא פוטין ורה"מ מיי שאפשרו גם הם את ההחלטה?
מהי בעצם הסיבה לתמימות הדעים הזו כלפי ישראל? יש שיטענו שזו האנטישמיות. ואכן, ככל שמדובר באירופה אין ספק שהאנטישמיות חדרה לכל המחנות הפוליטיים ולחלקים רבים של החברה. אחרים יטענו שהכל עניין של אינטרסים. מדיניות אנטי-ישראלית משתלמת גם לימין וגם לשמאל האירופי משיקולים אלקטורליים וגאו-פוליטיים. השמאל, כך הם טוענים, פונה למצביעים בעלי רקע מוסלמי והימין מתחנף לאנשי הון ושלטון מהמזה"ת. הסבר נוסף, או אולי נכון יותר לקרוא לו נחמה, טוען שדעת-הקהל העולמית היא מעין מפלצת מופרעת שלא ניתן לשלוט בה. האירופאים עזרו ליהודים אחרי מלה"ע השנייה, היום הם בעד הפלשתינים ומחר גם זה יעבור להם. בסופו של דבר תימצא קוניונקטורה פוליטית שתפתור את הבעיה. זהו הפתרון שהתחבב בזמן האחרון על הימין הישראלי וגם אותו ניתן לתאר בשלוש מילים בלבד: הנשיא דונלד טראמפ.
אבל גם אם יש אמת מסוימת בהסברים אלו הם מסתירים אמת פשוטה וחשובה בהרבה. פיסת הנדל"ן הבעייתית הזו במזרח הים-התיכון נמאסה על מרבית מקבלי ההחלטות בעולם. חוסר היציבות שלה, הנטייה שלה להתלקח ללא יכולת שליטה על הלהבות וחוסר היכולת לקבל עם מנהיגיה החלטות רציונאליות הם מאפיינים שמנוגדים לאינטרסים של מרבית המדינות. יש אמנם בזירה גורמים שמרוויחים מהכאוס המזרח-תיכוני וייתכן שפירומנים מסוגו של הנשיא טראמפ יהפכו לנפוצים יותר במסדרונות השלטון העולמיים אך מי שיש לו עניין ביציבות, בערכים דמוקרטים ובפיתוח כלכלי מבין שפתרון שתי המדינות הוא היחידי שיכול לספק אותן (שלא לדבר על מי שיש לו יומרה לדאוג לשלום רווחה וצדק). כך, בעניין זה ובעניין זה בלבד, מתלכדים האינטרסים של לוחמי זכויות האדם המתעניינים בדיכוי הפלשתינים עם אלו של הניאו-ליברלים המתעניינים בסטרטאפים ישראלים ושל שונאי הזרים שרוצים שהמזרח-התיכון יפסיק לשלוח אליהם את הצרות שלו בדמות פליטים ופיגועים. המניעים שונים אך המסקנות דומות.
ובסופו של יום כל זה הרי לא חשוב. העולם יכול אמנם להיות ציני ואכזרי אבל לפעמים מה שכולם אומרים הוא באמת נכון. על כל חסרונותיו של פתרון שתי המדינות איש עוד לא הציע פתרון אחר שישמר את מדינת ישראל כמדינת לאום נורמלית, מודרנית ודמוקרטית לאורך שנים. אפשר לגרש מהארץ את כל המנהיגים הזרים שאומרים זאת, אפשר להפציץ את העולם בסרטוני הסברה בפייסבוק ואפשר לעצום עיניים ולצעוק אנטישמיות עד מחר. אבל כמו ילד המניח ידיו על עיניו כדי שלא ימצאו אותו, ההנהגה הישראלית צריכה לקחת בחשבון שגם כשעוצמים עיניים המציאות עדיין כאן.

אלפרד נובל מתהפך בקברו

למייסד פרס נובל לא היתה כוונה להעניק ולו קרונה אחת לכלכלנים, אבל לא רק שפרס הנובל בתחום נולד כבן חורג — הוא גם מסנן באופן עקבי כלכלנים סוציאל־דמוקרטים. פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד מאמין שזה לא מקרי.

פורסם בדה-מרקר:http://www.themarker.com/markerweek/1.3190550

גם השנה, כבכל שנה מאז תחילת המאה העשרים, נערך בסטוקהולם טקס הענקת פרסי הנובל היוקרתיים. מירב תשומת הלב התקשורתית השנה התמקדה דווקא בזוכה שלא הגיע לאסוף את הפרס, המוסיקאי בוב דילן שטען שהיו לו התחייבויות קודמות. הזוכים האחרים, עם זאת, התייצבו בהרכב מלא. ביניהם היו אוליבר הארט ובנגט הולמסטרום שזכו בפרס לכלכלה. כמו עמיתיהם, זוכי הפרסים לפיסיקה, כימיה ורפואה (הפרס לשלום מוענק באוסלו), הם קיבלו בטקס רב רושם באולם הקונצרטים העירוני בסטוקהולם מדלית זהב ודיפלומה מעוטרת מידיו של מלך שוודיה. בנוסף לכך הם התחלקו בפרס כספי העומד היום על יותר מ-866,000 דולר. בטקס עצמו כמעט לא ניתן היה להבדיל בין הפרס של הארט והולמסטרום לבין הפרסים האחרים אך במבט מעמיק יותר ובהקשר היסטורי רחב יותר ישנו הבדל גדול בין הפרס הכלכלי לשאר הפרסים. למעשה, מה שמכונה פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל כלל, שכן הוא נולד יותר משבעים שנה אחרי מותו של אלפרד נובל, האיש שבצוואתו יזם, מימן ועיצב את מפעל הפרסים היוקרתי.

אלפרד נובל היה מדען ותעשיין שוודי בן המאה ה-19 שעשה הון רב מהמצאת הדינמיט. בסוף ימיו, ככל הנראה כתוצאה של תחושות אשמה על השימוש הצבאי בהמצאתו המרכזית, הוא החליט להעניק את רוב הונו לקרן שתוקם לזכרו ותעניק בכל שנה פרס לאנשים שהביאו את התועלת הרבה ביותר למין האנושי במהלכה. לאחר מותו של נובל ב-1896 הקימו המוציאים לפועל של צוואתו את קרן הנובל האחראית עד היום למפעל הפרס. זוהי קרן פרטית המתנהלת בהתאם לצוואתו של נובל שלא השאיר מקום לספק לגבי התחומים שהוא ראה כמועילים לאנושות. חמשת התחומים שהוא קבע היו: פיסיקה, כימיה, רפואה, שלום וספרות. לא היתה לו שום כוונה להעניק ולו קרונה שוודית אחת לכלכלנים. למעשה, למרות שהוא היה תעשיין בינלאומי הוא שנא עסקים בכל ליבו וראה בעצמו סוציאל-דמוקרט. מאז מותו ביקשו גורמים שונים לעדכן את פרסי הנובל או להוסיף להם קטגוריות כמו מתמטיקה או מוסיקה אך אלו נדחו מתוך המחויבות הקפדנית להוראותיו המפורשות של הוגה המפעל. כיצד קרה שדווקא תחום הכלכלה, שהיה רחוק כל כך ממורשתו של נובל הצליח להשתחל פנימה? ואיך ייתכן שדווקא כלכלנים שאינם סוציאל-דמוקרטים זוכים שנה אחרי שנה בפרס שממציאו סלד מתחום עיסוקם?

פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד, חקר את הפרס הכלכלי היוקרתי בעולם, את נסיבות המצאתו, את הזוכים בו ואת הנימוקים לבחירה בהם. תוצאות מחקרו נפרשות בספר שכתב יחד עם החוקר השוודי גבריאל סודרברג והתפרסם השנה בהוצאת פרינסטון (The Nobel Factor: The Prize in Economics, Social Democracy, and the Market Turn, Princeton University Press).

פרופ' עופר נולד בישראל ב-1944. את התואר הראשון בהיסטוריה וגאוגרפיה הוא השלים באוניברסיטה העברית לאחר שלחם במלחמת ששת-הימים. הוא נלחם גם במלחמת יום-כיפור ואחריה המשיך את הקריירה האקדמית באוקספורד שם הוא סיים דוקטורט בהיסטוריה כלכלית. הוא פרסם ששה ספרי מחקר ומאמרים רבים והחזיק משרות מחקר והוראה במוסדות אקדמאיים ברחבי העולם ובעיקר באנגליה. הוא עמית אמריטוס באוקספורד ובימים אלו הוא מבקר בארץ ומציג את מסקנותיו, בין השאר, כאורח הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית.

פְּרָס נולד

ב-1968 חגג הבנק השוודי המרכזי 300 שנה להיווסדו. לציון האירוע החליט הבנק להעניק פרס בינלאומי למדעי הכלכלה מדי שנה. הפרס הראשון הוענק ב-1969 ובאופן חריג ביותר אישרה קרן הנובל שהוא יוענק באותו הטקס שבו מוענקים פרסי הנובל בעשירי בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל. גם מאפייניו הנוספים של הפרס הוצמדו לפרסי הנובל – האקדמיה השוודית למדעים, אותו מוסד שקובע את זהות זוכי פרסי הנובל בפיסיקה, כימיה ורפואה, היא זו הקובעת את זהות הזוכים בפרס הכלכלי ופרסום שמות הזוכים בו מתרחש במקביל לפרסום שמות זוכי פרסי הנובל. "לבנק השוודי המרכזי היה הרבה כסף", מסביר פרופ' עופר את השתלשלות האירועים, "ואפשר לומר שהוא קנה את הפרס". שורשיו של הסיפור, ע"פ ספרו של עופר, הם במאבק פוליטי בין הבנק המרכזי השוודי שתפקידו היה במשך שנים רבות שימור ערך המטבע לבין התנועה הסוציאל-דמוקרטית שהנהיגה את המדינה ודאגה לרווחת כלל האזרחים באמצעות חתירה לתעסוקה מלאה, שירותי רווחה אוניברסאלים והשקעה עתירת הון בדיור. במסגרת מדיניות זו הממשלה כפתה על הבנק המרכזי בשנים שאחרי מלה"ע השניה לקנות איגרות חוב ממשלתיות ולשמור על ריבית נמוכה לטובת אשראי זול. כל זאת למורת רוחם של ראשי הבנק וגם של האליטה הפיננסית בשוודיה שהממסד של הבנק המרכזי אהד את האינטרסים שלה.

כיצד הוביל המאבק בין ראשי הבנק המרכזי לממשלה ליצירתו של הפרס הכלכלי וכיצד הצליחו ראשי הבנק לשכנע את אנשי קרן הנובל להכליל אותו במפעל הפרסים היוקרתי?

"בשנות החמישים מערכת הבנקאות חתרה להשיב לידיה קצת שליטה על רמת המחירים. בתקופה זו היתה התמרדות זוטא של הבנקים נגד הממשלות לא רק בשוודיה אלא גם בארה"ב, אנגליה וגרמניה. נגיד הבנק השוודי המרכזי, סוציאל-דמוקרט בעברו שנשבה בקסמי הממסד הבנקאי הבינלאומי, העלה את הריבית בלי להודיע לממשלה וגרם למשבר פוליטי במדינה. למרות שהממשלה השתלטה על נגיד הבנק הסורר היתה לה עדיין בעיה. יתרות גדולות שנבעו מריבית על הלוואה של הבנק לממשלה הצטברו בבנק במקום לעבור לאוצר. תגובת הממשלה על מהלכיו של הנגיד היתה החרמת היתרות שנבעו מריבית זו. הבנק ניסה להציל משהו מהכסף המוחרם והציע לממשלה להשתמש בחלק ממנו לטובת הקמת קרן למימון מחקר מדעי שתוקם כחלק מחגיגות 300 השנה לייסוד הבנק. הממשלה הסכימה למהלך מכיוון שהיתה מעוניינת בקרן מחקר מחוץ לתקציב המדינה והקרן הוקמה לבסוף ב-1964. מפעל הפרס הכלכלי יצא לדרך ארבע שנים מאוחר יותר, גם הוא כחלק מאירועי ציון יום הקמתו של הבנק. כך נוצר מצב שהפרס נוסד למעשה מכסף שמקורו במשלמי המיסים השוודיים בשונה מההון הפרטי שהיה מקור העושר של פרסי הנובל. באותה תקופה, תקופת השיא של התיאוריה הקיינסיאנית לא נראה עדיין ניגוד עניינים חריף בין מקצוע הכלכלה לבין הסוציאל-דמוקרטיה אבל הפער התגלה מהר מאוד ונוצר מצב שהממשלה מממנת את החתירה תחתיה ע"י אנשי כלכלה הנמצאים ברובם ימינה מהמרכז".

תרגיל יחסי ציבור מבריק

הרעיון לייסד פרס לכלכלה כשלעצמו לא היה יעיל כל כך לולא נמצאה הדרך להפוך אותו לפרס היוקרתי בתחומו על מנת שהשפעתו תהיה מירבית. הפיתרון היה מבריק אבל קשה לביצוע – להפוך את הפרס החדש לפרס נובל. פרסי הנובל נחשבו כבר אז לפרסים היוקרתיים בעולם אך צוואתו של אלפרד נובל מנעה כניסתן של קטגוריות נוספות. עם זאת, כבנקאים וותיקים ידעו אנשי הבנק שכוחו של כסף גדול לעיתים מכוחם של חוקים וכללים. הם הפעילו לחץ על קרן הנובל והציעו למנהליה הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה. התרגיל עבד. פרופ' עופר מסביר שהיה צורך גם בהסכמת משפחת נובל וזו אומנם התקבלה אך לא בלי התנגדות. "בת אחיו של נובל, מרתה הלנה נובל אולייניקוב, היתה אז בת 87 אבל צלולה מספיק בשביל להתעקש ששם הפרס לא יהיה פרס נובל. וכך, בזכותה, עד היום הפרס לא ידוע כפרס נובל לכלכלה אלא כ"פרס הבנק השוודי המרכזי למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד נובל". בת אחיו של נובל לא היתה בת המשפחה היחידה שהתנגדה למהלך, גם פטר נובל, צאצא נוסף של אחיו של אלפרד נובל, הוא מתנגד חריף לפרס. פטר נובל, פעיל זכויות אדם ועו"ד במקצועו ששימש כמזכ"ל הצלב-האדום השוודי, טוען שמרבית הזוכים בפרס תורמים למטרות שהן מנוגדות למורשתו של מייסדו והפרס הוא לא יותר מתרגיל יחסי ציבור של הבנק המרכזי.

האם יש אמת בטענה זו? האם זוכי הפרס לכלכלה אינם מועילים, כפי שדורשת צוואתו של נובל, לרווחת המין האנושי ולשלומו? על מנת לדון בשאלה זו יש להפנות את תשומת הלב לסוגיית "מדעיותו" של הפרס. פרסי הנובל מחולקים לפרסים מדעיים: כימיה, פיזיקה ורפואה, עליהם מופקדת האקדמיה השוודית למדעים, ולפרסים לא מדעיים, ספרות ושלום, שני פרסים שהקובעים את זהות הזוכים בהם אינם מצוידים בכלים אובייקטיביים המתעלים מעל נטיות פוליטיות וטעם אומנותי בעלי אופי אישי. אמנם גם שיקול דעתה של האקדמיה השוודית למדעים אינו נקי מפגמים ואינטרסים אך יש לתחומי הדעת בהם היא עוסקת דיסיפלינה ברורה ויכולת לבחון תיאוריות במציאות ע"י ניסויים אמפיריים. במובן הזה הפרס לכלכלה הוא אנומליה. וועדת הפרס מבוססת על המחלקה למדעי-החברה של האקדמיה השוודית, זו ממליצה על המועמדים לזכייה לאקדמיה עצמה המהווה את הגוף המחליט לגבי כל הפרסים המדעיים. נוהל זה יוצר את הרושם שכלכלה הוא מדע כמו המדעים המדויקים. "לְמה דומה יותר הכלכלה, לפיזיקה או לספרות", שואל בספרו פרופ' עופר ומראה כיצד פעם אחר פעם תיאוריות כלכליות, אלגנטיות ככל שיהיו, אינן מתיישבות עם המציאות או אינן ניתנות להוכחה כלל. כשהן הופכות למדיניות הן חורצות אמנם גורלות של עמים ואומות אך הן אינן מבוססות בהכרח על מחשבה ביקורתית ותצפיות אמפיריות. "קשה להתמצא בה אך קל להאמין בה", כותב עופר, על הכלכלה אך הסיפוח שלה לפרסים המדעיים בחסות האקדמיה למדעים, מצליח, מעשה קסם, להעניק לה סמכות מדעית גם אם זו איננה מעוגנת במציאות.

כעת, כשברור שהפרס הכלכלי הוא תוצר של מאבק פוליטי ושהוא מעניק יוקרה לסמכות אקדמית המשפיעה על מדיניות, נותר לבחון האם זוכי הפרס מייצגים השקפה מסוימת או שהם מייצגים את כל המחנות. כאן נמצאים הגילויים המשמעותיים בעבודתו של עופר. ע"פ עופר קו ההפרדה הרלוונטי בהקשר זה איננו בין ימין לשמאל. דווקא בתחום זה וועדת הפרס מאזנת בין כלכלנים מהשמאל דוגמאת ג'וזף שטיגליץ לבין כלכלנים ימניים דוגמאת מילטון פרידמן, שני זוכים ידועים בפרס. קו ההפרדה האמיתי הוא בין תומכי דוקטרינת כלכלת השוק לבין הסוציאל-דמוקרטים. למרות שבמבט ראשון נדמה שיש כאן חפיפה לא כך היא. ע"פ עופר הסוציאל-דמוקרטיה מוגדרת כתנועה פוליטית שנועדה להקטין את אי-הביטחון ואי-השיוויון החברתי ולהעניק רווחה חברתית באמצעות מיסוי פרוגרסיבי. בעוד הסוציאל-דמוקרטיה מקדמת פתרונות מוסדיים לבעיית חלוקת המשאבים, כלכלת השוק הליברלית, (Market Liberalism) היא תנועה בעלת מטרות פוליטיות המקדמת פתרונות המתבססים על השוק הפרטי. כלכלת השוק והסוציאל-דמוקרטיה זקוקות שתיהן לכוחות השוק ושתיהן גורסות שיש למדינה אחריות אך הן חלוקות ביניהן בגישתן לביטחון החברתי המסופק במרבית המדינות המפותחות ע"י בערך 30% מהתוצר. ממחלוקת זו נובעים הבדלי מדיניות רבים בתחומים כמו בריאות, חינוך, דיור, רשתות ביטחון חברתיות, מיסוי ועבודה. הפרס לכלכלה מוענק לאנשי תורת הכלכלה, שהיא דיסציפלינה אקדמית עם יומרה מדעית, וספרו של עופר מראה שלמעט זוכה אחד, גונארד מירדאל השוודי שזכה בנובל ב-1974, אף כלכלן סוציאל-דמוקרט לא זכה בפרס.

מדוע בעצם לא זוכים כלכלנים סוציאל-דמוקרטים בפרס?

"לסוציאל-דמוקרטיה אין מודל תיאורטי מורכב. היא פשוט עובדת. הדוקטרינה הניאו-ליברלית, שהיא הבסיס התיאורטי לכלכלת השוק הליברלית, פשוט לא מתיישבת עם המציאות, צריך שמיניות באוויר בשביל להתאים אותה למציאות ובעבור שמיניות באוויר מקבלים פרסי נובל. כחצי ממקבלי הפרס וכשני שליש מהכלכלנים תומכים בפתרונות סוציאל-דמוקרטיים, אבל הם תומכים בהם "בשעות הפנאי" ואינם מפתחים תיאוריה סוציאל-דמוקרטית אלא תיאוריות שׁוּקיוֹת. וועדת הפרס לא החשיבה את הסוציאל-דמוקרטיה כאתגר אנליטי כלכלי מספק. למרות שחברי הוועדה לא התייחסו לכך באופן מפורש אני חושב שייתכן שהעניין הוא שהסוציאל-דמוקרטים לא אימצו את שתי הדוקטרינות המרכזיות של תורת הכלכלה – ההעדפה העצמית המצטברת לאיזון אופטימלי של היד הנעלמה".

מדע או מדע בדיוני

ע"פ עופר, אם כן, חלק מזוכי הפרס לכלכלה הם כלכלנים המבקרים את הסדר הניאו-ליברלי ותומכים במדיניות סוציאל-דמוקרטית אך כמעט ואין זוכים שעבודתם התיאורטית מוקדשת לסוציאל-דמוקרטיה. חברי וועדת הפרס החליטו שרירותית, ע"פ עופר, מהי כלכלה ומהי לא כלכלה והם לא מכירים בתיאוריה סוציאל-דמוקרטית כראויה לפרס.

האם ישנן דוגמאות בולטות לכלכלנים שלא זכו בפרס בגלל שעבודתם התיאורטית הוקדשה למודלים סוציאל-דמוקרטים?

"רודולף מיידנר, למשל, היה כלכלן שוודי של האיגודים המקצועיים. הוא פיתח מודל מתוחכם שיושם והצליח מעל ומעבר אבל זה לא היה מספיק טוב בשביל חברי וועדת הפרס (מודל רהן-מיידנר המשלב שוק עבודה אקטיבי, גידול בשכר ומערכת רווחה ממשלתית רחבה ליצירת צמיחה משקית, ביטחון חברתי וגם יציבות מחירים, ד.ס). גם כלכלנים פוסט-קיינסיאנים לא זכו בפרס ויש תחומים רחבים מאוד של מחקר כלכלי שלא מוכרים ע"י גרעין קובעי היוקרה בתחום שמרוכז סביב שלושה או ארבעה כתבי-עת בארה"ב ושמונה מחלקות אקדמיות. קח לדוגמא את טוני אטקינסון, התיאורטיקן של אי-השיוויון. כבר מזמן הגיע לו הפרס אבל הוא לא מקבל כי תחום ההתמחות שלו נחשב שולי. האתגר האמיתי של האנשים שהם ברמה של זכיה בפרס הוא הפער הענקי בין המדע הבדיוני שהם בונים לבין המציאות. הם צריכים לבנות גשרים באוויר שהם גאוניים ומבריקים. תחום כמו אי-שיוויון דורש פחות חריפות מחשבה".

אחת הדוגמאות להברקה תיאורטית שיש לה בעיות גדולות בהתאמה למציאות היא תיזת ה- Rational expectations המהווה הנחת יסוד במודלים כלכליים רבים והניבה פרסים לרוברט לוקאס (1995), אדווארד פרסקוט (2004), פין קידלנד (2004) ותומאס סרג'נט (2011). "תורת הציפיות הראציונאליות מקובלת באופן כללי באנליזה מקרו-כלכלית, ומשמשת אפילו כלכנים בבנקים המרכזיים (אם כי לא בסקטור הפרטי)", אומר עופר, "אבל לדעתי ולדעת סמכויות אחרות אין בה שום תועלת מעשית והיא הסיחה את הדעת מן המשבר המתקרב בשנים שלפני 2008. ביקורת דומה אפשר להפנות לתיאוריה הפיננסית שזכתה לפרסים בשנת 1990, 1997 ו-2013. התיאוריה ומודל בלאק-שולס המזוהה איתו (מודל שפיתחו פישר בלק ומיירון שולס זוכה הפרס ב-1997, ד.ס) היו בשימוש נרחב ולא היו שימושיות מאוד בזמן המשבר הפיננסי. במידה והיא יושמה בקרן הגידור LTCM ששולס עצמו ישב במועצת המנהלים שלה, היא לא הצליחה להציל אותה מההתמוטטות המרהיבה שלה".

לעומת המודלים הכושלים שזיכו את יוצריהם בפרסים בולטת אי הענקת הפרס לג'ון קנת גלבריית' שהיה לא רק הוגה דעות מבריק אלא גם שימש בתפקידים שונים בממשליהם של רוזוולט, טרומן וקנדי. "הספר "חברת השפע" של גלבריית' מסוף שנות החמישים הוא ספר מפתח עד היום", אומר פרופ' עופר, "גרלבריית' הוא אמנם "כלכלן ספרותי" אבל גם זוכים כמו פון הייאק, ביוקנן וקוז, אנשי הימין, היו כלכלנים ספרותיים. זכויותיו של גלבריית' לא נפלו משלהם והוא לא זכה מפני שהוא היה תיאורטיקן סוציאל-דמוקרטי. ויש גם את המקרה של ג'ואן רובינסון שזכויותיה הן ניאו-קלאסיות ולא סוציאל-דמוקרטיות אבל כשנוסד הפרס היא הפנתה כבר עורף לכלכלה הקלאסית ואפילו פלירטטה עם השמאל הקיצוני, ובכל זאת אפשר היה לתת לה את הפרס בעיקר כי לפרס הזה חסרות נשים. רק אישה אחת, אלינור אוסטרום (כלכלנית פוליטית אמריקאית שזכתה בפרס ב-2009, ד.ס), זכתה בפרס אבל היא לא כלכלנית ממש והזכיה שלה היתה קצת מאולצת".

האם מדובר כאן במאבקי יוקרה אקדמיים בלבד או שיש להטייה של וועדת הפרס השפעה על המציאות החברתית בעולם האמיתי? האם ישנם מקרים שבהם הדרך מהאקדמיה למדיניות בפועל עוברת דרך הפרס?

"ג'יימס מירליס, שזכה בפרס ב-1996, יצר את תיאורית המס האופטימלי שמוכיחה באופן מתמטי ע"י הנחות יסוד מסוימות ורצף של מהלכים לוגיים שבעל ההכנסה השולית הגבוהה ביותר צריך לשלם 0% מס הכנסה שולי. אם מבקשים ממנו להסביר את זה הוא אומר שזה מסובך מדי להבין, אבל לדעתי זוהי תורה מופרכת ומלאה בכשלים לוגיים. עם זאת, היא הבסיס התיאורטי להורדה הסיטונאית של המיסים השוליים שהתרחשה בשנות השמונים ואילך וחתרה תחת השיטה הסוציאל-דמוקרטית. אחרי שנבחרה הממשלה השמרנית באנגליה ב-2010 היא הקימה וועדה לרפורמה של מערכת המס והעמידה בראשה את מירליס שהמליץ המלצות ברוח תורתו. אחרי פרסום המסקנות כמה כלכלנים פרסמו מאמרי נגד, אחד מהם היה פיטר דיימונד שזכה גם הוא בפרס נובל וגם הוא עשה שמיניות באוויר והגיע למסקנה שהמס השולי צריך להיות 78%. שתי מסקנות שונות לגמרי, שתיהן זכו באותו פרס".

התיאוריה של מירליס, אם כן, היתה גורם מסייע ממשי לניסיון הפירוק של מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות וייתכן שהמעבר הזה מתיאוריה לפרקטיקה היה בין הגורמים לכך שחברי האקדמיה השוודית למדעים החליטו להעניק למירליס את הפרס. הפרס בתורו ללא ספק סייע למירליס לקבל את המינוי לראשות הוועדה לרפורמה של מערכת המס בבריטניה. כך, מה שהתחיל בנוסחאות משורבטות על דף באוניברסיטת אוקספורד השפיע על חייהם של מיליונים ברחבי העולם שכן במדינות רבות הורדת המיסים בהשראתו של מירליס לוותה בהפרטות וצמצומים במגזר הציבורי שפגעו קשות בשירותים החברתיים. בעבור רבים זו היתה הדחיפה מהביטחון של המעמד הבינוני אל עבר קו העוני. הפרס המתקרא נובל אמנם לא היה הגורם למדיניות זו אך הוא ללא ספק העניק לה רוח גבית ולגיטימציה אקדמית.

פרופ' עופר לא מבסס את מחקרו על עיון אקדמי בלבד. הוא פגש באופו אישי, כחלק מחייו האקדמיים, כעשרים מזוכי הפרס הכלכלי השוודי וגם שלושה מחברי וועדת הפרס המונה שישה חברים. בין השאר, ראיין עופר את יו"ר הוועדה לשעבר, אסאר לינדבק, שהיה חבר בוועדה במשך 25 שנים. לינדבק, סוציאל-דמוקרט לשעבר שהפך לאחד האינטלקטואלים השוודים העוינים ביותר את מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, סיים את כהונתו ככל הנראה בעקבות אחת ההחלטות מעוררות המחלוקת של הוועדה, הענקת הפרס למתמטיקאי האמריקאי ג'ון נאש. נאש זכה בפרס על עבודתו בתורת המשחקים אך הוא מוכר יותר בזכות הספר והסרט A Beautiful Mind (נפלאות התבונה) המבוססים על חייו. נאש סבל מסכיזופרניה, הוא היה מאושפז בבתי-חולים לחולי נפש והיה ידוע גם כבעל דעות אנטישמיות. בטקס הענקת הפרסים, בניגוד למוצג בסרט, הוא לא היה יציב מספיק בשביל לשאת את נאום הזכיה המסורתי. החלטת הוועדה בראשותו של לינדבק להעניק לנאש את הפרס בתוספת סגנון הניהול שלו היתה, ע"פ מקורות באקדמיה השוודית, אחת הסיבות לפרישתו הכפויה.

הזווית הישראלית

"הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית ע"ש חיים ברקאי" בו הציג השבוע פרופ' עופר את ספרו מתאים לדיון על הפרס הכלכלי השוודי ביותר מבחינה אחת. ראשית, רוחב היריעה של הנושאים הנידונים בו. הפורום, הפועל במסגרת "האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית" בהנהלת יאיר ברק מאוניברסיטת ת"א, דן בסוגיות רחבות של המחשבה הכלכלית, החל במודלים כלכליים ועד למחשבה כלכלית בעולם העתיק. בפורום, המתכנס ארבע פעמים בשנה, נוטלים חלק היסטוריונים, כלכלנים, משפטנים, חוקרי אמנות וגם משתתפים שלא מן האקדמיה. ספרו של אבנר עופר מתאים לפורום ככפפה ליד מכיוון שנפרשת בו תמונה רחבה ואינטרדיספלינרית החורגת מההיסטוריה של הפרס שעומד בבסיסו. מעבר לכך, יש לפרס הכלכלה השוודי ולספר הדן בו זוויות ישראליות נוספות ובראשן שני הישראלים שזכו בו, פרופ' דניאל כהנמן (2002) ופרופ' ישראל אומן (2005).

מה מקומם של הזוכים הישראלים בפרס בתמונה שאתה מציג בספר?

"כהנמן ואומן אינם מייצגים את הקו הרגיל של וועדת הפרס. המהלך של הענקת הפרס לכהנמן היה נחוץ. האסכולה ההתנהגותית שכהנמן מייצג קראה אמנם תיגר על הכלכלה הניאו-קלאסית אבל ע"פ העקרון שפרס נובל צריך לכסות את כל תחומי האורתודוכסיה כבר מזמן היה צריך להעניק לה פרס נוסף (פרס מוקדם יותר הוענק ב-1978 להרברט סימון האמריקאי). זהו פרס חתרני כי הכלכלה ההתנהגותית חותרת תחת יסודות הכלכלה הניאו-קלאסית והיא גורם מהפכני מכיוון שהיא לא מקבלת את הגרעין של הכלכלה הקלאסית: העדפה עצמית מצטברת למיטב הכללי, כלומר הגישה שהפרט מחפש את המיטב בעבור עצמו ומשיג את טובת הכלל בהיסח הדעת. האסכולה ההתנהגותית מראה שיש לכאורה פלח ניכר באוכלוסיה שבתנאי מעבדה וגם בתנאים ריאלים בוחרים להעדיף את טובתו של מישהו אחר. זהו בעצם גם הניגוד בין כלכלת השוק לסוציאל-דמוקרטיה הטוענת שלעיתים יש לנו העדפה למישהו אחר (למשל חולים ופנסיונרים) כי גם תורנו יגיע להיות מישהו אחר".

"המקרה של אומן שונה", מוסיף עופר, "אומן הוא למעשה מתמתיקאי שעוסק בתורת המשחקים שהיא ענף של מה שאני מכנה כלכלת הנוכלות". בבסיסה של כלכלת הנוכלות עומד המידע הא-סימטרי, מצב שבו למשתתפים בפעילות הכלכלית אין את אותו המידע ולכן היא מסבירה תופעות של שחיתות וניגודי אינטרסים. "זהו תחום הנמצא מחוץ לניגוד בין הסוציאל-דמוקרטים לאנשי כלכלת השוק ולכן הוא לא ממחיש את העדפת וועדת הפרס לאחד הצדדים".

האם אפשר ללמוד ממחקרך על הניגוד בין האסכולות השוודיות הוותיקות משהו לגבי המדיניות הכלכלית של ישראל?

"המדיניות הכלכלית בישראל דוחפת במודע מדיניות כלכלית בנוסח האגף הימני של הכלכלה הניאו-קלאסית עם התוצאות הנלוות הידועות של אי-שיוויון קיצוני, עוני מתגבר וחוסר ביטחון כלכלי. אם אנחנו חושבים שחוסר הביטחון שמדיניות זו יוצרת הופכת לבעיה פוליטית כמו ברוב ארצות המערב שיש בהן אתגר פופוליסטי לאליטה הניאו-ליברלית, הפתרון מצוי בהישג יד: חזרה למערכת סוציאל-דמוקרטית. מערכת זו קיימת כבר, לא צריך להמציא שום דבר חדש. צריך רק להפיח בה רוח חיים בשביל להעניק קצת יותר ביטחון כלכלי לאנשים. אם יעשו את זה חלק גדול מאי-השקט יעלם. הביטחון הכלכלי הוא מה שמטריד את בני-האדם ויש מערכת מוסדית שיכולה לשפר אותו. בשיח הבינלאומי יש לזה כבר הדים אלא שאנשים מתעקשים להמציא פתרונות חדשים כמו פתרון ה"הכנסה הבסיסית". זו טעות. הסוציאל-הדמוקרטיה הקלאסית מספקת תשובה לאי-השקט החברתי והכלים כבר נמצאים כאן: מנגנון הפנסיה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הדיור הציבורי, ביטוח נגד תאונות ומנגנון ביטחון תעסוקתי. הכל נמצא בהישג יד צריך רק נכונות מחשבתית ורצון הפוליטי".

No Stranger Place

הטרגדיה בחאלב מעוררת שוב את דעת־הקהל בעולם המערבי ומחזירה לזמן מה את העניין במלחמת האזרחים בסוריה. אבל הזוועות בסוריה נמשכות כבר שנים רבות ובמקרה של אירופה, הן גם שולחות תזכורת קבועה בדמותם של פליטים הנמלטים מאזורי הקרבות ומבקשים מקלט במדינות היבשת. אף שרק אחוז קטן של פליטי המלחמה בסוריה מגיעים לאירופה ואף שישנן מדינות, כמו טורקיה ולבנון, הנושאות במירב הנטל, מה שמכונה "משבר הפליטים באירופה" מעורר סערה פוליטית וחברתית ברחבי היבשת. אין ספק שמרבית האירופאים מזועזעים מהדיווחים על מעשי טבח, אך כשמדובר בסיוע ממשי לקורבנות הבורחים על נפשם, התמונה מורכבת יותר, שכן המדיניות כלפי המהגרים מסוריה וממדינות אחרות, רחוקה מקונצנזוס. היא מכריעה מערכות בחירות, מחזקת ומחסלת מפלגות ומוציאה המונים לכיכרות. אך אלו רק הביטויים הפוליטיים של המשבר. בלב הסערה הפוליטית, מעבר להמון, ישנם גם בני-אדם. מבקשי-המקלט עצמם, כמו גם אנשי הקהילות האירופאיות הקולטות אותם. אלו אינם רק נתונים סטטיסטיים, הם אנשים הנתונים בסיטואציה מורכבת וטעונה המתמודדים עם אחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר שידעה היבשת בשנים האחרונות. הכתבה שלי המתפרסמת היום בהארץ מספרת על פרויקט אומנותי קטן המתעד את המפגש בין כמה מבקשי-המקלט וקולטיהם. האנשים שראיינתי לכתבה זו היו מעוררי השראה – הם התגברו על הפחד והחשדנות ונרתמו לעזרתם של זרים מוחלטים. הם הפגישו עולמות רחוקים ויצרו קשר אנושי ועמוק בצילה של טרגדיה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.3164268

פרויקט האומנות של הצלם אוברי ווייד , No Stranger Place שמו, נעשה בשיתוף פעולה עם סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR). הוא יצא לדרך כאשר ווייד עבר להתגורר בברלין ונחשף להמוני מבקשי-המקלט שהגיעו באותה עת לגרמניה. ווייד, צלם תיעודי במקצועו שכבר תיעד חברות במצבי משבר במקומות כמו סיירה-ליאון ונפאל, לא נשאר אדיש. בראיון הוא מספר שכמו ברלינאים רבים הוא ובת-זוגו אירחו משפחה מאפגניסטאן לסופ"ש בביתם. חוויה זו והחשיפה היומיומית לאופן בו קולטת החברה האזרחית בברלין את הפליטים הביאו אותו להחלטה לתעד את האירועים. "דברים מדהימים קורים כאשר נוצרות מערכות-יחסים בין אנשים", אומר ווייד, "צילום, ובמיוחד צילום דיוקנאות, הוא דרך חזקה להציג את הדברים מבחינה וויזואלית. כאשר רואים תמונות של בני-אדם במפגש כזה מזהים מיד מה קורה ומה טיב הקשר". ווייד ובת-זוגו התחילו בפרויקט באופן עצמאי בברלין ואח"כ, בעזרת UNHCR, הרחיבו אותו לאוסטריה ולשוודיה.

במהלך העבודה על הפרויקט צילם וויד כשלושים משקי-בית אירופאיים שאירחו פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן. פגישותיו כללו, בין השאר, משפחה יהודית מברלין המארחת פליט מדמשק, זוג אוסטרי המארח אם חד-הורית מאפגניסטאן וזוג נשים נשואות מגוטנבורג המשכנות בחדר האורחים שלהן פליט מחאלב ואת שני ילדיו. ווייד בחר לצלם אותם בסגנון מוכר – תמונות מבוימות בתוך הבית או בסמוך אליו בסגנון הדיוקן המשפחתי האירופי הקלאסי. "זו שפה וויזואלית שבחרתי בה כדי להעביר מסר ולהתחבר לקהל", מסביר ווייד, "יש לסגנון הזה משמעות באירופה. אנשים מזהים אותו ואני מקווה שהוא גורם להם לשאול את עצמם מה היא משפחה ומהי המשמעות של פתיחת בית לאורחים ויצירת מערכות-יחסים חדשות".

ווייד מודע לכך שלא כל האירופים פותחים את בתיהם וכמו כל אזרח אירופאי הוא מכיר גם את תנועת הנגד – את הגזענות, שנאת הזרים וסגירת הגבולות. עם זאת, הסיפורים שהוא מביא באמצעות התמונות מציגים, לדבריו, תמונת מציאות חשובה לא פחות. "פגשנו אישה באוסטריה בשם סבינה", הוא מספר, "היא גרה בכפר קטן של כשישים משפחות ומארחת אישה מאפגניסטן ואת בתה הקטנה. לפני שהפליטה הגיעה אמרו תושבי הכפר למארחת העתידית שהיא מטורפת. אמרו לה שישדדו אותה, שינצלו אותה ושזה מסוכן. אבל עכשיו כשהפליטה, נורייה, והבת הקטנה שלה חיות שם, הקהילה כולה נרתמת לעזרתן. אנשים שינו את עמדתם לגבי הנושא כי מישהו הראה להם אלטרנטיבה. זה מה שהפרויקט שלי מנסה לעשות. אנחנו מספרים את הסיפורים האלו לקהל גדול ומנסים להשיג את אותה התוצאה בקנה-מידה גדול יותר".

=====

אלקומיט אלחאמד יצא למסעו מהעיר א-רקה שבצפון סוריה הנמצאת בשליטת דאע"ש. עכשיו, כשהוא יושב בבית-קפה במאלמו שבשוודיה הוא יכול לספר את סיפורו בחופשיות אבל זה לא היה תמיד כך. אלחאמד הוא בן למשפחה חילונית, הומוסקסואל מוצהר, בן 24 העוסק באומנות. הופעתו החיצונית איננה מה שרוב האנשים מדמיינים כאשר חושבים על פליטים מהמזה"ת. אצבעותיו צבועות לק שחור, יש לו קעקועים, עגילים ונזם באף. הוא מדבר בקצב מסחרר, באנגלית מצוינת וסיפור הגעתו לשוודיה הוא אופייני לפליטים רבים. הוא הטלטל בסירה רעועה בים התיכון, עבר אינסוף נקודות ביקורת, חצה חומות וגדרות תיל והוברח ע"י מבריחים רודפי-בצע במשאיות צפופות ומסריחות. שוטרי גבול קיללו אותו, רשויות הגירה הפשיטו וחקרו אותו והוא נחשף לכל המוות והמצוקה של נתיבי הפליטים לאירופה. מסעו עבר דרך תורכיה, יוון, מקדוניה, סרביה, קרואטיה, סלובניה, אוסטריה, גרמניה, איטליה וצרפת ותיאוריו מזכירים את סיפורי העקורים של סוף שנות הארבעים, עולם של אנשים העומדים בתור לקערות מרק וחולמים על אישורי מעבר. אבל לצד הטרמינולוגיה הזו סיפורו של אלחאמד כולל גם סצנות מודרניות לגמרי. הוא מספר על טור אינסופי של בני-אדם ההולכים ברגל בחושך ונראים מרחוק כשורת נקודות זוהרות בגלל מסכי הטלפונים המוארים, הוא מתאר מבקשי-מקלט המחפשים מקום להטעין סוללה כדי לעדכן על מצבם בפייסבוק, צוותי טלוויזיה זרים המשדרים בשידור חי וסטודנטים ממדינות עשירות המחלקים מזון ומציעים עזרה. ברוח זו, החזיק אלקומיט בתיקו במשך המסע כולו חטיפי שוקולד, דיסקים של ביורק וליידי גאגא ועותק של "חמישים גוונים של אפור".

כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא נקלט באחד ממחנות הקליטה במדינה והחל לתכנן את חייו מחדש. לאחר כשלושה חודשים נכנסה לתמונה לינֶאָה טֶל, סטודנטית ואם חד-הורית מעיירה קטנה בדרום שוודיה שרצתה לתרום משהו ולסייע לפליטים. "אני לומדת, עובדת ויש לי ילד", היא מספרת, "כך שאין לי זמן רב ואין לי הרבה כסף. בכל זאת רציתי לתרום משהו והחלטתי שהחדר הפנוי שיש בדירה שלי ישמש לזה. יצרתי קשר עם ארגון Refugees Welcome וכעבור זמן מה אשת הקשר של הארגון התקשרה ואמרה שהיא מצאה לי זיווג מושלם. לאחר מכן אלקומיט כתב לי מייל והציג את עצמו, הוא הציע שנשוחח בסקייפ והחיבור היה מיידי. שבועיים אח"כ הוא עבר לגור אצלי". "לפני שנפגשנו היו לי חששות", ממשיך אלקומיט את הסיפור, "חשבתי מה יהיה אם זה לא ייסתדר, אם לא נרגיש בנוח, אבל המפגש הראשון היה מדהים. היא גרמה לי להרגיש כמו בן משפחה, לא כמו אורח ועכשיו יש לי חדר מדהים, עם נוף יפה ואפשרות לעסוק באומנות שלי".

התוכניות של אלחאמד הן ללמוד שוודית, להתקבל לאוניברסיטה ולהיות אומן. הוא מרגיש בבית והוא בהחלט לא מתכוון לחזור לסוריה. מטבע הדברים הוא יעזוב את דירתה של לינאה בשלב מסוים אבל בינתיים הסידור מתאים לכל הצדדים כולל בנה בן התשע של לינאה המנצל את האורח מסוריה כדי להתאמן על האנגלית שלו. טל עצמה לא היססה הרבה לפני שהיא פתחה את ביתה, היא מודה שהעובדה שאלקומיט הוא הומוסקסואל ושהוא הגיע דרך אנשי ארגון שהיא מכירה הקלה על ההחלטה (אבל היא מקווה שהיא היתה מקבלת החלטה דומה גם עם מישהו אחר). "ההתנסות הזאת לימדה אותי שלעולם לא אבין לגמרי את העולם. אבל אנשים הם יותר דומים ממה שנדמה. גם אם הם באים ממקומות שונים מאוד", היא אומרת, "אני ואלקומיט די דומים, הילדות שלנו היתה דומה, אנחנו שומעים אותה מוסיקה, רואים את אותן סדרות. העולם הוא גדול מאוד אבל במובן מסוים גם קטן מאוד", היא מסכמת.

אלקומיט ולינאה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade

============

לא רחוק מביתה של לינאה, בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, מתגורר לארס אסקלונד, אדריכל במקצועו שדירתו סמוכה לתחנת הרכבת המרכזית בעיר. במהלך 2015 הוא צפה באלפי הפליטים שהגיעו לשוודיה והחליט לעשות משהו. הוא הציע לרשויות לארח בביתו מבקשי-מקלט אבל נענה בשלילה. אסקלונד החליט לקחת יוזמה וניגש למרכז הקליטה הסמוך. אם הרשויות לא יסדרו לו מישהו לארח, הוא חשב, הוא יעשה את זה בעצמו. במרכז הקליטה הוא פנה לבחור שעמד בתור ושאל אותו אותו אם הוא לבדו. הבחור אמר שיש לו אישה וילדים קטנים ואסקלונד החליט שהוא לא יכול לקחת אחריות על משפחה שכזו. מאחורי הבחור עמד בחור נוסף, וואליד לבבידי, בן 29 מדמשק. הוא היה הבא בתור. "לארס שאל אותי ארבע שאלות", נזכר וואליד, המכונה וואלֶה, "מאיפה אתה?" היתה השאלה הראשונה. עניתי שאני מסוריה. "האם יש לך כאן משפחה?" המשיך לארס, כן, עניתי, אשתי בחדר למעלה, "האם אתה מוסלמי?" היתה השאלה השלישית. גם עליה עניתי בחיוב".

בשלב זה מתערב  אסקלונד וממשיך את הסיפור. "הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו אם הוא פונדמנטליסט. הוא אמר שלא. ואז אמרתי לו: בוא, יש לי משהו בשבילך". אסקלונד אמר לפליט הסורי הצעיר שהוא מעוניין לארח משפחה קטנה בדירה שלו ונתן לו את מספר הטלפון שלו כדי שיתקשר אליו אחרי שיחשוב על זה ויבקש את אישור השלטונות. למרות שהרשויות התכוונו להעביר את הזוג הצעיר לעיר אחרת בצפון שוודיה, אסקלונד התעמת איתם ובסופו של דבר קיבל אישור לארח את וואלה ואת אשתו פארה, בת ה-25 בביתו. כעבור מספר שבועות הצטרף אליהם גם אחיה של פארה, מילאד, 22, שעזב איתם את סוריה והגיע לשוודיה כמה ימים לפניהם.

וכך, מצא את עצמו האדריכל השוודי חולק את ביתו עם שלושה צעירים סורים. דירתו של אסקלונד היא מרשימה. היא בקומה חמישית של בניין באזור טוב, יש בה מרפסת עם נוף יפה ויצירות אומנות רבות. וואלֶה, פארה ומילאד חולקים חדר בדירה ומספרים על מעין שיגרה שהתפתחה בה. הם לא נכנסים לאזור המגורים של אסקלונד עד שהוא מתעורר בבוקר, הם עוזרים בעבודות הבית ולמרות שמדי פעם חסרה קצת פרטיות היחסים בינם לבין אסקלונד טובים וחמים. הם חולקים ארוחות, יוצאים יחד לטיולים ולאירועים וחשוב מכך, במטבחו המרווח ובעזרתם של שכניו ומכריו, אסקלונד מארגן לאורחיו קורס הכרות עם החברה השוודית. בערבים, אחרי העבודה, הוא דן איתם בסוגיות אקטואליות ומלמד אותם שוודית. אסקלונד רואה בעניין אקט פוליטי בעל הקשר הסטורי. "בעבר שוודיה קלטה אלפי אנשים", הוא אומר ומזכיר את ימי מלה"ע השנייה, "קלטנו יהודים שהגיעו מדנמרק ופליטים מפינלנד ומהמדינות הבלטיות. כשהייתי ילד חלקנו הכל עם פליטים למרות שהיינו עניים מאוד. למרות שבשוודיה היו אז פחות כסף ופחות אנשים, טיפלנו במי שהיה צריך. פעם סמכנו על אנשים. היום פחות".

וואלֶה, פארה ומילאד הם צעירים משכילים ומודרנים. הם למדו כלכלה ומנהל עסקים, חיו חיים נורמליים בסוריה ונאלצו לעזוב כאשר מלחמת האזרחים העמידה את חייהם בסכנה ממשית. אחרי המסע הקשה לאירופה הם מתכוונים להשתקע בשוודיה, לעבוד וללמוד בה ולהנות מאפשרויות שלא היו להם קודם. "בסוריה אין חירות לנשים", אומרת פארה, "כשחייתי שם לא יכולתי לדמיין את החופש שיש כאן. לא ידעתי על זה כלום. אני לא רוצה לאבד את זה ובעתיד הייתי רוצה לעבוד בעבודה שתהיה קשורה לנשים ולזכויות שלהם". גם מילאד מרגיש בבית בשוודיה. "אני מרגיש שאני כאן כבר עשר שנים, אני עושה מה שאני רוצה, יש לנו חברים כאן וכולם נחמדים אלינו". וואלֶה מסכם את מסעם עד כה. "אנחנו משתנים והאנשים שאנחנו הופכים להיות הם תוצאה של החוויות שעברנו והאנשים שפגשנו". לגבי התמונה הרחבה יותר הוא אומר: "דת, פוליטיקה וארץ המוצא שלנו לא צריכים לפגוע באנושיות שלנו. אם מסתכלים על הצד האנושי יודעים מה טוב ומה רע".

לארס, וואליד, מילאד ופארה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade

============

להרתמות האירופאית לסיוע לפליטים יש גם זווית ישראלית בדמות יהודים וישראלים החיים באירופה ושותפים גם הם במאמץ. אחת מהם היא אושרית ליבק שוורץ, 38, החיה בשוודיה מאז 2003. "בספטמבר 2015 הרשויות בשוודיה החלו לחפש משפחות אומנה לבני-נוער", היא מספרת, "אנחנו פתחנו את ביתנו לשלושה נערים שגרו אצלנו בתקופות שונות. הראשון היה נער שנחטף ע"י אנשי הטליבאן באפגניסטן בתור ילד, סומם, עבר עינויים וגויס לשרת בצבאם. לבסוף הוא הצליח לברוח, אביו נתן לו את חסכונות המשפחה והבריח אותו לגבול כדי שיברח לאירופה. הבחור השני הגיע גם הוא מאפגניסטן אבל מהצד השני של המערכה – הוא ברח ממעשי הטרור של הטליבאן. הבחור השלישי הגיע מכורדיסטן שבעירק שם הוא היה חייל בצבא שנלחם נגד דאע"ש. הוא איבד המון חברים בקרב ולבסוף ברח לאירופה. שלושת הנערים שילמו למבריחים כדי לחצות את הים ושלושתם איבדו חברים בדרך".

אושרית, שחיה באזור העיר אופסלה שבמרכז שוודיה עם בעלה רוני ושני ילדיה ליעם, 10, ואריאל, 5, קיבלה פניה מחברה שאימצה פליטים בעצמה וסיפרה לה שחסרות משפחות אומנה נוספות. היא חשבה על העניין עם המשפחה וקיבלה החלטה חיובית. "כבר למחרת נציגי הרשויות היו אצלנו בבית", היא מספרת, "הם עשו עלינו תחקיר שכלל בדיקת עבר פלילי, חובות, עיקולים ורישומים במשרד הרווחה. הם דיברו עם בתי-הספר של הילדים ומקומות העבודה שלנו ותוך שבוע שאלו אם אנחנו מעוניינים בשלושת הנערים. תפקידנו היה לספק להם מגורים וצרכים קיומיים כמו אוכל והגיינה, לדאוג שהם יתחילו ללכת לביה״ס, יבצעו את הבדיקות הרפואיות וחשוב מכל, לחשוף אותם לחיי משפחה שוודיים כדי שיתחילו להתאקלם בחברה".

רציתי לשבור את המיתוס שמוסלמים ויהודים לא יכולים לחיות יחד בשלום", מסבירה אושרית, "רציתי שהילדים יבינו שזה לא משנה מאיפה אתה ובמה אתה מאמין אתה קודם כל בן-אדם. אני חושבת שצריך להושיט יד למי שנמצא בצרה ויש לי חולשה מיוחדת כשמדובר בילדים ובני-נוער. אף ילד לא בוחר את המציאות שאליה הוא נולד וילדים הם תמיד הקורבן. הילדים שלי יעשו מה שאני עושה, לא מה שאני אומרת, כך שמבחינתי זאת היתה הדרך היחידה להבהיר להם שאין צורך לפחד מהאחר, שבעצם כולנו אנשים עם אותם צרכים ורגשות. אני גם מאמינה שזו הדרך היחידה לשבור את מעגל השנאה. היה לי ברור שסביר להניח שהנערים עצמם לא פגשו יהודים בחייהם וכל מה שהם יודעים על יהודים מבוסס על שמועות והפצת שנאה".

"המצב הנפשי של הנערים היה מאוד מורכב כשהגיעו, הם עברו טראומות נוראיות ומסעם היה כרוך בקשיים רבים. כשהם הגיעו לכאן הכל היה שונה בשבילם, הם לא הבינו אף מילה ואורח החיים שלנו רחוק שנות אור ממה שהם מכירים. הם התפעלו מהמטבח שלנו, למשל, כי האמהות שלהם מכינות אוכל במשך יום שלם על אש פתוחה בזמן שאני מבשלת תבשיל לארוחת ערב בחצי שעה. גם חוסר הוודאות סביב הבירוקרטיה של אשרות השהייה היה קשה. זה היה מאתגר ומתיש ריגשית". ואלו לא היו הקשיים היחידים. "זה לא פשוט להכניס שלושה אנשים זרים לגמרי לבית שלך", מספרת אושרית, "אנחנו לא תמימים וידענו שהם באים ממציאות שהם היו חייבים לשרוד. עם זאת, הם קיבלו מיד מפתחות לבית והתייחסנו אליהם בכבוד וציפינו לקבל כבוד בחזרה. אני זוכרת שאחד מהם אמר שהוא מעריך שאנחנו לא מתייחסים אליו בתור פחות שווה, מבחינתנו הם היו בני בית לכל דבר. הילדים שלנו היו סקרנים. הם הכירו את העניין מהתקשורת והבן הגדול מאוד התרגש והיה מאוד גאה וסובלני. הבת הקטנה לא ממש הבינה מה ומי אבל הכל הרגיש ממש טבעי. גם לנערים זה היה מאוד טבעי לתת תשומת לב לילדים שלנו כי גם להם יש אחים ואחיות קטנים שהם השאירו מאחור".

כיום, לאחר מספר חודשים, הנערים כבר עזבו את משפחת ליבק-שוורץ ועברו למגורים אחרים במסגרת חייהם החדשים בשוודיה. "זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית", מסכמת אושרית, "אני חושבת שלמדנו המון על הטבע האנושי וגם על עצמינו. השגנו את המטרה. עזרנו למי שהיה זקוק לעזרה, הילדים שלנו גדלו בתור בני-אדם ובהחלט הייתי עושה זאת שוב אם המצב ידרוש זאת".

הצלם אוברי ווייד מסכם את פרויקט הצילום שלו באופן דומה. "מה שלמדתי לאורך המסע הזה", הוא אומר, "הוא שבמצבים כאלו יש לנו תמיד שתי ברירות – להגיב מתוך פחד או מתוך אמון באדם. בעבור מי שבחר להגיב מתוך אמון, מי שהיה נדמה תחילה כאחר וכזר הפך מהר מאוד להיות מוכר, מישהו שאפשר להתייחס אליו ולקיים איתו מערכת-יחסים".

הילדה אריאל ליבק שוורץ ושניים מהפליטים שחיו בבית משפחת ליבק שוורץ

מאסרו, הפקרתו ומותו של ראול וולנברג

English Follows

דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207

לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.

"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.

סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.

על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.

"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".

האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".

האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".

האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.

בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.

A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.

“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”

The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.

The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation.  By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.

At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations  by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.

'Sanctity of contracts'

To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.

“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.

“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”

The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".

“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”

Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”

Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”

Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?

Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.

For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.

המנהיגים החדשים של היבשת הישנה

שנים לא קלות עוברות על האיחוד האירופי. המשבר הפיננסי העולמי הכניס את גוש היורו למשבר חמור, פליטים מאפריקה והמזרח התיכון מאתגרים את מדיניות ההגירה, הבריטים החליטו לעזוב ולאומנים ואנשי ימין קיצוני מערערים על האופי הליברלי והקוסמופוליטי של האיחוד. כדי לבדוק מה צופן העתיד לאירופה, פגש דיוויד סטברו כמה מנהיגים צעירים, המשמשים כיום כחברי הפרלמנט ובעתיד יהיו אולי אלה שיעצבו את פניה של היבשת

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3145299

הפרלמנט האירופי הוא מקום עבודה מיוחד מאוד. למרות שמושבו הרשמי הוא בשטרסבורג, מרכז פעילותו הוא בכמה בנייני משרדים ברובע האירופי בבריסל. אלה בניינים מודרניים מאוד המחוברים ביניהם בגשרים, מסדרונות ומעברים שוקקי חיים שבהם עוברים מדי יום אלפי פוליטיקאים, עוזרים פרלמנטרים, לוביסטים, עיתונאים ופקידים משלל תרבויות, לאומים ודתות המדברים ביניהם ביותר מ–20 שפות. לצד אולם המליאה עצמו, יש במקום משרדים וחדרי ישיבות, בתי קפה ומסעדות, אולפן טלוויזיה, מרכז עיתונות וגם קיוסקים, מכבסה, מספרה ושירותי תחבורה. 751 חברי הפרלמנט ממוקמים במשרדים צנועים למדי המסודרים לאורך מסדרונות המקושטים בכרזות פוליטיות הנושאות מסרים מפלגתיים. בסוף יום העבודה מתמלאים הפאבים והמסעדות של כיכר לוקסמבורג הסמוכה לפרלמנט במתמחים, סטודנטים ועובדי המוסדות האירופיים הצעירים הנהנים ממגוון הבירות, מתפריט מקומי מגוון ומאווירה בינלאומית.

רוב חברי הפרלמנט נמצאים בבריסל במהלך השבוע וחוזרים למדינותיהם בסופו, אם כי יש גם כאלו המעתיקים את מקום מגוריהם הקבוע לבריסל במהלך כהונתם. הם נוסעים הרבה, נואמים במליאה, משתתפים בוועדות ועוסקים בחקיקה בתחומים רבים. יש להם צוות של שלושה או ארבעה יועצים, עוזרים ודוברים, ושכרם עומד על כ–8,200 יורו ברוטו לחודש. בנוסף לכך הם זכאים לסכומים משמעותיים נוספים עבור הוצאות משרד, החזרי נסיעות ואחזקת צוות. סך הכל עולה הפרלמנט האירופי מעל מיליארד ו–700 מיליון יורו לשנה,  תקציב המהווה כ–1% מהתקציב הכללי של האיחוד האירופי. לחברי הפרלמנט יש חיים עמוסים, אבל שישה מהם התפנו לפרוש את משנתם הפוליטית.

Lola Sanchez_Photo Credit PHOTO © EU 2016 – EP.jpg

לולה סנשז PHOTO © EU 2016 – EP

לולה סנשז, 38 , ספרד

נולדה: ולנסיה, ספרד קריירה: מורה בתיכון, מלצרית, מכהנת כחברת הפרלמנט
האירופי מאז 2014 מפלגה: פודמוס בספרד, באיחוד האירופי: GUE/NGL (השמאל
האירופי המאוחד/השמאל הירוק הנורדי) השכלה: מדע המדינה חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח והסכמי סחר בינלאומיים פוליטיקאי המהווה מקור השראה: סלבדור איינדה (נשיא צ'ילה שהתאבד במהלך המהפכה הצבאית של גנרל
פינושה) תחביבים: חיות. יש לה שישה חתולים ושני כלבים שהיא חולקת עם אחותה
הצעירה בספרד מצב משפחתי: רווקה

ב–2011 יצאו מאות אלפי ספרדים להפגין ברחובות נגד שחיקת שירותי הרווחה, נגד שיעור האבטלה הגבוה, אי־השוויון החברתי והשחיתות השלטונית. המצעדים, העצרות וההפגנות תפסו את תשומת הלב התקשורתית בעולם כולו, אך כשתמו ההפגנות חשו רבים ששום דבר לא השתנה. עבור תושבת קרטחנה שבדרום ספרד לולה סנשז, שהיתה אז סטודנטית למדע־המדינה ומורה בתיכון, העניינים רק הידרדרו. היא פוטרה מעבודתה כתוצאה מקיצוצים במערכת החינוך ויצאה לחפש את מזלה במקומות אחרים. היא נסעה לאיסלנד ועבדה שם כמורה לספרדית, משם המשיכה לסקוטלנד ולבסוף טסה לטקסס, שם עבדה במלצרות ללא רישיון עבודה. "כשלבסוף חזרתי לקרטחנה המשכתי למלצר", מספרת סנשז. "לילה אחד הגיעו למסעדה שעבדתי בה כמה פקידי עירייה כדי לאכול ארוחת ערב. אחד מהם שאל אותי מה למדתי ואם אני מדברת אנגלית, סיפרתי להם שאני אקדמאית ומורה בהכשרתי, ואחד מהם שאל אותי מה לעזאזל אני עושה כאן ולמה אני עובדת כמלצרית. התעצבנתי עליו כל כך עד שזרקתי הכל על הרצפה ועזבתי".

זה היה רגע מכונן בחייה של סנשז. "באותו לילה ראיתי בטלוויזיה את פאולו איגלסיאס (מרצה למדע־המדינה ואיש תקשורת ממדריד שייסד ב–2014 את תנועת השמאל הספרדית, פודמוס — ד"ס). אמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, זה הפתרון, אנחנו צריכים לעשות פוליטיקה בעצמנו, אחרת יעשו אותה בשבילנו בניגוד לאינטרסים שלנו. כך הצטרפתי לפודמוס". יחד עם אחותה ושותפים נוספים הקימה סנשז את סניף המפלגה בקרטחנה. כשפגשה את מנהיג המפלגה, פבלו איגלסיאס, הוא ראה בה דוגמה מייצגת של צעירי ספרד שלמרות הכשרתם האקדמית לא יכולים למצוא עבודה. בתמיכתו נבחרה סנשז לרשימת המפלגה בבחירות לפרלמנט האירופי ונהפכה לאחת מחמשת נציגיה בפרלמנט. היא המשיכה לעבוד כמלצרית ממש עד תחילת הקדנציה.

ממשרדה שבבריסל עוסקת סנשז בחקיקה ובהתוויית פעילות האיחוד. בגלל פעילותה הפוליטית היא בקושי מספיקה לחזור הביתה בסופי שבוע. סנשז היא חברת פרלמנט פעילה מאוד, אך היא גם ביקורתית מאוד כלפי מבנה האיחוד והאופן שבו הוא מתנהל. "אני חברה בפרלמנט של האיחוד האירופי, אבל לא באמת יודעת מי מקבל בו את ההחלטות. כשאנחנו מקבלים החלטה בפרלמנט ושולחים אותה למועצה ולנציבות אנחנו מאבדים עליה שליטה". בשלב זה, על פי סנשז, מגיעים הלוביסטים של החברות הבינלאומיות הגדולות ומשפיעים על הפוליטיקאים. היא מזכירה את חוזה מנואל ברוזו, שהיה נשיא הנציבות ומונה בקיץ האחרון לתפקיד בכיר בבנק ההשקעות גולדמן־זקס, ואת גאי וורהופסטדט, מנהיג הליברלים בפרלמנט האירופי, המכהן גם כחבר בדירקטוריונים של חברות השקעות ואנרגיה. החלטות רבות של האיחוד ומוסדותיו מושפעות מקשרים אלו, לדברי סנשז.

למרות הביקורת, סנשז איננה פסימית. "אני מאמינה באירופה פדראלית. אנחנו צריכים יותר אינטגרציה, לא פחות", היא אומרת ומדגישה את חשיבותה של הסולידריות ביבשת. "יש החלטות שיוצאות מכאן הפוגעות במדינות מסוימות ומשרתות אינטרסים של מדינות אחרות", היא מוסיפה, "עליונותן של גרמניה וצרפת ברורה מאוד כאן. גרמניה נהייתה המפעל הגדול של אירופה בזמן שמדינות אחרות, בעיקר בדרום, עוברות תהליך של הרס התעשייה".

על פי סנשז, העוני באירופה והפערים החברתיים ביבשת הם תוצאה מובהקת של מדיניות הצנע, ההפרטות והקטנת המגזרים הציבוריים. "סיפרו לנו שנגמר הכסף למדינת הרווחה, למרות שלמעשה הפוליטיקאים היו מושחתים וכל הכסף נמצא בחשבונות סודיים בשווייץ ובפנמה ואף אחד לא הולך לכלא על זה. גם ההפרטות לא עובדות. להפך, הכל נהיה יותר יקר. אנשים כועסים בצדק על המפלגות הוותיקות כי הן נכשלו. הגלובליזציה שינתה את הכלכלה, היא שינתה את הסחר ואת התקשורת. רק הממסדים והמפלגות לא השתנו".

סנשז חוששת שמצב זה יוביל מדינות נוספות ללכת בעקבות בריטניה ולעזוב את האיחוד ושהימין הפופוליסטי יתחזק בכל רחבי היבשת. כשאני שואל אם צדק נשיא הנציבות, ז'אן קלוד יונקר, כשאמר שתפקידו המרכזי של האיחוד הוא השלום בין מדינותיו, אומרת סנשז ש"ברור שהשלום הוא חשוב. מלחמה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול אדם לעולל. אבל צריך להגדיר מחדש מה זה שלום — בספרד אין עכשיו מלחמה אבל גם אין שלום. אנשים מתים בגלל קור כי אין להם כסף לחשמל, ילדים הולכים לישון רעבים, צעירים לא יכולים ללמוד באוניברסיטה. זה לא שלום. זו הקרקע המושלמת לעליית הימין הקיצוני".

ברוח דומה מדברת סנשז על רוב הנושאים שעל הפרק. "לאיחוד־האירופי אין היום עניין אמיתי בפיתוח העולם", היא אומרת, "הוא משמש בסך הכל כשגריר לחברות רב־לאומיות". זוהי ביקורת קשה כלפי האיחוד האירופי ומוסדותיו והיא באה משמאל. מעניין, עם זאת, שטענות על שחיתות וניתוק של הממסד האירופי מהעמים האירופים אפשר למצוא גם בימין, כאשר אחד המוקדים המרכזיים של ביקורת זו נמצא בשכנתה המזרחית של ספרד — במפלגת החזית הלאומית בצרפת.

Nicolas Bay Photo Credit PHOTO © EU 2015 – EP.jpg

ניקולא ביי, PHOTO © EU 2015 – EP

ניקולא ביי, 38 , צרפת

נולד: סן־ז'רמן אן ליי בפרברי פריז קריירה: מנהיג המשמרת הצעירה של החזית הלאומית (FN) בחבל איל דה־פרנס, ממנהיגי התנועה הלאומית הרפובליקאית בצרפת (MNR) וחבר מועצה מטעמה ברשות המקומית סרטווויל. מאז 2010 מכהן כחבר מועצה בנורמנדי, ומאז 2014 מכהן כמזכ"ל החזית הלאומית וכחבר הפרלמנט האירופי מטעמה מפלגה: החזית הלאומית בצרפת, באיחוד האירופי:  ENF (אירופה של אומות וקבוצת החירות) השכלה:לימודי משפטים בפריז חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח, ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה פוליטיקאים המהווים מקור השראה: ווינסטון צ'רצ'יל וולדימיר פוטין תחביבים: היסטוריה, טיולים, סקווש, סקי עם המשפחה מצב משפחתי: נשוי + שלושה ילדים

ניקולא בֵּיי הוא המזכיר הכללי של החזית הלאומית הצרפתית ואחד מנציגיה בפרלמנט האירופי. בפגישה במזנון הפרלמנט הוא תוקף ראשית לכל את מדיניות ההגירה של האיחוד. "מדינות אירופה צריכות להגן על עצמן מפני ההגירה המסיבית ולהחזיר את השליטה לגבולותיהן. לאיחוד אין כיום רצון פוליטי להגן על הגבול הדרומי של היבשת מהגירה המהווה סיכון ביטחוני ברור", אומר ביי ומבקר את הנציבות האירופית שאינה נלחמת בתופעה ואת קאנצלרית גרמניה שקיבלה כמיליון מהגרים, "זוהי מדיניות לא אחראית. יש לנו כבר מיליוני מובטלים ועניים משלנו. במקום לקבל מהגרים באירופה עדיף ליזום עזרה הומניטרית במקומות שהם באים מהם. המדיניות הלא אחראית של האיחוד מתחזה לפעילות צדקה אבל היא איננה כזו, היא גורמת למציאות שאיננה צודקת ואיננה הומנית, זו הגירה בלתי חוקית, היא מביאה רווחים למאפיות וגורמת לטביעתם של מהגרים בים התיכון".

בשלב זה לכל מדינה באירופה יש מדיניות שונה כלפי מהגרים ומבקשי מקלט, החל מסגירת גבולות והסתה מאורגנת כנגד מהגרים כמו בהונגריה ועד למדיניות הענקת מקלט נדיבה כמו בגרמניה. האיחוד עצמו מנסה להתמודד עם האתגר דרך הקמת רשות לשמירה על גבולותיו ותוכניות להחזרת מהגרים לטורקיה ולמיקום מחודש של פליטים מאיטליה ויוון במדינות אחרות, תוכניות המתנהלות בעצלתיים ושעתידן לא ברור. גם אם תוכניות האיחוד יצליחו, יש להניח שזה יהיה אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום האירופי בעתיד והנושא הוא מקור לוויכוחים קשים בתוך הפרלמנט. מבחינתו של ביי, ההסכם עם טורקיה הוא "כריעת ברך של מוסדות האיחוד בפני הטורקים שסוחטים אותם ונותנים למהגרים לשטוף את אירופה".

את התוכניות למקם מחדש פליטים מאיטליה ויוון בשאר מדינות האיחוד הוא מכנה "סקנדל פוליטי כפול" ומסביר: "ברמה האירופית זוהי הַכְתָּבָה של הביורוקרטים כלפי מדינות שאינן מעוניינות בכך ואלו שאינן משתפות פעולה זוכות ליחס גרוע מאוד ממוסדות האיחוד. ברמה הלאומית זה גם סקנדל, כי המדינות כופות את המדיניות האירופית על ערים קטנות בפריפריה. זהו אי־צדק כלפי התושבים העומדים בפני קשיים רבים בדיור ותעסוקה. אנחנו אמורים למצוא מבנים כדי לאכלס ולממן מהגרים לא חוקיים בזמן שיש לנו חסרי בית משלנו".

מפלגתו של ביי מתנגדת לפרויקט האירופי גם בתחומים נוספים. "העם הבריטי הראה לנו את הדרך", אומר ביי, "בעבר הם סירבו ליורו ולאמנת שנגן (המאפשרת תנועה חופשית בין מדינות אירופה — ד"ס) ועכשיו הם שוב מראים שאפשר אחרת. אנחנו בעד אירופה של מדינות ריבוניות ועמים חופשיים. בכל פעם שיש הצבעות על האיחוד האירופי האירופים מצביעים נגדו — ביוון הצביעו נגד תוכנית החילוץ ממשבר החוב, בהולנד הצביעו נגד ההסכם עם אוקראינה ובהונגריה נגד התוכנית לקליטת פליטים במדינה. בכל היבשת מתחזקות תנועות המתנגדות לאיחוד ומתקרבות לשלטון, כפי שכבר קרה בפולין ובהונגריה. בדצמבר זה יכול לקרות גם באוסטריה ובגרמניה מפלגת ה'אלטרנטיבה לגרמניה' (AFD) מתחזקת. זוהי התעוררות של פטריוטיות בכל רחבי אירופה".

ביי משתמש במילים כמו דיקטטורה ומבנה טכנוקרטי ואנטי דמוקרטי כשהוא מדבר על פעילות האיחוד וטוען שבמקום להיות מקום לידידות עמוקה ושיתוף פעולה בין מדינות, נהפך האיחוד למקור של חולשה קולקטיבית. אזור היורו, למשל, נהפך לדבריו לאזור עם הצמיחה הנמוכה בעולם והמטבע המשותף משרת את האינטרסים של גרמניה לבדה המנוגדים לאלו של שאר המדינות.

בשנים האחרונות החזית הלאומית בצרפת מתחזקת ומתרחקת תדמיתית מהימין הקיצוני, שם נמצאים שורשיה, לטובת הזרם המרכזי של הפוליטיקה הצרפתית. מייסד המפלגה ומנהיגה במשך כ–40 שנה, ז'אן מארי לה־פן, הואשם באנטישמיות ובהכחשת שואה, אך הורחק מהמפלגה על ידי בתו, מארין לה־פן, המנהיגה כיום את המפלגה בעזרתו של ניקולא ביי הנחשב למקורבה. ביי טוען שמפלגתו רחוקה מאנטישמיות ושהיא איננה גזענית. "מאז שמארין לה־פן הפכה לנשיאת המפלגה ב–2011 היא מדגישה את ההבדלים בינה לבין אביה", הוא אומר, "אנחנו תמיד זהירים וחוששים ממעשים אנטישמיים של קיצונים מוסלמים נגד עמיתנו האזרחים היהודים שהם הקורבנות. יש אי־צדק גדול בטענות כלפינו. נכון, אנחנו תמיד נעדיף את האינטרס של עמיתינו האזרחים הצרפתים, כולל היהודים, מעל האינטרס של זרים שחיים בארצנו, אבל כך זה בכל מקום בעולם".

ביי חושב שבהחלט ייתכן שלה־פן תהיה הנשיאה הבאה של צרפת, הוא עומד לרשותה ויכהן בכל תפקיד שהיא תחליט שהוא יכול לתרום בו, לכן לא מן הנמנע שבעתיד עוד נפגוש אותו בתפקידים הבכירים ביותר בצרפת, אם זו תלך בעקבות ארצות הברית ותבחר לנשיאתה את החלופה האנטי־ממסדית מימין.

Ska Keller Photo Credit PHOTO © EU 2016 – EP.jpg

סקה קלר, PHOTO © EU 2016 – EP

סקה (פרנצ'סקה) קלר, 35 , גרמניה

נולדה: גובן, ברנדמבורג, מזרח גרמניה קריירה: פעילה בארגון הצעירים של מפלגת הירוקים הגרמנית ובארגון הגג של תנועות הצעירים הירוקים באירופה. מכהנת כחברת הפרלמנט האירופי מאז 2009 מפלגה: מפלגת הירוקים בגרמניה, באירופה: EFA (ברית הירוקים החופשיים באירופה) השכלה: לימודים איסלאמיים, טורקיים ויהודיים: "היה לי הלוקסוס ללמוד את מה שמענין אותי" חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: הוועדה לסחר בינלאומי והוועדה המשותפת לאיחוד האירופי וטורקיה פוליטיקאי המהווה מקור השראה: אין מודל לחיקוי, יש לה רעיונות וחזון משלה תחביבים: ג'וגינג מצב משפחתי:נשואה

ניקולא ביי הוא נציג נאמן של המסורת הלאומנית והאנטי־ליברלית האירופית. בצד השני של הקשת הפוליטית נמצאות המפלגות הירוקות שהחלו את דרכן כתנועות רדיקליות בשנות ה–70 של המאה הקודמת ובמהלך השנים מצאו את דרכן ללב העשייה כאשר הן מחזיקות בערכים קוסמופוליטיים ומדגישות נושאים כמו זכויות אדם ואחריות סביבתית. אחת מהמנהיגות הצעירות של התנועה הירוקה בפרלמנט האירופי היא סְקַה קֶלֵר וקשה לדמיין פוליטיקאית רחוקה יותר מניקולא ביי. היא נולדה והתבגרה במזרח גרמניה והצטרפה לירוקים כבר בגיל צעיר מאוד כפעילה נגד גזענות ולמען זכויות בעלי חיים (היא עדיין צמחונית). היא נבחרה לפרלמנט האירופי ב–2009 כשהיתה בת 27 בלבד והיא עוסקת בנושאים שבלב פעילות האיחוד, כמו סחר בינלאומי והגירה. היא משמשת כסגנית יו"ר מפלגת הירוקים בפרלמנט ומתכוונת לרוץ לתפקיד יו"ר המפלגה בבחירות הבאות.
עם זאת, למרות שהיא פוליטיקאית מקצועית בעלת קריירה מרשימה, היא עדיין מתנהלת קצת כמו פעילה חברתית. "גם במפלגות האחרות יש אנשים טובים ואנחנו מסכימים איתם לעתים קרובות", היא אומרת בשיחה המתקיימת במשרדה בבריסל, "אבל כשמגיעים לקבלת ההחלטות הם מקפידים לא להיות רדיקליים מדי. אבל אין מה לעשות, לפעמים צריך להיות רדיקליים".

כמו ביי, גם קלר פעילה מאוד בעניין משבר הפליטים. "אנחנו אחת היבשות העשירות בעולם", היא אומרת, "ולמרות כל הבעיות הפנימיות, אנחנו 500 מיליון תושבים ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם מיליון או שני מיליון פליטים". קלר מתמקדת בזכויות ובצרכים של הפליטים עצמם, לא בבעיות הקליטה. "אנחנו חושבים שזו חובה להיות פתוחים לפליטים ולסייע לאנשים הזקוקים להגנה", היא אומרת, "זה אחד הנושאים העיקריים שלמענם אנחנו נאבקים ואלו לא ימים קלים בעניין זה. אבל אני מעודדת מכך שאנשים רבים ברחבי היבשת אמרו 'Refugees Welcome', ולא רק אמרו אלא גם ממש סייעו לאנשים שהיו בדרכים בבגדים, מזון ומקלט. הם היוו משקל נגד לבוני הגדרות. אלו אנשים שלא עושים רעש כמו מתנגדי ההגירה אלא עושים את העבודה ומקדמים את אירופה".

ברמה הפוליטית עסקה קלר בתוכנית למיקום מחדש של פליטים באירופה כדי שהנטל יתחלק בין יותר מדינות ויהיה אפשר לסייע ליותר פליטים. "אנחנו זקוקים לתוכנית הזאת, והיא צריכה להיות רק ההתחלה", היא אומרת, "צריך ליישם אותה מהר ובאופן גורף וצריך להרחיב אותה. בינתיים זה עבד באטיות בגלל בעיות ביורוקרטיות ובגלל חוסר רצון של מדינות רבות להציע את עזרתן. זו בעיה גדולה אבל אסור לנו לוותר". בנוסף מתנגדת קלר לעסקה עם טורקיה, כיוון שהיא מבוססת על החזרת פליטים שזכאים להגנה. "זה מנוגד לזכויות אדם ולזכות הבסיסית לבקשת מקלט", היא אומרת, "אנחנו בעד סיוע לטורקיה בהתמודדות עם יותר משני מיליון הפליטים שחיים בה, אבל בשום אופן אסור לנו להחזיר אליה פליטים".

כמו רבים מעמיתיה הירוקים, קלר מאמינה בנחיצותו של האיחוד האירופי כשמדובר בסוגיות הגדולות שעל הפרק. "אנחנו צריכים את האיחוד כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים כי אי אפשר להתמודד איתם ברמה הלאומית בלבד", היא טוענת, "ההתחממות הגלובלית, שאלות של דמוקרטיה ואתגרים חברתיים ואקולוגיים, כל אלה זקוקים להתמודדות משותפת. אם יש נהר נקי במדינה אחת הוא עדיין יכול להזדהם במדינה אחרת. כך גם במסים. אם יש מערכת מסים טובה וצודקת במדינה אחת, חברות (שרוצות להתחמק מתשלום מסים) יכולות פשוט לעבור למדינה אחרת".

מבחינה זו קלר מקרבת את הירוקים לשמאל הוותיק והמעשי, רחוק מהדימוי של תנועת מחאה היפית ולא ממוסדת. היא בעד אחריות תקציבית, אבל נגד מדיניות צנע, בעד תנועה חופשית של בני־אדם בין מדינות אירופה, אבל גם בעד זכויות עובדים, והיא רואה את התנועה הירוקה כתרופת הנגד לימין הפופוליסטי, שלדבריה מציע לאומנות ובדלנות במקום להתמודד ברצינות עם השלכות הגלובליזציה. קלר חושבת שיש מאבק עקרוני לגבי עצם הערכים שבבסיסו של האיחוד. "הצבעות כמו הצבעת הברקזיט הן הצבעות מחאה והן גם נגד הממשלות הלאומיות לא רק נגד האיחוד, גם אם לממשלות נוח להאשים את בריסל. זה מעניין לראות שהאיחוד נחשב כמסמל ערכים כמו חירות, חופש, זכויות אדם, סיוע הומניטרי וליברליזם. זה עניין תרבותי, לא רק כלכלי. הצד השני בהתנגשות התרבותית הזאת הוא הלאומנות והחזרה לעולם הישן. בהרבה מובנים מה שקרה בבחירות האחרונות בארצות הברית קורה גם כאן".

קלר חושבת כבר שנים רבות שהרמה האירופית, לא הלאומית, היא המקום הנכון להשפיע. היא מספרת שלמרות שבשנותיה כחברת פרלמנט כמעט תמיד יש משבר חמור ברקע הפעילות, כמו המשבר הפיננסי ומשבר ההגירה, זהו עדיין המקום הנכון לעשות פוליטיקה והיא מוסיפה, ספק בצחוק, "כמו שאנחנו אומרים — אסור לבזבז משבר טוב". "הפרלמנט האירופי הרבה יותר מעניין אותי מהפרלמנט הגרמני", היא אומרת, "אנחנו גמישים יותר, חדשנים יותר ויכולים להגיע לפשרות בין הגושים הפוליטיים. בגרמניה או שאתה באופוזיציה ואז כל הזמן מפסיד בהצבעות, או שאתה בממשלה ואז אתה חייב לשתוק. כאן ממש אפשר להשפיע ולשנות דברים".

IMG_2217.JPG

ייטה גוטלנד, צילום: דיויד סטברו

ייטה גוטלנד, 37 , שוודיה

נולדה: סטוקהולם, שוודיה קריירה: מנהיגת המשמרת הצעירה של הסוציאל־דמוקרטים השוודים, יועצת פוליטית במשרד האוצר ומשרד החינוך השוודיים, מנהלת פרויקטים במכון המחקר השוודי Global Change וחברת מועצה במכון המדיניות European Council  of Foreign Relations. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 מפלגה: המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים ודמוקרטים) השכלה: תואר שני בכלכלה חברות בוועדות הפרלמנט האירופי: הוועדה לסביבה, בריאות הציבור, ביטחון תזונתי פוליטיקאי המהווה מקור השראה: נלסון מנדלה, אונג סן סו צ'י (מנהיגת אופוזיציה ולוחמת זכויות אדם מבורמה). גם המנהיגים השוודים אולוף פלמה (ראש הממשלה שנרצח ב– 1986) ואנה לינד (שרת החוץ שנרצחה ב– 2003) הם מנהיגים ש"כששומעים אותם מדברים, רוצים להיות בני־אדם טובים יותר" תחביבים: החלקה על הקרח, טיולי ניווטים ביער, טיולים עם הכלב והמשפחה מצב משפחתי: בעל, שני ילדים (בן 4 ובן ארבעה חודשים) וכלב

לחברי הפרלמנט הצעירים הנמצאים בשלב הקמת המשפחה בחייהם אלו אינם חיים קלים. אחת מהם, יִיטֶה גוטלנד, חברת פרלמנט בת 37 משוודיה, הגיעה לפגישה שקבעתי איתה בסטוקהולם עם אדם נוסף. זה לא היה עוזר פרלמנטרי או דובר, אלא תינוק חמוד בן ארבעה חודשים שישב על ברכיה במהלך הראיון. "יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות", מספרת גוטלנד, "אם הייתי אומרת שזה קשה מאוד, זה לא היה הוגן כלפי אחרות שקשה להן הרבה יותר. אני מקבלת הרבה עזרה ובפרלמנט מכבדים אותי ומסייעים לי. עם זאת, יש עדיין יחס שונה לנשים ולגברים והציפיות הן אחרות. עדיין מצפים מנשים לקחת אחריות בבית ומגברים לקחת אחריות רחבה יותר בעבודה. גברים שהופכים לאבות במהלך עבודתם בפרלמנט נשאלים פחות איך הם מסתדרים. אבל לאט לאט זה משתנה".

גוטלנד, בניגוד למרואיינים הקודמים, מייצגת את אחת המפלגות הוותיקות והממוסדות ביבשת. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית היא הגדולה ביותר בפרלמנט השוודי מאז 1917, והיא היתה בשלטון במשך מרבית המאה ה–20. גוטלנד, אם כך, היא פרלמנטרית צעירה במפלגה זקנה, אך זה אינו מרתיע אותה. "הערכים שלנו רלוונטיים מתמיד", היא אומרת ומפרטת, "אנחנו מאמינים בביטחון, שוויון, סולידריות וגישות פרוגרסיביות לגבי הטיפול באיום האקלימי וזכויות נשים ולהט"ב. בימינו יש צורך בתנועה פרוגרסיבית המבוססת על הערכים שלנו, זה גם מה שאנשים רוצים, אבל התנועות הפופוליסטיות מרוויחות מהכישלונות של ארגונים וממסדים להתאים את עצמם ולעבוד בעולם הגלובלי ובאמצעי התקשורת המהירה. תראה איך בארצות הברית רוב הבוחרים קיבלו את הגישה הפמיניסטית ובחרו באשה לנשיאות ארצות הברית, ולמרות זאת מונה סקסיסט לתפקיד. אלו זמנים פרדוקסליים מאוד".

השיחה עם גוטלנד נערכה פחות משבוע אחרי הבחירות בארצות הברית וההקשר האמריקאי עלה כמה פעמים במהלך השיחה. "כוחות הימין מתבטאים בצורה שלא היינו מאמינים שתיתכן אחרי מלחמת העולם השנייה. אנחנו שומעים את הטון האגרסיבי של לה־פן, טראמפ, אורבן (ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה — ד"ס) וארדואן, והגרוע ביותר הוא שאופן ההתבטאות הזה מצליח שוב למשוך אנשים, ולצד הקלות שבהפצת שקרים באינטרנט והייאוש מהמערכת, אנו שומעים שוב התבטאויות אנטישמיות וגזעניות. אלו דברים שחזרו עכשיו אחרי שנים שהם לא היו כאן ואני ממש מפחדת מזה".

גוטלנד מרבה לדבר על יציבות ועל ביטחון חברתי המקשרים את הפתרונות לכל השאלות הגדולות שעומדות על הפרק. בסוגיית המהגרים היא מדברת על לקיחת אחריות אירופית משותפת, בסוגיית המשבר הכלכלי היא מדברת על יצירת צמיחה ומתנגדת למדיניות צנע ולכלכלת שוק אגרסיבית. באופן כללי תומכת גוטלנד במודל החברתי־כלכלי שפעל בהצלחה בשוודיה במשך עשרות שנים ומתאפיין במדיניות של תעסוקה מלאה, רשת ביטחון חברתית נדיבה ואוניברסלית, איגודים מקצועיים חזקים ומעורבות גדולה של הממשלה במשק. לדבריה, זהו מודל שאפשר לייצא למדינות אחרות. "אנחנו זקוקים לאירופה סוציאלית", היא אומרת, "אנחנו צריכים להמליץ למדינות האיחוד להקים רשתות ביטחון למובטלים ולחולים, מערכות חינוך שיגרמו לניידות חברתית ואיגודים מקצועיים חזקים שיילחמו למען העובדים. אנו זקוקים לרווחה כדי שהחברה תהיה בטוחה יותר. זה יוצר צמיחה וזה גורם לאנשים לפחד פחות בעידן הגלובלי. באופן פרדוקסלי יש מדינות שהולכות בדיוק בכיוון ההפוך, דווקא עכשיו כשזה נדרש יותר. המודל השוודי יכול לייצב את הסירה שלנו בים הסוער של הגלובליזציה".

Eva Paunova Photo Credit PHOTO © EU 2016 – EP.jpg
אווה פאונובה,  PHOTO © EU 2016 – EP

אווה פאונובה, 30 , בולגריה

נולדה: סופיה, בולגריה קריירה: יועצת פוליטית לחברת הפרלמנט האירופי מבולגריה,
איליאנה איבנובה, עבודה בארגון הבינלאומי International Development Law Organisation ברומא ובסידני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 מפלגה: אזרחים למען פיתוח אירופי של בולגריה (GERB), באירופה: EPP (מפלגת העמים האירופיים) השכלה: יחסים בינלאומיים ומינהל עסקים, אוניברסיטת ג'ון קבוט ברומא ומנהיגות בהרווארד, ארצות הברית חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת השוק הפנימי והגנת הצרכן פוליטיקאי המהווה מקור השראה: לא נוקטת שמות ספציפיים. "מעריכה מנהיגים עם מוחות מבריקים ורעיונות נועזים ויזמים וחדשנים המשנים את החברה באמצעות טכנולוגיות חדשות" תחביבים: "רוצה ללמוד לתכנת. בינתיים מסתפקת בתחביבים מסורתיים יותר — שחייה, סקי, קריאה ובישול עבור אלו שאני אוהבת" מצב משפחתי:מאורסת

רק גוש פוליטי אחד גדול יותר מהגוש הסוציאל־דמוקרטי בפרלמנט האירופי. זהו EPP, קואליציה רחבה של מפלגות ימין נוצריות־דמוקרטיות ושמרניות־ליברליות, כמו מפלגתה של הקאנצלרית מרקל בגרמניה ומפלגתו של סילביו ברלוסקוני באיטליה. בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה נמצאת גם מפלגת השלטון הבולגרית, ואחת מנציגותיה בפרלמנט האירופי היא אווה פאונובה.

"היסטוריה מרתקת אותי מאז שהייתי ילדה קטנה", מספרת פאונובה. למרות גילה הצעיר והנוכחות הגדולה שלה ברשתות החברתיות, עמדותיה הן שמרניות ללא שמץ מהחתרנות של עמיתיה משמאל. היא מספרת שמשפחתה התומכת נטעה בה ערכים נוצריים והיא מתכוונת להקנות את אותם הערכים גם במשפחה שתקים בעתיד עם ארוסה. החיים האישיים של פאונובה, כך נראה, מתחברים גם לעמדותיה החברתיות־כלכליות. "תן לי להבהיר את זה", היא מסבירה כשאנחנו דנים בנושא המשבר הכלכלי והביקורת שהועלתה כלפי האיחוד האירופי שהוריד כביכול את השכר ביבשת וגרם לאבטלה ולעוני, "לאיחוד האירופי אין שום קשר להורדת השכר בשום מקום. המשבר היה עניין של כללים, לא של משכורות. זה כמו יחידה משפחתית: כשיש סכום מסוים של כסף שאפשר להוציא כל חודש ואחד מחברי המשפחה יוצא למסע קניות, כל המשפחה תסבול. צמיחה היא תוצר של יזמות ופרקטיקה עסקית טובה, לא של הוצאה, במיוחד כשאין מספיק משאבים וכל מה שיש לך הוא באשראי".

פאונובה מדברת על המשבר כהזדמנות ללמוד, להתפתח ולייצב את המטבע המשותף. היא מזכירה את מנגנון היציבות האירופי (ESM) שהוקם ב–2012 על מנת לסייע למדינות היורו שנקלעות לקשיים פיננסיים ולהגן, כחומת אש, על שאר המדינות המשתמשות במטבע המשותף. בניגוד ליריביה משמאל היא מדגישה את "חיזוק הפיקוח, יצירת ספר חוקים אחיד לכל השחקנים הפיננסים והצבת אמצעי ביטחון להגנה מחזרה על תסריט 2008".

גם בכל הנוגע למדיניות ההגירה של האיחוד נוקטת פאונובה מדיניות שמרנית, המכבדת אמנם את המחויבויות ההומניטריות והחוקיות של אירופה אבל איננה פותחת גבולות. "אחד האתגרים בנושא זה הוא שאנחנו תקועים בין שתי גישות קיצוניות מאוד", היא אומרת, "היו שאמרו שאין להכניס אף אחד ואחרים שעמדו עם שלט גדול של ברוכים הבאים. אני חושבת שאנחנו צריכים גישה פרגמטית עם יותר ניואנסים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל מספר בלתי מוגבל של פליטים ומהגרים בגלל סיבות כלכליות, חברתיות ובטחוניות. מצד שני, אנחנו לא יכולים לנתק את עצמנו ממה שקורה בעולם, לטמון את ראשינו בחול ולהתנהל כרגיל".

לדברי פאונובה, יש צורך בתרכובת הכוללת הפרדה בין פליטים למהגרי עבודה, הקמת רשות גבולות לאיחוד, מלחמה במבריחים לאירופה, סיוע פוליטי לסיום המשבר בסוריה וסיוע כלכלי למדינות המוצא של הפליטים כדי למנוע את היציאה לאירופה. במילים אחרות, פאונובה, כמו רבים ממנהיגי המרכז־ימין של אירופה, תומכת במדיניות שלא תתעלם מבעיית הפליטים אך תשאיר אותה רחוק מהבית. גם דעת הקהל היא מרכיב בשיקולים, במיוחד אחרי פיגועי הטרור הגדולים של השנים האחרונות.

"אנחנו צריכים להיות ריאליסטים", היא אומרת, "האזרחים שלנו מפחדים ממה שקרה ופחד הוא מרכיב גדול בדעת הקהל. הדבר האחראי לעשות איננו לרכוב על דעת קהל, לעשות דמוניזציה לקהילות או להרוויח נקודות פוליטיות. את דעת הקהל צריך להרגיע, לפייס ולרפא". כשמדובר בבולגריה, מדינתה של פאונובה, ברור שזהו נושא חשוב. זוהי מדינה ענייה ונוצרית שאוכלוסייתה איננה נלהבת לקלוט מספרים גדולים של פליטים מוסלמים. ואכן, מסיבות שונות בולגריה לא נהפכה לציר מרכזי להגעת פליטים מהמזרח התיכון לאירופה. עם זאת, בצד השני של גבולה הדרומי נמצאת החזית האמיתית של אירופה. זוהי יוון, שמהווה, שלא בטובתה, את המבחן האמיתי של האיחוד האירופי בהתמודדות עם המשבר הכלכלי ומשבר הפליטים כאחד. זוהי החוליה שבקצה היבשת ואחת החוליות שתקבע את עתידה.

Eva Kaili Photo Credit PHOTO © EU 2015 – EP.jpg

אווה קאילי,  PHOTO © EU 2015 – EP

אווה קאילי, 38 , יוון

נולדה: סלוניקי, יוון קריירה: עיתונאית ומנחת טלוויזיה, חברת מועצת העיר סלוניקי
וחברת הפרלמנט היווני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 מפלגה: פאסוק, התנועה
הסוציאליסטית הפאן־הלנית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים
ודמוקרטים) השכלה: ארכיטקטורה בסלוניקי ויחסים בינלאומיים בפיראוס חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: יו"ר המשלחת ליחסים עם האסיפה הפרלמנטרית של נאט"ו, חברת ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה, סגנית יו"ר פאנל המדע והטכנולוגיה של הפרלמנט פוליטיקאי המהווה מקור השראה: "יש פוליטיקאים שאני אוהבת אספקטים מסוימים של פעילותם אבל הגיבורים שלי הם "לוחמי החיים", אנשי היום־יום, אלו שנושאים בשתיקה את התקדמות החברה ואפילו אם השיטה לא הוגנת הם עוזרים לאחרים" תחביבים:"טכנולוגיות חדשות ורשתות חברתיות וגם סרטים, תיאטרון, אופרה, אמנות, ארכיטקטורה וספרות" מצב משפחתי: רווקה. "רוצה משפחה בשלב מסוים אבל אין דחיפות. זה יקרה כשזה יקרה"

כשנבחרה אווה קאילי להיות חברת הפרלמנט האירופי ב–2014, היא היתה אמנם רק בת 35, אבל הניסיון הפוליטי שלה כבר היה עשיר מאוד. "הבנתי שאם רק אתלונן לא ישתנה כלום", מספרת קאילי על תחילת דרכה הפוליטית כסטודנטית באוניברסיטה, "החלטתי להיות אקטיבית. כשהגיע המשבר הכלכלי, התחושה היתה שהפוליטיקאים נהפכו לאויבי הציבור, לעומת העיתונאים שנעשו בעלי בריתו. כך קיבלתי פרספקטיבה חדשה, ראיתי את שני הצדדים וקיבלתי עוד נקודות מבט".

משבר החוב ומשבר הפליטים ביוון השפיעו קשות על המפלגה של קאילי, פאסוק — מפלגה סוציאליסטית ותיקה שהוקמה בשנות ה–70 ובשנים האחרונות נהפכה מהמפלגה הגדולה ביותר במדינה למפלגה הקטנה ביותר בפרלמנט. עם זאת, קאילי מייצגת קול חדש ועצמאי מבחינה פוליטית. כמנהיגה צעירה וכאשה במדינה שבה גברים עדיין שולטים ברוב המערכות, היא מצאה את עצמה נאבקת כנגד הממסד הפוליטי, כולל זה של מפלגתה שלה. קולה של קאילי ממחיש עד כמה הציר ימין־שמאל איננו הציר היחיד הרלוונטי בפוליטיקה האירופית. בשאלת הפליטים, לדוגמה, קאילי קרובה יותר למרכז־ימין של דרום אירופה ופחות לשמאל של צפונה. היא מתנגדת לחלוטין למדיניות של גבולות פתוחים, היא בעד החזרת מהגרים לטורקיה, היא רוצה שליטה מלאה על הגבול והגדרות מדויקות המגדירות למי מותר להיכנס ובאילו תנאים. היא תומכת בזכותם של אנשים לבקש מקלט באירופה, אבל מדגישה שרוב המהגרים אינם מבקשי מקלט.

"בגלל שאני מיוון וראיתי מקרוב את הבעיה במשך שנים רבות, אני יכולה לומר שאנחנו נכשלים בהתמודדות איתה", היא אומרת. "נכון שטורקיה מגבילה את המעבר לאירופה והגבולות לגרמניה ואוסטריה נסגרו, אבל הבעיה לא נפתרה. בשלב הזה אנחנו משאירים את הפליטים ביוון תמורת זה שמשלמים לנו על זה. עכשיו הבעיה ממוקדת ביוון ובאיטליה, אבל זו בעיה דמוגרפית הזקוקה לאסטרטגיה אירופית ולא לפתרון קצר טווח. אי אפשר לתת למדינות מחוץ לאיחוד לטפל בזה. אנחנו צריכים לגרום לכך שאנשים יישארו במדינותיהם. הבעיה העיקרית איננה הפליטים, אלא הגירה כלכלית, ואנחנו צריכים לסייע למדינות באפריקה לשמור את האזרחים שלהן ולשפר את רמת חייהם כדי שלא ירצו להגיע לכאן. יש צורך באסטרטגיה שלא מקבלת את הנראטיב של הימין הקיצוני ולא הולכת אחרי הנראטיב של השמאל הקיצוני".

מבחינה כלכלית קאילי היא בשמאל האירופי המסורתי. היא נגד מדיניות הצנע שפגעה קשות ביוון ולדבריה לא הגדילה את התחרותיות ולא יצרה צמיחה. "הנטל של הכישלון", היא אומרת, "עבר מהבנקים למשלמי המסים וזה נכשל כלכלית וגם פוליטית. הממשלה עשתה בחירות לא נכונות, לקחנו יותר מדי מסים והצנע לא השאיר זמן לרפורמות הכרחיות. המטבע המשותף איננו האשם, אבל מוסדות היורו צריכים להבין את ההבדלים בין צפון לדרום וליצור מקום ומנגנון לצמיחה שאיננה אפשרית אם חושבים רק על המספרים".

פרישתה של בריטניה מהאיחוד היא אות אזהרה לדעתה של קאילי. "משאלי עם הם לא שיטה דמוקרטית, הם דרך לגרום לפיצול החברה", היא אומרת, "הם לא משקפים את דעות הציבור, הם בסך הכל תשובת כן או לא לשאלה שפוליטיקאים מנסחים. התשובות שמקבלים הן לא באמת תשובה לשאלה, הן תגובה של אנשים שרוצים להגיד לא לממסד, לא לשיטה ולאליטות. זה המסר מברקזיט ואפילו מהבחירות בארצות הברית. אסור ללכת לכיוון הזה. יש טכנולוגיות חדשות ותחושה שאין לנו שליטה על המידע שלנו. אנשים מבינים שממשלות יודעות עליהם הכל ומתוך הפחד הם מנסים להיאחז במשהו בטוח, כמו הלאום והזהות שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תחושת ביטחון וסיבה לרצות גם את הזהות האירופית שלהם".

_________________________

פעלתנים ואידיאליסטים

מחלון משרדה של קאילי משתקפת בריסל שבעונה זו נראית אפורה ועגמומית. המון בנייני משרדים וצירי תנועה עמוסים ממלאים את האזור שממנו מתנהלת היבשת הישנה. הגבולות הנסגרים, הימין הקיצוני, ההגירה מאפריקה, קפריסין, חינוך וחברה, צמיחה כלכלית, המהפכה הדיגיטלית והמזרח התיכון. זהו סדר היום של המפלגות המייצגות את תושבי אירופה, אם כי עושה רושם שהדור החדש של המנהיגים הפוליטיים ביבשת נטוע פחות במפלגות ומקושר יותר לציבור באופן ישיר. חלקם הם חברי תנועות חדשות לחלוטין אבל גם אלו החברים בתנועות הוותיקות, מחויבים יותר לדיווח בפייסבוק ובטוויטר מאשר לדיווח למזכ"ל המפלגה. כשמדברים איתם דומה שפעילותם מכוונת לציבור, לא לריצוי אדונים וקשה לזהות אצלם ציניות, אופורטוניזם ועודף אמביציה אישית. ניכר עליהם שהם מוכשרים, פעלתנים ואידיאליסטים אם כי אין ספק שכל המרואיינים בכתבה זו מודעים היטב גם לקריירה הפוליטית שלהם. כמו הפוליטיקאים הוותיקים הם אומרים שהם לא מחפשים תפקידים בכירים אבל הם מוכנים, אם יידרשו לכך, להמשיך לשרת את בוחריהם גם בעתיד. כאן אין חדש.

עם זאת, וזו נקודה שמעניין להרהר בה, המנהיגים הצעירים של אירופה רואים גם הקשר אחר לחייהם. "אני אמביציוזית לגבי האושר שלי", אומרת לולה סנשז, "אני אוהבת את הפוליטיקה האירופית, ואני מקווה להיות כאן עשר שנים אבל אחר כך אני רוצה לעזוב ולעבור לכפר". ייטה גוטלנד אומרת שתמיד היה חשוב לה לרכוש השכלה כדי שתוכל לצאת מהפוליטיקה ולעשות דברים אחרים ואווה קאילי אומרת שהיא שונאת פוליטיקאים מקצועיים אבל חוששת שהיא נהיתה אחת כזאת. סנשז, גוטלנד וקאילי לא פוסלות כמובן התקדמות בקריירה הפוליטית שלהן ובוודאי שגם ביי, פאונובה וקלר הם מועמדים לתפקידים בכירים אך נדמה שהם מודעים יותר לצורך באיזון תפקידם הציבורי עם חייהם האישיים.

הנשים שרואיינו לכתבה זו עומדות בחזית קשה במיוחד. למרות שלכאורה הן זוכות ליותר אפשרויות מנשות הדורות שקדמו להן, הן עדיין בנקודת פתיחה קשה יותר מעמיתיהן הגברים. סנשז מספרת שחבר פרלמנט אחר הטריד אותה במעלית. קאילי מספרת על התקפות פוליטיות סקסיסטיות שהיא חוותה ביוון על רקע היותה אשה צעירה, וכמה חברות פרלמנט סיפרו לי שחברות פרלמנט הנכנסות להריון מתבקשות על ידי המפלגות שלהן לעזוב את תפקידן כדי לפנות מקום לחבר פרלמנט פנוי יותר. באופן כללי, אמרו לי כל חברות הפרלמנט ששוחחתי איתן, נדרשת עוד הרבה התקדמות. אין שום סיבה, אחרי הכל, שרק שליש מחברות הפרלמנט יהיו נשים כאשר הן חצי מהאוכלוסייה.

_________________________

היחס לישראל

יחסם של המנהיגים האירופאים הצעירים לישראל ולסכסוך הישראלי־פלסטיני עלול להפתיע קוראים ישראלים. ראשית, אין כמעט הבדלים בין ימין ושמאל בעניין זה. כולם בעד חידוש המשא ומתן בין הפלסטינים לישראל, כולם מוכנים שאירופה תסייע בכך אבל לא מעוניינים שהיא תכפה תהליכים או תנאים. אף אחד לא מדבר על אמצעי לחץ או חרמות מטעם האיחוד על ישראל וכולם מדברים על החשיבות של ביטחון ישראל.

מנהיגים מהימין כמו ניקולא ביי הצרפתי ומהשמאל כמו גוטלנד השוודית, מדברים שניהם על פתרון שתי המדינות ועל הכרה במדינה פלסטינית (שוודיה כבר עשתה זאת וצרפת, אומר ביי, צריכה לעשות זאת כשביטחונה של ישראל יובטח).

קאילי מיוון וגוטלנד השוודית מדברות על חשיבות שיתוף הפעולה בין ישראל למדינותיהן בתחומים כלכליים. במקרה של גוטלנד זוהי אמירה חשובה מכיוון שהיא מקורבת לשרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום, הנחשבת על ידי רבים בישראל כאישיות עוינת. גוטלנד, כמו וולסטרום, מבקרת את ההתנחלויות ואת המצור על עזה, אבל זוהי ביקורת נקודתית כלפי מדיניות, לא כלפי המדינה ואזרחיה. "לשוודיה וישראל יש הרבה מן המשותף", היא אומרת, "אנחנו חברות דמוקרטיות, פתוחות וחדשניות. שוודיה מכבדת את ישראל כדמוקרטיה באזור סוער כל כך ויש לנו אפשרויות רבות לשיתוף פעולה".

המכנה המשותף בין מנהיגי העתיד של אירופה, לפחות כאשר הם מרואיינים לעיתון ישראלי, הוא הזהירות הדיפלומטית כלפי ישראל. אין כמעט ביקורת כלפיה, אם יש כזו היא מוגבלת לנושא מסוים ואין שום כוונה להיות אגרסיביים או פעלתניים מדי באזור. "קשה לראות מה הצעד הבא", אומרת סקה קלר, "דומה שהכל נוסה ונכשל. האיחוד האירופי מסכים על כך שהוא בעד משא ומתן ונגד ההתנחלויות אבל מה הוא יכול לעשות כאשר אפילו ארצות הברית לא הצליחה לפרוץ דרך".

אווה קאילי מציעה את מודל הפעילות האירופית. "לא חייבים להסכים על הכל", היא אומרת, "אבל חייבים לשמור את הדיאלוג פתוח. שום דבר לא עובד אם לא מתפשרים. כאן באירופה צריך לעבוד עם שפות, תרבויות, היסטוריות, אידיאולוגיות ודתות שונות. באירופה יודעים שכשמפסידים משהו, גם מרוויחים משהו וכך זזים קדימה". ניקולא ביי מזהיר את ישראל לא להסלים את המצב ומציע לה לחפש במציאות החדשה במזרח התיכון בריתות עם מדינות כמו איראן וטורקיה. אווה פאונובה מזהירה מפני דורות הגדלים באווירה של חשדנות ושנאה בשני הצדדים. היא מזכירה את התרומה הגדולה שהאיחוד האירופי מעביר לרשות הפלסטינית וגם את הנחיצות בהבטחת ביטחונה של ישראל. עם זאת, בין השורות גם היא נשמעת מיואשת למדי. "בשביל שאר העולם", היא אומרת, "הסכסוך הישראלי־ערבי הוא פצע פתוח ותזכורת מכאיבה למגבלותיהם של המוסדות הדיפלומטיים שלנו".

IMG_2288.JPG

.הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו

IMG_2314.JPG

.פגישות עבודה באחד מבתי-הקפה בפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו

IMG_2345.JPG

IMG_2343.JPG

.כרזות של מפלגות הימין במסדרונות הפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו

IMG_2302.JPG

IMG_2296.JPG

.כרזות של מפלגות השמאל במסדרונות הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו

IMG_2348.JPG

.אולם המליאה, הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו

IMG_2334.JPG

.כיכר לוקסמבורג בסוף יום העבודה. ברקע, בניין הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו.

עגל זהב בכיכר רבין

.על חופש הביטוי והיצירה, זכות הדיבור וזכות הצעקה

פורסם בהארץ:  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3144426

מנהיג חדש נולד לשמאל הישראלי. איתי זלאיט קוראים לו. אבל זלאיט הוא רק האחרון בשורה ארוכה. זה קורה כל כמה שבועות בחסות העובדה שההנהגה הפוליטית של השמאל מתקשה להגיע להישגים והתנועות החברתיות והחינוכיות של השמאל נמצאות הרחק מכותרות העיתונים. הפעם זהו פסל מוזהב של רוה"מ נתניהו בכיכר רבין. בעבר הלא רחוק היו אלה ציור המציג את שרת המשפטים, איילת שקד, בעירום ומייצג של אומן שתחב את דגל ישראל בישבנו.

אין פסול בעבודתו של זלאיט. להיפך, זוהי יצירת אומנות המעוררת דיון ציבורי בדיוק כפי שאמנות אמורה לעשות. הבעיה במקרה זה היא לא זלאיט ויצירתו אלא אלו שהפכו את האומן הפרובוקטיבי לדובר השמאל ולמייצגו. כך עשו אפילו ראשי האופוזיציה הרצוג ולבני שהתפנו מעיסוקם היומיומי לבניית אלטרנטיבה רעיונית ופוליטית לימין ולהפלת ממשלתו, ומצאו את הזמן להשתמש בזלאיט וביצירתו לחיזוק טיעוניהם. "זה מזכיר לי את עגל הזהב", אמר הרצוג. "אני רוצה שכשהציבור עובר ורואה את פסל הזהב הוא יזכור מאיפה הזהב שנתניהו ומקורביו עוטפים את עצמם (בו)", אמרה לבני. העניין הוא שיצירתו של זלאיט לא מייצגת את השמאל. בוודאי לא את השמאל הישראלי. אפילו על פי היוצר עצמו זוהי איננה יצירה פוליטית במובן המלא של המילה. כמו היצירות האחרות שהוזכרו בראשית מאמר זה, יצירתו של זלאיט מתמודדת עם נושא אחד – חופש הביטוי. אלו יצירות לגיטימיות, גם אם לא כולן מרשימות במיוחד, המעוררות דיון על חופש הביטוי בחברה הישראלית שהוא דיון חשוב ומעניין אבל הוא לא חזות הכל ובוודאי שהוא אינו נושא הליבה המרכזי של השמאל הישראלי. יותה מכך, העיסוק בחופש הביטוי כמו גם השימוש בפרובוקציות באומנות אינם ייחודיים לשמאל. יש גם אנשי ימין שהם בעד חופש ביטוי ואלוהים יודע שיש גם ימנים פרובוקטיביים.

אינני בעל השכלה אומנותית רחבה דיה בשביל לשפוט או להכריע מהו ייצוג אומנותי הולם של השמאל. אין גם צורך בכך, אומנות היא עניין סובייקטיבי ובכל מקרה, כשנתקלים בדבר האמיתי יודעים את זה. קראו לי שמרן אבל מבחינתי 1984, הדֶּבֶר, גרניקה, התקליט השני של דילן ואפילו "בלוז לחופש הגדול" המוצג בימים אלו בשנית הן דוגמאות ליצירות בעלות תוכן שמאלי עמוק ומורכב. אבל הנקודה החשובה איננה ההעדפות הסובייקטיביות של אדם כזה או אחר ואפילו איננה שאלה אומנותית. הנקודה היא שהשמאל איננו המאבק על חופש הביטוי לבדו. חופש הביטוי הוא חשוב אך הוא אמור להיות המכנה המשותף לכל המחנות הפוליטיים ואם הוא איננו כזה יש צורך באיחוד כוחות בין שמאל לימין בכדי להיאבק עליו. שמאל אמיתי הוא מעבר לכללי המשחק הכלליים והוא עמוק יותר מהמאבק האזרחי הליברלי.

רוצים להציג שמאל? אין בעיה, הציגו איגודים מקצועיים ולוחמי זכויות עובדים. הציגו את הנאבקים למען רווחה, חינוך, בריאות ודיור אוניברסליים ושיוויוניים, הציגו את הלוחמים למען זכויות אדם, שיוויון מגדרי וצדק חברתי. הציגו את בוני המפעלים ההיסטוריים כמו התנועה הקיבוצית ומשק העובדים ואת ממשיכי דרכם. הציגו את ההומניסטים, הפמיניסטים והסוציאליסטים. וכן, הציגו גם את הציונים הפטריוטים שהם תומכי פתרון שתי המדינות וסיום הכיבוש. עזבו אותנו מאומנים זבי חותם, מפרובוקטורים מקצוענים ומאנשי אקדמיה פוסט-מודרניסטים הבזים לכל אדם המאמין במשהו. לכל אלו ניתנת כמובן זכות היצירה, ניתנת להם גם זכות הדיבור ואפילו זכות הצעקה אבל כשזה נוגע לדיון האמיתי על סוגיות הליבה של החברה הישראלית השפעתם מועטה ואין להם הרבה מה לתרום. התגובה האפשרית היחידה לרבות מיצירותיהם היא, בסדר, הבנו, לדעתכם נתניהו הוא דיקטטור, מדינת ישראל היא פשיסטית ודתיים-לאומיים הם גזענים ופרימיטיבים. עכשיו, מה הלאה?

אומנות לא אמורה לפתור את בעיות העולם או להיות תחליף למדינאות ועשייה חברתית. היא כן אמורה לעורר מחשבה, ביקורת והשראה. אומנות שיש בה מרכיב חברתי צריכה גם להציג עוולות, להוות פה למדוכאים, לקורבנות אי-צדק, אלימות ואפליה. יצירות שנועדו לעורר פרובוקציה ולהתמודד עם החופש האומנותי ואיתו בלבד הן ראויות אבל הן בבחינת One trick pony. שמאל אמיתי אמור להיות הרבה יותר מזה. אפשר לא להסכים עם השמאל, אפשר להילחם בו, לנזוף בו ולגעור בו, אבל בואו לפחות נבחר לכל צד בדיון את נציגיו הראויים.

מכון פאידיאה מוצא שותפים מפתיעים להתחדשות היהודית באירופה

English follows

משהו מעניין קורה בשנים האחרונות בקרב הקהילות היהודיות באירופה. בכל רחבי היבשת מעוררת התרבות היהודית, על מופעיה השונים, עניין מחודש. במקרים רבים היוזמים של הפסטיבלים, המוזיאונים ומוסדות החינוך היהודיים החדשים הם לאו דווקא יהודים במובן ההלכתי של המילה ואחד המרכיבים המעניינים בתחייה התרבותית הנוכחית הוא שיתוף הפעולה בין הקהילות היהודיות לבין קבוצות דתיות ואתניות אחרות. בשוודיה מתנהל בשנים האחרונות אחד משיתופי הפעולה המקוריים יותר בין מכון אירופי ללימודי יהדות לבין בית-חינוך בעל אוריאנטציה מוסלמית. שיתוף פעולה זה עולה בימים אלו מדרגה ולמרות שהוא מקומי, מאוד ייתכן שהוא מחזיק פיתרונות לכמה מהבעיות של אירופה הרב-תרבותית ויכול לסייע במאבק בהקצנה הדתית ובשנאת הזרים.

פורסם בהארץ:  http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.3111585#article-comments

כמו סיפורים רבים על ההתחדשות היהודית באירופה סיפורו של פאידֶאָה, המכון האירופי ללימודי יהדות בשוודיה, מתחיל מהאסון הגדול של העם היהודי. לאחר שנים רבות של הדחקת תפקידה הבעייתי של שוודיה במלה"ע השניה, החליט יוראן פאשון, ראש-ממשלת שוודיה בסוף שנות התשעים, לחקור את תפקידה של שוודיה במלחמה ולעשות  ככל שניתן למנוע את קיומה של שואה נוספת. לא פחות מזה. מפעלו בתחום זה היה רחב ומעמיק. וועדת חקירה חקרה מה אירע לרכוש יהודי בשוודיה אחרי המלחמה, רשות ציבורית הוקמה על מנת לעסוק בחינוך לאור זיכרון השואה, ספר על השואה שנכתב ביוזמת הממשלה נשלח בחינם למאות אלפי משקי-בית ובמישור הבינלאומי יזם פאשון את הקמת הברית הבינלאומית לזכרון השואה (IHRA), גוף בינ"ל העוסק בזיכרון, חינוך ומחקר.

"גם מכון פאידיאה הוא תוצר של אותה תקופה", מספר נוח הרמלה המשמש כבכיר במכון בעשר השנים האחרונות, "הפרלמנט השוודי החליט להקים מכון אירופאי ללימודי יהדות. הממשלה ומשרד החוץ דחפו לכך שהוא יהיה כלל אירופאי, לא שוודי בלבד, ופאידיאה נולדה כתוצאה מהמפגש בין הקהילה היהודית לממשלה השוודית. המנדט העיקרי של המכון הוא לחזק את התרבות והחיים היהודיים באירופה ולב הפעילות שלו היא תכנית לימוד בת שנה שבה לומדים 25 משתתפים מכל רחבי היבשת. המשתתפים, לא כולם בהכרח יהודים, הם אנשים הפעילים בתחומים שונים כמו עולם החינוך, התרבות, העיתונות והאקדמיה".

התכנית של פאידיאה מבוססת על לימוד בחברותא של טקסטים יהודיים בדגש על קשר בין הלימוד למעשה. זוהי גישה של אקטיביזם אינטלקטואלי המנסה ליצור פוטנציאל מנהיגותי כאשר קהל היעד אינו ילדים ובני-נוער אלא מבוגרים. גישה זו  אינה זרה לחברה השוודית. חינוך המבוגרים בשוודיה הוא מפותח מאוד והוא כולל מאות מוסדות מסוגים שונים. כמה מהייחודיים שבהם הם בתי-החינוך העממיים למבוגרים החוגגים בשוודיה כמעט 150 שנה. מוסדות אלו מבוססים על שילוב של השלמת השכלה ורכישת מקצוע (כדוגמאת Community Colleges בארה"ב) עם מסורת של חינוך בלתי-פורמאלי ודיאלוגי, ללא ציונים ומבחנים על בסיס תנועות עממיות, פוליטיות, דתיות או חברתיות. זו היתה רק שאלה של זמן עד שגם מכון פאידיאה ייצא מהבית החם של הקהילה היהודית ויפתח גם הוא בית-חינוך עממי המיועד לקהל השוודי הכללי, אבל המקום שבו זה נעשה והשותפים שנבחרו לעניין הם מפתיעים ולא מובנים מאליהם.

מכל שיתופי הפעולה האפשריים שייסייעו בהקמת המיזם החינוכי החדש בחרו אנשי פאידיאה דווקא במוסד שוודי-מוסלמי, בית-חינוך עממי הממוקם בפרבר שִׁיסְטַה שבצפון-מערב סטוקהולם. הקשר בין המוסדות איננו חדש. הוא החל כאשר בית-החינוך המוסלמי הוקם, לפני כעשור אז היו אלו אנשי פאידאה שסייעו בהקמתו בתוקף היותם בעלי ניסיון בחינוך מבוגרים המהווים מיעוט דתי ותרבותי בשוודיה. היחסים נמשכו מאז וכיום בית-החינוך המוסלמי משמש כחונך של בית-החינוך היהודי המתהווה. שיתוף הפעולה המעשי גורם לכך שהחיבור בין אנשי החינוך אינו מאולץ או מעושה. "זה לא פרויקט של דיאלוג בין-דתי במובן הצר", אומר הרמלה, "יש כאן צורך מעשי, לא רק מילים וסיסמאות. אנחנו עובדים ביחד כי אנחנו מעוניינים ליצור משהו ביחד".

==========

בית-החינוך למבוגרים בשִׁיסְטַה הוא אחד מ-154 בתי-החינוך העממיים בשוודיה. מה שמייחד אותו מבתי-החינוך האחרים היא העובדה שהוא היחיד במדינה שהוא בעל "פרופיל מוסלמי". "בית-החינוך משרת אזור שחיים בו עשרות אלפי אנשים", מספר אוֹקֶה לארשון, סגן המנהל, "רבים מהתושבים כאן הם מהגרים או דור שני של מהגרים כאשר הקבוצה הגדולה ביותר היא של מוסלמים ממדינות אפריקה והמזה"ת". לארשון מספר שכמו בתי-החינוך של ראשית המאה העשרים, ממלא בית-החינוך בשיסטה תפקיד חברתי. "יש כאן צורך בלימודי שוודית, בפעילויות הכרות עם החברה השוודית, בסיוע בהתבססות במדינה ובהכוונה ללימודים גבוהים. אנחנו בשוודיה טובים ויעילים מאוד בשלב הראשון של קליטת מהגרים אבל אחרי זה העניינים נעשים איטיים יותר ובתי-החינוך באיזורים שיש בהם מהגרים רבים חשובים מאוד בהקשר זה".

כ-80% מתלמידי בית-החינוך בשיסטה הם מוסלמים. בביקור חטוף הרושם הוא שהשפה הדומיננטית בקפיטריה היא ערבית ובסמוך אליה יש אזור תפילה מוסלמי וספרייה של ספרי קודש בערבית. "משמעות הפרופיל המוסלמי של ביה"ס הוא במטרה שהוא הציב לעצמו לגבש זהות מוסלמית-שוודית בטוחה שתוכל להיות חלק מהחברה השוודית שהיא אחת החברות החילוניות בעולם", מסביר אוקה לארשון, "בניגוד למדינות אירופאיות שהיו להן קולוניות, בשוודיה, למרות המספר הגדול של המהגרים במדינה, יש קושי חברתי בקבלה של אנשים שלדת יש משמעות גדולה בעבורם. באנגליה, למשל, מבינים כבר מאתיים שנה שאנגלית יכולה להישמע בכל דרך אפשרית ושבני-אדם חיים בצורות שונות מאוד. כאן בשוודיה היינו מנותקים מהעולם והחילוניות שלנו היא תוצאה של זה. אנחנו צריכים למצוא מודלים חדשים, למצוא דרך לחיות כיהודי או כמוסלמי, וגם כשוודי שמרגיש כאן בבית". ע"פ לארשון אסימילציה כבר לא עובדת והימים שבהם אפשר היה להפוך ציבורים גדולים של מהגרים ל"שוודים" עברו. הוא מדבר על מודל דיאלוגי ומשתף יותר. "יש לנו הרבה מה ללמוד מאנשים המגיעים לשוודיה", הוא אומר, "איך שלא מסתכלים על הדברים, אין לנו ברירה. העולם הגיע לסקנדינביה ואנחנו חייבים ללמוד לחיות יחד עם אנשים אחרים. זו התפתחות הכרחית בכדי לשמר את החברה".

מעבר ללימודי השוודית וקורסי המבוא לחברה השוודית מקיים בית-החינוך בשיסטה במהלך השנים קורסים בערבית ובאיסלאם. בשבוע הבא נפתח קורס בשם "תיאולוגיה מוסלמית ומנהיגות". בקורס ילמדו כמה עשרות תלמידים, רובן תלמידות, שילוב של לימודי איסלאם, כישורים מנהיגותיים והיסטוריה שוודית מ-200 השנים האחרונות. לארשון מסביר שהקורס, שלא כל תלמידיו מוסלמים, דומה לקורסים מקבילים של תנועות נוצריות. זהו ההקשר שבו צריך לראות את שיתוף הפעולה של בית-החינוך המוסלמי עם המכון היהודי פאידאה. זהו שיתוף פעולה טבעי וכמעט מתבקש בין מוסדות המייצגים שני מיעוטים דתיים מרכזיים במדינה. "התלמידים שלנו עוסקים עכשיו בין השאר בגילוי צדדים פחות מוכרים של החברה השוודית למשל מסורות, תרבויות ושפות שונות הקיימות כאן", אומר לארשון, "החיבור עם פאידיאה יכול לחשוף חלקים שונים של אירופה ושל שוודיה שהתלמידים שלנו לא מכירים. הקבוצות משני בתי-הספר צריכות להיפגש ולהתערבב אחת עם השנייה דרך התלמידים, המורים, הפעילויות החינוכיות ואפילו הצדדים האדמינסטרטיבים". לאחרונה ביקרו תלמידי בבית-החינוך המוסלמי בבית-הכנסת הגדול של סטוקהולם. "התלמידים שאלו שאלות רבות", מספר לארשון, "הם התעניינו בכל דבר החל מהסמלים הדתיים, דרך הניסיון היהודי בשוודיה ועד האוכל. השיחה היתה טובה וארוכה וזה היה ביקור מוצלח מאוד".

=======================

הפרויקט המשותף בין המוסד היהודי והמוסד המוסלמי רק התחיל ומוקדם לומר עד כמה הוא יוכל להוות דוגמא לשיתופי פעולה דומים במקומות אחרים. "בית-החינוך העממי של פאידאה נפתח לפני מספר שבועות", אומר נוח הרמלה, "יש לנו עדיין את 25 התלמידים המגיעים מכל רחבי אירופה כפי שהיה לנו ב-15 השנים האחרנות, אך השנה יש לנו גם 25 תלמידים שוודים המצטרפים לשיעורי העברית וגם כיתה של תלמידים שהוספנו לכיתות הקיימות בבית-החינוך המוסלמי בשיסטה. תלמידים אלו לומדים קורס בסיסי להשלמת בגרות עם אוריאנטציה פלורליסטית, כלומר, לצד השלמת הלימודים התיכוניים יעסקו התלמידים בשיח על דת, תרבות והיסטוריה ובדיאלוג עם תלמידי בית-החינוך המוסלמי הפועל במקום". וזוהי רק ההתחלה, שיתוף הפעולה בין בתי-החינוך היהודי והמוסלמי כולל את כניסתם של מורים חברי הקהילה היהודית להוראה בבית-החינוך המוסלמי ותכניות עתידיות כדוגמת קורס לפרשנות הקוראן והתורה ולימוד משותף של תלמידים יהודים, מוסלמים ונוצרים בשני בתי-החינוך בנושאים הקשורים לתרבויות השונות ולנרטיבים ההיסטוריים שלהם.

בעוד נוח הרמלה מנהל את המיזם החדש של בית-החינוך החדש המתפקד כענף נפרד של מכון פאידאה, מנהלת פרופ׳ פניה עוז-זלצברגר מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה את המכון עצמו שהדגש שלו אקדמי-תרבותי. עוז-זלצברגר קושרת את הקמת בית-החינוך לתהליכים עמוקים העוברים על אירופה. "בשנים האחרונות התרוצצתי באירופה וישבתי באינסוף פאנלים חסרי תוחלת של דיאלוג בין-דתי", היא מספרת, "בפאנלים כאלו בד"כ מושיבים אותי על במה אחת יחד עם תיאולוג מוסלמי ופרופסור גרמני ומצפים מאיתנו לעשות אהבה ושלום. הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו יכול להיות שונה היתה בשוודיה, ודווקא בעיר מאלמו, לתדהמתי בקהל ישב אימאם מוסלמי עם שורה שלמה של תלמידיו, כולל נשים בבורקה וגברים בלבוש מסורתי. אמרתי לעצמי שמשהו קורה כאן. כאן לא מדובר במוסלמי מחמד אלא במורה עם תלמידים. מאוחר יותר, כאן בסטוקהולם, גיליתי שהשוודים מצאו גישה מעשית שהיא הרבה יותר אפקטיבית מגישתם של שוחרי הטוב האירופאיים למיניהם – זוהי יצירה מלמטה למעלה של חינוך חוצה גבולות דת ותרבות, כשיהודים, מוסלמים ותלמידים אחרים לומדים יחד על בסיס קבוע. זוהי תנועה שורשית ומעשית המקיימת תהליך חינוכי מתמשך, לא רק כנסים חד-פעמיים, ששותפים בו אנשים מכל הספקטרום כל עוד הם בעלי אופי דיאלוגי". זהות המשתתפים היא נקודה חשובה. עוז-זלצברגר מסתייגת מהמונח דיאלוג בין-דתי מפני שהיא סבורה שגם חילונים גמורים צריכים להיות שותפים בשיח. היא מעידה על עצמה בחיוך כ"חוטאת, חילונית וקיבוצניקית" והיא רוצה למשוך אל התהליך החינוכי גם את הלא מאמינים – יהודים, מוסלמים ונוצרים. "בניגוד לאלו המדגישים את תפקידם של הרבנים, הכמרים והאימאמים, אני חושבת שהחילונים יביאו את השלום", היא אומרת.

"מתרחשת כאן תנועת התחדשות אדירה", מוסיפה עוז-זלצברגר על ההקשר היהודי הכלל-אירופאי של התכנית, "יש עניין מחודש במורשת היהודית ובחידושים יהודיים, יש לימוד ומוּדָעוּת, מוזיאולוגיה, פסטיבלי ספרות וקולנוע, קבוצות למידה ומכונים חדשים. למעשה, יש שני שעונים שונים לחלוטין שמתקתקים – האחד הוא השעון של שנאת-הזרים, האנטישמיות ותיאוריות עליונות הגזע הלבן. זהו שעון רציני שצריך לקחת בחשבון. לצערי, בתקשורת הישראלית הוא מוצג כשעון היחידי שפועל. אבל יש עוד שעון שונה לגמרי. זהו עידן של תור-זהב יהודי חדש. יהדות חדשה עולה במקומות שחשבנו שהיא מתה בהם מזמן כמו ספרד, קטלוניה, פולין והונגריה. במקומות אלו וברבים אחרים היהודים חזרו והצעירים שבהם עושים שם את כל מה שצעירים יצירתיים עושים במאה ה-21. התרבות היהודית היתה ועודנה זמינה לעולם כולו הודות להתפרצויות אדירות של יצירתיות. אנחנו בעיצומה של התפרצות כזו ויש ליהדות כוח משיכה מוזר לאנשים צעירים המחדשים אותה. כתבתי ספר על השרדות היהדות בעולם שאין בו אלוהים (הספר "יהודים ומילים" שנכתב בשיתוף עם אביה, עמוס עוז, ד.ס) ואני עדיין אומרת, בהנחה שאלוהים יצא להפסקה, משהו טוב מאוד קורה כאן והוא מבוסס על התעניינות אנושית. התפקיד שלי הוא לעבוד לצד השעון הטוב, שעון היצירתיות. ספק אם שעון האנטישמיות, שנאת היהודים והאנטי-ישראליות יוכל לנצח את הרנסאנס היהודי הזה".

בשוודיה של 2016 השעון הראשון שעוז-זלצברגר מדברת עליו פועל בעוצמה. בשנים האחרונות חלו במדינה תהליכים של הקצנה פוליטית על רקע קליטתם של עשרות אלפי פליטים וכרסום במעמדה של מדינת-הרווחה המסורתית. אלו יצרו תגובת נגד של התחזקות תנועות גזעניות וגילויים של אנטישמיות ואיסלמופוביה. "אנו בהחלט מתכוונים לעסוק גם בסוגיות אקטואליות", אומר נוח הרמלה, "החיבור בין החברה האזרחית לבין חינוך מבוגרים הוא מרכזי וחשוב בשוודיה. אנחנו צריכים לא רק להתרכז בחיבור בין המיעוט היהודי לחברה הכללית אלא לעבוד יחד עם מיעוטים נוספים וגורמים נוספים בחברה האזרחית". עוז-זלצברגר מוסיפה שהיא מגלה באירופה בשנים האחרונות התעניינות ניכרת בקרב צעירים מוסלמים ביהדות ובישראל. צעירים אלו יוכלו ללמוד בעתיד בבית-החינוך של המכון היהודי. עוז-זלצברגר מדברת על תהליכים חינוכיים מתמשכים דוגמאת קורסים עתידיים של היסטוריה יהודית לתלמידים מוסלמים והסטוריה מוסלמית לתלמידים יהודים ולא רק על שיחות כלליות על הסכנות שבאנטישמיות ואיסלאמופוביה, "קורסים כאלו", היא אומרת, "יכולים להיות יותר מרב-שיח, הם יכולים להיות תרופת הנגד".

A New Jewish Golden Age Is Underway in a Muslim Suburb in Sweden
Alongside the rise of the racist right, Europe is witnessing renewed interest in Jewish heritage, an expert says. One of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups.

David Stavrou Nov 09, 2016 9:10 AM
The Swedish Muslim institute in the suburb of Shista, northwest of Stockholm. N/A
In these five flourishing Jewish communities, no one is in any rush to immigrate to Israel
Opinion Trump supporters' violence is real. Ask American Muslims
A year in Nazareth: Capturing a Galilean dynasty’s culinary tradition
STOCKHOLM – Jewish culture is reigniting interest across Europe, and one of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups. Cooperation is taking place especially in recent years in Sweden between Paideia – the European Institute for Jewish Studies and the Muslim-oriented Folk High School. Work between the two has recently shifted gears.
“There is renewed interest in Jewish heritage,” says Prof. Fania Oz-Salzberger of the University of Haifa’s School of Law, who is also Paideia’s director. “There is study and awareness, museology, literature and film festivals, study groups and new institutes.”
The story of Stockholm-based Paideia involves Göran Persson, Sweden’s prime minister in the late 1990s, who decided to investigate neutral Sweden’s problematic role during the Holocaust. His venture included a committee of inquiry into Jewish property in Sweden after World War II, a new public authority for Holocaust education, and a book about the Holocaust commissioned by the government and sent free to hundreds of thousands of households. Persson also initiated the founding of the International Holocaust Remembrance Alliance, an international body dealing with remembrance, education and research.

“Paideia is also a product of that era,” says Noa Hermele, the institute’s deputy director. “The Swedish parliament decided to establish a European institute for Jewish studies, and the government and the Foreign Ministry pushed for it to be pan-European, not solely Swedish. Its primary mandate is to strengthen Jewish culture in Europe and the heart of activities is the one-year study program for 25 participants from Europe.”
He said the participants include people active in education, culture, communications and academia, and not all are necessarily Jews.
The latest development is a new program based on studies of Jewish texts. Adult education is highly developed in Sweden and includes hundreds of institutions, some of which are special in that they offer open courses. It was only a question of time before Paideia would expand beyond the community house model and offer open courses of its own. However, the location of the learning and the partners are surprising: Paideia partnered with a Swedish Muslim institute, a popular Folk High School located in the suburb of Kista, northwest of Stockholm.

The relationship between the two institutions began a decade ago, when a Muslim Folk High School was founded and Paideia members contributed their experience in adult education. “It’s not an interfaith dialogue in the narrow sense,” says Hermele. “There is a practical need here, not just words and slogans.”
The adult education center is unique, being the only one with a Muslim profile. “The place serves an area in which tens of thousands of people live,” says Åke Larsson, the deputy director. “The largest group is Muslims from Africa and the Middle East.”
About 80 percent of students in Shista are Muslims. “The school’s goal is to foster a secure Muslim identity that can be part of Swedish culture, which is one of the most secular in the world,” says Larsen. “In Sweden, despite having many immigrants, there is a cultural difficulty in accepting people for whom religion has great significance. Our students also engage in the less-known sides of Swedish society. The connection with Paideia will expose parts of Europe and Sweden they aren’t familiar with. The groups from both schools will mix through the students, teachers, educational activities and even administrative elements.”
Useless panels
“Paideia’s open courses opened a number of weeks ago,” says Hermele. “We still have the 25 students from across Europe, as in the past 15 years, but this year there are also 25 Swedish students joining the Hebrew classes, as well as a class of our students which we added to existing classes in Shista. They learn a basic course to complete a matriculation exam alongside a discourse about religion, culture and history through a dialogue with students from the Muslim institution.”
The partnership between the two institutions also includes Jewish instructors teaching at the Muslim Folk High School and plans like a course about interpreting the Koran and the Torah, joint learning by Jewish, Muslim and Christian students in both places on matters related to the different cultures.
Oz-Salzberger connects the establishment of the new Folk High School to deep-seated developments in Europe. “In recent years I ran around Europe and sat on endless, useless panels of interfaith dialogue,” she recalls. “They place me on a stage together with a Muslim theologian and a German professor, and expect us to make love and peace. The first time I felt that something could be different was in Sweden, actually in Malmo. To my surprise, a Muslim Imam sat in the audience with a host of his students, including women in burkas and men in traditional dress. I told myself something was happening here. Here, it’s not about a token Muslim but rather a teacher with students.”
She says that she later discovered in Stockholm that the Swedes had found a practical, much more effective approach than all the European bleeding hearts – a bottom-up creation of education that transcends religion and culture, with Jews, Muslims and other students learning together. “It’s a grass-roots, practical movement that is conducting an ongoing educational process, not just one-off conferences.
“There are two completely different clocks ticking. One is the clock of xenophobia, anti-Semitism and white supremacy theories. Regretfully, it is presented in the Israeli press as the only clock working. However, there is a totally different clock – that of the new Jewish Golden Age.”
She says that Jewish renewal has popped up in places we thought had died long ago, like Spain, Catalonia, Poland and Hungary. “In these and many other places, Jews returned and the youth among them are doing everything that creative youth do in the 21st century. Jewish culture was and is accessible to the entire world thanks to enormous breakthroughs of creativity. We are at the peak of such a breakout.”
Oz-Salzberger says her job is to work on the side of the good clock, the clock of creativity. She speaks of courses in Jewish history for Muslim students and Muslim history for Jewish students, and not only about general discussions about the dangers of anti-Semitism and Islamophobia. “Such courses are more than dialogue,” she adds. “They can be antidotes."

נשות אומאו היהודיות נלחמות בגזענות ובאנטישמיות

זו איננה קהילה יהודית רגילה. אין בה רב, אין בית-כנסת וחלק מהחברים בה הם אתאיסטים או נוצרים. עם זאת, שלושת הנשים העומדות במרכז ההתארגנות היהודית באומאו שבצפון שוודיה נלחמות בגזענות ובאנטישמיות ומקימות בית לתרבות יהודית מתחדשת. התפרסם כחלק מפרויקט ערב יום-הכיפורים של הארץ על קהילות יהודיות בעולם: http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.3092950

צפון חצי-האי הסקנדינבי הוא במובנים רבים הסְפָר הנידח של אירופה. זהו אזור דליל באוכלוסייה ועשיר ביערות ואגמים. עם זאת, העיר אומאו (Umeå) העיר הגדולה ביותר בצפון שוודיה, היא מרכז כלכלי, תרבותי ואקדמי המהווה בית לכ-120,000 תושבים. היא ממוקמת בקו רוחב דומה לערי הבירה של איסלנד, גרינלנד ואלסקה ובהתאם לכך הטמפרטורה הממוצעת בה בחורף היא סביב מינוס עשר מעלות והשמש שוקעת בסביבות שתיים בצהריים. אומיאו רחוקה אמנם כ-600 ק"מ מסטוקהולם הבירה, אך היא נהנית מצמיחה דמוגרפית בזכות אוניברסיטה שהוקמה בה בשנות השישים ושלומדים בה היום מעל 30,000 תלמידים.

למרות שהיא קיימת כבר מהמאה ה-17 לא היתה באומאו אף פעם קהילה יהודית. פה ושם חיו אמנם יהודים בעיר אך הם לא התאגדו ולא הוקם במקום אף מוסד יהודי במשך מאות שנים. כל זה השתנה ב-2010 בעיקר בזכות שלוש נשים הבונות בשנים האחרונות את אחת הקהילות היהודיות הצפוניות ביותר בעולם. ואולי המילה קהילה היא לא המתאימה ביותר מכיוון שמדובר במודל ייחודי – ארגון יהודי שהוא אמנם קהילתי אך אין בו רב, בית-כנסת או מניין והוא אינו מקיים חתונות, בריתות או לוויות. זוהי קבוצה קטנה של עשרות בודדות של חברים, אך היא נמצאת בצמיחה מתמדת וחשוב מכך, היא מכוונת החוצה, אל מעבר ליהודי המקום, ומנסה כך להשפיע על העיר ועל האקלים החברתי שלה.

בלב הארגון נמצאת קארין שוברג (אורקלינסקי), 55, ישראלית לשעבר המתגוררת בשוודיה מאז שנות השמונים. שוברג משמשת כחברה במועצת העיר והיא יושבת-הראש של הארגון היהודי החדש. "אפשר לומר שהכל התחיל כשהבן שלי ירד במדרגות ביום הראשון של כיתה ב'", היא מספרת, "למרות שאנחנו לא דתיים הוא החליט לשים על ראשו כיפה שהוא קיבל מאבי כשביקרנו בכותל המערבי. ברגע הזה אני כאמא הייתי צריכה להגיב מהר ובצורה פדגוגית שלא תפגע ברגשותיו. אמרתי לו להוריד את הכיפה וזה היה קשה מאוד בעבורי". שוברג מסבירה שלמרות שהסתרת הזהות היהודית היתה בניגוד לאופיה, היא חששה שהכיפה תגרום לכך שיציקו לבנה ושיתייגו אותו כזר או כמהגר. לימים, אומרת שוברג, היא גילתה שזו מנת חלקם של ילדים נוספים והיא החליטה לעשות משהו. "המצב היה חמור", היא אומרת, "במדינה דמוקרטית המתגאה בשיוויון חברתי ובמלחמה בגזענות לא ייתכן שילדים יפחדו בגלל שהם יהודים. וכדי שזה לא יקרה אנשים צריכים לדעת מה זה בכלל יהודי".

"כשהתחלתי את המסע הזה גיליתי שהידע על יהדות בעיר הוא דל מאוד", ממשיכה שוברג, "אנשים לא ידעו כלום חוץ מסיפורי התורה. נתקלתי בבורות, בשאלות מביכות, בתגובות מוזרות ובהאשמות על מעשיה של ישראל. כשהגעתי לשוודיה רציתי להתאים את עצמי לארצי החדשה אבל גם רציתי שהזהות הקודמת שלי תתקבל כאן. רציתי שזה יהיה טבעי, שכמו שאפשר להסתובב עם רעלה או טורבן יהיה אפשר גם להיות עם כיפה".

אך המציאות היתה אחרת. שוברג מספרת על מקרים של בריונות כלפי ילדים יהודיים בבתי-ספר, על יחס מעליב לניצולת שואה בבית-אבות, על הפגנות אנטי-ישראליות בוטות ואפילו על תקרית שזכתה להדים בתקשורת הבינ"ל שבה נציגי הארגון היהודי לא הוזמנו לטקס זיכרון לזכר ליל-הבדולח, שקיבל אופי של אירוע כללי נגד גזענות, בעקבות חשש מקונפליקט עם מפגינים פרו-פלסטינים. בעקבות כל אלו יצאה שוברג למשימה של הקמת ארגון יהודי שלא רק יספק בית ליהודי העיר אלא ייקח על עצמו משימה חינוכית וציבורית. שותפתה הראשונה היתה סילביה בקסטרום, פנסיונרית מקומית, בת לניצולי שואה שהוריה הגיעו לשוודיה אחרי המלחמה. עד הקמת הקהילה היא היתה "יהודייה בבית אבל שוודית בחוץ". היום לא רק שהיא לא מסתירה את יהדותה, היא גם גזברית הארגון. הצלע השלישית במשלוש היא פִּיָה האגמן, 49, המתגוררת בשכנות לשוברג.

"עד כמה שאני יודעת אין לי שורשים יהודיים בכלל", אומרת האגמן, "התחלתי להתעניין ביהדות כשקראתי את יומנה של אנה פראנק בגיל 12 וכשהבת שלי הגיעה לגיל דומה, היא כתבה עבודה בביה"ס על השואה. כך הגענו, דרך קארין, לאמא של סילביה, ניצולת אושוויץ ושמענו את סיפורה". האגמן אומרת שלעולם לא תשכח את הסיפור הזה ושהוא זה העומד בבסיס החלטתה להירתם להקמת הארגון היהודי ולהילחם באנטישמיות למרות שאינה יהודייה. "קארין שאלה אותי יום אחד מי יחביא אותי ואת המשפחה שלי אם יהיה צורך בכך", מספרת האגמן, "עניתי שאני, אבל מיד הבנתי שזה לא כל כך פשוט. מה אעשה אם יאיימו על  הילדים שלי למשל? אז החלטתי להירתם לארגון כדי לתרום לכך שהדברים לעולם לא ייקרו שוב ושלעולם לא אצטרך לעמוד במצב הזה".

שוברג והאגמן עוסקות רבות באנטישמיות ובגזענות שהן מגלות בסביבתן. הן טוענות שבעשורים האחרונים הבעיה החמירה כתוצאה ממשברים כלכליים, כוחות פוליטיים והגירה נרחבת שהפכו את החברה לבטוחה פחות ליהודים. למרות שיש להן סיפורים רבים על תקריות אנטישמיות שבהן היו מעורבים מהגרים מוסלמים הן נזהרות מלהטיל עליהם את כל האחריות. לא כל המהגרים אנטישמים ולא כל האנטישמים מהגרים, הן טוענות אך מוסיפות שהגיע הזמן להתמודד עם האנטישמיות בכנות ובאומץ ולא רק במפגשים מנומסים והצהרות ריקות מתוכן. "שנאת היהודים קיימת כל הדרך מהשוליים הימניים ועד השוליים השמאליים", אומרת האגמן, "זה משהו שחייבים לשים על השולחן ולדבר עליו". וזה בדיוק מה שהן עושות. שוברג מרצה בבתי-ספר ובפורומים שונים, הארגון משתף פעולה עם מוסדות תרבות וחינוך ומקיים מפגשי שיח להעלאת המודעות למצבם של יהודי שוודיה. לפעילות זו יש מחיר. שוברג הותקפה ואוימה יותר מפעם אחת ע"י ניאו-נאצים מקומיים ויש לדבריה חברים בקהילה שעדיין פוחדים להיחשף.

אך למרות הרוחות הרעות, זוכה הארגון היהודי באומאו בימים אלו לעדנה. יותר ויותר חברים מרגישים בנוח עם יהדותם ובספטמבר השנה נחנך מרכז תרבות יהודי חדש בעיר. שוברג והאגמן אומרות שהמרכז החדש הוא בית חם, נוח ובטוח לחברי הקהילה. ניתן למצוא בו תערוכת אמנות של אומן יהודי מקומי, ספרים על יהדות, נרות שבת ודגלי ישראל. הפעילויות במקום כוללות פעילות בחגים, שיעורי עברית, קבוצות דיון למבוגרים ופעילות יצירה לילדים. חברי הארגון עצמם באים מרקעים שונים, יש דתיים וחילוניים, נוצרים ואתאיסטים, סטודנטים ופנסיונרים, אנשים הקשורים לישראל וכאלו שמעולם לא ביקרו בה. לאחרונה גם מגיעות פניות מאנשים שחיים ביישובים אחרים בצפון שוודיה והארגון מעוניין לפרוס גם עליהם את חסותו כמרכז היהודי היחיד בחבל הארץ הענקי הזה.

"אני רואה את זה כאחריות שלי כיהודייה וכישראלית לשעבר", מסכמת קארין שוברג, "צריך להביא את הידע לאנשים, צריך לחלוק עם אחרים את מה שאנחנו יודעים ולהפיץ את האור. כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו אנחנו מהווים כלי למאבק באנטישמיות ובגזענות. כל טיפה נחשבת וככל שאנשים יודעים יותר, כך הם סובלניים יותר".

בשם האלים – התנועות הנאו-פגאניות של סקנדינביה

טקסים פגאנים, דימויים של וויקינגים ואלים נורדיים, ניאו-נאצים ורוקנרול – מסע בעקבות עובדי האלילים הסקנדינביים המודרנים.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3074075

חבורת אנשים עומדת במעגל בעומק היער. המקום, אי שם בסקנדינביה, נבחר בקפידה. בעבור המתכנסים זהו מקום קדוש והם הקימו בו מזבח המעוטר בדמויות האלים הנורדים כשלצידו מונחים פריטים סמליים שנלקחו מהטבע – אבנים, פרחים וענפים. כהן הדת המנהל את הטקס משפריץ מים קדושים על המשתתפים ואלו מלווים אותו בשירה ובתיפוף. "טבעת שלום" מועברת מיד ליד ובשיאו של הטקס מועלה קורבן לאלים – זהו משקה אלכוהולי עתיק בשם מִיד העשוי מדבש והמסמל את הזרימה שמחברת את העולמות המיתולוגיים ליישות אחת, כמו דם בגוף האדם. לקראת סוף הטקס הנוכחים שותים בעצמם מן המשקה, נושאים תפילות ומודים לאלים ולכוחות הטבע.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם מתקיימים טקסים דומים. לעיתים אלו חגיגות פגאניות סביב עונות השנה בהן נקראים מזמורים עתיקים, מִנחות מוגשות לאלים ובסופן מתקיימים משתים חגיגיים. לעיתים אלו אירועים רשמיים יותר כמו טקסי הענקת שמות לתינוקות שנולדו – כוהן דת עומד במרכז מעגל של אש וקרח, לצידו עומדת אישה המחזיקה כרית ועליה פטיש גדול. כהן הדת לוקח את הפטיש, מקדש את המקום בשם אוֹדִין, אבי האלים, ונעמד בין שני נושאי חרבות גדולות. התינוק מוכנס למעגל ע"י הוריו ומתקבל רשמית לעָדָת המאמינים תוך כדי שהכוהן קורא פסוקים מתוך האֵדָה, ספר המיתולוגיה הנורדי העתיק.

טקסים אלו הם אמיתיים לגמרי, לא סצנות מתוך סדרת טלוויזיה על לוחמים וויקינגים או שבטים פגאנים ביבשת רחוקה. מפתיעה עוד יותר העובדה שלמרות שמקורותיהם של טקסים אלו הם לפני יותר מאלף שנה, הם מתקיימים בימים אלו ממש, בליבן של מדינות מפותחות ומודרניות כמו שוודיה ונורבגיה. לא מדובר אמנם בטקסים המוניים. מדינות סקנדינביה ידועות הרי כמדינות חילוניות מאוד והדת הנפוצה בהן היא הנצרות, אך למרות זאת פועלות בהן מספר תנועות דתיות המכונות ניאו-פגאניות שחברים בהן אלפי מאמינים המקיימים טקסים, מתפללים לאלים דוגמאת ת'וֹר, אוֹדִין ופְרֶייה ומפיצים את בשורת הסאגות הנורדיות העתיקות.

סיפורם של עובדי-האלילים המודרניים בסקנדינביה הוא סיפור איזוטרי למדי, הם אינם מהווים כוח פוליטי או כלכלי, אין להם יומרות מיסיונריות והם מיעוט קטן בין התנועות הדתיות באירופה. ובכל זאת, מסע בעקבות ממשיכי דרכם של הוויקינגים יכול ללמד לא מעט על החברה הסקנדינבית המודרנית, על שורשיה, על המחלוקות שבה ועל חוזקותיה ונקודות התורפה שלה.

==========================================================

בשעה שהעם היהודי היה מפוזר בגלות וארץ-ישראל נשלטה ע"י המוסלמים, צפונה של אירופה עברה טלטלות רבות. מאות שנים ספורות אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, במאות ה-9 וה-10 לספירה, פלשו הוויקינגים מהארצות הנורדיות לאיזורים נרחבים באירופה, ברוסיה ואפילו במזה"ת ובצפון-אמריקה. היתה זו התפשטות דמוגרפית, צבאית וכלכלית שהשפיעה עמוקות על היבשת הישנה בימי-הביניים המוקדמים שלה. וכך, בימים שהוגי הדעות המובילים בעולם היהודי היו רבי גרשום ורבי סעדיה גאון, עולמם הרוחני של תושבי סקנדינביה והאזורים הכבושים על-ידם היה שונה בתכלית. בניגוד לאנשי החברות המונותואיסטיות, הם היו עובדי-אלילים שסגדו לכוחות הטבע והאמינו בסיפורי המיתולוגיה הנורדית שסופרו בשפה הנורדית העתיקה. ישנן גרסאות רבות מתקופות ומאזורים שונים של מיתולוגיה זו, מרביתן עוסקות ביקום שיש בו תשעה עולמות, ביניהם אַסְגָּארד, עולמם של האלים ומִידְגָּארד, עולמם של בני-האדם. האלים, ע"פ סאגות עתיקות אלו, עברו בין העולמות וקיימו יחסים מורכבים עם בני-האדם ועם יצורים מיתולוגיים אחרים כמו גמדים וטרולים ענקיים.

זו היתה התרבות הדומיננטית בחבלי ארץ נרחבים מאוד אך בניגוד ליהדות, שהשתמרה גם בתקופות של כשלונות צבאיים וגלות, התרבות הנורדית לא שרדה כתרבות חיה לאחר שהובסה בשדות הקרב ובתמורות הפוליטיות של המאות ה-11 וה-12. כאשר הנצרות השתלטה על צפון היבשת היא הטמיעה בתוכה כמה מן המסורות הפגאניות אך האלימות והכפייה שהופעלה כלפי עובדי-האלילים חיסלה את מרבית עדוֹת המאמינים. זולת קבוצות אתניות מעטות בסְפַר הרחוק של היבשת ושימוש בסמלים נורדיים עתיקים כחלק מתנועות לאומיות-רומנטיות בתקופות מאוחרות יותר, עברה המיתולוגיה הנורדית מן העולם. אבל גם זרעים שנטמנים עמוק מאוד באדמה יכולים להצמיח נבטים. וזה כנראה מה שקרה עם זרעי התרבות הפגאנית בסקנדינביה של המאה העשרים.

"יש פגאנים מסוגים שונים בסקנדינביה", אומר פרדריק גרגוריוס מאוניברסיטת לינשפינג שבשוודיה החוקר את הנושא, "יש המאמינים שהאלים קיימים במציאות בעוד אחרים רואים בהם סמלים למעין תת-מודע קולקטיבי. חלק מהמאמינים הם דתיים ממש ואחרים הם מחפשי זהות תרבותית המתעניינים יותר במסורות פולקלוריסטיות. מה שמאחד אותם היא ראיית עולם פוליתאיסטית. אמנם יש מעט מאוד אנשים המאמינים שהאל ת'וֹר יכול להופיע פיזית כאן ועכשיו אבל ישנם בהחלט רבים המאמינים בקשר עם כוח על-אנושי. התנועות הפגאניות הסקנדינביות הן קטנות יחסית. מדובר ככל הנראה באלפים ספורים של מאמינים בשוודיה, במספר מעט גדול יותר בנורבגיה ובדנמרק ובאיסלנד יש את התנועה הגדולה ביותר. שם גם נבנה בימים אלו מקדש חדש".

"מקורן של התנועות הניאו-פגאניות המודרניות הוא בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20" מוסיף גרגוריוס, "באנגליה פעל בתקופה זו המיסטיקן אליסטר קראולי שייסד את דת התֶ'לֶמָה המיסטית ובגרמניה פעלו בתקופה זו קבוצות נוספות, חלקן מבוססות על תיאוריות גזע שונות. התחייה הנוכחית של התנועות הפאגניות הסקנדינביות החלה בשנות השבעים, במקביל לתנועות דומות באנגליה ובארה"ב, וניתן לראות בה התפתחות של התעניינות מחודשת ברוחניות על כל סוגיה בעולם המערבי – יוגה, דתות מזרחיות, שאמניזם וכו'". גרגוריוס מספר שבשנות התשעים התחזקה התנועה הפאגנית בשוודיה לא מעט בגלל המשבר הכלכלי-פוליטי שהמדינה חוותה. החלשותה של מדינת הרווחה, משבר כלכלי ומהפך פוליטי יצרו מצד אחד תחושה של שחרור והתחדשות ומצד שני חוויה של חוסר ביטחון כלכלי שנבע מהחלשותה של רשת הביטחון החברתית. כך החלה תנועה של רוחניות אלטרנטיבית שהתבטאה בהקמת תנועות מסוגים שונים בהשראת המסורות המקומיות הקדם-נוצריות.

ע"פ גרגוריוס, בימינו מתחלקות התנועות הניאו-פגאניות לשני סוגים עיקריים. "חלק מהקבוצות מחזיקות עולם ערכים דומה לערכים השוודיים החילוניים. לצד האמונה באלים ובמיתולוגיה הן מדגישות ערכים כמו שיוויון, דמוקרטיה, פמיניזם, דאגה לזולת וערכים סביבתיים. אלו קבוצות שתוכל למצוא במצעדי גאווה, הן ידידותיות לזרים ולקהילת הלהט"ב, הן נגד גזענות ונוטות מעט לשמאל הפוליטי. לעומתן ישנן תנועות המדגישות את הנושא האתני, אלו נוטות להיות לאומניות וימניות יותר ולקדם ערכים של גבורה וכבוד לצד דימויים של וויקינגים ולוחמים מיתולוגים". מבחינה דמוגרפית, מסביר גרגוריוס, הקבוצה הראשונה נוטה להיות מורכבת מבעלי השכלה על-תיכונית ממעמד הביניים, הם עירוניים, בעיקר בגילאי הביניים ומעט יותר גברים מנשים. בקבוצות אלו יש אמנם סובלנות כלפי תנועות דתיות אחרות אבל יש מידה מסוימת של רתיעה מהנצרות בעיקר מסיבות תיאולוגיות והיסטוריות, שהרי תחייתה של הנצרות בסקנדינביה היתה אסונם הגדול של עובדי-האלילים המקומיים. הקבוצה השנייה של הפגאנים הסקנדינבים נוטה להיות הרבה יותר גברית, מורכבת מחברים ממעמד חברתי נמוך יותר, בעלי השכלה נמוכה יותר הנוטים פוליטית לימין. שם יש פחות רתיעה מהנצרות אבל מטבע הדברים ניתן למצוא בתנועות אלו רתיעה מהאיסלאם.

גרגוריוס טוען שלמרות שהתנועות הפגאניות אינן תנועות המוניות, הן קרובות מאוד למיינסטרים התרבותי בשוודיה. "המסורות הקדם-נוצריות העתיקות נטועות עמוק בתוך החברה השוודית", הוא אומר, "אתה יכול לראות שרידים שלהן בשמות הרחובות הקרויים ע"ש האלים הנורדים, בחג-המולד שעדיין נקרא כאן יוּל, ע"ש הטקס הפאגני שהתקיים בשיא החורף ואפילו חלק מימי השבוע נושאים עדיין את שמות האלים – Wednesday, Onsdag בשוודית, הוא "יומו של של האל אוֹדִין", Thursday, הוא Torsdag, "יומו של ת'וֹר". זה חלק מהנוף התרבותי כאן. שוודים רבים עדיין מזדהים עם המסורת הוויקינגית. לאחרונה אפילו גילינו שהוויקינגים ותושבי שוודיה של תקופת הברזל היו הרבה יותר קרובים לשיוויון מגדרי ממה שנהוג היה לחשוב. מחפירות ארכיאולוגיות מסתבר שזו לא היתה חברה מצ'ואיסטית. להיפך, הנשים היו לוחמות ומנהיגות. אלו שמתלוננים על התקינות הפוליטית הפמיניסטית בשוודיה המודרנית צריכים להכיר את התרבות הוויקינגית שהקפידה אפילו יותר על כבוד וזכויות של נשים, כך שאפילו הערכים הפמיניסטיים השוודיים קשורים למסורות הישנות".

למרות השוני ביניהן כל התנועות הפגאניות מקיימות את טקסי ה"בְּלוּט", שבמהלכם נישאות תפילות, מסופרים סיפורי המיתולוגיה ונעשות מחוות סימבוליות לאלים באמצעות אביזרים כמו שופרות, מזבחות ופסלים. בשיאי טקסי הבְּלוּט מוקרבים קרבנות לאלים, אם כי בימינו אין שחיטה של בעלי-חיים אלא שימוש במשקאות אלכוהוליים או מוצרי מזון שונים. מעבר לטקסים הגדולים הקשורים בד"כ לעונות השנה, ישנם טקסים קטנים יותר, יוזמות מקומיות המתבססות על מעגל קטן של משפחה וחברים או אירועים ספציפיים כמו אלו שכל דת מקיימת – חתונות, לוויות, טקסי הענקת שמות לילדים וטקסי התבגרות לצעירים. התנועות הניאו-פגאניות אינן תנועות דתיות מוכרות ע"י השלטונות בשוודיה. הן אמנם מאורגנות כארגונים פורמליים, מעין עמותות, אך הן אינן זוכות להכרה רשמית או לתמיכה כלכלית. בדנמרק, נורבגיה ואיסלנד, עם זאת, המצב שונה. חלק מהתנועות הפגאניות מוכרות רשמית ע"י המדינה, הן מקבלות תמיכה כספית והטקסים שלהן מוכרים כמקבילים לטקסים המרכזיים של הדתות הגדולות. כך יכול כל נורבגי להתחתן באמצעות כוהן פגאני וכל משפחה דנית יכולה לקבור את יקיריה בלוויה פגאנית.

=============================================================

"משמעות המילה בְּלוּט היא לחזק", אומר ניקלס הלגרן מסטוקהולם, אחד ממנהיגי תנועת Samfundet Forn Sed (תרגום מילולי: אספת הנוהג העתיק). הלגרן עבר הכשרה של שנה שבמהלכה הוא הוכשר, בין השאר, לקיים טקסי בְּלוּט ואירועים דתיים כמו חתונות ולוויות, "במהלך הטקס אנחנו מחזקים את הקשר בין בני-האדם לבין עצמם ובין בני-האדם לאלים. זהו חיזוק של כוח החיים בטבע וביקום וברית ליצירת חיים טובים וכוח חיובי. הבְּלוּט עוסק בפוריות, בשפע, בשלווה פנימית וחיצונית, בחושים ובעיקרון ההנאה". זהו עיקרון חשוב בתנועות הפגאניות המודרניות. למרות שהמיתולוגיה הנורדית מספרת על השארות הנפש ועל חיים שאחרי המוות במקומות כמו וולהאלה, אלו תנועות שיש להן אוריאנטציה של חיים, פחות עיסוק במוות ויותר משמעות לכאן ולעכשיו.

התנועה של הלגרן הוקמה ב-1994 והיא מונה כיום קצת יותר מ-400 איש. זוהי תנועה פגאנית מודרנית טיפוסית. יש בה וועד-מנהל שדואג לאדמיניסטרציה ולמימון הפעילויות ולידו פועל מעגל כוהני וכוהנות דת הנבחרים ע"י הוועד. הלגרן, המשמש כאחד מכוהני הדת של התנועה, נראה כפי שהייתם מצפים שכוהן דת פגאני ייראה. הוא בן 43, ארכיולוג בהכשרתו, מספר סיפורים, מוסיקאי ואקטיביסט פוליטי. שיערו ארוך, יש לו זקן ודיבורו איטי ומהורהר. ניכר שהוא אדם מאמין העוסק ברוחניות ברצינות רבה. "התנועה שלנו היא פלורליסטית. חברים שונים מחזיקים באמונות שונות בכל הנוגע לאלים וקיומם", הוא אומר, "יש המאמינים באלים כיישויות בעלות קיום עצמאי וכוחות ממשיים. אחרים רואים באלים סמלים לתכונות של בני-האדם והטבע. דווקא המעשה, כלומר הטקס ולא האמונה התיאורתית, הוא במרכז פעילותינו. אין לנו אפיפיור המחליט מהי האמונה הנכונה והאמונה גדלה מתוך המעשה. באופן אישי אני מאמין באלים לא כיישויות שיש להן מקום ספציפי אלא ככוחות החיים שאנו חווים. הם לא סמלים במובן הצר של המילה כי העולם הוא עשיר יותר ממה שאנחנו לומדים במדעי הטבע. יש מיסתורין בכל דבר. לכל דבר יש נפש ועומק, וכוח האלים הוא הכוח שאפשר להתחבר אליו בתוך המיסתורין. ביטויים של האלים הוא באיכות שכולנו מרגישים ושמדעי-הטבע לא מצליחים לתאר. הם רק מדברים על העולם, אנחנו, באמצעות האלים, מדברים אל העולם. לדוגמא, כשיש תשוקה וכמיהה בחיים האישיים שלנו, היא קשורה למה שקורה באביב עם הפריחה ומזג-האוויר. יש קשר בין הדברים וזהו כוחה של האלה פְרֶייה, אלת האהבה".

העולם, ע"פ הלגרן, הוא קדוש כולו. לכל דבר יש ערך ולכן הקוד האתי שהוא מחזיק בו הוא רדיקלי מאוד. הוא גורס שיש להכיר בקדושתם של הדברים כולם, מאייפון ועד לעץ הצומח בטבע, ובהתאם יש לנהוג איתם בכבוד. "אנחנו צריכים לעבור מיחסי ניצול של כדוה"א לסוג אחר של מערכת יחסים איתו. כמו שיש לבני-אדם זכויות, גם לטבע יש זכויות וכמו שזכויות אדם נובעות מקדושת האדם, זכויותיו של הטבע נובעות מקדושתו של הטבע. שיח הזכויות הוא בסה"כ התרגום המשפטי לקדושה". ע"פ הלגרן יש להשקפות אלו בסיס בשורשיהן של דתות רבות שהשתנו מאז לרעה. "חלק מהבעיה היא בדתות שרואות את האלוהים ואת הטבע כשני דברים העומדים אחד מול השני ואת האדם כתקוע ביניהם", הוא מסביר, "אנחנו רואים את הכל כחלק ממכלול אחד". הלגרן מודע לכך שזוהי רק פרשנות אחת אפשרית לתרבות הנורדית העתיקה אבל הוא אומר שכך זה היה תמיד. "גם לפני אלף שנה היו בארברים והיו פילוסופים", הוא אומר.

חיפוש האמת והמשמעות של הלגרן התחיל כבר בגיל צעיר. "תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ואף פעם לא אהבתי ללכת לכנסיה", הוא מספר, "כשהייתי בגיל ההתבגרות נהגתי לטייל לבדי ביערות. יום אחד היתה לי חוויה דתית עמוקה. הייתי ביער והרגשתי שהכל נפתח בעבורי, שכוח הטבע עובר דרכי. ברגע זה הרגשתי חיבור לחיים, כאילו שעד עכשיו הייתי בבועה. זיהיתי את האיכות המיוחדת של החוויה הזו כמשהו שקראתי עליו בסיפורי המיתולוגיה, זו היתה האנרגיה של ת'וֹר ופְרֶייה, אלו היו כוחות החיים". לאחר חוויה זו המשיך הלגרן לחקור את הנושא ובסופו של דבר מצא את התנועה שכיום הוא אחד מראשיה. "כל דבר שאני עושה בחיי קשור לאותו העניין", הוא אומר ומוסיף שהוא חוֹוה עדיין חוויות רוחניות רבות אותן הוא מתאר כתחושות של אקסטזה שקטה ויופי עוצמתי. הוא מספר על טקסים שבהם קריאות לאל אוֹדִין נענו ע"י קריאות של עורב, הציפור המזוהה עם האל הקדום. הוא מדבר על תחושה של קשר לטבע, "כשהאור רועד והאוויר נעשה מתוח". זהו הכוח שהלגרן רואה בו כמוביל את חייו – האישיים, המשפחתיים והמקצועיים.

======

החוויה המיסטית של הלגרן היא חוויה שלא מעט אנשים צעירים עוברים. אחד מהם הוא אִיוָר הִילֶה שחי בבית כפרי בפרברי צפון-מערב אוסלו. כשמבקרים בביתו הוא שמח להראות את האמצעים המשמשים אותו בפולחן. מוזר ככל שזה יישמע הוא שולף את אלוהים מתוך מה שנראה כתיק ספורט גדול. זהו אוֹדִין או למען הדיוק זהו ייצוג שלו בדמות פסל גדול מעץ. אח"כ נשלפים אמצעי עזר לקיום הטקסים – שופר המשמש לתרועות בזמן הטקס, קערה שמכילה קורבן לאלים וטבעת עשויה כסף אמיתי המשמשת לשְׁבועות בחתונות. הִילֶה מחזיק את הדברים האלו בבית מכיוון שהוא ממנהיגי אחת התנועות הפגאניות המרכזיות בנורבגיה. כמו עמיתו השוודי, גם הוא הצטרף לתנועה על רקע חוויות מיסטיות שעבר. "הייתי חייל בצבא הנורבגי ושירתתי באזור הסמוך לגבול הרוסי". זהו אחד האזורים הנידחים באירופה, הקצה הצפוני של חצי-האי הסקנדינבי, והִילֶה סייר בו כחייל חי"ר רכוב על מגלשי סקי ומגן על הגבול מפני פולשים. "בזמן תרגיל, כשהיה לי קשה, נשאתי תפילה מתוך הקושי. לא התפללתי לאל ספציפי אבל באחת הפעמים תפילתי נענתה. גלשתי נגד כיוון הרוח ופתאום הרגשתי אנרגיה שחדרה לגופי והצלחתי בעזרתה לעבור מהמקום האחרון למקום הראשון בשורה. זו לא היתה הפעם היחידה שהרגשתי שאני מקבל כוחות מיישות עוצמתית אבל באותה תקופה לא ידעתי מה מקורם. כעבור כמה שנים גיליתי שזה לא כוחו של אלוהים הנוצרי אלא כוחו של אוֹדִין. בהמשך התחלתי לתת לו מנחות וכעבור כמה שנים התחברתי לתנועת Foreningen Forn Sed (תרגום מילולי: אגודת הנוהג העתיק)".

תנועתו של הִילֶה החלה את דרכה בשנות התשעים. לקראת סוף העשור היא התפצלה לשתי תנועות נפרדות על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים וארגוניים וכיום יש בקבוצה שפרשה מהתנועה המקורית מעט יותר ממאה חברים. בניגוד למצב בשוודיה, התנועה הנורבגית מוכרת ע"י הממשלה. הִילֶה מסביר שחברי התנועה נרשמים כחוק, התנועה פוקדת אותם, ממלאת טפסים עם שמות חבריה ומקבלת בהתאם תקציב מהרשויות. כהני הדת של התנועה מוסמכים להשיא זוגות בהתאם לנוסח ולתהליך בירוקרטי שהוסכם עם השלטונות. יש גם מקבילה להטבלה הנוצרית, טקס הענקת שם, שבו ההורים מקבלים את הילד אל המשפחה ומים נמזגים על ראשו בטקס המתקיים בחיק הטבע בליווי תופים וכלי נגינה עתיקים. בנוסף לטקסים אלו מקיימת התנועה טקסים גדולים יותר העוסקים בעיקר בחילופי העונות.

"כיום זהו הצד הרוחני של חיי", מוסיף הִילֶה, "הצד שקרוב לאלים ולטבע וגם לאבותי הקדמונים. הפעילות בתנועה מעניקה לי משמעות שמעבר לחיים החומריים, משהו שמעבר לעשיית כסף ולהנאה מהחיים". גם בתנועתו של הִילֶה נהוג פלורליזם בנוגע לאמונה באלים. "אני מאמין באלים כיישויות רוחניות שחיות בטבע ובתוכנו. האלים הם חלק מאיתנו. אך יש אצלנו דעות שונות בנושא זה". גם מבחינה פוליטית, אומר הִילֶה, יש בתנועה מגוון רחב. "יש אצלנו סובלנות כלפי כל הנטיות הפוליטיות ויש נציגים מכל המחנות", הוא אומר ומוסיף, "הגבולות שלנו הם הקפדה על חוקי המדינה ואזרחות טובה, אנשי שמאל קיצוני מצד אחד ונאצים מצד שני הם מחוץ לתחום".

תנועתו של הִילֶה שייכת לתנועות הפאגניות שהמרכיב הגזעי והאתני אינו מרכזי בהן. אך לא רחוק ממנה פעלה בעבר תנועה בעלת אופי שונה לגמרי, תנועה שבה לא רק שניאו-נאצים לא היו בה מחוץ לתחום אלא שהם היו הגרעין הקשה שעמד במרכזה.

================================================

כאשר משוחחים עם טורֶה טְבֵדט קשה להאמין למה ששומעים. בשיחה איתו שהתקיימה בבית-קפה על גדת הפיורד של אוסלו, סמוך למרכז פְּרַס-נובל לשלום האמירות שלו נדמו כעומדות בסתירה מוחלטת לאופי הפסטורלי של המקום ולדמותו של האיש בעל המראה הסימפטי שאמר אותן תוך כדי שתיית קפה ואכילת עוגה. טְבֵדט, בן 73, בעל שיער לבן ושפם נראה כמו סבא חביב. עם זאת, כאשר מעיינים בביוגרפיה שלו מקבלים תמונה שונה לגמרי. טְבֵדט ייסד בשנות התשעים את תנועת וִויגְרִיד, תנועת ימין קיצוני דתית ופוליטית שהתבססה על טקסים פגאניים ואידיאולוגיה גזענית ואנטישמית ונקראה ע"ש שדה-הקרב של החזון האפוקליפטי הנורדי בו ייחרב העולם ויוולד מחדש לאחר קרב מיתולוגי בין האלים. טְבֵדט, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, הסתבך עם המשטרה, נעצר מספר פעמים ולדבריו נרדף ע"י השלטונות עד היום. בפרסומיו הרבים ניתן למצוא ערב רב של תיאוריות החל מהכחשת שואה, דרך קריאה לרצח מהגרים, ועד לדברי שבח להיטלר (אם כי הוא גם מבקר אותו, לא על רצח ההמונים, אלא על כך שהיה "אידיוט בתחום הגאו-פוליטי ולאומן קטנוני"). טְבֵדט שימש גם כעד הגנה במשפטו של הטרוריסט אנדרס ברייוויק, שרצח 77 בני-אדם ב-2011 בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה הנורבגית המודרנית. הוא תומך בשימוש באלימות לטובת הגזע הנורדי למרות שלדבריו הוא לא אדם אלים בעצמו. "לעולם לא תשמע אותי מתנער מברייוויק", הוא אומר, "למרות שהמניעים שלו היו שונים משלי. אני במקומו הייתי הורג שחורים ומוסלמים ולא אנשים מהגזע שלנו" (טְבֵדט טוען שברייוויק היה ציוני ואוהב יהודים שבחר את קורבנותיו בגלל שהם היו אנשי שמאל אנטי-ישראליים).

לפני שייסד טְבֵדט את וִויגְרִיד הוא היה נורבגי מן השורה. איש המעמד הבינוני, כלכלן בהכשרתו שעבד בעיבוד נתונים. "היו לי אישה וארבעה ילדים", הוא מספר, "היה לי בית גדול בפרברים וסירה. התנועה שהקמתי לא אפשרה לי להחזיק את כל אלו. אז עזבתי הכל. התגרשתי מאשתי, עזבתי את נורבגיה לתקופה וכשחזרתי התחלתי להקים את התנועה. זה התחיל מכך שרציתי להעיף מנורבגיה את היהודים ופולשים מתרבויות זרות. רציתי שנורבגיה תהיה שייכת לעמים הנורדיים ומבוססת על המסורות הקדם-נוצריות הנורדיות והרעיון היה לשנות את החברה הנורבגית דרך הדת". כאן מוסיף טבדט מקור השראה מעניין. "אחד המודלים שלי היה אופן המחשבה היהודי", הוא אומר, "היהודים הצליחו להתעלות מעמדת המיעוט שלהם בגלל הלכידות שלהם סביב שני עיקרים – הדת והלאום. את זה רציתי גם בעבור הנורבגים. לפני אלף שנה הפסדנו לנצרות, עכשיו אנחנו מפסידים לאיסלאם. רציתי לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו, ליצור תנועה שמאחדת דת, לאום, גזע ותרבות. כמו היהודים".

טְבֵדט איננו מתרשם מהפרשנויות הפלורליסטיות וההומניסטיות של התרבות הפגאנית הסקנדינבית. להיפך, הוא טוען שהוויקינגים הפסידו לנצרות מכיוון שהם לא היו היררכים, מאורגנים ועקביים כמו הנוצרים. התרבויות העתיקות, שהאמינו בכל דבר והיו סובלניות כלפי כל אחד, היו חייבות להפסיד. טְבֵדט מציע פרשנות אחרת, לוחמנית ומאורגנת יותר. הוא רוצה להשתמש בתרבות העתיקה על מנת לגבש תנועה גזעית חזקה שלא תפסיד במאבק כפי שהפסידו הוויקינגים. כך הוא מפרק את הפולתאיזם הנורדי העתיק ומנסה לגבש על חורבותיו כוח מונוליטי שישמש לקידום מטרות פוליטיות מודרניות. "מי שלא מוגדר כנורדי צריך להיות מגורש מכאן", הוא אומר, "מי שלא רוצה לעזוב יש לירות בו".

"אני שונא את העם שלי", מוסיף טְבֵדט, "הוא נשי, הוא בעל מנטליות של עבדים והוא מקבל על עצמו אלים של עמים אחרים. נורבגיה כבושה מאז 1945 ע"י האנגלו-ציונים (לציונים, ע"פ טְבֵדט, יש כוח כמעט מאגי, הילרי קלינטון עובדת בעבורם וכל הכוח בעולם נמצא אצלם – רוטשילד, גולדמן-זקס, הבנק הפדרלי, הניאו-קונסרבטיבים, כולם יהודים). אנחנו נכנענו ליהודים מפני שכופפנו את עצמנו אליהם. הם כבשו אותנו כי הם חזקים ומאוחדים יותר". טְבֵדט מאמין שנורבגיה נמצאת במלחמה ושהיא מפסידה בגלל החולשות האלו. לכן הוא טוען: "מה שטוב בעבור הגזע שלי הוא מה שאני מחשיב כדת הנכונה והטובה. אף אחד לא שואל את המפסידים מה העמדות המוסריות שלהם. אף אחד לא שאל את הגרמנים אחרי מלה"ע השנייה או את האינדיאני ששכב מת בערבות אמריקה מה טוב ומה רע. המנצחים קובעים מה מוסרי ומה לא, המפסידים לא יכולים להרשות לעצמם מוסר".

עמדות אלו הקשו על טְבֵדט למצוא שותפים להקמת התנועה. בסופו של דבר הוא התחבר לחבורות של סקינהדס וניאו-נאצים שהקלו, לדבריו, על המשטרה להתנכל לו וסיבכו אותו במספר פרשות שהביאו לו פרסום רב. ב-2001 הוא נאשם כמסית לרצח צעיר שחור שבוצע ע"י אחד האנשים שהוא ניסה לגייס לתנועה. מאוחר יותר הוא הואשם בכך שאמר בראיון עיתונאי שהיהודים הם טפילים ויש להרוג אותם (היום הוא טוען שהוא אמר רק את החלק הראשון של המשפט. לגבי החלק השני הוא טוען שלמרות שזה נכון שיש להרוג טפילים, הוא לא אמר את זה למראיין). פרשיות אלו, טוען טְבֵדט, הבריחו ממנו אנשים, והביאו לכך שהשלטונות הגבילו את זכות הדיבור וההתאגדות שלו. עם זאת, בימים שהתנועה התקיימה, בשנים 2001-2006, קיים טְבֵדט לדבריו מאות טקסים פגאניים בכל רחבי נורבגיה בהשתתפות, בגיבוי ובתמיכה כספית של אלפי תומכים. בטקסים הוא שילב את הפוליטיקה שלו עם המסורות הנורדיות העתיקות. היו שם חרבות ופטישים, מעגלי מתפללים, דגלים וסמלים פגאניים. כל אלו גויסו למאבק.

בעבור טְבֵדט הדת איננה מטרה בפני עצמה. היא איננה אמצעי לגילוי אמת נשגבת או הגשמת אורח חיים אוטופי. המלחמה היא המטרה היחידה, הדת היא גורם מסייע וכל האמצעים כשרים להשיג ניצחון. "הדת היא הגרעין לעקביות וליעילות של המאבק", הוא טוען, "אתה כיהודי אמור לדעת את זה" הוא אומר לי. בשיחה איתו טְבֵדט לא ממש מתעניין באספקטים תיאולוגיים של התרבות הנורדית והוא נמנע מגיבוש קוד אתי או חזון לאחרית הימים. "המאבק שלי הוא להצלת הגזע", הוא אומר, "כשהגזע הנורדי יינצל הוא יכול מצידי לעשות מה שבא לו".

אבל הניצחון, כך נראה, הוא רחוק למדי. התנועה שטְבֵדט הקים התפרקה כבר, הוא אמנם עדיין מוכר בנורבגיה אבל מבחינה פוליטית אין לו תמיכה. אין לו משפחה, ילדיו שינו את שמם, ניתקו עימו קשר והוא לא ראה אותם כבר 15 שנה. הוא חי בחווה מרוחקת מהעיר והוא מנודה מהחברה הנורבגית אותה הוא עדיין מתעב. "זו חברה שטופת מוח המלקקת את ישבנה של בעליה", הוא אומר ומבטיח לנסות לארגן את ההתנגדות לפחות עוד פעם אחת אחרונה.

===========================================================

במרחק יותר מאלפיים קילומטרים מסטוקהולם ומאוסלו, באיסלנד שבלב האוקיינוס האטלנטי, נמצאת התנועה הניאו-פגאנית הגדולה בסקנדינביה, Ásatrúarfélagið (תרגום מילולי: אגודת המאמינים באלים). מנהיג התנועה, הילמר אורְן הרמנסון בן ה-58, הוא דמות מוכרת במדינה בת 330,000 התושבים. הוא מוסיקאי פורץ דרך שיוצר במגוון סגנונות ובשיתוף פעולה עם יוצרים ידועים באיסלנד ומחוצה לה. מאז 2003 הרמנסון הוא גם כהן גדול. הוא עומד בראש התנועה שהוקמה ב-1972 והוכרה שנה מאוחר יותר ע"י המדינה כתנועה דתית המוסמכת לקיים חתונות, לוויות, טקסי התבגרות וטקסי הענקת שמות לילדים. התנועה גם מוסמכת לגבות את חלקה מתשלום המיסים המיועדים לקיומן של תנועות דתיות במדינה. בימיה הראשונים, היתה זו תנועה קטנטנה בת כמאה חברים בלבד. בימינו, עם זאת, יש בה כ-3,000 חברים ותשעה כוהני דת מוסמכים. "סביב שנת 2000 חגגו באיסלנד אלף שנות נצרות", מספר הרמנסון, "הכנסייה הלותרנית הלאומית התנהגה אז ביהירות. היא טענה שהתרבות האיסלנדית נולדה וטופחה ע"י הכנסיה והיא ניסתה להדיר את רגלינו מהאתר הקדוש ביותר באיסלנד בו התכוונו לקיים את הטקס השנתי שלנו. זה הביא לתוצאה הפוכה ומספר החברים שלנו רק גדל כתוצאה מזה".

"הטקסים המרכזיים שלנו הם ארבעת טקסי העונות", מוסיף הרמנסון, "היום הראשון של הקיץ בסוף אפריל, פִּינגבְּלוּט המתקיים בסוף יוני, היום הראשון של החורף בסוף אוקטובר ויוּל המתקיים בסוף דצמבר. שני טקסים נוספים מתקיימים בסוף ינואר ותחילת דצמבר כאשר כל כהן דת מקיים טקס שנתי באזור בו הוא או היא פועלים וגם חתונות וטקסי הענקת שמות. הטקסים כוללים את קידוש המקום, הזמן והנוכחים, קריאת שירה וטקסטים מתאימים לאירוע והם מסתיימים במשתה שבו הנוכחים חולקים מזון, סיפורים ומוסיקה".

הרמנסון, כמו עמיתיו בתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות האחרות, החל להתעניין בסאגות האיסלנדיות העתיקות כבר בגיל צעיר בהשראת אביו ודודו. הוא הצטרף לתנועה ברגע שרק היה יכול, ביום הולדתו ה-16. "מאז לא הסתכלתי אחורה לרגע", הוא אומר, "זהו חלק מהזהות שלי". כאדם בוגר האחראי על קיום הטקסים המרכזיים של התנועה יש לו גם תפקיד חברתי חשוב. "אני נמצא עם אנשים ברגעים חשובים של חייהם, אני חולק איתם רגעי אושר ואני נמצא איתם ברגעי אבל ואובדן. למדתי מכך המון ואני מקווה שהיה באפשרותי גם להעניק חזרה".

חלק זה של תפקידו של הרמנסון מדגים היטב עד כמה הניאו-פגאנים המודרניים אינם שונים כל כך מתנועות דתיות אחרות. כמו רב, כומר או אימאם, כוהן הדת הפגאני נדרש לאחריות חברתית והוא מהווה מורה דרך, סמכות רוחנית ומקור כוח, מעבר לתפקידו כסמכות תיאולוגית שהוא מרכזי פחות בגלל הדוקטרינה הדתית הגמישה של התנועה. "שום דבר לא כתוב באבן", הוא מסביר, "כאן באיסלנד אנחנו לא טובים בפירוש מילולי של האמונה. מטאפורות ושירה הם חלק מהרקע התרבותי שלנו והתחושה המשותפת היא שהנשגב והנעלה לא יכולים להיות מתוארים באופן מילולי וישיר. אני מגדיר את עצמי כאדם דתי מאוד. זוהי הדרך שאני מבין את העולם ועושה בו סדר ועובדה זו מעולם לא סתרה את השקפת העולם המדעית והפילוסופית שלי". הרמנסון מספר שלמרות חילוקי הדעות, התנועה שהוא עומד בראשה משתפת פעולה עם הכנסייה באיסלנד ושבאופן כללי למרות שבעבר התנועות הפגאניות נחשבו אנכרוניסטיות, כיום הן מעורבות היטב בחברה האיסלנדית וזוכות לתמיכה ולהכרה.

את הפרשנויות הגזעיות של המורשת התרבותית העתיקה הוא דוחה מכל וכל. "אני מתנגד חריף לפרשנות גזענית של התרבות שלנו. זו התחילה כפרשנות רומנטית במאה ה-19 שהתפתחה לכדי עיוות של הטקסטים המקוריים. נעשו בעבר ניסיונות ליצור מהטקסטים האיסלנדיים מיתולוגיה גרמנית/טווטונית וכל מיני אנתרופולוגים חובבים עוסקים בזה עד היום. אך המיתוסים המקוריים הם דווקא אידיאליים לחברה הרב-תרבותית שהתפתחה באיסלנד, יש לנו שתי משפחות אלים שסיימו להילחם אחת בשנייה, הן החליפו שבויים, נישאו בין הקבוצות ולבסוף עבדו יחד כדי לכפות קוסמוס (סדר) על הכאוס".

כאשר מדברים עם עובדי-אלילים מודרנים כמו הרמנסון ועמיתיו ברחבי סקנדינביה, אי אפשר שלא להבחין בדימיון בין השקפת עולמם לפילוסופיות דתיות אחרות. אם מצליחים להביט מעבר למיתולוגיה האלילית הזרה למחשבה המונותאיסטית, אפשר למצוא כאן קצת מהכל – שפינוזה וחסידות, רעיונות מיוון העתיקה ומהמזרח-הרחוק, ניו אייג' ובודהיזם. אבל הדימיון הגדול ביותר הוא דווקא חברתי. לא משנה אם תהיה זו דת של מיליונים או דת של אלפים ספורים, תמיד ניתן יהיה למצוא אורתודוכסים ורפורמיסטים, קיצונים ומתונים, גזענים והומניסטים. כמו הבדיחה הידועה המספרת שהיכן שיש שני יהודים יימצאו שלושה בתי-כנסת, כך גם כאן. חילוקי דעות, פרשנויות שונות ואורחות חיים אחרים הם חלק מהתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות ממש כמו מכל דת אחרת. הילמר הרמנסון, על כל פנים, מצא משהו שהוא מעבר למילים, לפרשנויות ולוויכוחים. "מה שאי אפשר לשים במילים", הוא אומר, "יכול למצוא ביטוי במוסיקה. וכך אני, בלי להבייש בכלל, מוצא את ההשראה שלי ביוהאן סבסטיאן באך, במוסיקת כלייזמר, בתיפוף וודו וברוקנ'רול". ואולי גם זו דרך להסתכל על הדברים – מה כבר יכול להיות רע בדת שהכהן הגדול שלה מאמין ברוקנ'רול?

נודה לאלים ונאמר אמן…